יש לנו ארץ נהדרת קוסמים, ירושלים, בלוז ולואי ארמסטרונג. אפריקה, קאובואים מזמרים וסג"מ יפני אחד * זה מה שיצא לי השבוע אראל סג'ל 14/03/02 "אנשים לא יודעים מה באמת כל כך קשה בלהיות אמן הימלטות גדול כמוני. הקהל מחכה במתח, כוסס ציפורניים בהתרגשות. אני עומד להיכנס לקונטיינר המים כבול באזיקי פלדת אל חלד. אני בטוח שכולם חושבים שאני מפחד כי ייגמר לי האוויר בריאות או שלא אספיק להיחלץ בזמן. אבל אני אגיד לכם מה באמת מטריד ומביך אותי בתוך האקווריום ­ הבועות של הנודים שלי במים"(סטפן מודיני, קוסם ואמן הימלטות. בן דוד של הודיני) רטוב וסמיך ירושלים השבוע היתה עצובה מתמיד ובינינו, גם ככה זו לא בדיוק עיר שמזכירה את לאס וגאס. יהודה עמיחי ז"ל אמנם כתב כבר שלאבנים בעיר יש לב אדם, אבל אני יודע גם שלאבני ירושלים יש אגו ותסביך חשיבות עצמית של פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. אבנים עם משקפי קרן עבות שמדברות עברית עשירה ונוסעות בקו 24 לספריה הלאומית. אבנים עם עצב מתוק, רצינות קיומית ומטען היסטורי מכביד. אבל השבוע, כששוחחתי עם איזו אבן אינטלקטואלית הבנתי שזהו. נגמר העצב המתוק, המלנכוליה הירושלמית הנושנה התחלפה במסך סמיך של דיכאון. עצב במצב צבירה נוזלי, סמיך וצפוף כמו הלחות האיומה של ת"א בקיץ. לא פחד, לא ייאוש, מרה שחורה שמרטיבה את העור.בשעה 22:00 בערב הכבישים היו שוממים. חזרנו מטדי, בית"ר שיחקה טוב אבל שופט (צונזר) גנב לנו ניצחון והוריד את מצב הרוח שלי לשיא שפל חדש. במונה ישבו עשרה אמיצים שהתעקשו לסיים את הוויסקי. יובל יקירי, מושל בקעה במיל', הזמין לנו ערק עם קרח. שתיתי פעמיים וחזרתי לגבעתיים השנואה. ביום למחרת הסתובבתי כמו זומבי בבית "מעריב". הצצתי על צגי מחשבי הכתבים, אחד מהם עבד על כתבת סיכום חייו של חייל שנהרג. 500 מילה. סטנדרט עיתונאי. הכתב אפילו לא מצמץ. ככה זה, אתה ילד בן 20 וכבר מת. מקפלים את חייך הקצרים ב­500 מילה של שפה עיתונאית יבשה ותכליתית. רק אלוהים יודע כמה שאני משתוקק לכתוב מצחיק. מדור שכולו סקס, סמים ובדיחות מטונפות. אבל קיבינימט, איך אפשר עם המוזיקה הזו ברדיו? פילטרים וסיני השנה 2002 והחיים שלנו תקועים. לא נשברנו, אנחנו לא פוחדים, אבל אנחנו תקועים. אין קדימה ואין אחורה. כל ההכרעות וכל החלטות נדחו למועד לא ידוע. וזה לא שאנחנו תקועים בג'יפ מפואר על דיונה מול הים עם שלוש כוסיות בלונדיניות שלוחשות לנו באוזן "אתה מדהים". אנחנו כמו פילטר של סיגריה מצוצה, נטועים בתוך בוץ של קפה שחור בכוס קלקר. שקועים במשקע שהתייבש ומסריח עם כל יום שעובר בלי שטיפה. אגב, בלונדון, אמן פוסט מודרניסטי הציג בגלריה יוקרתית תערוכה שכל כולה שולחן ישן עמוס כוסות קפה מלוכלכות ומאפרות מלאות. מנקה אחד, יוצא תפוצת ניגריה, הניח שמדובר באשפה אמיתית ושפך את התכולה. האמן מאוד צחק על המקרה ושחזר די בקלות את היצירה. התערוכה תפסה תאוצה והמיצג נמכר ב­20 אלף ליש"ט. צחוקים שם בלונדון, לא? ייאוש מתוק כזה כאילו.