כשהמלאך פוגש את השטן הנווט פיני נחמני שרד את השבי הסורי * שורש לרר ניהל חצי מדינה * עם עוד כמה פנסיונרים הם יצאו לכבוש את קניון השטן בוונצואלה * בקרוב הסרט בן זילכה, דנה סומברג 14/03/02 האגדה על ג'ימי אנג'ל (ואיך קשור אליה ג'ו עמיאל) הקביעה שהיהלום הוא חברה הטוב ביותר של האשה גרמה לג'ימי אנג'ל לפקפק מעט בגבריותו. עוד לפני שהשמועה על מרבץ יהלומים החלה להתגלגל, ג'ימי כבר היה שם. בשנת 1935 הוא הרגיש שהחלום לראות את מנהל הבנק שלו כורע על ארבע תוך שרבוב הלשון, קרוב מתמיד. הציפור הקטנה כיוונה את ג'ימי לאזור הגרנד סוואנה בונוצאלה, שם, כך סופר, היהלום נפוץ יותר מסלע והזהב ממים. ג'ימי כבר יצא לדרך, כשהמקור ניסה להזהיר אותו שמדובר בקניון אל דיאבלו, "קניון השטן", בתרגום חופשי. גורם נוסף שהפריד בין ג'ימי לעולם שכולו וילה ארבעה מפלסים היו האינדיאנים שישבו למרגלות ההר הסמוך. עשרות שנים לפני מכוני היופי נהגו תושבי האזור לארגן פילינג באזור הקרקפת למי שניסה לפלוש להם לטריטוריה. את ג'ימי כל זה לא הטריד: במקום להעפיל להר מלמטה תוך ויתור עקרוני על הבלונד, הוא שכר מטוס ותכנן לנחות על הפסגה. כמה שניות לפני הנחיתה הבין אנג'ל שהשטן משתין עליו בקשת. בזווית עינו הוא קלט מפל מים ענק שנשפך לאורך מאות מטרים, מחזה מרהיב שגרם לו לאבד ריכוז ולהתרסק אל קרקע המציאות. שבעה ימים זחל ג'ימי אנג'ל המדמם את כל הדרך למטה, רק כדי לגלו ת את תושבי הכפר המקומי מחכים לו בחיוך רחב ובגרזנים שלופים. לא נודע מה עלה בגורלו של ג'ימי אנג'ל, אבל המפל שגילה הוכתר כמפל הגבוה ביותר בעולם ונקרא על שמו, "מפל המלאך".50 שנה אחר כך מגיע יוסי (ג'ו) עמיאל, ישראלי לשעבר, למסקנה שהוא כבר לא ילד. בשנות ה­70 ביג ג'ו לקח את העולם התחתון קומה אחת למטה. קורות החיים שלו כללו חשד לרצח, קריירה בינלאומית בהברחות סמים, ישיבות ארוכות בבתי כלא ברחבי העולם ויציאה מאחד מהם לאו דווקא דרך הדלת הראשית. בגיל 48 הוא מחליט לארוז את האשה והעבר הבעייתי ולחפש עתיד ורוד יותר. הוא מגיע לונצואלה, שם שולח אותו אחד שידו בכל לאזור עשיר בזהב ויהלומים, בין "קניון השטן" ל"מפל המלאך".בחודש שעבר, 14 שנה אחרי שהתיישב בג'ונגל, גידל שלושה ילדים ואיבד את כל רכושו בחיפוש אחר האבן, הוא מניח את היד על הלב ומספר למצלמה של הבמאי יובל דלשד איפה נמצא היהלום האמיתי. דלשד עצמו בכלל הגיע לנקודת המפגש בין השטן למלאך כדי לעשות סרט על מסע של מוצ'לרים בגיל העמידה. חבורה הכוללת בין היתר את סמנכ"ל ארקיע לשעבר, מנהל חברה גדולה שמספקת את כל שירותי הרנטגן לבתי החולים ובכיר ל שעבר בסוכנות היהודית, טייס בחיל האוויר שהעביר שלוש שנים בכלא הסורי בדמשק. הם עולים עם חלק גדול מהקבוצה על מטוס רוסי בדרך לגרנד סוואנה, מגיעים ל"קניון השטן", מספיקים לראות מלמעלה את "מפל המלאך" ואז, כמה מטרים לפני הנחיתה, המטוס נחבט בעוצמה במסלול המאולתר ומתרסק. בדרך נס אף אחד לא נפגע. 0:1 למלאך. המצלמה של שרה זייגר (והביצים של רונן