מה באמת קרה במחסום עין עריק יניב בן- עזרא, ניצול התקפת המחבלים על מחסום עין עריק, זוכר הכל חן קוטס­בר 22/03/02 הם היו שמונה. שבעה לוחמים ומפקד המחלקה שלהם. שמונה חודשים חיו יחד. 24 שעות ביממה. חולקים אותה ערכת קפה, אותו הומור, אותם חלומות. ב­19 בפברואר השנה, בשעה חמש אחר הצהריים, הגיעו יחד, בפעם הראשונה, למחסום עין עריק שממערב לרמאללה. שלושה הוצבו במחסום, ארבעה הלכו לישון בקרוואן סמוך, מחכים למשמרת שלהם, אחד עלה לעמדת התצפית על גג הקרוואן.כעבור ארבע שעות תקפו מחבלים את המחסום. שישה מהם נהרגו: מפקד המחלקה, סרן משה עיני; סמ"ר ארז תורג'מן; סמ"ר מרק פודולסקי; סמ"ר מיכאל אוקסמן; סמ"ר תמיר עצאמי וסמ"ר בני קיקיס. התצפיתן לא נפגע; סמל יניב בן­עזרא, אחד החיילים שהיו בקרוואן, נפצע באורח בינוני עד קשה.ביום שישי שעבר התכנסה משפחת בן­עזרא במלון אפרופו שבבית החולים תל השומר לארוחת שבת משפחתית, ראשונה מאז האירוע. אמא פנינה, אבא מוריס, יניב הפצוע והאחים הקטנים מישל (15) ואביהו (עשר). "חייל מתחיל להשתקם", אומרים החבר'ה הפצועים בתל השומר, "כשהוא חוזר לאכול אוכל של אמא". פנינה הכינה את מיטב התבשילים, והסירים המלאים עשו את כל הדרך מהבית בקרית­ים לתל השומר. יניב התכונן. הוא לא אכל מהבוק ר. פנינה ערכה את השולחן, כמעט כמו בבית, ומוריס עשה קידוש. משפחת בן­עזרא, אחוזת התרגשות, חגגה עם הבן החי. לשש משפחות אחרות כבר אין סיבה לחגוג."נולד לנו הבן מחדש", אומרת פנינה. "קיבלנו אותו במתנה. הוא עצמו לא מאמין שהוא נמצא פה, חי. כל הזמן אני חושבת על המשפחות האחרות, שלא קרה להן נס כמו שלנו, שהילדים שלהן מתים. זה כואב לי. הן לא יוצאות לי מהראש. אני יודעת שיניב יהיה מאושפז הרבה זמן, שצפוי לו תהליך שיקום ארוך, אבל כל בוקר אני מודה לאלוהים שיש לי במי לטפל. קרה לנו נס. אחד יצא חי ושישה מתו, והם היו אחד ליד השני ואין הסבר. אמרתי גם לבעלי: 'מוריס, אסור להתלונן. יכולנו להיות עכשיו בחוסר מעש ויניב לא היה איתנו כאן. אנחנו גם יכולנו לשבת'".פנינה בן­עזרא זהירה. היא לא אומרת, "לשבת שבעה". היא מסתכלת על מוריס, מוריס מסתכל עליה ושניהם משתתקים."הפיגוע שלנו כבר פאסה", אמר השבוע יניב בן­עזרא, ביחס למה שקרה בעין עריק. חודש חלף מאז, פיגוע רדף פיגוע, ועשרות נהרגו. אבל בצה"ל האירוע בעין עריק אינו פאסה בכלל. הפיגוע בעין עריק הותיר צלקת קשה ושאלות רבות פתוחות: כיצד הצליחה חוליית מחבל ים קטנה להרוג שישה לוחמים קרביים ולחמוק משם בחיים? האם שיטת האבטחה במחסומים מסכנת את שלום הלוחמים? מה הטעם המבצעי בהחזקת מחסומים רבים? והאם שיטות הפעולה של צה"ל לא הפכו לאחרונה שקופות מדי?בעקבות האירוע מונתה ועדה צבאית לבדיקת מדיניות המחסומים, וצה"ל שינה את ההנחיות לפעילות הכוחות בהם. הלקחים, כנראה, מופקים, אבל פרטי האירוע נותרו עמומים, לפחות לציבור הרחב. יניב בן­עזרא והצלף, היחידים שנותרו בחיים, לא התראיינו בכלי התקשורת.