יופיו של השטן מצעד הרוע הקולנועי ארוך, מגוון ומרושע להפליא. עירית שמגר בוחנת את כל סוגי הרשע והרוע הנוטף מהמסך עירית שמגר 22/03/02 ובמקום הראשון: ד"ר חניבעל לקטר. אי אפשר בלעדיו כשמונים רשעים בקולנוע, וגם לא צריך. הדוקטור הרוצח, חובב דם ובשר אדם, הוא התגלמות מקסימה של רוע הוליוודי, נעול מאחורי סורג, על פיו מסכה החוסמת את שיניו הטורפות. לקטר הוא רשע ישיר, שטני ונהנתני. אין לו מטרה ולא סיבה, זו רשעות לשמה.רוב הרשע המצוי בקולנוע אינו כזה. וחבל. רשע קולנועי, בעיקר אמריקני, הוא רשע מנומק, שנובע מדבקותם המוחלטת של הרשעים במטרה מושחתת. גולדפינגר, למשל, כמו שאר המפלצות בסדרת "ג'יימס בונד", מבקש להשתלט על העולם ולהרוויח עוד ועוד כסף. מקס שרק ("באטמן 2") רוצה את גותהאם סיטי, והברון המרושע ולדימיר הרקונן מבקש את המים לעצמו ב"חולית". אלה רשעים קלאסיים, לרוב גרוטסקים, שמנים או סתם מכוערים. גלגולי קיסרים ומכשפים קדומים שהפכו לפושעים צמאי דם, או חייזרים רצחניים שרוצים לחמוס את כדור הארץ הנחמד שלנו.לרשע יש כוח פיתוי לצופים כמו לשחקנים, שאוהבים לגלם רשעים ועושים זאת במקצועיות ובהנאה. ג'ק ניקולסון היה שטן מפתה ומצחיק ב"המכשפות מאיסטוויק", כריסטופר ווקן כמקס שרק, אדוארד ג'י רובינסון היה גנגסטר חסר רחמים ב"קיסר קטן" שבו גילם את אל קאפונה, וכמובן ­ בלה לוגוסי ובוריס קרלוף, הערפדים הנפלאים ביותר בתולדות הזוועה.הרוע הנשי שונה. לא די לו בתאוות כוח, הוא מחייב סקס. המיניות הבלתי מרוסנת עושה את המרשעת, המכשפה המסוכנת. גלן קלוז, למשל, היא מפלצת מבהילה ב"חיזור גורלי" שמתחיל מסיבוב סקסי על הברז במטבח. גם בתור המרקיזה התככנית והאכזרית ב"יחסים מסוכנים" היא מתעסקת במשחקי סקס עד מוות. ורק בגירסה מרוככת לילדים עבר הסקס סובלימציה לפרוות כלבים ב"על כלבים וגנבים" של דיסני, שבו הצטיינה קלוז כקרואלה דה ויל. בטי דיוויס וג'ואן קרופורד היו שתי אחיות מרושעות ב"מה קרה לבייבי ג'יין". קרופורד זכתה לעיצוב משלה כאמא מפלצת ב"אמא יקרה" בידי פיי דאנאוויי. קתלין טרנר הצטיינה כמרשעת אנרכית ומצחיקה ב"אמא סדרתית" שיצאה לעשות סדר אצל מי שפגע ביקיריה, וסתם התעללה בבעלה, מייקל דגלאס, ב"מלחמת רוז ברוז".למרות גיוון ברשעים, במעשיהם ובקורבנותיהם, נובע מיטב הרשע בקולנוע מז'אנר שעסק ברוע: האקספרסיוניזם הגרמני, שהתפתח בין שתי מלחמות העולם והתבטא באמנות פלסטית (קבוצת הגשר, גיאורג גרוס ועוד), בתיאטרון (מקס ריינה ארד) ובקולנוע. סרטים אפלים נוצרו שם ותיארו כוחות אכזריים ונסתרים שפוגעים באזרחים תמימים. הרעים היו תמיד אנשי שררה, מנהלים, מנהיגים ובעיקר רופאים. אותם אנשים שמעצם טיבם ניתנה להם הזכות להיטיב, להוביל ולרפא. כך "ד"ר קליגרי" של רוברט וויינה מ­1919, שבמרכזו רופא שעובד כרגיל ביום אך בלילה מבצע פשעים. הוא מהפנט יצור ענק שנמצא בשליטתו ושולח אותו לרצוח. בתת ההכרה הוא גורם לאחרים לבצע מלאכות בזויות ומחרידות. ב"מטרופוליס" שביים פריץ לאנג בשנת 1926, חשו תעשיינים עשירים מאוימים בידי עובדת יפה וטובה שאיחדה את הפועלים האומללים. הם יצרו רובוט בדמותה והפעילו את כולם ברצונם. ואם לא אצל רופאים ומנהיגים, נשתל הרוע אצל זרים, אורחים מרחוק. הערפד נוספרטו (פי.