כן לאלימות "רעננה 'רוסטרס'", קבוצת ראגבי אגרסיבית, וולגרית ואלימה, אלופת המדינה רועי בהריר 21/03/02 שמועות מספרות כי שיאו הרשמי בשתיית בירות של פיטר הד, שחקן החיזוק המופלא של "רעננה 'רוסטרס'", אלופת המדינה בראגבי, עומד על שבעה פיינטים (ליטר וחצי כפול שבע) ובקבוק בשעה ­ כולל הליכה לשירותים באמצע. בלי שירותים, השיא, מטבע הדברים, יורד לסביבות הארבעה ובקבוק ­ אבל גם זה, כמובן, מעורר השתאות רבה והערכה גברית חובקת קולוניות אנגלו­סקסיות למיניהן, שלא לדבר על זיוני מוח אינטנסיביים ברמה שהחננות השרוניות מגיעים אליה כבר אחרי שלוק וחצי, ועל כמות הקאות שעשויה להרוס לחלוטין את פרויקט שיקום נחל אלכסנדר. לא, אין צורך להיבהל. "זה בסדר", מסביר טרי קנטור, קפטן ה"רוסטרס" מזה 20 שנה, "בראגבי, הבירה באה יחד עם הכדור". מקור ההשראה לתושבי העיירה ראגבי, שממוקמת צפונית ללונדון, היו, מאז ומעולם, שני תחביבים עיקריים: שתייה וצ'אפחות. תלמידי ותלמידות בית הספר התיכון המקומי "ראגבי היי סקול" דאגו לפתח את התחביבים האלו בהדרגה ובהתמדה הירואית, בהפסקות ובשיעורים, בערך מאז שלמדו לאיית לבד את הפועל knird"". היה זה ויליהם ווב אליס, תלמיד פיקח אבל מאוד לא פיכח, שהגה במוחו התוסס את רעיון האיחוד המהפכני. "שתייה וצ'יפוחים", הוא חשב לעצמו בלילה של שיכרות טוטאלית שהביאה להארה בלתי נתפסת, "יכולים גם ללכת יד ביד!". אליס חייך לעצמו בסיפוק, שיהק פעמיים ונרדם בתוך דקות ספורות. למחרת בבוקר, בלע אליס שני אופטלגין כדי להתגבר על ההאנג­אובר, לבש במהירות את התלבושת האחידה ורץ לבית הספר, לספר לחבר'ה על הרעיון המבריק. כשהגיע, הוא הסביר לשחקני הראגבי המיועדים בקצרה את חוקי המשחק (שהיו גמישים הרבה יותר ממנו), צייר להם על פיסת נייר כדור בצורת אליפסה שנראה כמו כדורגל שהמורה לזימרה ישבה עליו, הדגים בפניהם ­ תרתי משמע ­ את סוגי הצ'אפחות המותרות במשחק בהדגשה יתרה, והתעכב במיוחד על הקטע של איך להרביץ ליריב ביד אחת, וללגום בירה בעזרת הש נייה. החבר'ה התאהבו מיד במשחק החדש. כבר בהפסקת האוכל הראשונה הם ניסו אותו, והתוצאות היו משביעות רצון עד מאוד. כעבור שעתיים, בחדר המיון של בית החולים המקומי, הם הסכימו ­ פה אחד עם שברי שיניים ­ שזה, מהיום והלאה, יהיה התחביב החדש שלהם. לא עוד מכות או בירות. מעכשיו ­ שניהם ביחד! העיירה ראגבי, באותו יום קסום, צהלה ושמחה. וכך, בחורף ,1800 הומצא, על פי המסורת הרווחת בקרב השחקנים ברחבי העולם, משחק המכות והבירות, שלימים ייקרא על שם בית ספרו האהוב של מייסדו המיתולוגי, ויליהם ווב אליס. על פי סברות אחרות, אמנם, אליס היה זה שהגה את הרעיון של ריצה