עכשיו, בפעם הראשונה, מספרים פנינה ומוריס בן­עזרא, הוריו של יניב, את מה ששמעו מבנם במהלך השבועות האחרונים. יניב לא איבד את ההכרה אפילו לרגע אחד במהלך האירוע כולו והוא זוכר את הפרטים. לא בקלות הם מדברים. שניהם אנשים מופנמים וצנועים שמרגישים חובה גדולה כלפי המערכת הצבאית. הם לא חשים שום צורך לשאול שאלות, חוששים מאוד לפגוע בצה"ל, ויותר מזה ­ בהורים השכולים שאיבדו את בניהם בעין עריק.24 שעות ביממה, כבר חודש ימים, הם סועדים את בנם הפצוע. ביתם מתפצל לשניים; זה שבקרית­ים, וזה שבתל השומר. הם נאלצים להתמודד עם הפציעה של יניב, אבל גם עם הפרסומים הקשים בתקש ורת והפרשנויות על אודות מה שכביכול היה בעין עריק."תמיד הכי קל זה לשפוט ולהעביר ביקורת", אומר מוריס בן­עזרא. "זה כמו שאני יושב ורואה כדורגל בבית. אני אומר: 'למה ההוא לא מסר' ו'למה ההוא לא הבקיע'. אז הם אומרים: 'למה ההוא לא ירה' ו'למה הם לא הסתערו'. אבל הם לא היו באירוע, ואני לא נמצא על המגרש. אני לא יודע מה באמת קורה שם, מה מידת ההפתעה, מה יחסי הכוחות. כותבים: 'שמעו יריות אבל אף אחד לא הגיב', אבל זה לא מדויק. הצבא עוד לא מספיק לבדוק את האירוע, לא מספיק להפיק לקחים, אבל לעיתונאים כבר יש מסקנות. זה מקומם. גם את יניב מרגיז חוסר האמת הזה. זה מאוד מפריע לו, כי זה מה שנתפש אחר כך בתודעה. זה מה שהאזרחים בסוף זוכרים. הסיפור האמיתי נשאר איתנו, כי הוא קרוב אלינו, ועם המשפחות של המתים". "בדרך לעין עריק הוא קרא תהילים" יניב, בנם הבכור של פנינה ומוריס בן­עזרא, גדל בקרית­ים. אחד מ"שלושה בנים, חיילים", כפי שמגדירה זאת פנינה. בחודש הבא הוא אמור לחגוג יום הולדת 20, אבל במשפחת בן­עזרא אומרים שעכשיו יש לו יום הולדת חדש: בן חודש. בבית ספג ערכים של אהבת מולדת ותרומה למדינה. אחרי שנפצע, כשהגיע הרמטכ"ל לבקר אותו, הציגה לו פנינה את האח הצעיר, אביהו. בסך הכל בן עשר. "בעוד שמונה שנים גם הוא יהיה חייל", היא מספרת שאמרה לרמטכ"ל בגאווה. תפישת עולמם לא השתנתה בעקבות האירוע. "זאת המדינה שלנו", אומר מוריס. "אם הבן שלי לא היה נפגע, אז זה היה הבן של מישהו אחר. מה זה משנה? זה קרה. למישהו זה היה צריך לקרות".יניב חלם להתגייס לסיירת מובחרת. סמלים, אומר מוריס, היו חשובים לו מאז ומעולם. היום אולי קצת פחות. הוא ניסה להתקבל לדובדבן, אבל לא הצליח בגלל עיוורון צבעים. בסופו של דבר התגייס ביולי 2000, חודשים אחדים לפני פרוץ האינתיפאדה, ונשלח להנדסה קרבית.למחלקה שאיתה היה במחסום עין עריק הצטרף שמונה חודשים לפני האירוע. הוא היה הקשר של סרן עיני ז"ל, המ"מ. בבית עודדו אותו לצאת לקצונה. "הוא שירת הרבה בשטחים", אומר מוריס. "אנחנו ידענו שיש שם מלחמה, דאגנו, היינו קשובים כל הזמן לחדשות, אבל יניב כל הזמן השתדל לא להדאיג אותנו. הוא אף פעם לא התלונן על מה שהוא עושה, לא נתן לנו את ההרגשה שהוא באיזה קו קדמי."אני חושב שאני הרבה יותר רגשן ממנו. אני זוכר שהיה בנחל­עוז, בשיא האינתיפאדה, ונשאר שבת. נסענו לבקר אותו, כל המשפחה, עם הילדים, עם האוכל והסירים, הכל. זה לא שלא פחדנו לנסוע, פחדנו, אבל לא אמרנו לו אף מילה על פחד. לא רצינו לתת לו את ההרגשה שהוא יכול לשרת בשטחים, ואנחנו פוחדים לעשות את זה".