משפחה הודית מאמריקה מטיילת להודו ג'ומפה להירי, פרשן המחלות, עם עובד, ספריה לעם, מאנגלית: שלומית אפל, 223 עמ' אמיר גוטפרוינד 29/03/02 ג'ומפה להירי היא סופרת צעירה ממוצא הודי, שנולדה באנגליה וגדלה בארצות­הברית. כמעט כל סיפורי הקובץ 'פרשן המחלות' עוסקים בחייהם של גיבורים ממוצא הודי, החיים, כמו הסופרת, במדינות החוף המזרחי של ארצות הברית (ניו­אינגלנד). הציפיה הטבעית מסיפורים אלה היא, שתודגש בהם נקודת מבטו "הזרה" של המהגר, זו המאפשרת לחשוף שכבות כמוסות בעומק החיים של סביבתו החדשה. גם הוא עצמו, מנהגיו ותרבותו, אמורים להמצא בכל סיפור במבחן ובמאבק מתמיד. במקרה של ג'ומפה להירי, הפוטנציאל מרתק במיוחד, שהרי נדמה כי קשה למצוא על פני הגלובוס הפכים סימבוליים, יותר מודגשים, מהודו וניו אינגלנד (למעט אולי חברון ופאריס). שלל האמונות והדתות של הודו מול הנצרות הפוריטנית בניו אינגלנד, צבעי התבלינים והטעמים העזים מול דייסות הבריאות, ההמולה והכאוס מול הסדר והקפדנות.למרות הציפיות המתעוררות, אין בסיפורי 'פרשן המחלות' הד רב למפגש תרבויות. המרחבים הגיאוגרפיים והלאומיים נמצאים בכל סיפור, אך הם אינם מהווים מנוף לעומק ספרותי מיוחד. הגיבורים חיים באמריקה, בבתים הסמוכים לקמפוסים של האוניברסיטאות השקטות, ולמרות שבתוך בתי הם הם עסוקים בעניינים הודיים (המלחמות בין הודו ופקיסטן, הסכסוך בקאשמיר, שידוכים מסורתיים ועוד), אין אינטראקציה הנובעת ממקום מושבם. היותם אוכלי חטיפים חריפים וביצים בקארי אינה מעניקה להם מבט "אחר".עובדה זו אינה מעידה בהכרח על ליקוי כלשהו בסיפורים. יש לג'ומפה להירי יכולת לשרטט בעדינות רגשות ומצבים אנושיים. כמעט בכל הסיפורים היא מפגישה בין דמויות הנתונות במצב של תסכול שקט ומתמשך. המפגש אינו ממטיר ניצוצות, ואינו פותר קונפליקטים באיבחות חרב, ובדרך כלל אף אינו משנה דבר בחיי הדמויות, אך הוא מעניק לנו הצצה רגעית ומעודנת לעולמות רגשיים. בסיפור 'היבשת השלישית והאחרונה' הדמויות הנפגשות הן סטודנט הודי עני בימיו הראשונים באמריקה, ואשה המשכירה לו חדר בביתה. היא בת 103 ושבויה בתדהמה בשל העובדה שאדם נחת על הירח (השנה היא 1969). שניהם לכודים בין העולם שהיה והעולם העומד להיות (הוא נישא בהודו בטרם הגיע, וממתין בחשש להצטרפות אשתו, שאותה כלל אינו מכיר).בסיפור 'אצל הגברת סן' נפגשים ילד הגדל ללא אב (יש לו אם דכאונית, כמובן) ואשה הודית השומרת עליו. בדידותו של הילד נפגשת עם בדידותה (בעלה, פרופסור אורח באמריקה, אינו חש במצוקות בדידותה), ולזמן קצר הם מוצאים זה בזה מקור לנחמה. בסיפורים אחרים (הפחות טובים, לדעתי) נפגשות דמויות מסוג יותר מקובל ­ זוג נשוי במשבר, זוג נאהבים וכו'.סיפוריה של ג'ומפה להירי נעימים לקריאה. העלילות בנויות בפשטות וכל דמות משורטטת היטב. אירוניה דקה והומור, המציץ מפעם לפעם, מוסיפים עוד נופך לקריאה. עם זאת, גם הסיפורים העוסקים בטרגדיות אנושיות, האמורות להיות "סביבה נוחה" לסיפור הסוחף את הקורא להזדהות, הותירו את נפשי מנומנמת. משהו קריר ומסודר נודף מן הדמויות, מהתנהגותן ומלבטי הנפש שלהן.רק סיפור אחד, 'פרשן המחלות', שהעניק לקובץ את שמו, מתבלט מכל הסיפורים בקובץ. לא אגזים אם אומר, שזהו אחד הסיפורים היפים ביותר שקראתי. יש ב'פרשן המחלות' יופי וכאב צ'כוביים. כמו אצל צ'כוב, גם בסיפור זה, קשה למצוא את השורות היוצרות את החוויה, את המלים הגורמות לרגשות עזים לצוץ בנפשו של הקורא. ובכל זאת, בכל קריאה נוספת ב'פרשן החלומות' מצאתי עצמי מתפעל עוד יותר מן הסיפור. גם עלילתו (הפשוטה מאד) והיחסים בין הנפשות מזכירים את צ'כוב. הדרך שבה אנשים תולים זה בזה את חלומותיהם, מנסים ליצור לעצמם הזדמנות לאושר, למרות שהיא חסרת תכלית מלכתחילה, ולמרות שבסתר ליבם הם יודעים זאת.בסיפור זה מתהפכים תפקידי הזר והמקומי. משפחה אמריקאית (ממוצא הודי) מגיעה לטיול בהודו, והיא שוכרת מדריך טיולים מקומי. המפגש בין אם המשפחה והמדריך הוא לב הסיפור, המסביר היטב מדוע זיכה קובץ זה את ג'ומפה להירי בפרס הפוליצר. כל סיפורי הקובץ ראויים לקריאה, אך המלצתי מתמקדת בסיפור זה. מוטב לקראו פעם אחת, ואחר כך עוד פעם. הפעמים הנוספות ­ על פי רצונו של הקורא.nettamir@netvision.net.il