הפנים שמאחורי השכפו"ד מסקנות מהשטח: חודש מילואים בשטחים. דברים שרואים רק משם יוסי לוי 08/03/02 ביום חמישי שעבר, אחרי קרוב לחודש מילואים, מהם שלושה שבועות בשומרון, אמר לי המג"ד, סא"ל דעאל לוי, ש"העם לא מחובר למה שקורה כאן". החטיבה שלנו נחשבת, בצדק או שלא, לחטיבת המילואים הטובה ביותר של צה"ל. מה שמכונה בתקשורת "יחידה מובחרת". על ייעודה "בזמן אמת" לא ניתן לפרט. אבל אפשר לומר בביטחון שב­20 השנים האחרונות עברו דרכה כמה מטובי המפקדים של צה"ל.חודש ימים לפני המילואים פורסם מכתב הסרבנים. יוזמיו היו שני קצינים מהגדוד המקביל. המכתב זמזם כל הזמן ברקע, כמו רוטור עצבני של מסוק שלא עזב אותנו לאורך כל המילואים. הכעס היה בעיקר בגלל שאותם סרבנים הציגו אותנו כביכול כפחות ערכיים ומוסריים מהם. "לא מספיק שיש עלינו ביקורת מהמשפחה שפוחדת, מהחברים שקוראים לנו פראיירים", אומר יניב מאיר, צלף ביחידה, "יש עוד את הסרבנים שמציגים אותנו כפאשיסטים, רוצחים צמאי דם, ואת עצמם כמוסריים. מקומם של הקצינים האלה בכלא".המכתב ליווה אותנו כבר משיחת הפתיחה של המח"ט, אל"מ אייל אייזנברג: "אני מתבייש ומרגיש תחושת כישלון, לראשונה בחיי אני מתבייש שאני מפקד על חיילים". אייזנברג הוא אחיינו של אלוף (מי ל') אורי שגיא, בוגר שלדג. את מכתב הקצינים הוא רואה כמעט כפגיעה אישית: "האירועים שתיארו (שני הקצינים הסרבנים) לא היו ולא נבראו. העובדות סולפו. לדוגמה, היה פרק זמן של 48 שעות שבו היתה התרעה ספציפית על אמבולנס ממולכד. באותו פרק זמן נתתי הנחיה שלא לעכב אמבולנסים במחסומים, אבל לפני שנותנים לאמבולנס לעבור, להכניס את החיילים במחסום מאחורי מיגונים ומחסות. במקום זה, בחר אותו קצין לאפשר לאמבולנס לעבור מבלי שטרח קודם להגן על החיילים ובכך החליט בעצם לסכן אותם. הרי להכניס את החיילים מאחורי הבטונדות זה עניין של שניות".אייזנברג מדבר בשקט ובאיפוק, מנסה להסתיר את תחושותיו. השיחה מתקיימת בפני מפקדי הגדוד: "הקצין השני נשאל, 'אם אתה מזהה בוודאות פלסטינית חמושה בסכין שבאה לדקור חייל שלך, האם תירה בה?'. הוא ענה שלא. בחרתי להדיח אותם כי הם לא ראויים להוביל אנשים. הטענות שלהם היו פוליטיות, על עצם הישיבה בשטחים והשליטה על עם אחר. אין לי בעיה עם דעות פוליטיות. יום אחרי המילואים שילכו להפגין, אבל אל תכניסו את הפוליטיקה לצבא. אם זה יקרה אז באמת לא יהיה לנו מה לחפש כאן ואפשר לכבות את האור."הצ יפיות מחיילים שונות מהציפיות ממפקדים. נכון שבשנה וחצי האחרונות נעשו בשטחים גם מעשים לא ראויים, אבל אותם סרבנים כשלו כמפקדים וחצו קווים אדומים כשלקחו את זה לכיוון של המרדה וסרבנות. אתם המיטב שיש בארץ, אין יותר טובים מכם", סיים המח"ט.