שלושה ימים לפני האירוע הגיע הביתה לשבת. הוא שירת באותה תקופה באזור שכם. במשפחת בן­עזרא ידעו שהוא אמור לעבור לעמדה אחרת, אבל לא ידעו לאן בדיוק. "רק אחר כך התברר לנו שהם עזבו את אזור שכם ביום האירוע ועברו לאזור רמאללה, לעין עריק", אומר מוריס. "יניב סיפר שהם הגיעו לשם ביום שלישי, יום האירוע. הם באו במשאית להחליף כוח אחר. בדרך, בנסיעה לעמדה, יניב אומר שמצא במשאית ספרי תהילים. הוא מספר שאמר לעצמו: אקח ספר אחד ואקרא בזמני החופשי. ככה קרה שבדרך לעין עריק, הוא פשוט קרא תהילים".למחסום הגיעו בסביבו ת חמש אחר הצהריים. מוריס מספר את מה שסיפר לו בנו: "הם ישר התארגנו ועלו לשינה בקרוואן. את המשמרות היו עושים ככה: ארבעה נמצאים בתפקיד ­ שלושה במחסום ואחד בתצפית ­ וארבעה נחים בקרוואן. אחר כך מתחלפים. התצפיתן נמצא על גג הקרוואן והוא צריך להיות מין סנונית ראשונה כזאת. אם קורה משהו הוא צריך להתריע. יניב שרטט לנו את זה. יש לוח ציור כזה, אז הוא הצליח לשרטט: את המחסום, הקרוואן, מרחק הליכה מהמחסום, הבטונדות, התצפית. הוא עצמו היה צריך להתחיל משמרת במחסום בשתיים בלילה. בעצם הוא לא שמר במחסום אפילו פעם אחת. הוא לא הספיק. גם החברים שהיו איתו בחדר ונהרגו לא הספיקו לשמור במחסום". "יניב דרך את הנשק, אבל היה לו מעצור" בסביבות תשע בערב הגיעו המחבלים למחסום והחל האירוע. "באותו זמן היו בקרוואן ארבעה אנשים", מספרת פנינה. "שלושה לוחמים ועיני, המ"מ. יניב אומר שהם היו במיטות, מיטות קומתיים. הוא היה במיטה הגבוהה, למעלה. כולם שכבו, ורק המ"מ עיני הכין תדריך ליציאה למשמרת. הוא עשה רשימות. הם ישנו. כששמעו את היריות בחוץ, קפצו. יניב אפילו זוכר שעיני אמר 'הקפצה', אבל לא היה צריך להגיד. בשניות הם היו על הרגליים, עם נשק והכל. הם ישנו עם בגדים, נעליים. בכוננות".מוריס: "יניב לא היה עם אפוד. עיני כן. אחר כך אמרו שלא היו להם אפודים וקסדות. איזה ניפוח. מי ישן עם אפוד? כתבו בעיתון שהחיילים אפילו לא קמו מהמיטות, שבמחסום עצמו נהרגו ארבעה. איך יכול להיות? למה לא בדקו? במחסום אפילו לא היו ארבעה איש, ולהגיד שהם לא קמו מהמיטה?".מתוך העיתונות: "מתחקירים ראשוניים עולה כי בשעות הערב, שהו חמישה חיילים במחסום... שניים נוספים שהו בביתן המגורים הסמוך... המחבלים הגיעו למחסום, וירו בחמשת החיילים מטווח קצר מאוד" ("ידיעות אחרונות", 20 בפברואר 2002)."המחבלים המשיכו לתוך החדר... ירו מטווח קצר בשני הל וחמים הנוספים, ששכבו במיטותיהם. אחד הלוחמים נהרג, השני נפצע בינוני" ("מעריב", 21 בפברואר 2002).מוריס: "יניב אומר ששמע את היריות, אבל לא ראה מי יורה ואיפה. הוא אומר שהיו חסרות לו עשר שניות להתארגן. לפי איך שזה קרה, הוא חושב שהיו שלושה­ארבעה מחבלים, ושהם עשו הכל במקביל; הם לא הרגו קודם את החיילים במחסום ואז באו לקרוואן. אם היו עושים את זה ככה, יניב והחבר'ה שלו היו מספיקים להתכונן, אבל הם עשו את זה במקביל. חלק ירו בחיילים שבמחסום, כנראה מטווח קצר, וחלק הגיעו תוך כדי זה למגורים. יניב אומר שזה היה ממש מיידי, שניות ספורות. הוא גם אומר שאם הוא היה יודע בוודאות שבחוץ כל החבר'ה נהרגו והקיר של הקרוואן הרי דק, ואין אף חייל חי מהצד השני, אז הוא היה יורה על המחבלים, אבל הכל קרה מהר".