רז) אזור הגרנד סוואנה ממוקם בדרום מזרח ונצואלה. את פני השטח מרכיבים הרי שולחן גבוהים המתנשאים לכ­3,000 מ'. הסלע עצמו נחשב לאחד העתיקים בעולם. אבל מקור המשיכה העיקרי של האזור הוא מרבצי הזהב והיהלומים שבו. בעבר היו נוהרים למקום עשרות הרפתקנים ארופאים, אמריקאים ומקומיים שהיו נאבקים בתנאיי השטח הקשים בתקווה לחזור הביתה חסרי דאגה כלכלית. הבהלה לזהב אמנם כבר שככה מזמן, אבל עדיין אפשר למצוא באזור מכרות זהב ויהלומים. המחפשים של היום הם אינדיאנים החיים ביערות הגשם שעובדים בקבלנות עבור בעלי השטח. ממיליוני הדולרים שייגבו עבור האבן או הזהב יתגלגלו לידיים שחשפו אותם פרוטות מעטות. בעמקי היערות בין ההרים נמצא מפל המלאך הנשפך אל קניון אל דיאבלו.ב­24 בינואר השנה יצאו חבורה של כ­20 מטיילים בני 65­50 מהארץ לכיוון אזור הגרנד סוואנה. אליהם התלווה מארגן הטיול, רונן רז, מחברת הנסיעות אקו טיולי שטח, והבמאי יובל דלשד, שתיעד את הטיול. הגישה היחידה לאזור היא דרך האוויר. הקבוצה שכרה שלושה מטוסים בעיירת כורים על גבול ונצואלה­ברזיל ותכננה לנחות בכפר אינדיאני קטן באזור הסוואנה."רוב האנשים טס ו במטוס הגדול יותר כי הוא נראה אמין יחסית", מספר שלמה (שורש) לרר. לרר, בן ,62 הוא תושב אזור המרכז, בן להורים חיפאים בעלי פנקס אדום. לפני הפנסיה היה מנכ"ל רשות הנמלים והרכבות וסמנכ"ל חברת התעופה ארקיע. "זה היה מטוס רוסי עם שני מנועים, ורוב האנשים העדיפו לעלות עליו", הוא ממשיך. "אני עליתי למטוס קטן יותר שהיה לו מדחף אחד שנראה כאילו הדביקו אותו עם מסטיק, יחד עם עוד שני חבר'ה. אחרי שנחתנו אני הלכתי לצלם את הנחיתה של המטוס הגדול. לא היה שלב שהבנו שיש משהו לא בסדר, זה הגיע בהפתעה. בתעופה אנחנו קוראים לזה "הבי לנדינג", אבל זה היה יותר מזה. למעשה מגובה של איזה שני מ' הוא ממש נפל על המסלול ואז ראיתי שנשבר לו כן הנשא הימני, זה החלק שעליו מורכבת מערכת הגלגלים. מאחר שאת רוב זמני עברתי בתעופה, ישר היה ברור לי שהמטוס מתרסק וצעקתי לחבר'ה שהיו איתי שהמטוס מתרסק, והתחלתי לרוץ לעבר המטוס. המטוס נטה ימינה, וכנף אחת שלו פגעה בקרקע. הטייס איכשהו הצליח לייצב את המטוס, והוא דילג מעל סוללה שהיתה לאורך המסלול ודפק את הכנף השנייה. המטוס התחיל להסתובב קצת מסביב לעצמו עד שהוא נעצר. כל מיני חלקים עפו ממנו. בשלב הזה כבר הגעתי למטוס. ראיתי שהדלת האחורית נפתחה והחבר'ה רצו החוצה. רונן המדריך נפנף בידיים וצעק שכולם בסדר. אני צעקתי לכולם לברוח מהמטוס, כי הדלק התחיל לדלוף. הסכנה הכי גדולה במקרים האלה שהמטוס יידלק ויתפוצץ"."זאת היתה ממש טראומה", אומר לרר. "תוך כדי הריצה ראיתי בעיני רוחי את המטוס בוער. זה לקח כמה שניות אבל אלה היו שניות ארוכות מאוד".מלבד המטוס שבו היה לרר והמטוס הרוסי הגיע לאזור גם מטוס נוסף. עליו היתה שרה זייגר מחיפה שהצטרפה לקבוצה עם בעלה יאיר, מנהל חברה מצליחה המספקת שירותי רנטגן. שרה ויאיר טסו בשני מטוסים נפרדים. כששרה נחתה בשלום יאיר ראה מלמעלה את המטוס הרוסי מתרסק. "לרגע חשבתי ששרה נמצאת על המטוס הזה", הוא אומר, "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המטוס שלה".