החבר של סטאלין מיכאיל בולגאקוב, הגווארדיה הלבנה, מרוסית: נילי מירסקי, עם עובד, 379 עמ' אירי ריקין 29/03/02 מיכאיל אפנסייביץ' בולגאקוב (1891­1941) התחיל את המהפכה עם חלוק רופאים וסיים אותה עם עט סופרים. שלא נגיד ששום דבר טוב לא יוצא לפעמים ממהפכות רוויות דמים. בתחילת המלחמה העולמית עבד כחובש בבית­חולים בסרטוב. ב­1915 ניהל כבר עם אשתו הראשונה בית­חולים של הצלב האדום. מסירותו למטופליו היתה שווה לסלידתו מנבערותם, דעותיהם הקדומות ומנהגיהם הפרימטיביים, שאותם תיעד לימים ב'יומנו של רופא כפרי'.עם סיומה של המלחמה חזר לקייב, עיר הולדתו האהובה, "אם הערים הרוסיות כולן". הוא פתח קליניקה פרטית למחלות מין (פרי שעות סיפיליס רבות עם מטופליו האיכרים), וחלם על חיי משפחה שלווים. אבל לשר ההיסטוריה היו תוכניות אחרות. קייב שלאחר מהפכת אוקטובר היתה רימון שלוף­ניצרה, שהחליף ידיים במרחץ דמים צבעוני בין "אדומים", "לבנים", "כחולים" ו"ירוקים". כל אחד מהצדדים טבח בתורו את אחיו, אך מה שאיחד את רובם, כמו תמיד, היתה שינאת יהודים.כך או כך, בחר בולגאקוב בצד המפסיד. כבנה של משפחה בורגנית מיוחסת, האמין בערכיו המסורתיים של שלטון הצאר, במערכת הפעלה אריסטוקרטית של חברות אנוש ובעליונותה של התרבות הגבוהה על מיתוס הפרולטריון. בולגאקוב הצעיר ינק ממורשתו סלידה גנטית מכל מהפכה, קל וחומר אם היא מעלה על נס את פולחן הפשטות. בכורח הנסיבות התגייס עם שני אחיו לצבא "הלבנים", נשלח למערכה כרופא צבאי ונדבק במחלת הטיפוס, שכמעט קטלה את חייו.ב­1919, לאחר שכוחות הבולשביקים צבעו את מולדתו באדום, נמלט עם שרידי 'הגווארדיה הלבנה' לעיר קטנה בקווקאז, שם סיים את פרק המיליטריזם בחייו. את סיפורו הראשון כתב לאורה של עששית נפט ברכבת. לאחר מסכת נדודים קצרה השתקע במוסקבה, שבה כתב סיפורים לעיתונות, פליטונים וסאטירות על החברה הרוסית. את עמדותיו האידיאולוגיות תרגם גם לגרדרובה אישית אנטי­פרולטרית, שהפכה לסמלו המסחרי: חליפות מחויטות, צווארונים מעומלנים, מונוקל, מקל הליכה מהוקצע, עניבות פרפר ונעלי לכה שחורות.'הגווארדיה הלבנה', רומן ביכוריו של בולגאקוב, שנכתב ב­1924, מימש את עקרון חייו מכאן ועד מותו: ליצור משמעו ­ לבחור. הוא כתב על מה שעוללה המהפכה לפליטי הסדר הישן, החל מאותו חורף מוטרף של 1917­1918, שבו הכל נעקר ממקומו וצף אל הלא­נודע. גיבורי הספר הם בני משפחת טורבין, שכמו הבודנברוקים של תומאס מאן, מעבירים את זמן העלילה תוך צפייה מבועתת בהתכווצותו של עולמם המוכר. לשווא הם מנסים לשמר את אחדות ההרמוניה של ביתם, בתוך ההמולה הקקופונית המאיימת מבעד לדלתות."נבעה איזה סדק באגרטל חייהם של הטורבינים, והמים הטובים טפטפו בעדו אט אט, באין רואה", מתאר בולגאקוב בלשונו הפיוטית את תולדות המשפחה, שאפשר לזהות בה בנקל את משפחתו הפרטית החמה, האוהבת וספוגת התרבות, עם האופרות, הפושקינים ושעון הקיר המנגן גאבוט. לדמותו של אלכסיי הבכור העניק בולגאקוב את זהותו העצמית: רופא, אידיאליסט, מונארכיסט ואליטיסט תרבותי, שדוסטוייבסקי מתגלגל ליד מיטתו, וכל שאיפתו היא "לא עוד חיי מלחמה, אלא חיי אנוש פשוטים".מה שנותן לספר את אורך נשימתו הרלוונטית מעבר לתפאורתו ההיסטורית, הוא מה שאפשר לכנות קובלנתו המטאפיזית של בולגאקוב נגד עקרון האנתרופיה: תנועתו של העולם ממצב של סדר לאי­סדר, מקוסמוס לכאוס. ללמדנו, כי כל מהפכה השואפת לתיקונו המוחלט של העולם, סופה שהיא מתגלגלת לעריצות, אלימות והרס, ממש כמו פרצוף הקומיסאר המכוער של "העולם החדש שהיה מבקיע ונולד במלכות מוסקבה".