פנינה: "הוא מספר הכל בפרטי פרטים. הוא אומר שההוראה היתה שכל מי שמגיע לפתח של הקרוואן, לא משנה מה זה, אפילו בעל חיים, יורים בו. לא מגיעים לפתח של הקרוואן, זה הכלל. היריות היו מבחוץ פנימה. יניב דרך את הנשק שלו, אבל היה לו מעצור. הוא ביקש מאוקסמן (סמ"ר מיכאל אוקסמן ז"ל ­ ח.ק.ב): 'צא תירה'. הוא גם היה בזווית כזאת, לא מול הדלת. הוא הספיק לנהל איתו שני משפטים. אוקסמן בא לעשות את זה, ונתפסה לו הרגל בחוט של הרדיאטור. אז הוא אמר ליניב: 'נתפסה לי הרגל'. יניב אמר לו: 'אני אשחרר לך את הרגל'. הוא לא הספיק לעשות את זה, וירו בהם את הצרור הראשון, ואחר כך את השני. מבחוץ פנימה."בצרור הראשון יניב נפצע בכתף. הצרור השני פרק לו את המרפק ביד השנייה. שתי ידיו יצאו מכלל פעולה. הוא נזרק אחורה. כל שלושת החיילים האחרים שהיו בחדר חטפו עשרות כדורים ונפלו. המ"מ, עיני, עוד הספיק כנראה לירות כמה כדורים ולפגוע באחד המחבלים".מוריס: "זאת חוויה קשה; לראות חברים שלך נהרגים לך מול העיניים. אלה אנשים שהיו 24 שעות יחד, כמו אחים. זה לא סתם, בקרבי. זה לחיות אחד בתוך השני, לדעת כל מה שהשני מרגיש וחושב. אוקסמן, למשל, היה חבר שלו, עולה חדש. אני עוסק בניהול תחנות דלק. יום אחד יניב בא הביתה ואומר לי: 'אבא, אתה חייב לעזור לאוקסמן למצוא עבודה בחופשות'. דיברתי איתו, ואמרתי לו שאני צריך קודם כל שיביא לי אישור עבודה מהצבא. הוא אמר שיטפל בזה והלך. אני עדיין מרגיש צמרמורת כשאני מדבר על זה. האישור לא הגיע. הא ישור לא הגיע והוא מת". "המחבלים עשו מעין וידוא הריגה" מתוך העיתונות: "בהמשך ירו המחבלים גם בחייל שעמד במרכז המוצב, והוא נפצע קשה. הוא העמיד פנים כאילו נהרג, ולכן המחבלים לא המשיכו לירות לעברו" ("ידיעות אחרונות", 21 בפברואר 2002)."אחד (מלוחמינו) נכנס לקונטיינר. היו שם שלושה חיילים וקצין. הם אכלו. הלוחם שלנו פתח עליהם באש והרג אותם. את כל הארבעה" (מתוך ראיון עם אבו מוג'אהד, ממנהיגי גדודי אל­אקצה, בראיון Ynet­ל).מוריס: "אחרי שנפגע, הוא שכב על הרצפה בחדר. הנשק היה עליו אבל הוא לא יכול היה לעשות כלום כי הידיים שלו היו מוגבלות. אז נכנסו שני מחבלים לקרוואן. הוא שמע קולות של שניים, אבל ראה רק אחד. הם עשו מעין וידוא הריגה. כשהוא משחזר את זה, הוא לא מאמין. הוא אומר לי: 'אבא, אני נשכתי את הלשון שלי ועצמתי את העיניים, ורק בחצי עין ראיתי את המחבל'. הוא ממש ראה את הפרופיל של המחבל. הוא הסתכל על המחבל כשהמחבל היה עם הגב אליו, וכשהמחבל הסתובב לכיוון שלו, אז הוא סגר את העיניים. הוא גם הרגיש שהוא נושם בכבדות, בגלל הפציעה, אז הוא פשוט הפסיק לנשום, שהמחבל יחשוב שהוא מת. ואז המחבל בא, ולקח ממנו את הנשק. אחר כך הנשק נמצא זרו ק בחוץ, אולי בגלל המעצור".יניב בן­עזרא משוגע על קולנוע. בתיכון כתב תסריט, וחלום חייו הוא לנסוע אחרי הצבא לארצות הברית ללמוד קולנוע. "הסרט שהוא הכי אוהב זה 'טוראי ריאן'", אומרת פנינה. "הוא אומר שכשירו עליהם, כשריססו אותם עם צרור היריות, הוא חשב רק על 'טוראי ריאן', רק על זה. 