אבל אני אופטימי, בסוף שוטפים כלים. את צ'אנג פי לי, חכם סיני זקן שהחבר'ה מהיחידה לא מכירים, הכרתי בכוך הקטן שלו. הוא היה קופירייטר של עתידות לעוגיות מזל במסעדות סיניות כשרות.צ'אנג היה אומר: "החיים הם כמו חור של תחת, אם אתה לא דופק אותם, הם מחרבנים עליך". בהתחשב בעוב דה שצ'אנג קשישא היה מכור למונסודיום ולנערים צעירים צריך לקחת את החוכמה שלו בפרופורציה, אבל יחד עם זאת, איך שלא תסובבו את המשפט, הסיני צדק. ניכנע היום? הם ימשיכו לחרבן עלינו מחר, עם גדר או בלי גדר. אגב, זו ההתייחסות הפוליטית היחידה שהרופא התיר לי. הלוויה מנוגנת הכושיות, זקנות כצעירות, הניעו את התחת בקצב של מכונת כביסה על שלב סוף סחיטה. מצד אל צד באיטיות וגומר בסיבוב שלם. הייתי שפוך למדי אז התמקדתי בעכוזים. ישבני מגירה חצופים שנראו קצת כמו ציור אפשרי של פיקסו מהתקופה הקוביסטית. תחתונים קטנים מדי על בשר עבה מדי שחילק את הפלחים לארבע. ניו אורלינס ,1994 הלוויית ג'ז צועדת ברחוב, אני אחריהם. ארון שחור מבהיק מלכה נסע בארגז של קדילק סטיישן שחורה. קברן עם שפם דק נהג בקרון המוות וירק מהחלון שאריות טבק לעיסה על הכביש. בווירטואוזיות מרשימה הוא סנטימטרים מפגיעה ברגלי האבלים. לפני הרכב צעדה התזמורת, מנגנת בלוז דתי שחור. איטי, מינורי ומכושף. המוביל, חמוש בטרומבון מוזהב, היה שחור מצומק לבוש מעיל אדמירל בצבע ארגמן, גדול עליו בארבע מידות. אחריו צעד ישיש בעל רעמת שיער בן­גוריונית והיכה בתוף בס. הלהקה ניגנה בלוז כבד ואיטי, והמקוננים והאבלים פסעו בריקוד איטי. לפני כולם קפצץ בחתוליות מרשימה הכומר. לא משהו שדומה לחזן צבאי אלא מין ג'יימס בראון חרדי שקרא בפאתוס "ה' רועי לא אחסר", מתוך התנ"ך הנפוץ באמריקה, התנ"ך הקדוש של המלך ג'יימס. את התנ"ך הספציפי הזה תמצאו במגירת השידה ליד המיטה בכל חדר מלון או מוטל בארה"ב. מילה שלי. אגב, ג'יימס הראשון, הידוע כאחראי לתרגום האנגלי של התנ"ך, היה טיפוס אדוק מאוד, אבל זה לא הפריע לו לתקוע כל ילד יפה בארמון. המשכתי עם ההלוויה עד לבית הקברות, חיכיתי עד תום הטקס וחזרתי ללוות בדרך לסעודת ההבראה. הפעם המוזיקה שינתה קצב וטון ועברה לג'ז עליז ומז'ורי. זו היתה הלוויה הכי שמחה שראיתי בחיי. המקור להלוויות הג'ז של ניו אורלינס נטוע במסורת שהביאו העבדים למדינת לואיזיאנה. מוצאם של רוב העבדים שהגיעו לאזור הוא מהשבטים הניגרים: בנין ויורבה. באפריקה נהגו בני השבטים ללוות את המנוח בטקס שכלל שירה וריקודים. בניגוד לתרבות המערבית, האפריקאים חגגו כל אירוע בחייו של אדם. מלידה ועד מות. לוויית ג'ז מעוררת עצב מחויך ואירוני, נקודת מבט שונה על המוות. הצער והשמחה משוקשקים ביחד כמו לתוך כוס מרטיני. ראבק, המציאות שלנו יותר עצובה מלוויה בניו אורלינס. כשאני אמות אל תקברו אותו ביקב, אני רוצה את ננסי ברנדס שינגן פולקה על קברי. שיעור ספרות בליל שלישי מול המחשב נזכרתי בבלוז שניגנה