מחיר השלום ספר חדש של פוצ'ו בוחן את הטראומה של מפוני סיני שי להב 14/03/02 בצהרי ה­15 באפריל ,1982 ישב עזר גורן בתוך הרכב שלו וצפה בעדרי העזים העולים על שדות הפרחים של מה שהיה מושב נתיב העשרה, באזור פתחת רפיח. הוא ראה את הבדווים שהחלו להקים אוהלים על חורבות היישוב, ביומו האחרון של פינוי סיני, ובבת אחת החל להתייפח כילד. "אמרתי לעצמי", הוא משחזר היום, "'מה עשית עזר? 15 שנה בנית את חבל ימית ובכמה שבועות הרסת אותו עד היסוד!'. אני והאוטו תקועים באמצע המדבר, ואני פתאום קולט שכל שנות העבודה שלי שם ירדו לטמיון. כאילו לא היו דברים מעולם. נסעתי הביתה, הסתגרתי בחדר ובכיתי ובכיתי. ההחלטה המידית שלי היתה לעזוב את הסוכנות". גורן (70) מתגורר כבר קרוב ל­20 שנה בעומר, אבל דומה כי החוויות שלו מסיני עדיין חיות לגמרי. לא פלא, כשמדובר באדם שככל הנראה רשם תקדים ברמה עולמית. הוא היה האחראי מטעם הסוכנות היהודית להקמת ולפיתוחו חבל ימית, ובצמידות מדהימה שימש גם כאחראי, מטעם אותו גוף ממש, לפינויו של החבל ולהריסת מפעל חייו. בתהפוכה מסעירה של הגורל גורן הפך עבור חלק מהמתיישבים מאבא, שלימד אותם את צעדיהם הראשונים בחקלאות, לעזר "הדחפור", עוכר ישראל שמבקש לסלק אותם מביתם. השבירה שתוארה לעיל היתה פרי של הצטברות המתחים הכמעט בלתי אפשריים שעבד תחתם, מרגע הגעתו של אנואר סאדאת לישראל ועד לרגע הפינוי. חמש שנים שבמהלכן, כהגדרתו, הוא "נאטם לגמרי". לפני כשנתיים, כשיצא לפנסיה, גורן החליט לתעד את חוויית הפינוי. לא דרך סיפור אוטוביוגרפי, אלא באמצעות מפגשים חוזרים עם חלק מהמפונים, תוך שימת דגש על ייצוגם של כל היישובים לשעבר. אחרי עבודת תחקיר מסוימת, הוא פנה לסופר ישראל ויסלר ("פוצ'ו"), שבשנת 82' הוציא מטעם הסוכנות את הספר "אחרי במדבר", שבו תיעד את חוויותיהם של אנשי סיני לקראת הפינוי. מהעבודה המשותפת שלהם נוצר הספר החדש "20 אחרי 10", היוצא בפסח, כ­20 שנה לאחר הפינוי, ובוחן מה עלה בגורלם של המפונים וכיצד השפיעה טראומת הפינוי על חייהם. הספר שובר לא מעט סטיגמות, ביחס למיתוס ההתעשרות מהפיצויים, הפער בין תושבי ימית לתושבי המושבים ועוד, וטומן בחובו לקחים חשובים בנוגע לפינוי עתידי של מתיישבים ישראליים. ופינוי כזה, הרי ברור גם לבני אלון, עוד יגיע. התקווה: רגע מצמרר גורן התמנה אחרי מלחמת ששת הימים לאחראי על ההתיישבות בערבה ובסיני, עוד בטרם הקמת "חבל ימית". "הייתי שותף בכל פרט בתכנון", הוא משחזר. "ממה היישוב יתפרנס, איפה הוא ימוקם, איזו תנועה תיישב אותו וכו'. המתיישבים היו כמו תינוקות, שלא יודעים איך להסתדר במרחב השונה הזה. פשוט הנקתי אותם, ברמה של לספק להם לחם וחשמל מגנרטורים. ובדיוק כמו תינוק, תוך חמש שנים הם קיבלו עצמאות ולא הכירו אותי". היישובים שהוקמו בעזרת גורן היו הקיבוצים סופה וחולית, המושבים חרובית, נאות סיני ודקלה של תנועת בית"ר, מושב שדות שהורכב מבני קיבוצים, נתיב העשרה ואוגדה שהורכבו מבני מושבים, שדה אברהם של יוצאי מושבי הנגב, תלמי יוסף של עולים מדרום אפריקה ומארצות הברית, פריאל של יוצאי ברית המועצות וכן היישובים אופירה, די זהב ונביעות, וכמובן העיר ימית. כמעט כל היישובים הגיעו לעצמאות בזמן קצר, יחסית, ושגשגו הן ברמה הכלכלית והן מהבחינה החברתית. ואז, בשנת ,1977 נחת סאדאת בישראל. "כמו כל עם ישראל שמחתי", משחזר גורן, "והיה לי בראש את קו הגבול אל עריש ראס מוחמד שבגין תמיד דיבר עליו. אם היינו מתפנים עד לשם, כמעט א ף יישוב לא היה נדרש לעזוב, ככה שלא דאגתי. בגין הגיע ליישובים לפני שנסע לקמפ דיוויד והצהיר שאם יגידו לו לפנות יישובים הוא הולך הביתה. במקביל, דיין ניסה לבדוק עם המתיישבים את האופציה שהם יישארו שם כאוטונומיה, תחת דגל מצרי. הם לא קנו את זה. ואז הגיע ההסכם, שבעצם אמר לקפל את הכול. השלב הראשון של הנסיגה היה אמור להיות עד לקו אל עריש ראס מוחמד, אבל בטעות כלל גם את גן הירק והמכבסה של נאות סיני. הקו על המפה פשוט היה עבה מדיי, זו היתה טעות של סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי (פוצ'ו: "אתה יודע שלביוגרפיה שלו קראו 'בקו ישר'? באמת!"). בספרה, "הפינוי", תיארה עליזה וייסמן מנתיב העשרה את האירוניה שבמחדל: "כשבגין שמע על הטעות הוא נדהם והצהיר שבפגישתו הבאה עם סאדאת הוא יעלה את נושא המכבסה. לא אשכח את אותה מהדורת חדשות בטלוויזיה שבה נראה בגין יורד מהמטוס ובתנועה פתטית מודיע לעם בגאווה 'השגתי את המכבסה!'". אחרי כמה שבועות התרחש פינוי גן הירק, שלווה במאבק פיזי בין חיילים למתנחלים, והותיר צלקת קשה בקרב כל הנוכחים שם. פעיל הליכוד המפורסם, יצחק רגב, שהתגורר בנאות סיני וכיום חי בחיפה, שחזר א ת זה בספר שכתב: "האמנו שאם יגיעו 500 אלף איש להפגנה בגן הירק לא יוכל להיות פינוי, אבל עם ישראל לא הגיע. לגן באו חלק מתושבי חבל ימית והרבה אנשים מבחוץ, אבל בסך הכול היינו לא יותר מ­500 איש. כשנודע לנו שהצבא מתפרס לעבר המקום, מהאזנה לרשת הקשר הצה"לית, החלטנו להיערך. הפצנו שמועות שהכנו מרססים מלאים חומרי הדברה, בעוד שלמעשה מילאנו אותם במים עם קצת צבע. היה לנו הסכם עם דן שומרון שלא החיילים ולא אנחנו יישאו נשק חם. היו שלושה עימותים עם הצבא, שבהם הוא לא הצליח להזיז אותנו, למרות שהביאו מנופים ודחפורים. אחרי הסיבוב השלישי דן שומרון הודיע לשר הביטחון שבאמצעים הקיימים הוא לא יכול לפנות אותנו ללא נפגעים. חנן פורת נשא נאום שבו השווה את הצבא לנחש העמוני וגאולה כהן אמרה לאנשים שכבר היו מקרים בעם ישראל שאנשים מסרו נפשם למען גאולת האדמה. כששמעתי את זה, תפסתי חייל קטן שנראה כמו ילד, לקחתי אותו לגאולה ואמרתי לה 'הנה החייל שאת מציעה להרוג'. ואז הגיע לשטח עזר ויצמן והתחילו דיבורים. הסברנו לו שהמאבק שלנו נועד להראות לפוליטיקאים שאי אפשר לפנות אותנו ללא תיאום והסכמה. בסוף הוסכם שהצבא יערוך מס דר סיום בראשות דן שומרון, יניף את הדגל ואנחנו נוריד אותו אחרי שירת התקווה. אחרי שהצבא יתפנה, הבטחתי, גם אנחנו נפנה את השטח ואכן כך היה. שירת התקווה היתה רגע מצמרר". המכשול: עובדות בשטח המאבק על פינוי גן הירק הפך לקו פרשת המים בנוגע להתנהלותם של מרבית תושבי סיני. אחריו, המגמה הבולטת ביותר היתה ויתור על המאבק נגד הנסיגה לטובת מאבק חדש, על גובה ותנאי הפיצויים. "כשהפינוי הפך לעובדה מוגמרת", משחזר גורן, "שני הממונים עליי בסוכנות פשוט ברחו ונשארתי לבד במערכה. זו באמת היתה מערכה. מבחינה נפשית נאטמתי. החלטתי למלא את המשימה בלי ויכוח, והתירוץ שלי לעצמי היה שצריך להציל כמה שיותר רכוש. בעבודת ההקמה של היישובים התווכחתי כל הזמן, ובפינוי תפקדתי כמו רובוט. עדיין קיוויתי שיישובי פתחת רפיח לא יפונו, אבל אריק שרון שהיה שר החקלאות טרפד את הסיכוי לפני קמפ דיוויד, כשהחליט להקים 13 מצפים על קו אל עריש ראס מוחמד".