'טוראי ריאן' הפך אצלו למשהו חי. שם כמעט כל הסרט 'מרססים'. פתאום 'טוראי ריאן' הפך אצלו למציאות."אני לא יודעת מאיפה בא לו הרעיון לעשות את זה, שהוא כביכול מת. אולי מהסרטים שלו. אבל זאת היתה כנראה מן מלחמת קיום כזאת, מלחמת הישרדות. להיאחז בחיים, בכל הכוח".­ הוא לא פחד?מוריס: "לא. הוא לא מדבר על פחד בכלל. הוא עשה את זה בצורה כזאת; 'אני צריך להפסיק לנשום, צריך לעצום עיניים'. אני יכול רק לדמיין ממה שהוא מספר לי. קשה לי לעכל איך בן אדם, ילד שלי, עומד בדבר כזה. גם הוא, כשהוא חושב על זה היום, הוא אומר: 'אני לא יודע איך אני פה, כי אני ראיתי את המוות מול העיניים שלי'. אבל הוא לא מדבר על פחד. פחד, כמילה, לא מוזכר אצלו".המחבלים עזבו את השטח. "נהיה שקט, אז הוא הבין שזה נגמר וכולם הלכו", אומר מוריס. " הוא היה בטוח שהוא הולך למות. הוא אומר שהתחיל לדמיין אותנו, ההורים שלו; איך מודיעים לנו שהוא נהרג, איך אנחנו מגיבים, כמה אנחנו מצטערים כשאומרים לנו, 'הבן שלכם איננו'".פנינה: "הוא ראה שנוזל ממנו הרבה דם, אז הוא לא הבין. הוא לא ידע שהוא נפצע רק בידיים. בסרטים, תמיד הגיבורים כותבים משהו עם הדם שלהם, לפני שהם מתים, להשאיר איזה סימן לאלה שימצאו אותם. הוא, בתור איש קולנוע, החליט לנסות ולכתוב משהו עם הדם שלו. הוא ניסה לכתוב שם של ידידה מאוד קרובה שלו, וכתב רק ס', האות הראשונה של השם שלה. אחר כך צחקנו על זה, שאני ציפיתי שלפחות יכתוב א', אמא. מה יש, לא מגיע לי? אבל זה היה בצחוק. בכל מקרה, הוא אומר שהתחיל לכתוב עם הדם, אבל היה לו קשה מדי".מוריס: "עכשיו הוא בכלל טוען שזה בולשיט, בסרטים, כל הסיפורים האלה שאנשים גוססים וכותבים בדם שלהם מילים אחרונות. כי בסרטים זה הולך בצ'יק צ'ק, ובחיים זה מאוד קשה". "הוא ראה אותם מדממים. הוא ידע שהם מתים" יניב המשיך לשכב בקרוואן מוקף בחבריו המתים. הוא הבין שהוא חייב לקרוא לעזרה, ולהודיע למישהו מבחוץ על מה שקרה. "הוא חיפש פלאפון להתקשר ממנו", מספר האב, "הוא ידע שהפלאפון שלו נמצא גבוה, על המיטה שלו, בקומה השנייה, אבל הוא ראה את הפלאפון של אוקסמן על השולחן".פנינה: "זה מהפלאפונים החדשים, עם דיבורית כזאת, שאפשר להקשיב לשיחה בלי להחזיק את הפלאפון ביד. הידיים שלו היו מושבתות, אז הוא התרומם בקושי, והתחיל ללכת על הברכיים, לאט­לאט, לכיוון השולחן. כל הזמן הזה הידיים שלו לא תפקדו. הוא השאיר את הפלאפון על השולחן, ואיכשהו, כנראה עם הסנטר, התחיל לדפדף בזכרונות של מספרי הטלפון. הוא חיפש מספר פלאפון של מישהו שהוא מכיר. בסוף הוא מצא, בזכרונות שבפלאפון, את מספר הטלפון של הפקידה הפלוגתית שלהם. היא משהו. אחת שמאוד קשורה אליהם. היא עזבה את הפלוגה שלושה שבועות קודם, השתחררה מהצבא, אבל ליוותה אותם תקופה ארוכה והכירה טוב את כולם."