במשך ארבעה ימים באל"ל (אימון לפני לחימה) למדנו איך להציב מחסום בצורה מאובטחת, איך לפרוק ולירות מג'יפ סופה ממוגן ששוקל קרוב לשלוש טונות, איך להקים מחסום פתע ועוד. האימון טוב, הנוף בלכיש מדהים, אבל כמו תמיד, יש הבדל בין בית הספר לחיים. ולעתים צריך דמיון פרוע או יכולת אלתור של נגן ג'ז כדי ליישם בשטח את הכללים שנלמדו באימון.אחרי אינסוף שיחות והוראות פתיחה באש, שכדי לפשט אותם נאמר "אם יש אמצעי וכוונה ­ פותחים באש", הגענו לשטח בשומרון. הדרך העלתה זכרונות מרים מלבנון. הנוף כמעט כמו שווייצרי, התושבים קצת פחות. אבל מה שבעיקר מציף את הזכרונות היא הנסיעה ברכב הספארי הממוגן. "פעם ראשונה שאני נוסע בשטחים בספארי" היה משפט שחזר על עצמו. היינו כוח של שתי פלוגות שהתמקם בפאתי אחת ההתנחלויות. השכפו"ד ושברו צריך להיות בשטח כדי לנסות להבין איך צה"ל הגדול והחזק באמל"ח ובטכנולוגיות מתקדמות, עם יחידות מיוחדות ושליטה אווירית מוחלטת, לא מצליח למנוע ממפגע בודד לארוב, להרוג ולחזור הביתה בשלום. גם כשנמצאים בשטח לא קל להבין. אתה מסתובב עם אפוד, שכפ"ץ וכדור בקנה וכל הזמן לא יודע אם זו מלחמה או לא.אחת הנקודות שבהן קל לתקוף את הצבא היא מחסומי הקבע (להבדיל ממחסומי הפתע הניידים). במהלך שלושת השבועות בשומרון ערכנו תצפיות, מארבים וסיורים, אבל הפעילות השנואה ביותר היא המחסום. לעמוד שמונה שעות במקום אחד ולבדוק כל רכב שעובר בצומת. זה תענוג מפוקפק ביותר. 99 אחוז מהחולפים במחסום הם אזרחים שלווים שנוסעים בין הבית לעבודה. הבעיה הקשה היא שאתה לא יודע מתי יגיע האחוז הבודד. הפתרון החלקי שעליו החלטנו הוא לחלוק את המשמרת במחסום עם הסיור בג'יפ הסופה הממוגן, שהנסיעה בו נחשבת לצ'ופר ­ גם בטוח וגם נוח (באופן יחסי כמובן). אתה עושה ארבע שעות במחסום, וארבע בסופה.המחסום מוקף מכיוון אחד בבתים ערביים, שלא נוסכים שלווה. כל מעשה שלך, כולל חיטוט באף, נצפה בקלות. אפילו שמות החיילים במחסום ידועים לדיירי הבית אחרי פחות משבוע. מעברו השני מוקף המחסום במטע זיתים. אחרי כמה לילות מסויטים הוחלט לבקש "חישוף", כלומר קציצת מטע הזיתים והפיכתו לדשא. האוגדה אישרה זולל זיתים בדמות טרקטור ענק מדגם D­9, אבל אז הסתכלנו על הגזעים העבותים בני עשרות השנים ולבנו נחמץ. גם כאן מצאנו פתרון ביניים ­ שאנחנו נגזום את העצים, כך שבעוד כמה שנים, "כשיהיה שלום", הם "ילבלבו מחדש". אגב, עד השחרור לא הגיעו המסורים והגיזום נדחה.רק מי שלא עטה על עצמו מעולם שכפו"ד (הכלאה כבדה של שכפ"ץ ואפוד), יכול לומר בפרשנותו, אחרי הרג ששת החיילים במחסום עין עריק, כי לו לבשו החיילים בביתן שכפ"ץ ייתכן שחייהם היו ניצלים. אחרי שעה עם שכפו"ד אתה הולך במהירות של צב, אחרי שעתיים קשה לך להניע גם את הידיים, בשעה השלישית נדמה לך שמישהו מיסמר אותך למקום ואיבדת כמה סנטימטרים מגובהך, שגם כך הוא לא מי יודע מה. בשעה הרביעית אתה רק חולם לשמוע את קולו המתוק של