לא בדיוק התאבדות החידה המרחפת מעל סיפרו החדש של עמוס עוז מנחם בן 14/03/02 רק בעמודים האחרונים ממש של האוטוביוגרפיה המשובחת, צפופת המילים ורבת העמודים הזאת (כמעט 600) מגיע עמוס עוז לספר ממש על התאבדותה של אמו, כמה חודשים לפני הבר­מצווה שלו. ההתרחשות האסונית הזאת אמנם מוזכרת שוב ושוב לאורך כל הספר, ומתוארים שלבי הידרדרות שונים, אם כי בקצרה, אבל סיפור ההתאבדות המפורט עצמו נדחה לסוף, כמין שיא העלילה ושיא המיצוי הפנימי של הרצף האוטוביוגרפי הזה, החשוף והחושף, שיש בו הרבה מאוד סיפורים נפלאים, מפתיעים, מצחיקים, חכמים, והרבה מאוד שיאים רגשיים ­ ואלה, אגב, אינם מובאים בסדר כרונולוגי סדור, אלא קדימה ואחורה בזמן, על פי איזשהו סדר פנימי וקצבי נכון ­ אבל על הכל מרחף זכר האסון הזה, שעוד מעט אנסה לפענח אותו בדרך שונה לגמרי מכפי שעוז מנסה לעשות, על פי הפרטים שעוז עצמו מוסר.מכל מקום, אפשר לקבוע בוודאות, כי אחרי שנים ארוכות של חולשה יחסית ­ קודם ברומנים המלאכותיים והקלושים למבוגרים, "לדעת אשה", ו"אל תגידי לילה", ובהמשך ברומן החביב אך המוגבל לבני­הנעורים "פנתר במרתף", ולבסוף בספרו הקודם, "אותו הים", האיכותי אמנם אבל המפויט והמתייפייף מדי ­ אחרי כל ההיש גים המוגבלים האלה מגיע עמוס עוז באוטוביוגרפיה הזאת למיטב כוחו, גם בעושר התיאור, גם בעוצמת החשיפה, גם בעומק החדירה לנפשות בני אדם ולנפש הסיפור הציוני והארץ­ישראלי כולו.כי צריך שיהיה ברור שעמוס עוז לא רצה לכתוב כאן רק את סיפורו האישי אלא במידה רבה את סיפור התחייה הציונית כולה, שמשתתפים בו, בספר זה, על פני עמודים רבים, גם סביו וסבותיו (ואפילו אבותיהם ואבות אבותיהם עד למאה ה­18), ואביו ואמו, והפוגרומים והסיפור החלוצי והשואה ומלחמת השחרור והוויית הפרופסורים בירושלים של שנות ה­40 וה­50 והוויית הקיבוץ ותנועת העבודה מול חירות (אמו השתייכה לשומר הצעיר בנעוריה, אביו היה ז'בוטינסקאי מנעוריו) ואינספור עניינים נוספים ואנשים נוספים, שכולם מלוהקים כאן כמו בהצגת תיאטרון טראגי­קומית במיוחד: החיים. ובמיוחד חיים שנחוו בלב האריסטוקרטיה הציונית: קודם בירושלים ואחר כך בקיבוץ חולדה. על דברים כאלה מקבלים פרס נובל. התאהבות במורה זלדה בין השאר, היה עמוס עוז בילדותו ובנעוריו, במין נשיקת גורל, בקשר אישי כזה או אחר עם כמה מן הדמויות האינטלקטואליות והציבוריות הכי משמעותיות בהוויה הארץ­ישראלית, החל מטשרניחובסקי, שהיה כידוע גם רופא ילדים, וטיפל באיזושהי פציעה של עמוס עוז הילד (הזוכר עד היום את "ריחו הרחום, המנחם... ריח שמזכיר לי מגע בד­שק סמיך"), דרך עגנון שסיפר לעמוס עוז (שבא אליו כסטודנט לברר, בשליחותו של פרופ' גרשון שקד, מה היה טיב יחסי ברנר­עגנון), כי המכנה המשותף בינו לבין ברנר היה ששניהם אהבו אהבת נפש את עגנון... ועד לבן­גוריון, שהגיב באופן מפתיע על תגובה שפרסם עוז החייל הסדיר בעיתון "דבר" לדברים שכתב קודם דוד בן­גוריון, ומכאן נוצר קשר אישי ומפגש בלשכת ראש הממשלה בקריה בין האיש הצעיר והלא מוכר שהיה אז עוז לבין אבי האומה הזקן.