יניב לא ידע אם כדאי להתקשר אליה. הוא פחד שתיכנס להלם כשתשמע מה קרה. למרות כל מה שקרה לו, הוא עוד דאג לה. בכל זאת, הוא ידע שהיא היחידה שמכירה ושאפשר להודיע לה. הוא חייג אליה וסיפר לה. היא באה לבקר אותו, למחרת האירוע, בבית חולים. זה היה נורא מרגש. הוא אומר שבפלאפון לא רצה להדאיג אותה. הוא לא רצה להגיד לה את כל האמת, רק שכולם פצועים ושתזעיק עזרה. בסוף הוא אמר לה: 'כולם פצועים, ואני היחיד שנשארתי חי'. ככה. עכשיו הוא אומר: 'איך אמרתי לה את זה, והיא אפילו לא קלטה?'. אחר כך הוא אמר לה גם: 'אני לא משקר לך, תדעי, זה רציני'. שלא תחשוב שהוא עובד עליה, או משהו כזה, אפילו שהוא לא הטיפוס וזה לא נושא לצחוקים. והוא ביקש שתתקשר למ"פ ותודיע לו. זה מה שהיא עשתה, אבל מתברר שהמ"פ כבר קיבל דיווח קודם על הירי. הוא היה כבר בדרך אליהם".­ הוא ניסה לראות מה עם החברים שלו, בחדר, אם מישהו מהם בכל זאת חי?מוריס: "לא. הוא ראה אותם מדממים. הוא ידע שהם מתים. הוא התרכז בפלאפון ובעזרה". "הצלף לא יכול היה לעשות כלום" מתוך העיתונות: "הלוחם שעמד על גג המוצב היה מצויד באמצעי ראיית לילה, וראה את המתרחש... בצה"ל נמתחה ביקורת קשה על תפקודו של החייל, שכונה 'הש.ג של עין עריק'. קצינים בכירים אמרו, כי 'תפקודו היה מחפיר', מאחר שלדבריהם מדובר בלוחם שהוא צלף בהכשרתו, שהיה חמוש וממוקם היטב ויכול היה למזער את התוצאות הקטלניות של האירוע" ("מעריב", 21 בפברואר 2002)מוריס בן­עזרא דוחה את הביקורת הקשה שנמתחה על התצפיתן שהיה על גג הקרוואן; על פי מה שסיפר לו בנו, ועל פי מה ששמע לדבריו מהקצינים שפקדו את מיטת הבן. "טכנית", הוא אומר, "החייל בתצפית, הצלף, לא יכול היה לעשות כלום. הוא יכול היה לצפות רק למרחוק. אפילו הקצינים הבכירים שהיו אצל יניב, ואנחנו תחקרנו ושאלנו אותם, כהורים, אמרו לנו: 'הוא לא אשם, החייל הזה'. הצבא גם לא בא אליו בטענות, אבל העיתון כן. מחפשים אשמים בכוח. באיזו זכות?".פנינה: "שלשום הוא בא לבקר את יניב, הצלף, בפעם הראשונה. עם המ"פ. אחר כך, אתמול, הוא בא לבד. עד עכשיו הצבא החזיק אותו בפלוגה, בפעילות שוטפת. שמרו עליו. הוא בא ליניב, והם התחבקו ודיברו. הוא ויניב היחידים שנשארו ב חיים מכל הצוות שהיה במחסום. עד סוף האירוע יניב לא ידע שהוא נשאר למעלה בחיים, והוא לא ידע שיניב נשאר חי בקרוואן. יותר מזה, רק אתמול הוא סיפר ליניב מה היה. "הוא אמר ששמע שקט, אחרי היריות, ולא הבין מה קורה, וראה את המחבלים מתרחקים. הוא פחד לרדת מהתצפית, פחד שיירו בו, ואז שמע את יניב מדבר בפלאפון עם הפקידה הפלוגתית. הוא קרא לו, ואז יניב אמר לו: 'תרד למטה', והוא ירד והתחיל לחבוש את יניב".מוריס: "שאלתי את יניב למה הצלף לא ירד מהתצפית וירה במחבלים. אני הייתי חייל. אני יודע מה זה. יניב מספר שזה לא פשוט, שהוא לא יכול היה להסתובב ולרדת סתם, כי זה סולם שדרכו יורדים ואם הוא היה יורד היו יורים בו. אמרתי: 'אני הייתי יורד עם הנשק', אבל יניב אומר שאי אפשר היה, שהיו הורגים אותו".כאשר שודרה ההודעה הראשונה על הפיגוע בעין עריק, התארחו פנינה ומוריס בן­עזרא אצל קרובי משפחה. הם צפו בתוכנית הטלוויזיה של דודו טופז. "שמענו שיש פיגוע", אומרת פנינה, "הסתכלנו והצטערנו, אבל לא חשבנו שזה קשור באיזושהי דרך ליניב. ידענו שיניב נמצא באזור שכם".