למה טרפד?"הרעיון שלו היה, כמו היום, לקבוע עובדות בשטח. פיזרנו 13 מצפים, שזה בעצם צריף, גדר ושלט עם דרך סלולה ובדווי שישמור. אורי בראון, העוזר של אריק, הוסיף גם אוטובוסים בצבע ירוק. ידעתי שהולך שם משהו מזיק, כי זה בלוף שבסוף ירגיז את המצרים, והלכתי עם זה לדני רוזוליו שהיה ח"כ של העבודה. זה לא עזר. לפני שהסיפור התגלה, סאדאת לא אמר 'לא' מוחלט להשארת יישו בי ימית. הוא שאל כמה ישראלים גרים שם ואמרו לו ,2,000 למרות שבפועל היו ,5,000 והוא השאיר את הנושא פתוח. ברגע שהוא שמע על המצפים של אריק, האיש התרגז והתעקש על פינוי עד גרגר החול האחרון (פוצ'ו: "זה אריק. הרבה כוונות טובות, אבל עושה את כל הטעויות האפשריות בדרך להשגה שלהן"). "נו, ומה אתה חושב שקרה למצפים?", גורן מחזיר שאלה, "גוש אמונים העמיסו את הגדרות והצריפים שלהם, ובנו איתם את עצמונה. מערב פרוע היה שם".זה היה רק הפרומו למערבון. הסרט עצמו החל אחרי פינוי גן הירק, כשנושא הפיצויים החל להרים את ראשו (המכוער). "לא הייתי מעורב בזה כלל", גורן מדגיש, "למעט זה שאף מתיישב לא קיבל פיצוי, עד שלא חתמתי לו שהוא החזיר את כל הציוד. כמו בצבא. בימית, שדווקא לא היתה בטיפולי, משרד השיכון בא אל התושבים שלושה ימים לפני הפינוי והתנה את מתן הפיצויים בזה שהם יטייחו את הקירות, יסתמו חורים וכו'. כולם רצו לעשות את זה, ואחרי שלושה ימים שופלים הורידו את כל בתי העיר. ככה נראה הפינוי".סוגיית הפיצויים מוגדרת בידי מרבית המרואיינים בספר כשבר הגדול ביותר של הפינוי. הסיפורים ממחישים כמה קטלני עלול להי ות השילוב בין חוסר ודאות, תאוות בצע וסחבת מצד המדינה. מדגימה רוחלה אגמון אז בשדות, היום מבית חנן: "הוויכוחים סביב הנסיגה, שהונעו מרצון לקבל יותר פיצויים, העכירו את האווירה במושב והיו חברים שהפסיקו לדבר זה עם זה. חיינו עשר שנים יחד, למדנו להכיר אחד את השני ולאהוב זה את זה והנה נוצרו מחנות, והיתה שנאה בין האנשים, מריבות ושנים מאוד קשות". רותי חלפון מנביעות, היום מכרמי יוסף, משחזרת בספר: "ב­78' הגיעה קבוצה חדשה וחבריה התקבלו כמועמדים. כשהם באו כבר היתה באוויר ההרגשה שעלול להיות פינוי וכמה מנכבדי המושב אמרו 'מה אנחנו צריכים את הצרה הזו?'. אבל צ'רלי, פוקסי ואני אמרנו שהם באו בתום לב ולכן צריך לקבל אותם, מה גם שהם הרגיעו אותנו ואמרו 'אל תדאגו, לא נדרוש פיצויים'. כשבא רגע המבחן קמו 20 המשפחות החדשות, התאגדו ואמרו 'לא מעניין אותנו מה שאמרנו פעם. חוקי האגודה מחייבים חלוקה שווה בין החברים'. התחילו ויכוחים מרים, הזמנו עורכי דין שלא עזרו הרבה וכל התקופה האחרונה, של שנה וחצי, היתה איומה". אבנר מלמד מחרובית, היום מעין הבשור, מחזק: "האי ודאות שבה חיינו אחרי קמפ דיוויד הרסה אותנו. שמחה ארליך שהיה שר האוצר והרב פרוש מוועדת הכספים פיזרו לנו הבטחות סותרות. הנציגים שלנו שהסתובבו במוסדות חזרו מבולבלים עם הראש למטה ולא הביאו שום בשורה. כל פעם זרקו לנו עצם בתור מקדמה וזה שיגע אותנו, כי עד הפינוי לא ידענו מה הסכום המלא שנקבל ולא יכולנו לתכנן את העתיד. היו חברים שפתאום ראו כסף, איבדו את הצפון ופתאום קנו מכונית מפוארת".