מנוע הג'יפ שבא להחליף אותך. בין לבין צריך לבדוק עשרות מכוניות. עמדנו ארבעה לוחמים ­ אחרי ההרג בעין עריק גדל "מספר המזל" לחמישה. שניים על המגדל למעלה, שלושה למטה מאחורי הבטו נדות. כשמגיע רכב, אחד הלוחמים ניגש לבדוק והיתר בחיפוי קרוב ורחוק. רכבים פלסטינים אינם מורשים לעבור ונאלצים לנסוע בכבישים עוקפים או בדרכי עפר. "המקומיים מתורגלים וממושמעים", אמר לנו קצין בכיר בפיקוד. במחסום קלנדיה שביציאה הדרומית מרמאללה, לדוגמה, עוברים אנשים וסחורות במרחק של 300 מטר מהחיילים במחסום. בכל מקרה, אצלנו זה לא מחסום קלנדיה, זו יחידה מובחרת. הרכבים המורשים לפנות ימינה הם כולם בעלי לוחית רישוי ישראלית צהובה. אבל יש הבדל בין אזרח לאזרח ­ המתנחלים חולפים ביעף אפילו בלי להאט. רק צמצום המרחק בין הבטונדות שינה את הרגלם הנלוז. חלקם סיגלו מנהגי אדנות ­ "מה הבעיה שלך? אתה לא רואה שאני יהודי?", הם צועקים. הערבים, כולם ערבים ישראלים, עוצרים לבדיקה.בשבת שהיינו שם קומץ מהמכוניות שחלפו במחסום היה של מתנחלים והרוב של ערבים ישראלים, מטייבה, כפר­קאסם, אבו­תור, אבו­גוש, רמלה ולוד. היהודים, למעט אחד שהתעקש להסתכן ולנסוע למתפרה בכפר הסמוך (דיר­בלוט), לא מעלים על דעתם להיכנס לכפרים הפלסטיניים מחשש שיהפכו במהרה לשישקבב. הפלסטינים מנועים לא רק מלהיכנס לתחומי הקו הירוק, אלא גם מוגבלים מאוד בתנועה בין הערים והכפרים שלהם. במציאות זו, היחידים שיכולים לנוע בחופשיות וללא מורא מכל מקום לכל מקום הם הערבים הישראלים. תופעה שרק במחסום ניתן לעכל את היקפה.כל הקשרים, ובעיקר המסחריים, בין ישראל לשטחים, נעשים באמצעותם. הם המוציאים והמביאים, פורקים ומעמיסים. המחירים זולים. מחירון לדוגמה: פרה ­ 3,000 שקל, כבש או עז "בריאה" ­ 1,000 שקל. 1 קילו פיסטוק חלבי ­ 20 שקל. ויש גם נעליים "טובות" ב­40 שקל. בגדים, חומרי בניין ואפילו גללים להסקה. חלק ניכר מערביי ישראל החולפים קשורים בקשרי משפחה הדוקים עם הפלסטינים, כתוצאה מ"נישואי תערובת". "מה אתה בכלל בודק אותי? אני אזרח בדיוק כמוך. יש לי תעודת זהות כחולה", נוזף הנהג באחד החיילים. אני מתקשה להתאפק: "אם אתה אזרח כמוני אז אולי תבוא לעמוד כאן במחסום במקומי".בקצה הצומת, בעיקול, עוברים רכבים פלסטינים מכפר אחד (דיר­בלוט) למשנהו (רפת). שם הבדיקות זהירות וקפדניות יותר, אולי שלא בצדק, משום שחלק ניכר מהפיגועים בוצעו מרכבים עם לוחית זיהוי ישראלית (צהובה). אחרי מספר ימים במחסום ניתן לקטלג את העוברים. יש את הצייתנים (עד כדי מבוכה), בעיקר מבוגרים. "לפתוח לך גם את הבגאז', אדון?". הרוב עושים זאת באדישות שגרתית ויש קומץ שנוהגים ביהירות מהולה בשנאה. הם מבצעים את ההוראות אבל שפת הגוף שלהם אומרת בוז וזלזול. קשה לטעות במבט בעיניים.