אחר כך, בדרך הביתה, צלצל הפלאפון של מוריס. על הקו היה יניב. יניב הוגדר פצוע בינוני עד קשה, אבל התעקש להתקשר להוריו בעצמו עוד מהאמבולנס, בדרך לבית החולים. "שמעתי רעשים, ואת יניב ברקע", אומר מוריס. "אמרתי לו: 'יניב, לך למקום שקט כי אני לא שומע אותך', אז הוא אומר לי: 'אבא, רציתי רק להגיד לך שהיה פיגוע קטן, ואני קצת שרוט בידיים'. אחר כך הוא אמר: 'אבא, אני רוצה שתבואו לבית חולים, אבל אני עומד על זה שתגיעו במונית, שלא תנהג'. כאילו הוא היה חייב לסגור את העניין הזה. בכלל, הוא שיגע את האנשים באמבולנס. הוא שמע את הפרמדיק אומר: 'הפצוע עומד לאבד את ההכרה', אז הוא עשה הכל כדי להישאר ער. כל מה שהטריד אותו היה שגוזרים לו את השרוכים בנעליים שהוא כל כך טיפח. הוא עשה שרוכים מיוחדים, שיהיה קל לפתוח. הוא אמר: 'הורסים את השפצור שלי'". "כואב לו שהמחבלים חיים והם לא יכלו להחזיר להם" בבית החולים תל השומר, עוד באותו לילה, פגשו פנינה ומוריס בן­עזרא את נציגת הצבא. יניב עמד אז להיכנס לחדר הניתוחים. היא ביקשה מהם שלא יגלו לו שכל חבריו, להוציא אחד, נהרגו. "אבל ברגע שראינו אותו", אומרת פנינה, "הוא מיד אמר לי: 'אמא, הם כולם מתים'. הוא כנראה הבין שאלה במחסום מתים, כי לא היה בעיניו הגיוני, אם הם נשארו בחיים, שהם לא באו לעזור להם".מוריס: "מההתחלה הוא דיבר רק על זה שהוא היה צריך עוד עשר שניות להתארגן. מאוד מפריע לו שכל המחבלים הצליחו לברוח בלי שאף אחד מהם נהרג. זה מה שהכי כואב לו. הוא אומר כל הזמן: 'אפילו היתה אותה תוצאה ואפילו יותר גרוע, כולנו היינו נהרגים, אבל לפחות היתה מלחמה'. כאילו עשו בהם מטווח בלי תגובה, והוא מרגיש שזה לא היה צריך להיות ככה, שזה לא כמו שחייל צריך לפעול. בתור חייל, הוא מרגיש שהוא היה צריך לבצע ירי חזרה, אבל הוא לא הספיק". פנינה: "בתוך תוכו הוא יודע שלא היתה לו הזדמנות להשיב אש. הוא לא מרגיש אשם, אבל זה מתסכל אותו. זה שלקחו לו את הנשק נניח, אפילו שבסוף זרקו אותו בחוץ. הוא לקח את זה אישי. במיוחד כשחבריו נהרגו. הוא אמר פעם שכואב לו שהמחבלים מסתובבים חיים והם לא יכלו להחזיר להם. הוא לא נקמן, אבל הוא לא רוצה שאנשים כאלה יסתובבו בחוץ".מוריס: "אני כל הזמן אומר: 'חבל, אם רק מישהו מהחיילים היה בדיוק בשירותים או מתקלח'. אולי האחד הזה כן היה יוצר מגע של קרב עם המחבלים. אבל הם כולם היו בתוך החדר, והרגו אותם. יניב ניצל בנס". במשפחת בן­עזרא לא יזמו עדיין קשר עם המשפחות השכולות מהאירוע בעין עריק. גיסו של עיני בא אל יניב לבית החולים, יחד עם חברי ילדות של עיני ז"ל. הוריו ואחיו הקטנים של תמיר עצאמי ז"ל באו אליו לבית החולים מיד כשקמו מהשבעה. "הם באו, ויניב התחיל לבכות", אומרת פנינה, "ואבא של עצאמי מלטף אותו ומרגיע, ואני גם התחלתי לבכות. והם מנחמים אותנו, במקום שיהיה הפוך. אני לא יודעת איך הם מסוגלים. הם התקשרו דרך הצבא לשאול אם הם יכולים לבוא ויניב רצה נורא שיבואו. אפילו ללוויות הוא רצה ללכת. הוא רוצה ללכת לבקר את כל המשפחות כשייצא מבית חולים, אם הן יסכימו לקבל את הביקור שלו. אנחנו נצטרף אליו. "היה לו נורא קשה כשהם באו, מהבחינה שכאב לו שהוא חי והם לא. הוא גם אמר להם, להורים של עצאמי: 'לא יכול להיות שא ני חי והם מתים. עצאמי כזה קטן, חמוד, איך הוא נהרג ואני נשארתי?'