עם הכדור אל היריב ולהיתקע בו במלוא העוצמה ולא רק למסור אותו לשחקן אחר כשמישהו מתקרב, אבל כך או כך, אין ספק כי בכל קנה מידה שהוא מדובר בבחור שהיה גאון אמיתי. ואולם, הראגבי לא כבש בסערה את העולם האנגלו­סקסי רק בגלל האלימות והשתייה שליוו אותו משחר היווסדו. גם הפולקלור שהתפתח סביבו, שכלל שירה והגות מודרניות ומתוחכמות מאין כמותן, עשה את דרכו ברחבי תבל. השיר "אחינו ג'וני", למשל, שנכתב על ג'וני המופלא שהצליח לעבור שחקנים קשוחים ומנופחי שריר כאילו היו מרגרינה מותכת, הפך במהרה להמנון אוהדי ראגבי כלל עולמי: "זהו שיר לאחינו ג'וני, אחינו ג'וני, אחינו ג'וני. הנה הוא, אחינו ג'וני, כאן, עמנו, הערב. הוא מרביץ, הוא נושך, הוא בדרך כלל לא מתנהג יפה. הנה הוא, אחינו ג'וני, כאן עמנו הערב". פואטיקה חדה ונוקבת. לימים, הפך "ג'וני" לכינוי לשחקן אגואיסט, שמעדיף לרוץ לבד עד השער (ה"טריי") מבלי למסור לאף אחד בדרך. גם "דיימונד לילי" ("הזונה מפיקדילי") תפס לא רע מחוץ לגבולות אנגליה, וגם "שרלוט הזונה", השיר על שרלוט, אוהדת הראגבי המתבגרת והמתמסרת שנתנה לשחקני ראגבי מותשים את הכוח להמשיך בשליחותם המוצלחת והמכסחת, הפך מהר מאוד לשלאגר גלובלי ואלמותי: "היא מלוכלכת, היא מגעילה, היא יורקת על הרצפה, שרלוט הזונה היא משלנו. היא באה והולכת, היא המונית, היא מזדיינת ברחובות. בכל פעם שתפגוש בה ­ היא תמיד תהיה חמה. אם תשאיר רוכסן פתוח ­ היא תרדוף את בשרך, והריח של איבר מינה יוציא אותך מדעתך". רומנטי, מרגש ומרטיט כאחד. אין ספק, ראגבי הוא משחק אלים, גס ופרימיטיבי קמעה מכל זווית שמסתכלים עליו. גם אחרי שנת ,1900 השנה בה נכתבו לראשונה חוקי המשחק באופן מסודר, הוא נשאר כזה. לכן, מי שעל פגוש מכוניתו דבוק סטיקר "די לאלימות" ­ רצוי שיעבור מהר ככל האפשר לכתבה הבאה. אחרת, רגשותיו העדינים, אבוי, עלולים להיפגע. בראגבי, למי שעדיין לא הבין, אלימות זה טוב. אלימות זה יופי. אלימות זה האל"ף­בי"ת. שלום, אחווה, ידידות ורעות? חפשו בבית ספר אחר.מהבחינה הזו, לא ממש ברור כיצד הפכה רעננה, העיר הרכרוכית ביותר באזור השרון, ואולי גם במדינת ישראל כולה ­ העיר של "אוכלי הגבינות ושותי היין" ­ לעיר שהוציאה מתוכה קבוצת ראגבי אגרסיבית, וולגרית ואלימה במיוחד, שהפכה בשבת שעברה לאלופת המדינה. כן, רעננה החננה היא אלופת המדינה בראגבי. העניין תמוה, מוזר ומעורר סימני שאלה רבים, בעיקר נוכח העובדה שב"רוסטרס" (כינוי שהודבק לקבוצה על ידי רשת "ננדוס" שאימצה אותה לפני כשנתיים, ומזוהה עמה, מבחינה לא רשמית, גם היום) לא משחקים רק אנגלו­סקסים מקוריים ­ כאלה שהביאו עמם את הבירות וה"פאקינג באסטר!" מהבית ­ אלא גם ישראלים מצויים, כאלה שאם צובטים אותם, כואב להם והם גם צועקים "איי!". מה, יכול להיות שמשנתו המיתולוגית של ויליהם ווב אליס הצליחה להגיע עד כדי כך רחוק והי א פועמת עתה גם בלבם? יכול להיות שמישהו מביניהם מתקרב לשיא של הד בבירות? יכול להיות שרעננה וראגבי הם לא הפכים מוחלטים? יכול להיות שמישהו כבר המציא את השיר "דנה, הזונה מרעננה"? עוד מעט נדע. סודות מחדר ההלבשה יום שישי, ,15:00 מכון וינגייט, אימון שבועי מסכם. ה"רוסטרס" מנסים להתגבר על השמחה ועל ההתלהבות מהאליפות ולהמשיך הלאה כתמול שלשום, על אף מעמד העל החדש שקנו לעצמם בשבת. המאמן, ג'רמי שאודר, מכנס את האלופים, מסביר להם מה הולך להיות היום באימון, מנסה להמריץ את גופם השבע בעובדה שמחר בעשר בבוקר הם יוצאים לעמק יזרעאל לטובת טורניר "שביעיות" על "גביע המדינה" (זה רק נקרא ככה על ידי השחקנים. לא ברור אם שר הספורט והנשיא בכלל יודעים על קיומו) וש"חשוב לנצח גם שם", אבל יודע היטב שהסערה האמיתית חלפה בשבת ושהשקט הוא בלתי נמנע. בכל זאת, החבר'ה מגיעים בהרכב מלא ומתוגבר. אחרי גמר פלייאוף, לפני גמר פלייאוף, מה זה בכלל משנה בראגבי? אנרגיות מיותרות יש תמיד, וצריך איכשהו להוציא אותן. מאט לאויס, מרק לסמן, תומר מרכב, אלון גלר, פיטר הד, פיטר סיקל, אראל קליין, רם כהן, מייק ניוטן, דורון אדלשטיין, פיטר קרמפורד, האחים טרי ושון קנטור, דניאל רבינוביץ', דניאל שולמן, סטיבן פרוינד (מנהל הקבוצה) ועוד כמה מחליפים ונספחים פוצחים באימון זוגות, שבמהלכו הם נכנסים אחד בשני ללא רחם, לפעמים עם מזרן שמפריד ביניהם ו לפעמים בלי כלום. ככה, בבום. כאילו אין דבר כזה עיניים, שיניים, אף, אוזניים ושאר מקומות רגישים. אחד המחליפים, ג'ף אש, מגיע לאימון בתחתוני בוקסר, מקבל על כך הערה מסטיבן, מאדים לרגע, וחוזר, עם התחתונים, לחבוט באנשים כמו קודם. "זה לא ממש להרביץ", מנסה אד פריידמן הוותיק (53 וקצת) שתופס, בינתיים, מנוחה קלה על הספסל, לתרץ. "אם אנשים רצו להרביץ ­ הם היו עוסקים באיגרוף. פה צריך משמעת עצמית עצומה. רק עכשיו שברתי שלוש צלעות מהמשחק הזה, ולא מתים על זה בבית. באימון, לא מזמן, מישהו נכנס בי ופתח לי את הראש. הוא פשוט נתן לי אגרוף על זה שקפצתי עליו יותר מדיי מוקדם. תראה, אני שיחקתי פוטבול בארצות הברית וכאן אין פוטבול, אז אני משחק ראגבי. רק שתדע לך, זה נכון שזה לא ענף כל כך מפותח בארץ, אבל בין השחקנים זה כבוד רב להיות אלוף הארץ". החבר'ה יוצאים להפסקה קלה, וממשיכים להעביר ביניהם חוויות מהגמר. "ראית איך ההוא נשך אותי?", שואל טרי קנטור, הקפטן, את תומר מרכב, כשהוא מצביע על סימן סגול בזרועו השמאלית. "כן, גם