אובדן הצפון, שבא כתוצאה מאובדן הדרום, הפך לתופעה שכיחה שמוזכרת רבות בסיפורים. רוחלה אגמון משחזרת: "אני זוכרת שיום אחד נסענו עם חבר מהמושב לבאר שבע. החבר צעק לכל מכונית חולפת 'אני מיליונר! אני מיליונר!'. אמרנו לו 'איזה מיליונר? אין לך בית ואין לך פרנסה, על מה אתה מדבר? אתה צריך להתחיל הכול מחדש'. הרבה אנשים בזבזו את המקדמות, או הפסידו אותן במפולת הגדולה של הבורסה". דני מור משדות, היום מעין הבשור: "בפינוי לקחו מאיתנו את כל מה שהיה לנו שם. בתים, חממות וכבוד עצמי. הכול הפך לצ'ק. מי שהיה לו ראש ושם את הכול חזרה באדמה הצליח ברוב המקרים. האחרים, שהבורסה סחררה את ראשם, הפסידו הכול. גם חבר'ה שלא היו גמבלרים גדולים נפלו, כי הם פתאום קיבלו צ'ק גד ול ולא ידעו מה עושים עם זה".לפיצויים היה גם צד אחר, פרובלמטי במיוחד עבור המפונים. הם הדביקו להם סטיגמה של מיליונרים, שסחטו את המדינה לטובתם העצמית. מספר יצחק רגב: "יועצי הפרסום של הממשלה העבירו את המאבק שלנו בכוון הנושא הכספי. אמרו 'בוא נפיץ שהם מקבלים סכומי עתק ושלא האידיאולוגיה מניעה אותם'. יום אחד התעמתתי עם רוני מילוא על איזו במה והוא אמר 'מה אתם רוצים, הרי מציעים לכל אחד מכם מיליון דולר!'. אמרתי לו 'בוא נסגור עסק על חצי מזה, ורגלנו לא תדרוך יותר במשרד האוצר'. העלבונות וההשפלות שהטיחו בנו רק גרמו לנו להיות יותר נוקשים במשא ומתן". ג'יני אילן משדות, היום מכפר סבא, חוותה את הסטיגמה על בשרה כשהחלה לשפץ בית במבשרת ציון: "הייתי צריכה לקנות חומרי בנייה ואביזרים, ובכל פעם ששמעו שאני מהפתחה היו מעלים את המחירים. לא פעם עמדתי לבד בחנות, כשאני מוקפת באנשים המטיחים את שנאתם בי. רק פעם אחת אמר לי בחור שרחץ לי את האוטו, שהוא מתאר לעצמו איזה משבר קשה עברתי. לא יכולתי להתאפק ונתתי לו נשיקה". מתי גורדון מימית, היום ממושב דקל, מסכם: "סבלנו קשה מהעניין. אפילו במשפחה הסתכלו ע לינו כמו על מיליונרים, וכשהגעתי למילואים תמיד שאלו כמה קיבלתי. בסוף נמאס לי ועניתי 'כמה שאתה חושב שקיבלתי, תכפיל בשלוש'". ההתראה: ללא תאריך אם חשבתם שמדינת ישראל הביאה את רמת הסחבת בנושא הפיצויים לגבהים חדשים, הרי שלדרך הפינוי עצמה צריך להקדיש ספיישל שלם של "שיאי גינס". לגורן, ארכיבישוף הפינוי, יוקדש שם פרק שלם. "לפי התכנון המקורי", הוא מספר, "היו צריכים לתת לנו התראה של שנתיים לפני הפינוי כדי שנהיה מוכנים. אבל אני החלטתי לא לדחות שום דבר, וכבר תיאמתי עם חברי היישובים לאן להעביר את הציוד שלהם ביום פקודה. הזמן עבר, ובתחילת ינואר 82' החלטתי להפעיל את המכרזים לפינוי על דעת עצמי. הרי ידעתי שתאריך הפינוי הוא אמצע אפריל באותה שנה. מכל מדינת ישראל הגדולה, אני החלטתי לבד לפנות את סיני...".רגע רגע, מה זאת אומרת? לא היתה החלטת ממשלה?"