"אני לא רואה את עצמי כאמנית פוליטית" אילת הדר, דתייה בוגרת קמרה אובסקורה, בת 29 וכבר אם לשלושה (הרביעי בדרך), חיה בשלום בעולם של ניגודים עדי כץ 15/03/02 יאן ורמיר עלה לישראל והתנחל באלקנה. הצייר ההולנדי בן המאה ה­17 לא היה, מן הסתם, מתנדב מרצונו להתיישב בלב אוכלוסיה פלשתינית עוינת, אבל הוא כבר מזמן לא יכול להתנגד. האמנית אילת הדר, שבילתה שמונה שנים מחייה באזור ההוא, יצרה וידאו ארט המשחזר את ציוריו של ורמיר בסביבת מגוריה דאז. על שלושה מסכי וידאו הפועלים בו זמנית, הופכת הדר את "מוזגת החלב", "שוקלת הפנינים" ו"נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר לשלוש התרחשויות בנות ארבע דקות. היא עצמה מגלמת את דמויות הנשים, כשברקע מוזיקה הולנדית מעורבת במוזיקה ערבית. "בציורים ורמיר מראה פינה או חלק מחדר", היא מסבירה, "אני רציתי למלא את החלל שהוא השאיר. ליצור לנשים שלו זהות ולתאר מה קורה לפני ואחרי הפריים היחיד שהוא צייר".­ למה ורמיר?"כי נראה שהוא מאוד מכבד את הנשים שלו. הן לא דוגמניות שהעמידו אותן בפוזה. הוא תיעד אותן ביומיום ויש להן המון כוח. ורמיר הוא אמן מרתק בעיני. הוא נחשב לבמאי הראשון, למרות שהוא צייר, בגלל היכולת שלו לתפוס את הרגע. כשעבדתי, ניסיתי לחשוב איך הוא היה רוצה שאני אעשה את זה".הווידאו ארט "ורמיר" ואחד נוסף בשם "קסם" , המתעד נסיעה של מתנחלת לאורך כבישי יהודה ושומרון, זיכו את הדר במלגה של מפעל הפיס במסגרת פרויקט "דיוקן ראשון". הדר בת ה­29, בוגרת בית הספר קמרה אובסקורה במגמת אנימציה ממוחשבת, היא אחת מ­20 יוצרים צעירים מתחומי האמנות הפלסטית שזכו במלגה הנכספת (על סך 90 אלף שקלים), שתאפשר להם ליצור במשך שנה ללא דאגות פרנסה. 20 הזוכים, אנונימים ברובם, נבחרו על ידי שלושה שופטים, אנשי אמנות בכירים מחו"ל, מתוך 356 מועמדים. הדר היא חריגה למדי ברשימת הזוכים, רובם חילונים תושבי תל אביב והסביבה. היא דתייה, אם לשלושה ובקרוב ארבעה, מתנחלת לשעבר מקריית ארבע ואלקנה. לאחרונה עזבה עם משפחתה את יהודה ושומרון ועברה לכפר הרא"ה, מושב דתי בעמק חפר. למהלך אין שום קשר, לדבריה, לאינתיפאדה. "אלקנה היתה עירונית מדי בשבילנו", היא מסבירה, "ורצינו לחיות בכפר". ­ ולא היה חשוב לכם להמשיך לגור בשטחים?"לא. מבחינתי הכל ארץ ישראל, גם פה וגם שם. לא היינו בקטע לוחמני. באלקנה יש גרעין אידאולוגי, אבל הרבה גרים שם רק בשביל הווילה במחיר של דירת שני חדרים ברמת גן".היא נולדה במושב הדתי תקומה שבצפון הנגב, בת שנייה במ שפחה בת חמישה ילדים. אביה נגר, אמה מנהלת מכון רנטגן. אחותה הבכורה הפכה לחילונית בגיל צעיר והדר היתה, לדבריה, זו שההורים הפקידו בידיה את הלפיד. את לימודיה התיכוניים עשתה באולפנא בערד, ובניגוד לבנות אחרות בסביבתה היא התגייסה לצה"ל ("לא הרגשתי מורדת, זה נראה לי טבעי לגמרי"). באותה תקופה הכירה את בעלה נצר, אז תלמיד תיכון, ועם שחרורה, כשהוא בן 19 והיא בת 21, הם התחתנו ועברו לקריית ארבע. "בעלי למד בישיבת שבי חברון ולכן גרנו שם", היא מסבירה. "לא חשבנו על זה יותר מדי". בזמן שבעלה למד שימשה הדר כאשת יחסי הציבור ומגייסת התרומות בישיבה, והסתובבה בשלווה בסימטאות העיר הפלשתינית הצפופה. "זה מקום נורא יפה, נורא תנ"כי, מעבר לזה שיש שם חולדות והביוב זורם ברחובות. מובן שזה גם מקום נורא טעון, עם הרבה עוצמות, וזה חייב להשפיע על מי שנמצא בו. יהודים, ערבים, חיילי או"ם, ביצה כזאת. אני מרותקת ממקומות עם ניגודים כאלה".­ לא הרגשת שום אי נוחות?"לא. האוכלוסיה היהודית מרגישה שם מאוד חופשייה. קונים בשוק, הילדים מסתובבים ברחובות. התפללתי כמה פעמים במערת המכפלה. זה מקום היסטורי והוא לא שייך לערב ים. מקומות כאלה תמיד עושים משהו. אתה מרגיש את כל הדורות שעברו שם".­ התחברת לאוכלוסיה היהודית שם?"