הבדואי מרמת השרון מייק דבורקיס, אמן רב תחומי ומורה לאמנות, מכור למדבר אירית רותם­צפרוני 13/03/02 כבר 18 שנים, מאז חזר מניו יורק עם התואר האקדמי ד"ר לאמנות, מייק דבורקיס, אמן רב תחומי ומורה לאמנות, מחלק את חייו בין הציביליזציה האורבנית למדבר הפראי. הוא בן 56, נשוי פלוס שלוש בנות, גר ברמת­השרון, אבל מינימום פעמיים בחודש מרגיש צורך לצאת למדבר. "הסתובבתי בכל הנגב, באזור ים המלח ובמדבר סיני, אבל רוב הזמן אני במכתש רמון, זה המקום שלי", הוא אומר, "יש לי סיפור אהבה מתמשך עם המדבר. אני חי ומתפרנס ברמת­השרון, אבל הלב שלי נמצא שם".המדבר בשבילו הוא מקור השראה, וגם המקום למצוא בו את שלוות הנפש. "לפחות פעם בשבועיים אני נוסע לשם, לכמה זמן שמתאפשר לי. לפעמים רק ליום, לפעמים לכמה ימים, אפילו לחודש. תלוי בעבודה, בבית, בהתחייבויות שיש לי בעיר", הוא מספר, "למכתש רמון עומק של 400 מטר, שמייצגים 400 מיליון שנה. כל מטר שיורדים שם, זה מיליון שנה בהיסטוריה. אני יורד למכתש ומתחיל לחרוש ברגל. מפני שזה מקום חשוף, ללא צמחייה, הוא נחשב לאחד הפארקים הגיאולוגיים הטובים בעולם. אפשר לראות שם בצורה ברורה את התופעות הגיאולוגיות והגעשיות שהתרחשו בתקופות קדומות ולמצוא מאובנים. זה נותן לך להבין איזו עוצמה אדירה יש לטבע וכמה אתה בעצם קטן וזמני לעומתו".­ מהו המדבר בשבילך?"מדבר זה מקום ריק מאנשים ונקי מהפרעות. שם אתה יכול להיכנס לריכוז מלא. יש אנשים שהשקט הטוטאלי הזה מבריח אותם ויש כאלה שהופכים שבויים לו. בשבילי זה סוג של חוויה רוחנית, של ריכוז מרבי ושל פריקת כל מה שהתרבות המערבית מעמיסה עלינו. בכל פעם שאני במדבר יש לי תחושה של התרוממות רוח. אני רואה בשהות שלי שם סוג של מדיטציה והתרגעות בטבע. אם קרה ולא יצא לי איזה חודש להגיע למדבר, אני מרגיש לחץ. אני חייב לרדת לשם לנקות את הראש ואת הלב. אני מוציא מהמדבר הרבה כוח והרבה אנרגיה, שטוענת אותי מבחינה רוחנית, אינטלקטואלית וגם נפשית. כשאני מגיע לשם, אני מרגיש כאילו הזמן עומד מלכת, אני מאושר וטוב לי. זה מקום הכוח שלי. זה המקום שאני צריך להיות בו".­ מה אתה עושה במדבר?"אני יכול להגיע ולהסתובב כמה שעות בשטח, להסתכל על הנוף, על החיות. אני בוחר שביל שחמורי הבר הולכים בו, והולך בעיקבותיהם. תמיד אני יכול למצוא איזה שביל חדש שעוד לא דרכתי בו, ובכל פעם זה מעין גילוי מחדש בשבילי. אני מסתובב בדרך כלל לבד, מתבונן בציפו רים ובזוחלים, עושה לי רשימות, אוסף חומרים. לפני חודש למשל נפגשתי עם שני זאבים. כבר החשיך והיו להם עיניים צהובות שנצצו בחושך. הסתכלתי עליהם. הם הסתכלו עליי. לא, אני לא פוחד מהחיות. אני לא חושב שחיות טורפות אנשים בתור הובי. לפעמים אני יכול להתיישב על סלע, לנוח איזה שעה בשקט ולעשות מדיטציה דרך התמזגות עם הטבע. אפילו אם הגעתי רק ליום אחד ונסעתי שלוש שעות לכל כיוון, הכמה שעות שאני לבד במדבר ממלאות לי את הבטריות. בשבילי זה מקום טוב לנקות בו את הראש".­ איך המדבר משפיע על האמנות שלך?"