שום דבר. שרון הודיע למתי דרובלס, שהיה ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, שסאדאת הבטיח לו שנוכל להשאיר את הציוד בשקט והמצרים יחזירו אותו אחרי הפינוי. כמובן שלא קניתי את זה והתחלתי לעבוד. מדובר בפרויקט ענק, שהעסיק את מרבית המשאיות במדינה. סיפקתי הכנסה להרבה אנשים וכמובן שניסו לשחד אותי ולאיים עליי. היו גם מלא גניבות, כולל של המתיישבים עצמם. בקיצור, התחלתי לעבוד על דעת עצמי ואז התנו עה לעצירת הנסיגה הפריעה לי. את דקלה פירקתי בדרכים עקלקלות ­ פירקנו את החממות, בלי שאף אחד מהתנועה ידע על זה. פניתי לאלוף הפיקוד, חיים ארז, שאמר לי 'אין לי הוראה לסייע לך'. ישבתי בחרובית איתו ועם נציגי התנועה נגד הנסיגה והצעתי שנפנה רק את מה שכבר מונח על הרצפה, ולא נפרק את השאר. הם הסכימו. כשגמרתי לפנות את מה שהיה על הקרקע, חיים ארז אמר לי 'תמשיך גם עם השאר'. "המשכתי ושוב הפריעו לי. ואז, בפברואר, הגיעה הוראה ישירה משרון, שהיה כבר שר ביטחון, לחיים ארז לסייע לפינוי. אתה מבין? שרון עקף את הרמטכ"ל רפול, שהתנגד לפינוי. למרות שקיבלתי אז אבטחה של הצבא, החלטתי לנהל הכול בלי לערב אותו. האווירה היתה מאוד חמה, והתחלתי לנהל משא ומתן עם היישובים. זה היה קשה, כי הסכם הפיצויים טרם נחתם. העדפתי לפתוח עם יישובי בית"ר, כי זו היתה ממשלת ליכוד. הבעיה הגדולה נשארה עם היישובים הכבדים אוגדה, ניר אברהם ושדות. פירקנו אותם, כולל קירות טרומיים, שמהם בנו את יישובי גוש קטיף. "בניר אברהם נשארו שני מתיישבים שהתעקשו לא לחתום. הצעתי להם שאני אזמין את התקשורת ונביים ויכוח מול המצלמות. התקשורת שרדפה אחר יי תמיד עם מצלמות בלי הצלחה לא האמינה שאני מזמין אותה ומיהרה לבוא לפני שאתחרט. בוויכוח שהתלהט מול הכתבים היתה ידם של המתיישבים על העליונה, נאלצתי להסכים לכל טענותיהם הצודקות ולאחר מכן הם חתמו על מה שביקשתי בלי הפרעה... בשלב הזה, הביזה היתה בעיצומה. חלק מהמתיישבים עצמם הוציאו ציוד שעליו כבר קיבלו פיצויים. באו גם סתם גנבים מכל הארץ, העמיסו ציוד ובמחסומים אמרו שהם עובדי הסוכנות. אי אפשר לזלזל גם בערבים מהסביבה הקרובה והרחוקה שרצו חלק בשלל. היה לי הסכם עם הצבא, שהם לא מאפשרים למשאיות לעבור בלי תעודת משלוח החתומה על ידי ועל ידי קבלן מאושר, אבל בפועל זה לא עבד. כל יום עברו במחסומים כ­300 משאיות עמוסות, הלחץ היה כבד ולא היתה לי ברירה אלא לתת לקבלנים תעודות משלוח חתומות מראש. בוזזי הציוד חגגו, ולי זה עלה בבריאות. אני לא מבין איך אנשים לא מתביישים לבוא ולעשות הון על חשבון אסונם של אחרים."היה לי קשה, כי המשכתי לאהוב את המתיישבים גם כשהם עשו לי בעיות. היו לנו גם קטעים של הומור בלהט הפינוי. יוסי מס משדות היה אומר לי כל פעם 'עזוב אותך, תפסיק עם העבודה הזו'. פעם הלכתי לבר מצווה שנע רכה באוגדה בזמן הפינוי. ברגע מסוים בהיתי באוויר, ואז מישהו התקרב אלי ושאל 'אתה מסתכל עכשיו איך הברגים מורכבים בסככה כדי לדעת איך לפרק אותם?'". המחאה: קללה לבגין במהלך שנות הפינוי, גורן נאלץ לפתח מיומנויות ממגזרים מגוונים מאוד של החיים. מעבר להיותו רכז מכרזים ומומחה בפירוק ברגים, האיש החל גם לתפקד כמיני פסיכולוג. הוא עצמו נאטם, אבל חש היטב את מצוקותיהם של המפונים. "טראומת העקירה היתה ביחס ישיר למשך הזמן שהמפונים חיו בסיני", הוא מנתח. "עובדה שיישוב כמו שדות, שהיה מהראשונים שהתיישבו, חטף הכי חזק. היו שם שני ניסיונות התאבדות, שלישי שהצליח ו­17 מקרי גירושין". דני מור, יוצא שדות, מנסה להפחית מהדרמה: "קודם כול, 17 מקרי גירושין מתוך 60 משפחות זה פחות או יותר הממוצע הארצי. חוץ מזה, הסיטואציה של