התזמורת בלוויה בניו אורלינס. אם זכרוני אינו מתעתע בי, הרי שהיה זה בלוז עתיק יומין הידוע בשם: St Jmaes Infirmary"" ("בית החולים סנט ג'יימס"), או בשמו האחר "בלוז המהמרים". לשיר העממי יש מאות ביצועים, אבל הטוב מכולם שייך לסצ'אמו הגדול, לואי ארמסטרונג, משה רבנו של הג'ז, שהקליט את השיר באמצע שנות ה­.30 ארמסטרונג מוכר יותר לקהל הרחב בזכות השיר היפהפה כשלעצמו "איזה עולם נפלא", אבל אני מעדיף אותו חורק נייר זכוכית על מיתרי הגרון באותה קינת בלוז מופלאה, "סנט ג'יימס אינפרמרי". מראש אני מתנצל על איכות התרגום. האנגלית של מהמרי ניו אורלינס עסיסית הרבה יותר מהעילגות התרגומית שלי. ולגבי ניתוח השיר, אני אמנם לא מנחם בן הגדול, אבל אני אנסה. "משמאלי עמד ג'ו מק'קייני/ עיניו שטופות דם ואדומות/ הוא בהה בקהל סביבו/ ואלו המילים שהוא אמר/ עברתי ליד בית החולים סנט ג'יימס/ ראיתי שם את הילדה שלי/ מתוחה על שולחן ארוך ולבן/ כה מתוקה, כה קרה, כה יפה". נאה. המהמר שר על אהובתו המתה, השוכבת על שולחן הפתולוג בבית החולים. עד כאן תיאור מקובל בליריקה של הבלוז אבל אז נכנסת תפנית לעלילה:"תנו לה ללכת...תנו לה ללכת... אלוהים ברך אותה/ איפה שלא תהיה, היא תמיד תוכל להביט על העולם כולו/ אבל היא לעולם לא תמצא גבר מתוק כמוני".האשה כאמור מתה. קרה כמו פולניה עירומה בתוך איגלו. היא כבר לא תסתכל לשום מקום, אבל ג'ו מק'קייני עצוב נורא לא בגלל שאהובתו איננה עוד, אלא בגלל שהיא איבדה את החן וההדר של נוכחותו בחייה. זה אולי נשמע עלוב, אבל זה כל כך אנושי. בתוך המילים מקופלת הסיבה הבנאלית למה אנחנו ממשיכים לחיות אחרי אובדן נורא. למה? בגללנו. כי אנחנו אוהבים את עצמנו יותר מכל דבר אחר, וטוב מאוד שכך. בהמשך השיר זונח ג'ו את סיפורה העגום של אהובתו ומשתף אותנו בסידורי ההלוויה העתידיים שלו. "כשאני אמות תנעילו אותי בנעלי לכה מצוחצחות/ אני רוצה מעיל קצר ומגבעת סטטסון/ שימו מטבע זהב של עשרים דולר על שרשרת השעון שלי/ כדי שהבחורים ידעו שמתי חלק/ שש אקדוחנים נאלחים ינשאו את ארוני/ תנו לנערת המקהלה לשיר לי שיר אחרון/ תזמורת ג'ז על עגלת הקברן/ תדליק מהומה וגיהינום כשאנו הולכים בסך/ ועכשיו כששמעתם את הסיפור שלי/ תמזגו לי עוד שוט משקה/ אם מי שהו ישאל אתכם/ תגידו שג'ו הזקן סובל מבלוז המהמרים".המשורר זונח את המתה ועובר לעשות מה שכולנו אוהבים לפעמים לעשות, לדמיין את מותנו שלנו. הוא לא חשב על צער יקיריו אלא על דרך בה יחלקו לו כבוד אחרון. ככל שאני מעמיק בשיר, אני מוצא בו אמת. על האדם, על איך הוא תופס את המוות של קרובים ואת מותו שלו. בסופו של דבר, אדם גר אצל עצמו ומת אצל עצמו. וואלה, כמה שאני יכול לזיין את השכל. אני לוקח אוויר, אתם יכולים לחזור אחרי הפרסומות.