ומי לדעתכם היתה ההתאהבות הראשונה של עמוס עוז? מורתו זלדה, כשהיתה בת ,30 מורה לא נשואה (שתתחתן כעבור שנתיים ובעלה ימות צעיר), והוא, עמוס, ילד בן שמונה שהתאהב בה קשות, והיא איננה אלא המשוררת זלדה, שיצרה איתו קשר נפשי ורוחני עמוק.שלא לדבר על הקשר המשפחתי והאינטלקטואלי ש היה בין עמוס עוז לבין דודו (אחי סבו) פרופ' יוסף קלוזנר, מחבר הספר "ישו הנוצרי", שהיקנה לו מוניטין בינלאומיים, ובו טען קלוזנר שישו היה יהודי נהדר, מהפכני, אלוהי, מגדולי נביאי ישראל, ובכלל לא התכוון לייסד דת חדשה. הדוד הזה גם כתב פעם הקדשה על ספרו לעמוס הילד, ובו איחל לו, כי "יצליח בדרך החיים/וילמד מדברי הגדולים המתורגמים בספר זה,/שיש ללכת בדרך שמוליך המצפון/ולא העדר האנושי, הרוב השליט באותה שעה". אתם מבינים איזה דוד הוא היה, קלוזנר הגדול, שעוז מצייר אותו בקווים מצחיקים, צבעוניים, אנושיים, אבל גם בגדלות היושר שלו? ואם לא ידעתם, קלוזנר המציא כל מיני מילים בסיסיות בעברית החדשה כגון "חולצה" (!), "עיפרון" (!), "קרחון", "ירחון", "מטען", "חממה", "מנוף", "קרנף", "חושני". כמעט לא ייאמן שלמישהו היה דוד שהמציא את המילים האלה. אבל הנה, לעמוס עוז היה. בעצם, גם לגיל חובב, שאבי סבו היה כידוע אליעזר בן­יהודה.אבל הדמויות האינטלקטואליות הנוכחות והמרשימות ביותר בספר הזה הן דווקא אביו ואמו של עמוס עוז. האבא, אריה קלוזנר, שהיה ספרן בבית הספרים ולא התקבל למשרת מרצה כפי שרצה, אבל היה איש משכ יל להפליא, בעל התעניינות בלתי­נדלית בשפה העברית ובשפות בכלל (שהכיר בערך 12 מהן), ושנהג לתהות על מוצאי מילים בנוסח הבא, למשל: "לחסם, מסביר לנו אבא, פירושו לחזק, לחסם כמו לחסן, מלשון חוסן, אבל בעצם לחסם קרוב יותר למילים חסימה, מחסום, וצריך עוד לבדוק אם יש קשר למחסן שהוא המח'זן הערבי אשר ממנו הסתעף אי כך גם המגזין האירופי". הבנתם איזה אבא? מבט אהבה אילם ואגב, עמוס עוז, שהיה ילד יחיד, אמנם חטף פה ושם סטירות לחי ואפילו מכות בחגורה מאביו, אבל לרגע לא חשד בו באי­אהבה כלפיו. להפך, ברור היה לעמוס עוז כי אביו אוהב אותו יותר מכל דבר בעולם וכי המכות ניתנו לו פה ושם ביושר­אב מחמת אהבה ודאגה להיטיב את דרכיו, שהיו ממילא טובות מאוד ויורמיות מאוד בדרך כלל, להוציא חריגות קטנות (כגון כששם קצת במשובה פלפל חריף במשקה של אמו, או כשגנב מארנקה חצי לירה והכחיש בתוקף). איך כתב פעם חיים לנסקי: "בזכות התפוחים אשר אכלנו בוסר/עדי נצא בשן ובטן מן הגן;/בזכות המהלומות אשר נספוג ביושר/מאב ואם, ממרנן ורבנן ­ /פלטין זכרונותי מופז­הגג זורח./ נבואה חדריו, נגילה, אח ורע!". גם לנסקי לא מוצא שום דופי במכות שחטף. כן, היתה אז מנטליות אחרת, אמנם פגומה יותר אבל לאו דווקא פחות אוהבת, בענייני מכות לילדים.