אותי הוא נשך!", הוא מקבל בתגובה ממנו ומעוד שלושה אחרים. רם כהן, בינתיים, מנסה להסביר למייק ניוטן איך להגיע מחר לעמק יזרעאל. "זה בצומת התענכים ימינה", הוא אומר, "זה בסדר, אני נולדתי בארץ הזאת, לא כמוך". פיטר הד, הבריטי מגודל הפאות, מחליט שהגיע הזמן לרענן מעט את המערכות, מוציא בקבוק בירה מהתיק ומתחיל לרוקן. גם הוא, מן הסתם, כמו ניוטן, לא נולד בארץ. הוא הגיע לכאן לפני 16 שנים, עבד כשף ברשת מלונות "דן", הספיק להתחתן עם דלית, לעשות ילד, להתגרש ממנה, לאמן את קבוצת הנערים של רעננה, לשחק בבוגרים ולעזור לרעננה לקחת את האליפות בשבת. כיום, הוא עסוק בעיקר בבישול מאכלים צמחוניים בבית ובלשחק ראגבי ­ אהבתו הגדולה מהבית ­ כמה שיותר. "יש יותר מדיי כימיקלים בבשר", הוא מסביר את עניין הצמחוניות. "זה פשוט מסוכן מדיי, לדעתי". הד מתגורר בקיבוץ עין ורד, הוא יודע עברית אבל מעדיף אנגלית, והוא לא יהודי. "אני זה אני", הוא אומר, "הגעתי לכאן כדי לעבוד. הציעו לי כאן עבודה, אז באתי. הציעו לי גם ללכת לדרום אפריקה, אבל בתקופה ההיא היה שם אפרטהייד, אז לא רציתי ללכת לשם. אין לי בעיה לדבר עברית, אבל אני מתבלבל כל הזמן עם הזכר והנקבה".כמו גם הרבה ישראלים."אני יודע, אני יודע. דטס וויי ד'יי נבר קורקט מי!". מה דעתך על הישראלים הלא אנגלו­סקסים בקבוצה שלך? הם יכולים לשחק ראגבי?"בהחלט. אתה יודע, לפני כמה שנים, העלו כאן רעיון שנשחק נגד חיילים, אבל הם לא הסכימו. פחדו שהחיילים ייפצעו. אני חושב שראגבי היה יכול להיות כל כך טוב לצבא. זה גם מגבש, גם מחשל וגם גורם לאנשים לשחרר אנרגיה ביחד ולקרב אותם אחד לשני. אין משחק יותר אגרסיבי, יותר מלא ויותר אינטנסיבי מראגבי. דם ופציעות זה לא דבר רע בראגבי. זה חלק מהמשחק. אני חושב שזה לא תופס בארץ בגלל שאנשים מפחדים להיפגע. זו הסיבה היחידה. הם פוסי. יש בענף הזה אנשים רזים, שמנים, זקנים, צעירים, חכמים, טיפשים, כל הסוגים. ראגבי זה בדם. כשאתה משחק פעם אחת ­ זה לעולם לא עוזב אותך. אתה יכול ללכת לכל מקום בעולם, ואם תלבש חולצת ראגבי ותעמוד בצד הכביש ­ המכונית הראשונה שתעצור לך תהיה של מישהו שמשחק ראגבי. אנחנו כמו משפחה. במשחק אנחנו שונאים את הקבוצה היריבה, אבל אחרי המשחק אנחנו החברים הכי טובים שלהם. יש המון כבוד והערכה לקבוצה השנייה. זה כמו מילואים".אתה עושה מילואים?"כן, אני נהג נגמ"ש בחיל ההנדסה. הציעו לי להיות טבח, אבל סירבתי. אם אני בצבא, אני רוצה להיות חייל, לא משהו אחר. הייתי בשטחים, בלבנון, איפה לא?". מה, כל כך טוב לך כאן? אתה לא מתגעגע לאנגליה לפעמים?"פה הכל חי, באנגליה זה לא חי. אתה יורד למכולת, ואתה לא יודע אם תחזור. זה מרתק, לדעתי".