מבוקש: צעיר ורזה. בחור קשוח עד גיל 18. חייב להיות רוכב מעולה שמוכן להסתכן במוות על בסיס יומיומי. עדיפות ליתומים. שכר: 25 דולר לשבוע. (מודעת דרושים אמיתית מאמצע המאה ה­18, עבור חברת הדואר האמריקאית המיתולוגית, פוני אקספרס) 10 בזמרה ראיתי את מירי אלוני אצל רבן טופז בעל הנס ונזכרתי ברוי רוג'רס, שלמה ארצי של המערב הפרוע. רוי רוג'רס מוכר לכל ילד אמריקאי כקאובוי המזמר. ביום מוביל עדרי הבקר ובליל פורט עלי מיתר. כיוון שאני במצב רוח טוב במיוחד, הנה סיפור עלום וטרגי מההיסטוריה של המערב הפרוע. ערב אחד רכב רוי רוג'רס על סוסו טריגר בדרך לביתו לאחר שסיים יום עבודה מפרך בתיקון גדרות חוות הבקר הענקית שלו. בערך כשני ק"מ לפני האחוזה הבחין רוג'רס בענן אבק המתנשא מכיוון שער ביתו לעבר שביל הסוסים. רוג'רס דחק בטריגר, וכעבור מספר רגעים פגש בפלוגת פרשים אמיצים של צבא ארה"ב בפיקודו של מייג'ור טום."ואוו, רוי", צעק המייג'ור, "עצור". רוג'רס ציווה הויסה ונעמד. "ערב טוב, מר רוג'רס" פנה המייג'ור. "ערב טוב, מייג'ור" השיב רוי. "האם אתה בדרך לביתך?", שאל המיג'ור. "כן בהחלט", השיב רוי, "אני כבר מריח את הבר­בי­קיו המשובח שרעייתי שתחייה התקינה עבורי". המייג'ור גירד באפו בחוסר נימוס וגנח, "אמממ, על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. יש קצת בעיות, אני חושש שיש לי בשורות רעות עבורך". "כגון", שאל רוג'רס בקולו הקשוח, והמייג'ור השיב: "האינדיאנים פשטו על ביתך". רוי נחרד, "אוי אלוהים, אני חייב להגיע מיד למשפחתי". המייג'ור כחכח בגרונו ואמר: "רק רגע רוי, יש לי עוד חדשות, לא נשאר יותר מדי מהבית שלך וריח הבר­בי­קיו שאתה מריח זה לא בשר בקר. אני חושש שאין לך למי לחזור. האינדיאנים קרקפו את חמשת ילדיך ואנסו את בנותיך". רוג'רס מחה דמעה סוררת בכף ידו השרירית והשעירה, "הפראים הללו. אני חייב להגיע לאשתי, היא בטח מייסרת עצמה ביגון קודר". "מצטער, רוי", המשיך המייג'ור, "הם גם אנסו את אשתך ואת חמותך לפני שפשטו עורן למטרת הכנת אהיל דקורטיבי לאוהל הצ'יף שלהם. כל הבקר שלך נלקח, כלבך האמיץ נורה בחץ, הבית שרוף עד היסוד, ואפילו באר המים שלך הורעלה". "אלוהים אדירים, זה היום הנורא בחיי", זעק רוי רוג'רס האמיץ, "אבל עדיין עדיף שאגיע למקום במהירות האפשרית ואבדוק אם יש משהו שאני יכול להציל". "רק עוד רגע, רוי", פנה המייג'ור בנימוס," יש עוד משהו"."כן, מייגור", הביט בו רוי במבט כואב, "מה העניין?"."תגיד, מה דעתך לפני שאתה הולך, לשיר איזה שיר לחבר'ה?". סיום השבוע מלאו בדיוק 28 שנה לאחד האירועים היותר מוזרים והרואיים בהיסטוריה הצבאית. ב­10 במרץ 1974 נכנע סגן משנה הירו אונודה מהצבא הקיסרי היפני לרשויות הפיליפיניות. במשך 30 שנה סירב סג"מ אונודה להכיר בכניעת יפן במלחמת העולם השנייה, והיה צבא גרילה של איש אחד מול תושבי האי הפיליפיני בו נותר מאחור. הוא הסכים לכניעה רק לאחר שמפקדו הבכיר והישיר, מייג'ור טנגוצ'י, הורה לו להיכנע לשלטונות הפיליפיניים. סג"מ הירו חזר ליפן, שם התקבל בכבוד הראוי לגיבורים, אך התקשה להסתגל לחיי האזרחות ולנגע הקריוקי שפשה במדינה. ותודו שמדובר בסיום אופטימי.