שרה זייגר ראתה את ההתרסקות מהקרקע. "כשנחתנו היינו ארבעה מטיילים ומלווה אינדיאני והסתכלנו קצת מסביב לראות איפה אנחנו", היא מספרת. "הוצאתי מצלמה כדי לצלם את בעלי יאיר נוחת, ובעוד שאני מסתכלת בעדשה אני רואה את המטוס הגדול נופל כמו אבן מהשמים. הכל עבר לי בראש. שורש היה המום וצעק החבר'ה מתרסקים. דמיינ תי מראות נוראיים".במטוס עצמו ישב רונן רז, מארגן המסע. "היתה טיסה מדהימה", הוא משחזר. "הגענו ממש קרוב למפל, ממש ריחפנו מעליו. מראה מדהים. אתה מבין שהגעת לסוף העולם".היום הוא מסתכל על האירוע עם לא מעט הומור. "על המטוס היה כל האוכל לימים הבאים, ואני ישבתי עם שש תבניות ביצים על הברכיים. אני זוכר שאמרתי שאם יקרה משהו בנחיתה, מעניין מה יקרה לביצים שלי. לא היתה הכנה לעניין, איך שנחתנו בום מכה. זה היה כל כך מהר, רק קיוויתי שייגמר. בסוף לא קרה לביצים כלום". ההתרסקות השנייה של נחמני (והזכרונות מקרבות האוויר) על אותו מטוס עלה גם פיני נחמני. לנחמני זו לא היתה הפעם הראשונה בה מטוסו לא נוחת בשלום, אם כי בפעם הקודמת אלו היו נסיבות אחרות לגמרי. נחמני, ,59 תושב יוקנעם, נווט חיל האוויר לשעבר, נפל בתחילת שנות ה­70 בשבי הסורי וישב בו למעלה משלוש שנים לאחר שמטוסו הופל."ב­2 באפריל ,1970 בקרב אוויר בשמי סוריה בדרכנו חזרה הביתה, מעל הפרוזדורים הדרומיים של דמשק, חטפנו טיל והמטוס שלנו התפרק באוויר", שחזר נחמני את האירוע בראיון שנערך עימו לפני כשלוש שנים. "הרגשתי שגמרתי עם החיים", אמר אז. "בהבזק עברה מול העיניים התמונה של אשתי וילדי, איבדתי את ההכרה, והיא חזרה אלי כאשר נפתח המצנח מעל לראשי".בשנת 1973 שוחרר מהשבי בעיסקת חילופי שבויים. "כשנפגשתי בפעם הראשונה לאחר השחרור עם האשה, התחבקנו", סיפר בראיון אחר, "ובחיבוק הזה היתה המשמעות האמיתי של החזרה הביתה".בארבעת החודשים האחרונים בשבי למד נחמני צרפתית מקריאה בספרים. 12 שנים אחרי שחזר ארצה ראה אותו צבי ברק, אז עוזר הגזבר בסוכנות, קורא את הספר "עוף החול" בתרגום הצרפתי. ברק הציע לו להיות גזבר הסוכנות בצרפת, וב­1985 נסעה משפחת נחמני לפריז. ב­1995 התמנה למנכ"ל מחלקת העלייה של הסוכנות, תפקיד בו החזיק עד יציאתו לגימלאות."ברגע שנגענו בקרקע הבנתי שמשהו לא בסדר", משחזר נחמני את האירוע האחרון. "עפנו מהמסלול ודהרנו בתוך הסוואנה במהירות של 180 קמ"ש. הסוואנה לא ישרה, זו ערבת עשב עם שיחים, וגם לא ממש היה מסלול נחיתה, אלא פס עפר. ברגע שירדה המהירות, בגלל החיכוך, הטייס לא הצליח לשמור את הכנף באוויר, היא נפלה, וגוף המטוס נפגע. התחיל להשפריץ עלינו זרם של דלק. יצאנו ספוגים. מה שהציל אותנו זה שהטייס כיבה את המנועים ולא היו ניצוצות. חיכיתי לעצירה וצווחתי לכולם: 'המטוס עומד להידלק, מהר החוצה'. יצאנו החוצה והתרחקנו. הבנתי שניצלנו"."