. מתברר שהיה קטע, כשבאו ופינו את יניב והתחילו לטפל בו, שהוא שמע שקוראים: 'עצאמי, עצאמי', אז לרגע הוא חשב שהוא נשאר בחיים. אחר כך מצאו אותו מת. הוא זכר שעצאמי הבטיח לאחותו הקטנה דיסק. הוא אמר לה: 'נכון עצאמי הבטיח לקנות לך דיסק שנות השמונים?'. הוא הבטיח לקנות לה את הדיסק במקום עצאמי, והוא באמת קנה לה. אני צריכה לשלוח לה את זה. הוא מרגיש שיש לו תפקיד בגלל שנשאר בחיים. כאילו לסגור מחויבות שאחיה לא סגר". "הוא בטוח לא אותו ילד שהיה לפני המקרה" מאז נפצע, עבר יניב בן­עזרא כבר שני ניתוחים, ובעתיד יצטרך לעבור נוספים. עצם השכמה באחת הידיים שלו מרוסקת. המרפק בידו השנייה מפורק. שתי ידיו מוגבלות, ויש לו גם רסיסים ברגליים. אחר כך צפוי לו גם שיקום ארוך, של חצי שנה בערך. בסופו הוא מתכנן לחזור לצבא. "הוא כבר אמר למפקד שלו: 'אני מקווה שבאימון הבא אני אהיה איתכם'", אומר מוריס. "הוא רוצה לחזור ליחידה שלו. לא מפריע לו להיות שוב בשטחים".פנינה: "זה לפחות מה שהוא אומר עכשיו. נראה איך הוא ירגיש. אני דואגת יותר לפן הנפשי מהפיזי. מה שהוא עבר, זו טראומה קשה. הוא בטוח לא אותו ילד שהיה לפני המקרה. אני מקווה שיהיו לו הכוחות לזכור, אבל לחיות חיים בריאים. זה הרי משהו שילווה אותו תמיד. רק שלשום הוא אמר לי: 'כמה שיהיו מסביבי אנשים, בסוף אני נשאר עם הכאב. הפיזי והנפשי'. הוא מדבר הרבה על מה שקרה. הוא גם בוכה. זה לא משהו שיעבור לו מיד. הוא אומר: 'למה זה קרה, למה זה היה צריך לקרות?'. במיוחד על אוקסמן. הוא אומר: 'יותר הגיוני שהכדורים יפגעו בי. איך הם פגעו בו?'. מוריס: "אנחנו מאמינים שהוא יהיה בסדר. בעזרת המשפחה והחברים שמקיפים אות ו בהרבה אהבה, עוזרים לו לצוף מעל המים. אמא שלו נמצאת לידו 24 שעות ביממה. היא עזבה לימודים כדי להיות איתו. אני מגיע בסופי שבוע. אנחנו משתדלים לעזור לו ולא לאבד גם את חוש ההומור. בימים הראשונים למשל, כשרחצתי אותו, ראיתי את הפצעים הפתוחים. לא רציתי שיחשוב שזה משהו קשה. אמרתי לו: 'יניב, ראית, זה נראה כמו החמין שאמא מכינה. הוא צחק'".האירוע בעין עריק העלה שאלות קשות בנוגע למחסומים בשטחים. חיילים רבים טענו שהם מרגישים כמו 'ברווזים במטווח' במחסום. משפחת בן­עזרא לא משתפת פעולה עם הביקורת. "אנחנו לא באים בטענות לאף אחד", אומר מוריס. "זה אנשי גרילה נגד צבא אפודים, וכמה שהצבא יפיק לקחים, תמיד יהיו פרצות פה ושם. אי אפשר לתכנן עשרה מהלכים מראש בדברים האלה. אנחנו גם לא רגילים למלחמה כזאת".פנינה: "הם לא היו ערוכים למצב כזה, של תקיפה ברוטלית. עכשיו יפיקו לקחים. זה מצער שהלקחים מופקים בעקבות אובדן חיי אדם, אבל אין ברירה".יותר מחודש מאז נפצע, יניב עדיין לא נסע הביתה. כשיבוא, מתכננים לו במשפחה חגיגה גדולה. "הוא רוצה לשבת לראות עוד פעם את 'טוראי ריאן'", אומר מוריס. "עכשיו הוא יראה א ת זה מזווית קצת שונה. הוא אומר שבשבילו זה כבר לא סרט. זו מציאות".chenkotas@maariv.co.il