אחד כזה, גבר מוצק בשנות הארבעים לחייו, ירד ממשאית קטנה, חבוש כיפה גדולה כמו של חוזרים בתשובה. "תעודה בבקשה", אני אומר ומוסיף "לאן?". "לכפר שלי, לרפת", הוא עונה. השם עייש ותווי הפנים לא מותירים מקום לספקות כי זהו קרוב משפחתו של "המהנדס" יחיא עיאש. בכל תנועה שלו ניכר בוז עמוק מהול בשנאה, הוא הביט בי בזלזול עד שאסיים לעיין בתעודה ועלה למשאית. "רק אתמול עברנו ליד בית המהנדס", התלוצץ אחד החיילים אחרי שהמשאית נסעה. שירותי ליווי סרן רועי לוריא ירד מהג'יפ עם השכפו"ד. בפאוץ' האחורי יש לו חבילת סוכריות שהוא נוהג לחלק לילדים הפלסטינים במחסום. "למה?", אני שואל. "אתה קונה ילד בסוכרייה", הוא עונה במבוכה ומספר על אחד שנתן לו כנפה בתמורה. אחרי שנייה הוא משפיל מבט ואומר בשקט, "הסוכריות זה לא לילדים, זה בשביל המצפון שלי. כן, יש לי בעיות מצפון, אבל לא, לא חשבתי לסרב, זו לא אופציה בעבורי. לדעתי אנחנו לא צריכים להיות בשטחים אבל זה כבר עניין פוליטי. קשה לי להבין איך 16 משפחות גרות כאן בלי גדר ואחר כך צריך לתת להם טנק שישמור עליהן. אבל אם אני מרגיש פראייר זה רק בגלל היחס של הצבא, התנאים, הציוד ומנושאי הביטוח. אני מרגיש שמתייחסים לי כמו אל קבלן עבודה. תבוא, נטחן אותך ותלך".אחרי המחסום הנסיעה בג'יפ הסופה הממוגן נחשבת כמעט לבילוי, כולל משימות הליווי של המתנחלים שהוגדרו לנו ב"דרגת חשיבות גבוהה". יש ליוויים קבועים, בעיקר של אוטובוסים והסעות ויש משימות ליווי בלתי צפויות. כל אדם שמבקש ליווי, הצבא נותן. בדרך כלל מתקבל טלפון בחמ"ל שבעוד רבע או חצי שעה צריך ללוות רכב מפדואל או מעלי­זהב לכביש חוצה שומרון, למחסום רנטיס או להפך. יש עשרות כאלה כל יום. החמ"ל מבקש בקשר מג'יפ הסיור להגיע לנקודה המבוקשת.כך היה גם ביום ראשון לפני שבועיים. "מכונית סובארו סטיישן תחכה בשעה 22:00 בחוצה שומרון לפדואל". בגלל משימות קודמות הגענו קצת אחרי 22:10. הנהג כבר המתין במקום. "איחרתם", אמר לי בטון נוזף והציץ בשעונו. התקשיתי להבליג ואמרתי לנהג בג'יפ: "תפעילו את המונה לפי תעריף לילה". המתנחל הבין כנראה שהגזים, שחרר חיוך מאולץ ונתן גז. שיח לוחמים "אנחנו אנטיתזה לסרבנים, גדוד עם מוטיבציה שפועל בסטנדרטים גבוהים מהמקובל", אומר המ"פ, רס"ן דובב לוינסון. "זה פאתטי לעשות כתבה שהיא אנטיתזה לסרבנים", אומר אמיר אמסלם."הסרבנים באים להגיד איזו אמירה, מה המטרה של הצבא כאן? מה זה ניצחון כאן? הרי המטרה של צבא היא לנצח", אומר סגן יזהר ולח, סטודנט בן 25 מרמת­גן.לוינסון: "המטרה היא לסכל פח"ע ולתת ביטחון לתושבים, האמת שאתמול בלילה העובדה שלא תפסנו אף אחד הקלה עלי, במידה מסוימת אני חצוי. ההוראה היתה לירות בברחנים חמושים ואני חושב שצריך לעצור אותם חיים, אבל אז לא הייתי ממלא הוראה".ולח: "אתה רק קונה זמן שאול"."שכל אחד יקנה את הזמן השאול שלו", אומר הסמ"פ מהפלוגה המקבילה, סרן ניר מנצר, 39, קיבוצניק ממסדה.