ומן הצד השני אמו של עוז, אשה יפה, עדינה, רוחנית, שהתאבדה כשהיתה בת ,37 קראה כמויות בלתי­נדלות של ספרים, וסיפרה לבנה אינספור סיפורים מדהימים, מסמרי שיער, מפחידים וקסומים, שהרעישו את לבו הקטן.בכלל, שני ההורים לבן היחיד הזה היו מסוג ההורים המעריצים ואוה בים בלי גבול, קהל מוחאי הכפיים הראשון: "אבי ואמי, מצידם, נותנים בי מבט­אהבה אילם. באוזני­רוחי אני מסוגל לשמוע את קול המון תשואותיהם, ובמותני רוחי אני משתחווה עמוקות לקהל שלי".חיבבתי מאוד גם את דמות הסבא אלכסנדר, שהיה בעל דעה ברורה על הבעיה הערבית בארץ ­ישראל, והציע פתרון סעודי משלו: "שאומות העולם יסייעו כעת לישראל להשיב את כל ערביי הלוונט, 'בכבוד גדול, בלי להפיל אפילו שערה אחת משערות ראשם ובלי לגזול אפילו תרנגולת אחת מרכושם' בחזרה למולדתם ההיסטורית שנקראה בפיו 'סועודיה­עראביה'". מישהו מתנגד?אבל מעבר לכל האנשים האלה, ודמויות רבות נוספות, ומבעד להתרחשויות האינסופיות שהספר הזה מלא בהן, אין ספק שהתאבדות אמו היא קצה הנפש של הספר הזה ותכלית חקירתו הפנימית ומקור עצם כתיבתו.לא במקרה מופיע על שער העטיפה ציורו של פיקאסו הקרוי "טרגדיה", ובו מופיעים אם, אב ובן יחיד, כפי שהיה עמוס עוז להוריו. מתברר, בסופו של דבר, שגם עוז רואה את חייו בעיקרם כעומדים בצל הטרגדיה של התאבדות אמו וסודם הנסתר לכאורה. כי גם אחרי שאנחנו קוראים את הספר כולו, עדיין מבחינת עמוס עוז התעלומה נשארת, והיא מנוסחת כאן כך באחד העמודים, כחלק מתיאור עולמו הפנימי של הילד שהיה עוז. להלן הוא מתאר את הכעס העצום שהיה לו על אמו לאחר שנטשה אותו במותה בלי להסביר דבר (עמ' 245): "בשבועות ובחודשים שאחרי מות אמי לא חשבתי אף לרגע על הסבל שלה. אטמתי את עצמי לשוועה הלא נשמעת שנותרה אחריה ואולי ריחפה כל הימים בין חדרי הדירה. טיפת רחמים לא היתה בי. גם לא געגועים. גם לא אבל על מות אמי: מרוב עלבון ומרוב כעס לא נותר בי מקום לשום רגש אחר. כשהייתי מבחין למשל בסינרה המשובץ שנותר תלוי עוד כמה שבועות אחרי מותה על וו מאחורי דלת המטבח, הייתי מתמלא כעס כאילו הסינר הזה זורה מלח. כלי הרחצה של אמי, הפודרייה, מברשת השיער על המדף הירוק שלה בחדר האמבטיה, פגעו בי כאילו נותרו שם בכוונה ללעוג לי. פינת הספרים שלה, נעליה הריקות, הד­הריח שהמשיך עוד זמן מה לנשוב בפני בכל פעם שפתחתי את דלת הצד­של­אמא בארון הבגדים, הכל עורר בי זעם חסר אונים, כאילו הסוודר שלה, שהתגנב אי כך אל ערימת סוודרים שלי, מגחך אלי גיחוך גס של שמחה לאיד". המוות כגבר זר עכשיו שימו לב להמשך ולנתון הראשון בסיפור הבלשי הטראגי הזה, שאני מנסה לפענח כאן (לעיניכם השופטות) מתוך הדברים שכותב עמוס עוז: "כעסתי