הפינוי הקלה על זוגות שרצו להיפרד ממילא, כי היא הפריטה את כל הרכוש המשותף לכסף. זה מאפיין הרבה זוגות של מפונים. מה שכן, אין ספק שהפינוי העצים בעיות נפשיות שהיו שם עוד קודם". טראומת הפינוי מסיני הפכה לסוג של מיתוס, שהזין סיפורים עממיים רבים בדבר אסונות קשים שפקדו, לכאורה, את חלק מהמפונים. כך, למשל, נטען שבמושב דקל המורכב בעיקר מעוזבי העיר ימית יש אחוז גבוה מאוד של אנשים שלקו בסרטן, מפאת הלחצים שהיו כרוכים בפינוי. גם אם יש כאן נטייה מסוי מת לצ'יזבאטיות, אין ספק שהטראומה השליכה גם על החיים שאחרי הנסיגה. ג'יני אילן, יוצאת שדות, מקשרת בספר בין עזיבת היישוב למותו הטראגי של בעלה: "שימעלה השתתף בהפגנות בגן הירק וחזר הביתה מזועזע מכל הסיטואציה. אחרי זה הוא הבין שאין טעם להילחם נגד הנסיגה והמשיך בעבודת המשק תוך טיפול בנושא הפיצויים. כדי להתעודד ולהרים את המורל, נסעה כל המשפחה לחופשה בנביעות. שימעלה שהיה שרוי באווירה אפאטית לא הקפיד על הוראות הבטיחות, ואולי בשל כך נגרמה לו תאונת צלילה והוא נפטר". שלמה ראם, שהקים את היישוב די זהב עם אחיו יגאל, מוסיף חוויה קשה משלו: "יגאל שכר דירה אחרי הפינוי ואת הכסף השקיע במניות למרות שהזהרתי אותו. הוא אמר לי שמה שהוא מרוויח בחודש, מכסה לו שכר דירה של שנה שלמה. עם מפולת המניות הוא הפסיד את כל כספי הפיצויים ולקה בהתקף לב. אין ספק שמחלת הלב שלו נגרמה מעוגמת הנפש של הפינוי. שוב לא היה אותו יגאל העליז והתוסס. הוא הפך לאדם עצוב, עסק בפרסום ובכתיבת תעודות קלף כשהוא לא יוצא מהבית וסובל מהתקפי לב חוזרים. הוא לא התאושש והמשיך לשאת את סבלו עד שנפטר בשנת 1994".פן אחר של הטראומה הי ה סבלם של הילדים. דני מור משדות מספר: "כשעזבנו, היו לנו ילדים בני 10 ,15 ו­.5 הבן הבכור הוא מופנם מאוד, ככה שלא יכולתי לראות עליו את התוצאות, אבל הקטן הגיב הכי קשה והיו לו קשיי הסתגלות בולטים. הם חוו את כל המאבקים, ומה שאנחנו הבנו דרך הראש, הילדים לקחו דרך הנשמה". ללה קאלוש משדות מוסיפה: "הבת הגדולה שלנו אילת שהיתה בת תשע עברה משבר בפינוי. על קיר הבית היא כתבה בגדול 'בגין בן זונה!'". פרחיה יוסף מנתיב העשרה: "הבן הגדול שלנו היה בן 16 בתקופת הפינוי והיו לו קשיי קליטה באשל הנשיא שלשם עבר ללמוד. המקומיים קיבלו אותם בלעג והתייחסו אליהם כאל בני עשירים סוחטי המדינה. כל המחזור שלו כמעט לא הצליח ללמוד באותה שנה. נסעו לבית הספר וחזרו. קיבוצי שער הנגב שאליהם רצינו לשלוח את הילדים היותר קטנים בכלל לא רצו לקבל אותם, למרות שהיו בינינו הרבה יוצאי קיבוצים". ימית: נדפקו בפיצויים מקריאת העדויות בספר ומשיחה עם גורן, עולה כי תושבי העיר ימית זכו למנת סבל גדושה במיוחד. המיתוס הישראלי של קדושת החקלאות הצליח לשרטט את מפוני המושבים באור חיובי, יחסית, שכן הם נאלצו לעקור, תרתי משמע, את כל מפעל חייהם. בניגוד לזאת, הציבור בארץ התקשה לעכל את העובדה שעירונים החיים בדירות שיכון סטנדרטיות התעשרו, לכאורה, רק מעצם העובדה שגרו בסיני. ייתכן שסביב השוני הזה התפתח הסטראוטיפ שלפיו חלק גדול מאנשי ימית הצטיין ברמה אנושית וכלכלית נמוכה, ביחס לאנשי ההתיישבות העובדת בחצי האי. עזר גורן, כשלעצמו יוצא קיבוץ גבע, מכחיש את הדימוי בתוקף: "אנשי ימית בפירוש לא נפלו בשום