ולח: "בסופו של דבר הגנב יגנוב, אני תוהה אם אתם באמת מאמינים במה שאתם עושים".לוינסון: "מה זאת אומרת מאמינים? מה זה, איזה אל שאנחנו מאמינים בו? אני חייל מילואים שעושה את המקסימום למנוע פיגוע, אני לא מבין מה מפריע לך?".ולח: "מה שאנחנו עושים זה בעיקר לשמור על עצמנו".לוינסון: "מה אתה מציע?".ולח: "אנ י לא רואה מטרה כאן". בדיוק באותו רגע מזהה יזהר דמות בוואדי ומרים את רובה הצלפים. "השמאלנים האלה חמים על ההדק יותר מכולם", פולט אמסלם בחיוך. הוויכוח שנקטע רק בגלל הרועה בוואדי התנהל בשבת בצהריים בתצפית הצופה על ואדי שממנו הגיחו בעבר מחבלים שרצחו את החייל עקיבא שלתיאל ז"ל.הרועה עבר והוויכוח מתחדש: לוינסון: "תפקידי כחייל אינו לבחון מדיניות".ולח: "אנחנו אנשים מבוגרים, ברובנו איכותיים ונמצאים כאן בקושי שלושה שבועות, אבל אם תעמוד במחסום למטה שישה או שמונה חודשים, גם חושיך יקהו ותעשה מעשים שאתה לא מאמין היום שתעשה. זה משחית לך את הנשמה. אתמול, לדוגמה, הגיעה משפחה מרהט לדיר­בלוט לעשות את החג ולא נתתי להם לעבור (זו הפקודה). תחשוב שבליל הסדר לא היו נותנים לך להגיע לדודה בחדרה"."בדרך לליל הסדר אני לא הורג ילדים ולא מעביר אמל"ח", מעיר אחד החיילים.לוינסון: "יש לי דילמות מוסריות, אבל אם יש לי ביקורת אני לא אומר אותה באמצעות סירוב פקודה בתקשורת".ולח: "הסיבה היחידה שלא חתמתי על מכתב הסרבנים היא שהוא הגיע אלי שבועיים לפני המילואים ובגלל המחיר האישי. פתאום בא אלינו המח"ט ו מדבר על דגל ירוק ודגל שחור. יש 270 שכבר חתמו", הוא מציין בסיפוק.לוינסון: "מה זה 270? זה כלום".ולח: "זה המון. צריך לשאול מה מביא 270 איש להגיד 'עד כאן'. הם יודעים שהם שוברים את הכלים ומשלמים מחיר אישי כבד. בואו נשים דברים על השולחן, אתה לא יכול להיות גם כובש וגם נאור. אתה מגיע הנה רק כי קיבלת צו"."נכון מאוד, זה ההבדל בינינו ובין הסרבנים", אומרים יחד לוינסון ומנצר.ולח: "הוויכוח צריך להיות על המהות ולא על הדרך. דעאל (המג"ד) משתלח בסרבנים כמו שופט. גם עם המח"ט לא הסכמתי, למרות שהוא דיבר יפה".מנצר: "כל מה שהם רצו זה להשתמט משירות בשטחים ולקבל לגיטימציה מוסרית והם מצאו דרך נהדרת".בלילה, בין מחסום לסיור, בין מארב לתצפית, ישבנו בפריקסט לשיחות מילואימניקים, ושוב ושוב עלה הוויכוח הפוליטי. ויכוחים כאלה תמיד היו, אבל הפעם בגלל המקום, הזמן והמצב, הם ירדו לשורש העניין: "מה אנחנו עושים כאן? האם זה נכון או לא נכון. האם יש פתרון לסכסוך ומהו? האם צריך קודם להלום ואחר כך לוותר או קודם לוותר? האם יש לנו עתיד? קלולס 1:30 בלילה, הגענו לש.