פיטר מסיים את הבירה, האימון מסתיים, ג'ף ממהר לשים ג'ינס על הבוקסר, סטיבן מסביר כמה דברים לא חשובים בקשר למחר והחבר'ה מתפזרים הביתה. א וויי אוף לייף קשה למצוא ב"רעננה 'רוסטרס'" שחקן שמצליח להוציא מפיו משפט שלם שמורכב משפה בודדת. לפעמים זה חצי­חצי, לפעמים העברית שולטת, לפעמים האנגלית שולטת, אבל זה אף פעם לא משהו אחיד ורציף. בהתחלה זה קצת קשה, אבל לאט לאט מתחילים להבין והכל, פחות או יותר, איז אול רייט. הבעיה היא, כפי ששמתם לב, שאם נמצאים בקרבתם ומשוחחים עמם יותר מדיי זמן ­ העניין הזה נדבק ולא כל כך פשוט להיפטר ממנו, יו סי? זה לפעמים דווקא נחמד לדבר ככה ואפילו די משעשע, אבל, אפטר א ליטל ווייל, זה הופך להיות מעיק משהו וטיפה מעצבן. נסו לדבר ככה יום שלם, ונראה אם מישהו יסכים לדבר איתכם למחרת. אם מישהו, בכל זאת, יסכים ­ נראה אם הוא לא ידבר מעצבן כמותכם. ואולם, בסך הכל, ה"רוסטרס" הם אנשים נחמדים, אפילו נחמדים מאוד, ואי אפשר ממש לכעוס עליהם. מה לעשות, צריך להתאפק. במיוחד אחרי שהם מספרים לך במבט מושפל שראש העירייה שלהם, זאב בילסקי, לא נפגש איתם לאחר הזכייה באליפות, "הי דידנט איבן קול", וגם לאחר שנשלחה ללשכתו הודעה על הזכייה מטעם אגודת הראגבי ברעננה ­ הוא לא טרח להגיב. "ספק אם הוא בכלל הסתכל על ווט ווי הב סנט הים", הם או מרים בצער. נכון, לא יפה. ה"רוסטרס" לא ציפו, אמנם, לקבלת פנים חגיגית בלשכה עם קולה ובורקס, אבל טלפון עם "כל הכבוד" קטן היה בהחלט יכול להיות סמת'ינג דיי ווד אפרישיאייט. השקט שאחרי הסערה שבת, 10:00, קיבוץ יזרעאל, עמק יזרעאל. ראגבי, כך מסתבר, הוא באמת ספורט שדורש הרבה מאוד מאמץ פיזי. הנסיעה לעמק יזרעאל הייתה קשה, מטרידה ומעייפת במיוחד. לא, לא קלים הם חייו של שחקן ראגבי בארצנו. הם קשים כמעט כמו אלה של זה שמסקר אותו. ואולם, האחרון הוא טיפוס עיקש, שאפתן, סקרן ובעיקר משועמם באופן חריג במיוחד, ולכן, תאמינו או לא, הוא גם נסע, צפה במשחקים בשקיקה, אכל בייגלה, שתה מיץ מנגו, קיבל כובע ראגבי מתנה וחזר הביתה עם שלושת רבעי מכל דלק פחות."טורניר שביעיות". ככה הם קוראים לזה. למה שביעיות? בגלל שבמשחק רגיל משחקים 14 על ,14 ובקיבוץ יזרעאל משחקים לאורך המגרש ולא לרוחבו, ככה שאין מספיק מקום לכולם. "רעננה 'רוסטרס'", בכל אופן, מגיעה ליזרעאל בהרכב פחות או יותר מלא, ולכן היא נחלקת לשניים: קבוצה בוגרת וחזקה (רעננה A) וקבוצה צעירה יחסית וחלשה (רעננה B). פרט לרעננה, משתתפות בטורניר גם קבוצות מאשקלון, מחיפה, מתל אביב, מגליל עליון ומקיבוץ יזרעאל. האחרונה, אגב, נוצחה על ידי רעננה בגמר האליפות ­ מה שלא אומר כלום