בעיקבות החשיפה למקום הקמאי והקדום הזה, שלא נגוע בתרבות בת­זמננו, התחברתי לאמנות פרימיטיבית בת אלפי שנים. הרבה אמנים הושפעו מאמנות פרימיטיבית, ואני מצאתי שמאוד קל לי להתחבר לציורי הסלע שיש בבקעת תמנע. בהר כרכום הייתי חמש פעמים, יש שם אלפי ציורי סלע מתרבויות קדומות, חיות וסמלים שאף אחד לא יודע מה הפירוש שלהם. היום אני משלב בציורים שלי הרבה ציטוטים מציורי הסלע. במדבר אני רושם רשימות, עושה סקיצות קטנות ואחר כך מעבד את זה בסטודיו ומתחיל ליצור. אני גם עובד עם חומרים שאני אוסף במדבר: זרדים, אבנים, מ אובנים, פיסות של עץ, חול, חרסית צבעונית".דבורקיס, מודד קרקעות במקצועו הקודם, נולד ברומניה ועלה לארץ בגיל ארבע. הוא גדל ברחובות ובחולון. בזיכרונות ילדותו המוקדמת כלולה גם מעברת זרנוגה, ליד רחובות, שם שהתה משפחתו במשך כחצי שנה. בערך עשר שנים עבד כמודד קרקעות וצייר בשעות הפנאי להנאתו. "הייתי מותח סדינים על מסגרות עץ שעשיתי לבד", הוא מספר, "עד שחבר אמר לי שיש בתל אביב מקום שנקרא מכון אבני, ויש שם חנות שמוכרת בדים מוכנים לציור. באתי לקנות בדים וראיתי כיתות ואנשים שלומדים אמנות. זה מצא חן בעיניי ונרשמתי. בבוקר עבדתי בעיריית תל אביב ובערב למדתי. שלוש שנים למדתי באבני, ציירתי וגם עשיתי תערוכת יחיד. שנתיים אחרי כן נסעתי לניו יורק עם אשתי והבת הגדולה שלנו, שהיתה אז בת שלוש. התקבלתי לאוניברסיטת ניו יורק NYU(), ותוך חמש שנים עשיתי שם גם את המאסטר וגם את הדוקטורט באמנות, כי עניין אותי המחקר בתחום הזה. אפשר להיות אמן גם בלי תארים אקדמיים, אבל יש בי יצר חזק של סקרנות וחקרנות. לניו יורק הגעתי עם טכניקת ציור מאבני, והשתלמתי בעיקר בפילוסופיה של האמנות. כשחזרתי לארץ חשבתי מה באמת אני אע שה כאן עם דוקטורט באמנות, אבל מהר מאוד מצאתי עבודה. בהתחלה לימדתי בסמינר לוינסקי פילוסופיה של האמנות, וכבר 12 שנים אני מלמד בתיכון אלון ברמת­השרון ומרכז שם את המגמה לאמנות".את אהבת המדבר מנחיל דבורקיס גם לתלמידיו, שפעם בשנה יוצאים איתו למסע יצירה במדבר. "עכשיו חזרנו ממסע בן ארבעה ימים באיזור אילת", הוא מספר, "אני בשנת שבתון, אבל לא ויתרתי על מסע היצירה, שהילדים מחכים לו כל השנה. הם יוצאים למדבר, עושים סדנאות ציור, מדיטציה, מוסיקה, עפיפונים. אנשים נזרקים למקום אחר, היצירתיות שלהם מתעוררת והמצברים מתמלאים ברעיונות חדשים. כשאני יוצא איתם אני אומר להם תעזבו את הגוף והבטן בבית, באתם לפה בשביל הרוח שלכם. כדי להגיע לריכוז נפשי, רוחני ואמנותי, עדיף לישון באירוח כפרי פשוט ובשום אופן לא בבית מלון עם טלוויזיה. אני מאמין שאדם שרואה בערב טלוויזיה, לא ייכנס למחרת בבוקר לרוח המדבר. לוקח זמן להיכנס לאווירה".בהתאם לאמונותיו אלו, של הסתפקות במועט כדי לפנות מקום לחוויה הרוחנית והנפשית, ערך דבורקיס שני מסעות בהודו, שאת רשמיהם העלה בכתב. בימים אלה רואה אור הספר הראשון שכתב "חוויה הודי ת ­ תמונות קטנות" (הוצאת ביתן), ובו סיפורים קצרים על הודו וצילומים אמנותיים שצילם שם. במקביל לצאת הספר נפתחה גם תערוכה צילומים אמנותיים שלו מהמסע להודו ושמה "מסע דיג", שתוצג בחודשיים הקרובים בגלריה המערבית במרינה שבהרצליה.