וו מורנאו ביים את סיפורו בשנת 22') הגיע לעיר ברמן מטרנסילווניה הרחוקה, בא לרכוש אדמות ולמצוץ את דמם של אזרחים תמימים והביא עימו מגפה ועכברושים. הנאצים שהשתלטו על גרמניה ב­33' נטלו את הדימוי הזה בתארם את היהודים כעכברושים בסרטים כמו "היהודי הנצחי". באותן שנים פרחה תעשיית הקולנוע בגרמניה, וזו היתה תעשיית הרוע בהתגלמותו. אלף ויותר סרטים א נטישמיים, רצחניים וסרטים שפיארו את הטבטוניות העתיקה והחדשה הפיקו הנאצים, שהאמינו בכוחו התעמולתי של הקולנוע.הרוע הקולנועי בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת בגרמניה השתמש לרוב בכוחות הפנוט, השפעות תת הכרתיות ורמייה כדי להשתלט על בני האדם. מכאן יצר החוקר זיגפריד קרקאוור תאוריה מעניינת. בספרו "מקליגרי להיטלר" קבע שהקולנוע האקספרסיוניסטי לא רק ביטא את המועקה של שנים אלה בגרמניה, אלא גם ניבא את העתיד לקרות, את הנאציזם שהשתלט על העם הגרמני גם בכוח איזשהו הפנוט מרושע וקטלני.קראקאוור היהודי הצליח להימלט לארה"ב, וכמותו עשו כמה וכמה במאים שעבדו בגרמניה. פריץ לאנג ופי.וו מורנאו, ארנסט לוביץ' ובילי וויילדר. אותם יוצרים נקלטו בהוליווד, הביאו עימם תרבות אחרת, עומק ואימה. בהוליווד הם פיתחו את ז'אנר הסרט האפל. אותו סרט מבוכי וסבוך שראשיתו חקירה תמימה וסופו תמיד אכזבה מרה החושפת דברים קשים הרבה מאלה שנועדו להיחשף בהתחלה. ב"הנץ ממלטה" (41') מגלים לבסוף הרודפים שהציפור המופלאה עשויה מחומר ולא מעלי זהב, והמפרי בוגארט מגלה שהאשה שהוא אוהב עמדה לרצחו כמו שרצחה את שותפו. האהבה מוכתמת בתא וות בצע. ב"צ'יינטאון", סרט אפל מאוחר, מ­74', מנצח הרוע המוחלט. נוח קרוס, המיליונר המופלג שהסיט את המים כדי להשתלט על אדמות, הוא גם אב שאנס את בתו בנעוריה, האומר לבלש שניסה לעצרו: "מעולם לא היית במצב שבו אתה יכול להרשות לעצמך לעשות הכל, הכל". קרוס עשה הכל והוא המנצח בסרט האפל והקשה הזה שביים רומן פולנסקי, שעסק בכל סרטיו ברוע האנושי. כך ב"סכין במים" הראשון מ­62', "תינוקה של רוזמרי", "טס", "הדייר", "העלמה והמוות", ואפילו את אשתו המלבבת עמנואל סינייה הפך לשטן המפתה את ג'וני דפ ב"השער התשיעי".המפגש בין אירופה לאמריקה יצר סינתזה של רוע אחר. פולנסקי אמנם יצר את "צ'יינטאון" בהוליווד, אבל הוא אינו במאי אמריקני אלא יהודי מפולין שאמו נרצחה באושוויץ והיום הוא חי בפריז. בהוליווד מעדיפים רוע שנענש, וזה שאינו סתמי ודאי לא מנצח. השקפה חברתית אופטימית ביסודה, עם לא מעט צדקנות, יצרה שם קולנוע דידקטי. הרשעים נענשים בדרך כלל והפושעים נתפסים. לעתים רחוקות גובר קסמו של הרשע על הכוחות הטובים, כמו ב"היער המכושף" עם המפרי בוגארט, לסלי האווארד ובטי דיוויס, או ב"פנים רבות לחווה", שם מקבלת השאפת נות הקיצונית פנים של רשע.