ההתרסקות האחרונה היתה חלק מהמסע. זו עוד חוויה שנרשמה במחשב שבראש. הגדלתי את התמונה של המטוס אחרי הנחיתה, ואני אתלה אותה, כי זה ציון דרך בחיים. הנה עוד תאונה שלא נהרגת בה. זה כמו שאתה נכנס בתוך מסך של נ.מ. זה לא עובר ככה סתם, אתה תמיד תחשוב שאחד מאותם הפגזים השחורים שאתה רואה מתפוצצים סביבך יכול לפגוע בך ולגמור את הסיפור. וכבר היו מצבים שטיל שעף בשמים והמערכת במטוס מכריזה שהוא נעול עליך והולך להרוג אותך. אני לא אדיש. זה משחק. אתה זוכה ­ אתה בחיים, אתה מפסיד ­ אתה מת. הפעם זה נגמר בטוב. לפעמים אני חושב שלא היה חסר הרבה כדי שזה ייגמר אחרת"."כשהדלת נפתחה אנשים נשפכו החוצה, רצנו אליהם, התחבקנו ושמחנו שהיה נס", מספרת שרה. בסרט שצילם דלשד רואים את רגע ההתרסקות ואת בריחת הנוסעים החוצה מהמטוס. כשהם נפגשים עם הנוסעים משני האחרים ההתרגשות גואה. פיני מחבק את שרה וממלמל "זה ההבדל בין לחיות ללמות". אחר כך הוא מגיש פרח למצלמה ואומר: "תראה כמה החיים יפים"."בשנייה אחת הכל היה יכול להיגמר אחרת", מסכים שורש לרר, "המסע יכול היה להיגמר בטרגדיה נוראית. זה הגורל. כמה שניות שמפרידים בין החיים לבין המוות, אבל לא שקלנו להפסיק את המסע אפילו לשנייה אחת"."עכשיו זה יהפוך לאתר עלייה לרגל", טוען לרר. "שמעתי שהיתה קבוצה של החברה הגיאוגרפית שעברה במקום סמוך. הם לא עשו טרק, אבל שמעתי שהם נחתו בקיוויק והלכו לראות את המטוס. זה יהיה חלק מהטרקים עכשיו"."אחרי כחצי שעה כבר צעדנו בנוף מדהים עם מים עד החזה ומפל", מספר נחמני. "העוצמה של המפל כשעמדנו בתוכו שחררה אותנו מכל המתחים. זה ניקה אותנו". הקבוצה המשיכה בצעידה, כשהיעד הוא פסגת ההר ממנו נשפך המפל. המסע מפרך ואורכו שלושה ימי עלייה להר ויומיים ירידה ממנו. את חברי הקבוצה זה לא הרתיע. מדובר בחבורה שרוב חבריה כבר השתתפו במסעות מהסוג הזה. גם הם קוראים לזה טרק. חוץ מלבלוע כימיקלים, נדמה שכל השאר אותו דבר. "בדור שלנו לא היה את המושג מוצ'ילרים", מסביר נחמני. "לקחת מחיל האוויר חופש ולהסתובב זה היה בלתי אפשרי. היינו גם בתקופה של מלחמה ב­1970­,1967 השנים של מלחמת ששת הימים וההתשה, שכל הזמן היתה פעילות. לא היה זמן, היו דברים אחרים בראש. אחרי שעבדנו הרבה שנים והגענו למשכורות שמאפשרות לעשות את הדברים האלה, אז אנחנו עושים כל עוד אנחנו יכולים. כשאני פנסיונר יש לי זמן, ואני נהנה מזה. זה דברים שאתה לא תראה אם לא תעשה. מצד שני, תמיד צריך לחשוב שלוקחים סיכון בגילאים שלנו: התקף לב קטן שקורה פה אז לא תדע איך לצאת מזה. גם אפשר לשבור משהו. הסכנה קיימת ולוקחים אותה בחשבון, אבל עושים את זה כי חיים פעם אחת וצריך לראות דברים. יש לי בן שגם מסתובב בעולם ועשה טרקים. אנחנו מחליפים חוויות, ויש בינינו חיבור בנושא הזה". ההגעה לטרינידד (והמפגש עם כנופיית השודדים) "זה לא טרק ראשון שלנו", אומרת שרה זייגר. "אנחנו אמנם אנשים מבוגרים, אבל מה שדוחף אותנו זה לחוות את קשיי הדרך, את ההליכה ואת הטבע. להיות עם עצמך. זה לא טיול שנוסעים באוטובוס מאתר לאתר. כשהיינו צעירים היינו עסוקים בגידול ילדים. זו חופשת שחרור שלנו"."