קטגוריה מהמתיישבים האחרים. מצד שני, דפקו אותם בפיצויים. עם בעלי הדירות בעיר לא נוהל שום משא ומתן, פשוט השוו את מחירי הדירות שלהם לדירות מקבילות בערד. הרבה כסף, כמו שאתה מבין, זה לא. הבעיה היתה עם כאלה שניהלו עסקים, או משקים חקלאיים בימית. הם קיבלו הרבה פחות מהמושבניקים, שהיה להם לובי חזק בכנסת. בעל חממה בימית קיבל עליה חצי מבעל חממה זהה בשטחה שמוקמה במושב". מתי גורדון, יוצא ימית, מוסיף: "אף אחד לא זוכ ר את העובדה שאת הדירות בימית קנינו בכסף, בניגוד למושבניקים שקיבלו בתים בחינם. חלקם הרי הגיע מקיבוצים בלי גרוש על התחת, ויצא אחרי עשר שנים עם שלל גדול. ועוד משהו ­ המושבניקים קיבלו פיצויים גם על אמצעי הייצור המשותפים ­ שבילים, צרכניה, הכול. אני לא קיבלתי פיצוי על המתנ"ס בימית".באורח טראגי למדיי, הפערים בין המגזרים הונצחו באמצעות שני יישובים סמוכים מאוד, הממוקמים בפתחת שלום (אזור אופקים, באופן כללי). עין הבשור, מושב משגשג ומבוקש במיוחד, אוכלס ברובו בידי מפוני שדות. דקל הסמוך אליו, מושב המצוי בחובות קשים וחלק מבתיו עזובים, הוקם בידי גרעין של יוצאי העיר ימית. על הנסיבות שיצרו את השוני אפשר להתווכח, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. דני מור משדות, היום בעליו של משק ענקי ומצליח לייצור תבלינים בעין הבשור, תורם את הגירסה שלו: "מי שלא רצה לשרוף את הכסף בטיול של שנה בארצות הברית, אלא החזיר הכול לאדמה הצליח. כשבנינו פה את המושב קראו לנו באזור דאלאס, בגלל הווילות. אבל כל מה שיש לי הוא פרי של עבודה קשה וכישרון לחקלאות. עין הבשור היא רק המשך להצלחה שכבר היתה לנו בשדות. הסיפור של דקל הוא עצוב מאוד. מפוני ימית, שנפלו על חקלאות בלי שהיה להם מושג. הם עשו את זה גרוע, כנראה, והתוצאה היתה התמוטטות כלכלית וחברתית. היו שם המון עזיבות, והרבה בתים עומדים היום ריקים כי אין להם ביקוש. עין הבשור, מצד שני, הוא יישוב לתפארת. אנחנו בונים עכשיו רחוב גדול של בתים, שיש לו ביקוש אדיר". מתי גורדון מימית, המתגורר כיום עם משפחתו בדקל, דוחה בתוקף את הסבריו של מור: "ההתמוטטות של דקל לא קשורה בכלל לעובדה שהגענו מימית. המושב הזה שייך ל'איחוד החקלאי' ולא לתנועת המושבים. הארגון שלנו קרס שנה לפני השאר, ונהנה מפחות תמיכה. היה אצלנו גם מאבק פנימי גדול. איזה סגן אלוף, שהשתחרר ב­86', רצה לקבל את השלטון באגודה וקיבץ סביבו שש משפחות. עם כל הצרות, היינו צריכים להילחם גם נגדם. היו איתם מלא משפטים, והם אפילו תבעו את הילדים שלנו". על המאבקים הפנימיים האלה אפשר ללמוד מדבריו של תושב דקל אחר, חיליק מגנוס, במקור מאופירה. ציטוטיו בספר מאששים למעשה את גירסתו של דני מור (תוך שימת הסייג שלפיו, כתושב דקל, האובייקטיביות היא ממנו והלאה): "לא היתה לי בעיה עם ערבות הדדית, אבל מהר מאוד התברר לנו שיש רבים שלא בנויים לזה, בלשון המעטה. ראיתי חברי מושב שמתחברים לצינור המים מתחת לשעון, ראיתי שמתדלקים את הטרקטור ממיכל הסולר המשותף אבל 'שוכחים' לרשום. בסוף החודש היה מיכל של 400 ליטר ריק, אבל במחברת היו רשומים רק .40 ראיתי חברים שמשווקים את התוצרת שלהם לסוחרים פרטיים ולא דרך האגודה. הבנתי שאני חתום על ערבות הדדית, במושב שבו החברים גונבים מעצמם". הספר: בעם השניה על