עליה שהסתלקה בלי להיפרד, בלי חיבוק, בלי מילת הסבר: הלא אפילו מזר גמור, אפילו מנושא מכתבים או מרוכל­הסידקית שבדלת, אמי לא היתה מסוגלת להיפרד בלי להציע כוס מים, בלי חיוך, בלי התנצלות קלה, בלי שתיים­שלוש מילים נעימות. בכל שנות ילדותי היא מעולם לא השאירה אותי לבדי במכולת, או בחצר זרה, או בגינה הציבורית. איך יכלה? כעסתי עליה גם בשמו של אבא, שאשתו ביישה אותו ככה, הציגה אותו ככלי ריק, כמו שרואים בקומדיות בקולנוע. קמה ונעלמה לה פתאום ואיננה כאילו ברחה מפניו עם גבר זר". המוות במקרה זה.ובכן, זה הנתון הראשון, המוביל לפענוח: שכל אופן הסתלקותה של אמו מן העולם היה לגמרי לא אופייני לטבעה ולטבע יחסיהם.הנתון השני הוא המרכזי יותר. שימו לב: בשנים האחרונות לחייה התחילה אמו להשתמש בגלולות שינה והרגעה. זה התחיל פשוט במתיחות כלשהי, בקשיים להירדם, דברים שקורים לכל אדם, אבל המוסכמה החברתית היא לפנות במקרים כאלה לרופא, שייתן משהו לישון. עמוס עוז אולי אי ננו יודע, אבל תרופות שינה מחוללות הרבה פעמים, אחרי שימוש ממושך, דווקא נדודי שינה (!), שלא לדבר על אפטיות, חוסר ריכוז ודיכאון, כפי שכתוב בכל ספר תרופות בסיסי (ר' למשל הפרק על טבליות שינה בכרך התרופות של האנציקלופדיה לרפואת המשפחה בהוצאת כרטא, הכתובה כולה, כמובן, בידי רופאים מומחים). ובכלל, "שימוש בתרופות שינה לטיפול באנשים בעלי בעיות נפשיות עלול להחמיר את המצב, בעיקר כאשר יש הרגשת עצב או דיכאון". ומסוכנת מכל היא הפסקה לא הדרגתית של לקיחת התרופות, כי הגוף כבר נמצא במצב של התמכרות.ואז מה קורה? נו, תראו מה קורה. זה כתוב בספרו של עוז בעמ' ,315 בין השאר: "היו לה נדודי שינה שהלכו והורעו עד כי בשנה האחרונה לחייה ראו רופאים שונים לרשום לה כדורים חזקים וגם כל מיני שיקויים ותמיסות בדוקות לשינה". שימו לב לסימון הזמן: "בשנה האחרונה לחייה". כלומר, בזמן שקדם להתאבדותה! ומה קרה באותו זמן? היא היתה נתונה להשפעת "כדורים חזקים", כדורי שינה והרגעה למיניהם. ועכשיו הבה נפתח שוב את ספר התרופות מתוך האנציקלופדיה לרפואת המשפחה, ונקרא יחד מתוך עמ' ,37 למשל: "כל התרופות ההיפנוסדאטיביות, בעיקר ה ברביטוראטים (הסוג הנפוץ של תרופות השינה ­ הערת המעתיק) עלולות לגרום למצבי חרדה, לגירוי­יתר ולדיכאון. יכול להיווצר מצב פרדוקסלי שהתרופה הנרשמת לטיפול במצבי חרדה רק מגבירה אותה. בטעות נוצר רושם שהמנה אינה מספיקה ועל ידי הגדלת המנה גורמים לתוצאה הפוכה מן הרצויה."לא אחת הביא שימוש יתר בתרופות הללו לנסיונות התאבדות, אבל שימוש יתר יכול להיווצר כאילו מאליו, כאשר טבלית אחת אינה משפיעה ואז נוטלים שנייה, מתבלבלים (כי הבלבול הוא כבר חלק מהשפעת התרופה ­ הערת המעתיק) ומוסיפים לקחת עוד ועוד בלי להירתע מפני הסכנה שבכך. לכן מומלץ שלא להשאיר את קופסת הטבליות ליד המיטה".