לגבי ההמשך (וכאילו שבאמת הרסתי לכם משהו). המגרש ביזרעאל ממוקם על מישור מוגבה, והנוף שמשתקף ממנו מענג וקסום במיוחד. מה שקורה על המגרש בשעת משחק, לעומת זאת, עוצר נשימה הרבה פחות, והקונטרסט שנוצר מקלקל מעט את התמונה הפסטורלית. הדשא במגרש מסומן על ידי פסים לבנים, כשבקצהו של כל אחד מהם נטוע דגל ישראל קטן. הקונטרסט הפעם ­ זה שבין הדגל הכחול­לבן לבין מגרש הראגבי ­ מבלבל את החושים אפילו יותר מקודמו.בעל הבית בקיבוץ מכריז על פתיחת הטורניר, והקבוצות יוצאות לדרך, סליחה, לקרב. רעננה A, בניגוד לאחותה הצעירה שמפסידה בשרשרת, פותחת את הטורניר עם יכולת לא רעה, במיוחד בהתחשב בירידת המתח האחרונה. במשחק הראשון היא מנצחת את אשקלון בתוצאה 26:14 ובשני את יזרעאל B בתוצאה .24:7 במשחק השלישי, נגד תל אביב, מתחילות הבעיות. המשחק מתנהל על אש חמה כבר בשלביו הראשונים, כשפרט למכות ה"מקובלות", מוסיף כל צד גם קללות וגידופים עסיסיים. בשלב מסוים פולט תומר ­ שמעודד את ה"רוסטרס" מחוץ לקווים עקב פציעה ­ קללה כלשהי לעבר אחד משחקני תל אביב שלדעתו הרביץ חזק מדיי למישהו. השחקן מתעצבן, ניגש לתומר ומעיף לו אגרוף לפרצוף. תומר נותר על מקומו בהלם, וחברתו מנתרת בזריזות מיציע הסלעים ו רצה אליו לראות מה קורה. בינתיים, מנסים שחקני רעננה לשכנע את השופט לעשות משהו כנגד השחקן התוקף, כלומר, להרחיק אותו, אבל זה, משום מה, מחליט שתומר הוא האשם, ואף מצהיר בקול רם שהוא, כשופט, מעתה והלאה, יעשה ככל שביכולתו על מנת שרעננה לא תנצח במשחק. בראגבי תוצרת יזרעאל, מן הסתם, אין הילוך חוזר, אין מזכירות ואין ממש טעם לפוצץ משחק כי אנשים בזבזו המון דלק כדי להגיע. אין ברירה. צריך פשוט להמשיך ולשחק. ה"רוסטרס", מטבע הדברים, מותקפים במנת עצבים גדושה כתוצאה מההכרזה הבלתי ספורטיבית של השופט, אבל לאחר שמתברר כי מצבו של תומר סביר למדיי ­ המשחק מתחדש. כעבור מספר דקות מבצע אלון טאקל חמור ­ אבל לא חמור מדיי ­ ומורחק על ידי השופט בכרטיס אדום. העצבים במחנה הרענני, שהיו גבוהים מאוד עוד קודם לכן, מטפסים מדרגה נוספת, ובסופו של דבר ה"רוסטרס" מפסידים לתל אביב בתוצאה ,25:19 בדיוק כמו שהשופט הפרו תל אביבי רצה. מייק ממלא לעצמו כוס בירה נוספת מברז שממוקם במרכז יציע הסלעים, ומקווה להספיק לסיים אותה עד שחצי הגמר יתחיל. ג'רמי, המאמן, מבחין בו ומנסה לרמוז לו בעדינות שכדאי לו לחכות עם זה לסוף הטורנ יר. מייק מתרחק ממנו כמה צעדים וממשיך לשתות בהנאה. רעננה A אמורה לפגוש בחצי את חיפה, ובמשחק המקביל, יזרעאל אמורה לשחק נגד תל אביב. בתכנון המקורי, שתי המנצחות מבין הארבע היו אמורות להילחם ביניהן על הגביע. בפועל, המצב