בגיל 50 יצא דבורקיס למסעו הראשון בהודו, אותו ערך בתנאים של תרמילאי צעיר ועני. הוא לבש בגדים מהוהים, התגורר רוב הזמן במלונות עלובים או בגסטהאוזים זולים, נסע באוטובוסים עמוסים ובריקשות מקרטעות, ואכל בעיקר מדוכני רחוב או אצל מקומיים שהזמינו אותו לסעוד איתם. "זה היה מבחירה, אני בדואי באופיי", הוא מסביר, "יכולתי להרשות לעצמי את הודו בתנאים יותר טובים, אבל אז זה כמו לראות את החיים המקומיים מתוך אקווריום. אי אפשר לגור בהילטון ולהתחבר עם הרחוב. זה פשוט בלתי אפשרי לעשות את קפיצת הדרך הזאת. רציתי לחוש את החיים האמיתיים, ליצור קשר בלתי אמצעי עם האנשים, לזרום איתם ולהבין את הראש שלהם. לא רציתי להיות תייר. אנחנו יכולים ללמוד המון מההודים איך לחיות בלי גרוש על התחת ולהיות מאושר".פעמיים כאמור היה בהודו, באותם תנאים, לבדו, רק עם טייפ מנהלים, פנקס קטן ומצלמה. "כמו שאני מסתובב לבדי במדבר", הוא אומר. בגלל מגבלות של זמן והרצון להיות בכמה שיותר מקומות, המותרות היחידות שהרשה לעצמו היו טיסות פנים יקרות. "אם היה לי מספיק זמן", הוא אומר, "בוודאי שהייתי מעדיף לעשות את הדרך במשך ימים ברכבות ובאוטובוסים עם המקומיים". בגלל מגבלות של זמן גם העדיף לפסוח על אתרים תיירותיים מובהקים, כמו הטאג' מאהאל למשל, לטובת השווקים, ההרים, המדבר והים. בכל מקום שביקר רשם לעצמו רשימות, שמאוחר יותר, בבית, עיבד לסיפורים קצרים המעבירים מקצת מהצבעים, הריחות, הטעמים והצלילים של הודו. "הסיפורים והצילומים שלי מהודו", הוא מסביר, "לא נועדו להיות חומר לתייר. זו התבוננות אחרת על הודו, דרך עיניים של אמן, שמשתמש בכל החושים".דבורקיס, אמן רב גוני שהציג עד היום כמה עשרות תערוכות, נוגע בהרבה תחומים וחומרים. בין היתר, הוא רושם, מצייר, מפסל, מצלם, עושה תחריטים, יוצר מיצגי וידאו­ארט וגם עוסק במוסיקה פרימיטיבית ומנגן על מספר כלים עתיקים. עכשיו, כאמור, הוא גם כותב. "הכתיבה פרצה לי כמו איזה גייזר", הוא אומר. "אני אמן רב תחומי וכתיבה היא יצירה, כמו ציור או צילום, רק שמשתמשים במילים . את הסיפורים על הודו כתבתי מתוך החושים של אמן ומתוך סקרנות של חוקר שמתעניין בתופעות תרבותיות. בחרתי לכתוב בשפה פשוטה, בגובה העיניים, להעביר לקורא איזושהי חוויה". עכשיו הוא כותב ספר נוסף, גם הוא של סיפורים קצרים, שמבוססים בחלקם על חוויות אישיות.כבר 30 שנה נשוי דבורקיס לזהבה, עובדת קהילתית, שמקבלת אותו כפי שהוא. "הייתי איתו הרבה פעמים במדבר, אבל זה לא עושה לי את מה שזה עושה לו", היא מספרת, "תמיד כשאני נוסעת איתו אני מרגישה כמו אורחת. אני לא יכולה להתחבר למדבר כמוהו, זה הקטע שלו ואני מאפשרת לו את הממלכה שלו. הבנות היו איתו הרבה פעמים במדבר ואהבו את זה עד גיל מסוים. עכשיו לגדולה יש הכמיהה לחזור לשם. אפילו במלחמת המפרץ, כששקד, הבת הקטנה שלנו, היתה בת שבעה חודשים, הוא השאיר אותנו כאן ונסע למדבר. כשנסע להודו לבדו, שבועות לא ידעתי איפה הוא. אז אני עושה את העבודה שלי על עצמי ולמדתי לחיות עם זה בשלום. זאת צורת החיים שלנו, כשחלק מהזמן הוא פה וחלק במדבר, ואני נותנת לו את החופש שלו ומפרגנת לו פרגון מלא".