לכן, כשכותב עמוס עוז ברגע מסוים, כי "תרופות השינה וההרגעה לא הועילו", הוא טועה: זה לא שהן לא הועילו, הן יצרו את המצב והביאו אותו עד משבר. מצב שכרות עמוק על פי כל הסימנים וכל התיאורים, זה בדיוק מה שקרה לאמא של עמוס עוז, לאותה אשה מקסימה, שאיזשהם כאבי ראש הוליכו אותה לצרוך כדורים נגד כאבי ראש, שהוליכו מצידם לנדודי שינה, שהוליכו מצידם לטבליות שינה, שהוליכן מצידן לנדודי שינה חריפים ול"כדורים חזקים", ולבלבול ולדיכאון, ולבסוף לאותו לילה אחרון בבית אחותה ברחוב בן­יהודה בת"א, שבו נטלה עוד ועוד טבליות כדי להצליח סוף סוף להירדם או להירגע, בדיוק על פי התהליך המופיע באזהרה הרפואית השגרתית המצוטטת לעיל מתוך הספר הרפואי המקצועי הנ"ל. או כפי שכתוב בפרק קודם בספרו של עוז: "ושוב בלעה שתיים או שלוש מגלולות השינה החדשות, אבל בלילה הזה לא הצליחה להירדם". אז אם לא מצליחים להירדם, לוקחים עוד אחת ועוד אחת, כי הבלבול כבר מובנה בתודעה, כמו במצב שכרות עמוק.כלומר, לא מדובר כלל בהתאבדות אלא בתאונה תרופתית קלאסית ונוראה, תאונה שהלכה והצטברה במשך שנים של נטילת תרופות, עד שהגיעה לקיצה הטראגי. ובאמת, מי שיקרא את האוטוביוגרפיה של עוז לא יצליח להבין בשום אופן מה היתה סיבת דכאונה פרט לדיכאון עצמו, שהתחיל פשוט בכאבי ראש ובמיגרנות שטופלו באופן תר ופתי והוליכו לדיכאון, כמתואר לעיל. האבא היה איש מתחשב, משכיל ונפלא (גם אם פלירטט אולי פה ושם פלירטוטים ממש נסלחים, שנעשו אגב כמעט בעידודה של אשתו). הבן, עמוס, היה בן נהדר מילדותו, עילוי נדיר ורב­כשרונות, רגיש ומתחשב. האשה עצמה, פניה, גם אם נשאה איתה, ככל אחד מאיתנו, את עלבונות חייה (במקרה שלה, מדובר בעיקר ביחסים קשים עם אמא מרשעת), הרי חיה עם בעלה ובנה חיים בהחלט נחמדים למדי בירושלים, בתוך אריסטוקרטיה אינטלקטואלית יקרת ערך. והרי היו לה גם יחסי אהבה עמוקים עם בנה, ונדמה גם שיחסיה עם בעלה היו דווקא טובים, גם אם התלוננה פה ושם, ומי לא מתלונן פה ושם? לכן, לי די ברור מה היו הנסיבות הנפשיות של מותה. זו לא היתה הנפש, זו היתה הכימיה בהשפעתה על נפש, וממילא כל העינוי שעינו את עצמם הבן והאב וכל שאר הסובבים כדי לפענח את "סיבת ההתאבדות", כאילו באמת היה מדובר בהתאבדות מודעת לגמרי, כל העינוי הזה מיותר עד כאב, אם מותר לומר ככה, פרט לכאב הנורא על עצם המוות של אמא ואשה נפלאה. 50 שנה של חיפושים מענים אחרי סיבות התאבדותה של אמו, שלא היתה בעצם התאבדות. והכל כתוב בעצם בספר הזה, למרות שאיננו מ תפענח בו.וכמה חכם, אגב, היה האבא. כשידידת המשפחה ליליה מציעה לו "לבלוע איזו גלולת הרגעה מצוינת שהיא הביאה עימה, ושאחרי בליעתה הוא בבת אחת ירגיש הרבה יותר טוב, אבל אבא עיווה את פניו וסירב". אשרי המסרבים.(עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", הוצאת כתר, 593 עמ')