לכל החבורה יש את האהבה לטבע לא מקולקל. כולם אוהבים לחוש את המגע הבלתי אמצעית אם הטבע", אומר לרר.­ איך מתייחסים אליך המוצ'ילרים הישראלים כשהם פוגשים אותך באמצע איזה חור?לרר: "הצעירים מסתכלים על זה בדרך כלל בהערצה. אבל לי יש ניסיון לא כל כך סימפטי עם התרמילאים הצעירים. מאוד התאכזבתי מהם, יש לנו בעיה עם ההתנהגות של הנוער שלנו. זו תופעה מאוד מטרידה. אני ממש יצאתי מתוסכל בנסיעה האחרונה מההתייחסות של הנוער שלנו. המקומיים רגישים, ויש להם תרבות אחרת, ואנחנו מתנהגים אליהם לא יפה. יש המון חבר'ה שבאים לקוסקו, נתקעים שם שלושה חודשים, קמים ב­24:00 בלילה הולכים לבר ודופקים את האינדיאניות. יש גם תרמילאים אחרים, ואלה בעיקר חבר'ה שנפרדו מהקבוצות, אבל רובם לא כאלה. זה כאילו שהם לוקחים את המחסומים איתם לטיול. הכיבוש משחית, כנראה ".בהמשך הטיול הגיעה הקבוצה לטרינידד, לא לפני שאחד המטוסים סירב להמריא (לרר: "החברה כבר התרגלו"). הפעם המטוס נחת בשלום. חוץ מזה ששדדו כמעט את כל הקבוצה, הכל עבר חלק. "בטרינידד שדדו את רובנו, אבל בסדר, התכוננו לזה", אומר לרר. "לא היה לנו יותר משני דולרים בכיס. הלילה של פתיחת הקרנבל הוא מאוד סוער ואלים, והם מתחפשים לכל מיני שדים ורוחות וצובעים עצמם בכל מיני צבעים. הם פועלים בכנופיות. יש שם המון אנשים, והכנופיות מבודדות אותך ודוחקות אותך ביניהן. אז הם שולחים את הידיים וחותכים לך את הכיסים עם סכין. כשלי זה קרה הצלחתי לבעוט בהם ולהשתחרר. היה שם טייל אמריקאי שרדף אחרי כמה אנשים ששדדו אותו, והם הרגו אותו"."היינו בשיירה בהמון ומישהו הכניס לי יד לכיס", מספר נחמני. "תפסתי אותו, ואני עדיין מחזיק את מי שלפני ומרים את הראש, והאיש מחזיק סכין באורך 40 ס"מ ושישה ס"מ רוחב. הוא סימן עם יד על הפה שאשתוק. שתקתי והמשכתי הלאה. במילא היו לי רק 20 דולר מקומיים, שזה כלום".­ לא מפחיד קצת כל הדברים האלה?נחמני: "הדברים המפחידים זה לעשות את המסע. לטפס על צוקים מדהימים שנראים כאילו הם דבר בלתי אפשרי לטיפוס".במהלך הטיפוס על ההר הגיעה הקבוצה לפונדק של ג'ו עמיאל. החבורה הגיבה אליו באמביוולנטיות. חלק עוד זכר לו את מעלליו מהעבר וחלק אחר התפעל מאורך החיים שמנהלים עמיאל ואשתו בלב הג'ונגל. בסרט שצילם דלשד מתועדת השיחה בין חלק מחברי הקבוצה לבין עמיאל. הסיטואציה משעשעת: מנכ"ל רשות הנמלים והרכבות ועבריין לשעבר יושבים על כוס קפה באמצע שום מקום.הסרט של דלשד עדיין על שולחן העריכה. כרגע הוא נוטה לסיים אותו בסצנה הבאה: מסתבר שגם לפני 30 שנה נפל מטוס באותו מקום. הדקוטה עומד במערומיו וחרטומו מופנה לכיוון ההר. שורש לרר עומד מאחוריו ומתפעל ממבנה המטוס, כשדלשד מראיין אותו. "אתה פוחד מהמוות?", הוא שואל. "אני משתדל לא לחשוב על זה", עונה לרר, "ברור לי שבסופו של דבר אני אתפגר. בסופו של דבר ההר צוחק עלינו. תראה את הדקוטה, איך הוא מסתכל על ההר. כאילו הוא אומר: 'תנו לי עוד מטר'".