רשעות רצחנית מתוארת כחולי חברתי בסרטים כמו "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון, וכך יש לה סיבה ומקום לאשמה. בסרטי פשע ומשטרה, במלודרמות המשפחתיות ובמערבונים, משתלטים לרוב הכוחות הטובים על הרוע. גרי קופר מנצח שלושה אקדוחנים ב"בצהרי היום", ג'ון וויין נשבע להרוג את אחייניתו שנשבתה בידי האינדיאנים והיתה טמאה בעיניו, אך לבסוף מוסר אותה למשפחתה וחוזר לנדוד לבדו ב"המחפשים". גם הפושעים האקדוחנים ב"חבורת הפראים" של סם פקינפה נמחקים לבסוף בקרב יריות אחרון, הרואי. פקינפה ביקש לעסוק ברוע גם ב"כלבי הקש", אלא שהנקמה לא הביאה נחמה לדסטין הופמן כשיצא להרוג את אנסי אשתו ורוצחיה. ואפילו למעשיו הנפשעים של אורסון וולס ב"מגע של רשע" יש הנמקה.באירופה משלימים ביתר קלות עם הרוע ­ רוע סתמי, אכזרי, חסר סיבה או מטרה. הגרמנים עשו זאת שוב בשנות ה­60, בסרטים שכונו אז הקולנוע הגרמני החדש. יוצרים כמו ריינר ורנר פסבינדר, אלכסנדר קלוגה, ורנר הרצוג או פולקר שלנדורף ביקשו לבחון את המציאות הגרמנית החדשה. הסרטים, בעיקר של פסבינדר המוכשר שבהם, שנויים במחלוקת בשל אנטישמיות, הערצת כוח ופשיזם הגלומים בהם לפעמים לא במודע. מיכאל הנקה האוסטרי, שסרטו "המורה לפסנתר" מוקרן עכשיו אצלנו, הוא סטייה אחרת של הרוע. סרטיו מבקשים להוקיע כביכול את האכזריות, אך מתענגים על כל מעשה התעללות, רצח ופגיעה. הפסנתרנית שגדלה אצל אמא מופרעת אינה מסוגלת לאהוב ופוגעת גופנית בעצמה ונפשית בכל מי שנקרה בדרכה. הנקה נהנה להציץ, למצמץ בשפתיו ולהזדעזע מן החולי המרושע הזה, והוא קורא לו שוב ושוב ומבקש עוד. כך ב"משחקי שעשוע" הסדיסטי או ב"וידאו של בני".הצרפתים ידעו לטפל ברוע, לבחון אותו ולחמול. קלוד שברול, למשל, עסק ברוע ברוב סרטיו. הוא בודק את נפשו של הרוצח בתחכום, העמקה וחמלה. ב"הקצב" (שנקרא בעברית בשעתו "החשודה") מדובר בקצב מאוהב שאינו יכול להפסיק לרצוח ילדים עד שהוא מתאבד למען אהובתו. ב"שיקוי לילה" מחסלת איזבל הופר כל מי שמאיים על חייה הבורגניים המוגנים. ב"הטקס" החתרני רוצחות הופר וסנדרין בונר משפחה בורגנית שבעת נחת, וב"לבו של השקר" סולחת בונר לבעלה הסוטה, שאנס ורצח ילדה, במעשה של חסד מופלא, מחילה ואהבה. שברול ממשיך מסורת צרפתית המאשרת את קיום הרוע ומקבלת אותו. לרוע הזה יש לב ועומק, ולעתים גם פנים יפהפיות כמו של אלן דלון ב"סמוראי" של ז'ן פייר מלוויל, או של ז'ראר פיליפ בתור פאוסטוס ב"יופיו של השטן" של רנה קלייר.ניסיון להעביר את רוח האפלה המתוחכמת והמיואשת לאמריקה מסתיים לרוב בתוצאות מגוחכות. "דיאבוליק" למשל, שביים הנרי ז'ורז' קלוזו ב­55', על אשה ומאהבת שרוצחות את הבעל, היה סרט מטריד ומעניין בגילומן של סימון סניורה וורה קלוזו, שהפך לסרט מגוחך עם שרון סטון ואיזבל אדג'ני ב­96'. בהוליווד אפשר למקם רוע בדגים ("מלתעות") או דינוזאורים ("פארק היורה"). יש אפילו צמחים מרושעים ("חנות קטנה ומטריפה"). האמת, יש המון רוע בקולנוע, וכל אחד יכול למצוא את שלו, אין צורך להידחף, יש מספיק לכולם.