כתיבת הספר הופקד ישראל ויסלר (פוצ'ו), שבפעם השנייה בחייו נדחק בידי עזר גורן לפינה, אבל נהנה מכל רגע. "כשעזר הציע לי לפני 20 שנה לכתוב ספר על המפונים", הוא משחזר, "לא הסכמתי, כי כמו כולם שנאתי את תושבי סיני שהעזו להעסיק ילדים ערבים. זרקתי לו סכום שנראה לי עצום ולהפתעתי הוא הסכים ולא השאיר לי ברירה. בדיעבד, התברר שעמוס עוז, יגאל לב וחיים גורי דרשו הרבה יותר, אז הוא לקח אותי... בכל מקרה, כבר כשכתבתי את 'אחרי במדבר' הבנתי שבאתי לקלל ויצאתי מברך. למדתי שהעסקת הערבים היתה כורח המציאות, עניין של להיות או לחדול עבורם, ושמדובר באנשים מקסימים. 20 שנה אחרי, כשהוא פנה אלי שוב, הייתי עסוק עם ספר חדש, אבל לא יכולתי לאכזב את האיש הזה, שכולם אוהבים. התניתי את זה בכך שעזר יעשה את התחקירים, וככה היה. כמו שקרה לי בספר הראשון, נכנסתי לגמרי לעניין, גם רגשית. בשבועות אני ועזר מארגנים מפגש ענקי של כל המפונים, וכנראה גם ניכנס לסיני (לפרטים אודות האירוע והספר החדש, ניתן להתקשר לטלפון 08­,6469293 או לפקס 03­5622198)."רוב אלה שפנינו אליהם נענו ברצון, אבל אחרי שהחזרנו להם את תדפיסי הש יחות חלק נבהלו. אלי חלפון מנביעות שלח לנו מכתב שבו ביקש 'אל תדפיסו את זה, כי זה בכלל לא מעניין'. הוא שכן שלי בכרמי יוסף ובסוף הצלחתי לתפוס אותו, אחרי שהתחמק ממני, והתברר שהוא בכל לא ראה את הטקסט. אחרי שהוא קרא, אלי הסכים לפרסום ואמר 'יופי שכתבת שהפסדתי כסף, החבר'ה יהיו מבסוטים'". עזר, מה פתאום החלטת להוציא עכשיו ספר על הפינוי?"קודם כול, כדי לשנות קצת את הסטיגמה של תושבי הפתחה (פוצ'ו: "בעקבות הכתיבה אני חושב שעם ישראל צריך לבקש מהם סליחה, על היחס המגעיל שהם זכו לו"). חוץ מזה, ברור לי שיהיה עוד פינוי, לא יעזור לאף אחד. אולי ילמדו לקח ויעשו אותו כמו שצריך".מה זה אומר?"בפינוי הבא, המדינה צריכה לנהל משא ומתן על פיצויים בתקיפות ולחתוך עניין מהר. המריחה הזו של הזמן, שהביאה לשלוש שנים ארורות של אי ודאות, יצרה את טראומת הפינוי האמיתית". רוחלה אגמון משדות, היום מבית חנן, מאותתת בספר על נקודה נוספת: "תושבי הגולן או גוש קטיף יהיו במצב הרבה יותר גרוע משלנו כשיהיה פינוי. חלקם מבוגרים בני ,60 שחיו במקום הרבה יותר שנים ויש להם ילדים ונכדים שלא מכירים מקום אחר. הממשלה לא טיפלה בנו ממש. הם לא חשבו שמאחורי 'המקרה' יש אנשים עם נשמות. היו צריכים להקים צוותים של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, כלכלנים. לייעץ לאנשים ולהעמיד בפניהם אלטרנטיבות, לא לכפות עליהם. צריך להבין מה קורה לאנשים פנימה, כי הם יכולים בקלות לאבד את הצפון. הממשלה חשבה שאם תיתן לנו כסף הבעיות ייפתרו, אבל אף אחד לא חשב על סיטואציות כמו שהבעל משקיע את הפיצויים במניות, מפסיד הכול ואשתו עוד אומרת 'אמרתי לך!'".עזר, בתור מי שבנה ופירק את חבל ימית, אחרי כל השנים אתה חושב שהמחיר היה מוצדק?"בדיעבד אני מבין שהממשלה נהגה בסדר, בניגוד למה שחשבתי אז. בעוד 50 שנה, אף אחד לא יבין איך קבוצת אנשים מאמינים, מסורים וחלוציים, הובילו את המדינה למהלך ששינה את כל מצבנו".אתה מדבר על מתיישבי סיני?"לא לא, על המתנחלים. אף אחד לא יבין מה חיפשנו ביהודה ושומרון, כמו שאף אחד לא מבין מה עשינו בלבנון ו... כן, גם בסיני".