שונה מעט. ברגע האחרון מחליטות חיפה ותל אביב שאין להן כוח לעוד שני משחקים והוגות תירוץ מבריק, שמזרז לפחות בשעה את היציאה המיוחלת הביתה. פתאום, דקות ספורות לפני שהשופט שורק לפתיחת חצי הגמר, הן נזכרות שהתקנון הישן ­ לפיו אין חצי גמר ב"שביעיות" ­ הוא התקנון היחידי שהן מכירות ושהן לא שמעו על שום תקנון חדש. לפיכך, הן מכריזות על גמר פרטי משלהן ומתעלמות לחלוטין מהסדר ומהארגון שמניעים את העולם. ממש ככה. מארגני האירוע ביזרעאל, כמובן, לא משתפים פעולה עם המהלך החד­צדדי, לא מוכנים להעניק גביע כלשהו למנצחת מביניהן, ומחליטים כי משחק הגמר יהיה המשחק בין רעננה A ליזרעאל. וכך, עם חיוך על הפנים של מי שזכה מן ההפקר, יוצאים ה"רוסטרס" לסיבוב חימום מסביב למגרש, לקראת משחק הגמר נגד יזרעאל. מהחימום הזה חוזרים לנקודת המוצא, באופן מוזר במיוחד, רק מעט מאוד מהשחקנים.בהתחלה זה מבהיל מעט , אבל לאט לאט העסק הולך ומתבהר. השחקנים שלא חזרו כנראה סיכמו ביניהם מראש שעוצרים בשיחים ומרוקנים את השלפוחיות ­ שבדרך נס נתמלאו להן כולן עד תום בבת אחת ­ בצוותא. איזה חמודים. בסופו של דבר החבר'ה חוזרים, אבל רם, משום מה, עדיין בשיח. טוב, כנראה יש לו מספר שתיים.דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה, מספר שון קנטור (אחיו הצעיר של טרי, הקפטן) על המנטאליות המיוחדת של העוסקים בענף. "אם אתה לא יודע לקבל מכות ­ אין לך מה לחפש בראגבי", הוא אומר, "אבל המכות הן רק על המגרש. אחרי המשחק יש בינינו אחווה כזאת. פעם יצא לי לפגוש איפשהו שחקן אחד שעשיתי לו פנס בעין. הוא בא אליי, הראה לי אותו ואמר לי 'אתה רואה? זה אתה עשית את זה. יפה, יפה. כל הכבוד לך!'". השופט שורק, משחק הגמר מתחיל, שון סופג בומבה רצינית ומרעישה במיוחד ברגל ומפונה מהמגרש כשהוא מתפתל מכאבים, רעננה חוטפת מיזרעאל 26:7 בראש וזהו, נגמר הסיפור. מהיר ועצבני. כמו שצריך. ה"רוסטרס" לא זכו בגביע, לא ממש אכפת להם וגם לא ממש אכפת לאף אחד אחר. העיקר שהבירה בצידנית לא חמה מדיי. שון שומע שעוד מעט הולכים הביתה, מנתר על רגליו הפצועות כקנגורו צע יר ועט על הבירה בסערה כאילו אין מחר. החבר'ה עושים לחיים יחדיו, מרוקנים במהירות את הפחיות ורצים להניף את גביע האליפות לפני שהפקק בכביש החוף יתחיל. ויליהם ווב אליס מביט באותם רגעים על ה"רעננה 'רוסטרס'" ממרומי גן העדן הראגבאי שלו, ומגרד את מצחו במבוכה. "רכיכות תמיד יישארו רכיכות", הוא אומר לעצמו, 'מה חשבתי לעצמי? שברעננה החננה באמת ילמדו להרביץ כמו שצריך? באמת ילמדו לשתות יותר מבירה אחת למשחק? פור גודס סייק, חומוס וראגבי ביחד? נו, באמת. גיב מי א ברייק, אח שלי'.