מכאן גם אפשר להבין את סלידתו של בולגאקוב מכל כ וחות השלטון שהחליפו את העיר, ארבע­עשרה פעמים בשנה וחצי. כולם היו ראויים לשחיטה בקולמוסו המושחז. כוחות הכיבוש הגרמניים, המהפכנים הבולשביקיים, הקוזאקים של הלאומן האוקראיני פטליורה, או היהודים המגלמים בהווייתם את צמד הרעות החולות, שאיימו על אמא רוסיה: גם מהפכנים וגם אנטי­נוצרים (אך טבעי הוא שכינויו של טרוצקי ברומן הוא "אבדון", ממש כמו מוצאו היהודי של אדון הרע הכל­יכול ב'האמן ומרגריטה', הרומן האחרון של בולגאקוב). בה בעת, לא חסך שבטו גם ממתנגדיו השקטים של השלטון החדש, ששנאו בדומייה מחתרתית: "לא שנאה פנים אל פנים..., אלא שנאה פחדנית, מתנשפת, אורבת מעבר לפינה, מן המחשכים".לצד כמיהתו הריאקציונרית לפטר הגדול, "ניחם" עצמו בולגאקוב בעמדה פטאליסטית/דתית, הרואה גם בשטן הבולשביקי הכרח היסטורי בדרך לגאולה. שהרי, מבחינתו של אלוהים הנגלה לאלכסיי בחלומו, מאמינים וכופרים חד הם במעשיהם הרצחניים, ולפיכך לא נותר עוד לקוות, כי "כל מה שקורה ­ בדין הוא קורה, ותמיד אך לטובה".'הגווארדיה הלבנה' יצא לאור בחושך, כמו כל ספריו של גדול סופריה של רוסיה במאה שעברה, שראו כריכה קשה במולדתו רק רבע מאה וי ותר אחרי מותו. כבר פרסומו של החלק הראשון בכתב­עת ספרותי, הביא על ראשו של בולגאקוב קיתונות רותחין, על שום מסריו האנטי­מהפכנייים וגיבוריו "הלבנים", שלא הסתדרו כל­כך עם הצנזורה הקומוניסטית של ראשית שנות העשרים.מה שלא עבר את צנזור הדפוס הצליח לעלות על בימת התיאטרון עם המחזה 'ימי הטורבינים', שהיה פראפראזה תיאטרלית לספר, להוציא כמה סצינות קשות לעיכול, כמו נפילתו של היהודי פלדמן בידי חייליו של פטליורה. אישורו של המחזה אמנם זכה לביקורות קטלניות, בבחינת סוס טרויאני באורוות המהפכה, אך למרות המחאות הפך לשלאגר היסטרי, שעלה על במות מוסקבה 987 פעמים, עד שהפצצות הגרמנים ב­1941, הרסו את התפאורה.האירוניה הגדולה היתה, שדווקא הצורר הגדול סטאלין אהב את מחזהו האנטי­סובייטי של המחזאי הבורגני, שאיתו ניהל יחסי פטרון­קליינט סבוכים עד יומו האחרון. בחושיו הפוליטיים זיהה "שמש­העמים" את פוטנציאל מסריו "האדומים" הלטנטיים של המחזה, כמו גם את כמיהתו הלאומית­אימפריאליסטית, כפי שכתב לאחד ממחזאי הבית של המפלגה הקומוניסטית: אם בבני הארזים של משפחת טורבין נפלה שלהבת הכניעה בפני רצון העם, אזי שום אזוב קיר לא יוכל לערער על נצחונה של המהפכה. עניין של לוגיקה, תעמולה ודיקטטורה.תלאותיו של הסופר לא תמו כאן. לאחר משחקי חתול ועכבר מתמשכים עם הצנזורה נאסרו לפרסום ב­1929 כל מחזותיו. כשגם בריאותו התרופפה, ביקש במכתבו המפורסם לרשויות השלטון הסובייטי, רשיון הגירה למערב. במקום הוויזה המיוחלת הגיעה שיחת טלפון מפתיעה מהחבר סטאלין, שהפציר בסופר להשאר במולדתו ואף סידר לו מישרה בתיאטרון מוסקבה. בולגאקוב ההמום נעתר לבקשה, ובהמשך אף כתב לסטאלין כי הוא מבקש ש"יהיה לקורא הראשון שלו" (מה שהיה הצאר ניקולאי הראשון לפושקין), וכך בא לעולם אחד מאותם זיווגים מוזרים, שרק ההיסטוריה יכולה להמציא. לבד מעבודתו כעוזר במאי ומחבר טקסטים לאופרות, בולגאקוב הקדיש את שנותיו האחרונות לכתיבת 'האמן ומרגריטה', האופוס מאגנום של חייו, עד מותו בגיל 49 ממחלת כליות שירש מאביו.מתחת למרירות ביצירת בולגאקוב, מעבר לזעם ולאירוניה המושחזת, בוקעת אהבה גדולה, נבגדת ופצועה אמנם, לקייב העיר בפרט ("מתנוצצת כולה כפנינה במשכית איזמרגד") ולאמא רוסיה בכלל. ארץ אוכלת יושביה, נעדרת רחמים, יפה, חסרת הגיון, יחידה ומיוחדת, שכדי לאהוב אות ה אתה צריך לפעמים לעקור את עיניך, לסתום את אוזניך ולאסור על עצמך לחשוב. לאהוב מולדת כזאת, זה כמו להיוולד לאמא זונה. אתה יכול לנסות לברוח, להכחיש, לקלל, לחלום ולכתוב עליה ספרים, אבל היא תמיד תישאר שם, כי אמא יש רק אחת.rikin@hotmail.co.il