כן, אלה אנשים מאוד מיוחדים, שחיים ומגדלים ילדים במציאות קשה. הנשים שם מאוד משכילות ומאוד מיוחדות. הם מאמינים שזה שלהם ולא מחפשים לריב עם אף אחד". בתקופה שגרו שם ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במתפללים המוסלמים במערת המכפלה. כשהיא נשאלת איך זה השפיע עליה, היא מהססת לשנייה. "הרגשנו נורא. זאת היתה טלטלה. בשום חברה לא מקובל לרצוח וזה לא משנה את מי אתה אוהב או שונא. זה לא התחבר לשום אמת מוסר שאנחנו מכירים". בניגוד לאמהות חילוניות, שאחרי ילד אחד מתחילות לשקול את נטישת הקריירה, אצל הדר הילדים, שהיא מביאה לעולם בקצב מסחרר, לא מפריעים לכלום. כשהתחילה ללמוד בקמרה אובסקורה היא היתה אם לתינוקת בת חצי שנה, בסוף שנה א' היא ילדה את בנה השני, ואת השלישי ילדה יומיים לאחר תערוכת הסיום. היום היא נמצאת בחודשי הריון מתקדמים, מה שלא מונע ממנה לתכנן שנה של עיסוק אינטנסיבי באמנות. בעלה נצר, כיום מטפל בשיאצו ומקים פרגולות, מסייע לה במשימה. "בעלי מאוד תומך בי. הוא היה עם הילדים במשך שלוש הש נים שעבדתי כאנימטורית בחברת היי­טק ובטלוויזיה וכמעט לא הייתי בבית. את הבן הקטן הוא סחב במשך שנה במנשא אינדיאני. הוא אבא נפלא".נצר לוקח גם חלק בעשייה האמנותית. הוא זה שצילם את קטעי הווידיאו ארט שלה, "קסם" ו"ורמיר", כשהאחרון הוצג לאחרונה בתערוכת "היבטים בנשיות" במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. לצורך שחזור ציוריו של ורמיר נבחר חדר הילדים של הבית באלקנה. "הוצאנו משם את הילדים והם ישנו איתנו בחדר במשך שבוע. צבענו את הקירות בשמן פשתן ופיגמנט כדי ליצור את האפקט של האור הוורמירי. פירקנו את החלון ובנינו חלון חדש שיתאים לתקופה, קניתי כדים בכפר קאסם ואת הבגדים לקחתי מהמחסנים של אולפני ג.ג". כאמור, את הדמויות הנשיות גילמה הדר עצמה, שתווי פניה, במקרה או שלא, מתאימים למשימה בצורה מופלאה. את חלונות החדר היא הקפידה להשאיר סגורים בזמן הצילומים, כדי שהאור הישראלי הקשה לא ייכנס פנימה, אבל הישראליות, בעיקר זו המתקיימת בשטחים, נכנסה לסרט באמצעות המוזיקה הערבית שהדר שיבצה ברקע. "הרגשתי סוג של פיצול אישיות. החדר היה ורמירי, אבל המציאות בחוץ שונה, עם סכסוך שסופו לא נראה. המוזיקה היתה דרך לבט א את הניגוד הזה"."קסם", על שם מחסום קסם שעל פניו חלפה מדי יום בדרכה לתל אביב, צולם מתוך מכונית נוסעת. הפריים הראשון מתעכב על מכשיר הרדיו, יד מעבירה ערוצים והמכונית יוצאת לדרך. לאורך הכביש פועלים פלשתינים בשוק העבדים שהיום כבר לא קיים, ילדים מוזנחים מאכילים תרנגולות, ומסביב יש הרבה חיילים. "נסעתי שם כל יום והיתה לי תחושה שאני ברכב, עם המוזיקה שלי, והם בחוץ, נעים לפי הקצב שאני מכתיבה. הניגוד הזה היה ההשראה לקטע". הפסקול של הסרט הוא מוזיקה קלאסית מלווה בקולות נקישה מתכתיים שהקליטה הדר בנפחייה בשטחים. "רציתי להשיג את האפקט של הברזל שמנסים להפוך אותו למשהו אחר. זה משהו לא טבעי, סוג של כיבוש".­ כיבוש, אמרת?"כן. הריתוך הוא חיבור לא טבעי. אתה מכריח מצב מסוים להתקיים".­ ומה הנמשל?"המצב של היהודים לצד הפלשתינים, כל אחד עם הקשיים שיש לו".על רקע התמונות האחרונות של "קסם" מופיע טקסט של הרמב"ם העוסק בספק. "הספק הוא תחושה אישית שלי", אומרת הדר. "אני מרגישה שאין אמת אחת ואין תשובות מוחלטות. כשהמצב הוא כזה, אתה עושה דברים מתוך ספק, מתוך ענווה מול המציאות. אתה לא אלוהי ם ואתה לא יודע אם מה שעשית הוא הנכון. אני מאמינה שהספק הזה קיים אצל שני הצדדים".­ כשחיית שם היתה לך תחושה שאפשר לחיות ביחד?"כן, אני מאמינה שכן. אני חושבת שאל הנשים הפלשתיניות הייתי יכולה להרגיש קירבה או הזדהות. הן מאוד צנועות ויש להן איזה חוזק שמתבטא בשקט".­ מפריע לך שמתייחסים אלייך כמו לאמנית דתייה או ימנית?"האמנות חוצה דרך חיים והשקפה פוליטית. אני לא רואה את עצמי כאמנית פוליטית. הייתי יכולה באותה מידה לגור במרכז תל אביב ולהיות מושפעת ממה שקורה שם או לגור בניו יורק. אני חושבת שאמנות היא סוג של נגיעה בהוויה של החיים ושהיא יכולה להתרחש בכל מקום ובכל חברה. אני מתחברת לאמנות כי זו דרך לבטא משהו פנימי".