ג ביישוב יהודי קטן בלב השומרון. בלי גדר, בלי שער. עניין אידאולוגי. "שהם יחיו מאחורי גדר", אומרים התושבים הדתיים במקום. בכניסה יש בודקה קטנה. מספר נקישות על הדלת וחייל צעיר ומנומנם יוצא החוצה. "לילה טוב, מה נשמע?", אני שואל. "בסדר", הוא עונה. "איך אתה נקרא?", שאלתי, "נדב (שם בדוי)", הוא עונה. "התכוונתי לקשר"."לא יודע", הוא עונה."המכשיר דלוק?"."לא יודע"."מה התדר?"."לא יודע".התדר בסדר, המכשיר כבוי. אני מדליק אותו. המכשיר קולט אבל לא יוצא לשידור."אם קורה משהו איך אתה מזעיק עזרה?"."אני קורא לחברים שלי".שני החברים ישנים בפריקסט במרחק 30 מטר. בבודקה יש מפזר חום וטייפ דאבל­קאסט עם מסך טלוויזיה קטנטן. "כמה זמן אתה בצבא?"."עשרה חודשים"."באיזה חיל?"."חימוש"."איפה האפוד?"."הוא כאן לידי"."ירית פעם בנשק?"."כן, תשעה כדורים"."מתי?"."אני לא זוכר". מתברר שנדב ירה תשעה כדורים מתחילת השירות הסדיר. למטה, במרחק של 700 מטר, מקסימום קילומטר, שוכן כפר ערבי. "הכפר לא עוין, רק התושבים", מתבדח הנהג שלמה שושלב."איך קוראים לכפר?"."לא יודע".במשך כל הדיאלוג הזה אנחנו עומדים, ארבעת חיילי המילואים, ואף אחד לא מחייך. רק אחר כך, כשנכנסנו לג'יפ, חשבנו שהדיאלוג הזה נשמע דמיוני. "תשמור על עצמך", אנחנו צועקים לו לפני שהסתלקנו. התשובה שלו היממה אותנו יותר: "תעברו כאן במשך הלילה, תשמרו עלי", הוא אמר כמעט בתחינה."היינו מצפים שהאירוע ייגמר אחרת", אמרו יום לאחר מכן הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ומפקד כוחות צה"ל בשטחים לאחר הטרגדיה במחסום עין עריק. דומה שמשפט כזה יכולים לומר רק מפקדים שמסתובבים הרבה בשטח אבל מכירים אותו מעט. הפלונטר "אתה מכיר את השיר 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה'?, אז אני מבטיח שזו לא", אומר המג"ד סא"ל דעאל לוי. "אנחנו עלולים להפסיד את המלחמה הבאה בגלל מלחמת ההתשה הנוכחית, בדיוק כמו ביום כיפור. זה הדבר שהכי מטריד אותי. הצבא הסדיר כמעט לא מתאמן. זה מצב בלתי נסבל". מפקד יחידה מובחרת בדרגת סא"ל, מתאר את הסיטואציה המורכבת: "הכל מעורבב בהכל. אזרחים, צבא, פלסטינים, אנשים חושבים שאפשר לעשות הפרדה עם סכין, לחצות לשניים ולבנות גדר. צריך להיות בשטח כדי להבין שהיישובים היהודיים והערביים חיים, נוסעים ועובדים אחד בתוך התחת של השני. אנחנו תלויים בהם והם בנו". להמחשת דבריו הוא מספר על פלוגה מיחידתנו שבסיסה היה מבנה של גן ילדים ביישוב גני­תקוה. בצמוד אליו ישנו מפעל. הבעלים יהודי, הפועלים פלסטינים שבאים מהכפרים באזור, חירבת אל­משקר, לדוגמה. בכפרים האלה ערכה היחידה שורה של פעולות יזומות וסמויות. הפועלים הערבים ידעו בדיוק מה עושה הפלוגה, איך ומתי, וכמעט שמעו את דברי המפקד בחדר התדריכים. המציאות הבלתי אפשרית הזו הביאה לחיכוכים קשים, כמעט עד תגרת ידיים בין חיילי המילוא ים לבעל המפעל היהודי. "אולי הסיפור הזה מסביר את המורכבות הסבוכה של המציאות בשטחים".sofash@maariv.co.il