היו לילות אסתר עופרים האישה והמיתוס, בפגישה אישית בהמבורג גל אוחובסקי (המבורג) 08/03/02 "אירופה הקלאסית". בשנות השבעים היה מושג כזה שהתייחס לטיולים מאורגנים והפך לבדיחה. שבע מדינות ב­20 יום. חצי שעה מגדל אייפל, שעה בקולוסיאום, חוצים את האלפים, עוברים באוסטריה ליד זלצבורג, נוסעים למפעל לייצור גבינה עם חורים בגרייר (שווייץ), עוברים דרך בריסל, מגלים שפסל הילד המשתין הוא בעצם קטן ולא מרשים, והופ לרחוב החלונות באמסטרדם.אני יושב בלובי של מלון "ארבע העונות" בהמבורג, אחד מאותם מלונות פאר אירופאיים ששרדו את ההשתלטות האמריקאית. זה לובי גדול ועשיר. קירותיו מלאים ציורים עתיקים, טפטים מצויצים וקורות עץ. במרכז בוער אח, ומסביב, בפינות ישיבה מהודרות, לוגמים קפה ותה, אנשים שנראים כאילו המילים "רוזן" ו"ברון", שגורות על לשונם. הזמן, כך נראה, נעצר בפתח המלון הזה, שמשמר איזו אלגנטיות ישנה, שגם באירופה, היא כבר לא הדבר הכי פופולרי.דרך החלון הגדול, הפונה אל האגם, אפשר לראות את המבורג המודרנית, הרגילה. עיר אירופאית תוססת, שבה אנשים לובשים בעיקר מעילי פוך צבעוניים (נורא קר בחוץ). רוח חזקה נושבת על האגם ועושה בו גלים. עצים עירומים בשלכת מוסיפים לתמונה תחושה של גלויה צבע ונית. אני מחייך לעצמי ותוהה אם הגעתי סוף­סוף לאותה "אירופה הקלאסית", שעליה חלמתי בילדותי.אסתר עופרים מגיעה בזמן. בידה יש מטרייה צבעונית עם ידית אמנותית מברזל מגלוון. היא בחרה את מקום הפגישה. זה כמובן המלון החביב עליה בעיר, ובעבר, כאשר לא היתה לה דירת קבע, אהבה להתגורר שם. כעת היא באה מהבית, שם השאירה את בנה היחיד דויד, בן 19, במיטה עם שפעת. בדרך חזרה היא מתכננת לקנות לו כל מיני כדורים וויטמינים. במרחק שתי טיסות ­ המבורג היא מקום נחמד לחיות בו?"מאוד, מאוד. אבל תראה, אני חיה את החיים שלי. אני אהיה בתל­אביב כמו בהמבורג. זה תמיד אותו דבר".­ הנוף בתל­אביב לגמרי שונה. התחושה אחרת."כמובן שזה משפיע אם יושבים כאן ורואים את האגם. מזג האוויר היום לא מרשים, אבל אני דווקא אוהבת את הסגריר הזה. נוח לי עם זה. כשיש ימים כאלה של שמש, אז כולם כאן כמובן מאוד שמחים ויוצאים לרחוב, אבל בעיני זה פרוץ כזה. זה יוצר מין תחושה לא נוחה. תחושה של.. אתה מבין?".­ אני מנסה."אין לי מילה טובה ומדויקת. אבל זאת תחושה של פריצות, של משהו פרוץ. אני מרגישה לא נוח עם זה".­ אבל את אוהבת את המבורג? את יכולה להגיד "אני אוהבת את העיר הזאת"?"לא. אני לא כל כך אוהבת את המבורג. אף על פי שאני רואה את כל הדברים הטובים שבהמבורג. קודם כל היא יותר מדי צפונית בשבילי. זה צפוני מדי מבחינה טופוגרפית. אם אני רוצה להגיע לתל­אביב, אני צריכה שתי טיסות לקחת. דווקא את ההרגשה שהיא כזאת... כמו זרוקה מאירופה, את זה אני אוהבת. אבל אם הייתי צריכה להגיד איזה מקומות אני באמת אוהבת אז קודם כל איטליה. ולונדון. למרות שה יא נעשתה לי עם השנים מעט זרה ורחוקה". ארבע עונות אני לא חושב שמישהו מהיושבים בלובי מזהה את עופרים כשהיא נכנסת. המלצרים למשל. הם לבושים במדים אדומים­שחורים, שמשווים להם מראה של פינגווין. הם חרישיים, יעילים וכמובן שומרים על חוקי המקום. כשניצלתי את הזמן שלפני הגעתה לשיחת פלאפון, מיהר אחד מהם להניח לפני שלט קטן שעליו כתוב כי "אסור להשתמש כאן בטלפון סלולרי".אילו היינו יושבים באותה פינה, לפני 30 שנה, היו ודאי כולם מזהים אותה ומתרגשים מהגעתה, בדרך שמלצרים מתרגשים מלקוחות מפורסמים. אפילו האורחים האחרים, שנראים כל כך מאופקים, עד שנדמה כי גם אם תתרחש כעת באמצע האולם רעידת אדמה הם לא יכבדו אותה ביותר מהנהון קל, לא היו מצליחים להסתיר את התעניינותם.שכן אז, בתחילת שנות השבעים, היתה עופרים אחת הזמרות הנערצות בגרמניה ובאירופה כולה. קול הפעמונים היה אחד הלוהטים והמוכרים ביותר. קודם כחצי הנשי של צמד העופרים ואחר כך כסולנית. היא מכרה מיליוני עותקים, ורוב תקליטיה הגיעו למעמד זהב ופלטינה. אלא שעופרים לא רצתה בחיים האלה. היא עשתה כל שביכולתה כדי לחזור אל האנונימיות ואל העולם שבו היא בסך הכל עוד תושב של המבורג. בכל צלחת מרק ­ מתישהו, לקראת סוף שנות השבעים, את פשוט עצרת את הקריירה שלך."נכון. אה... אבל...".­ למה? "תראה, לא בדיוק עצרתי. פשוט היו סטופים כאלה, מעצורים. תמיד היו לי מעצורים, אבל עם הזמן זה קצת גדל".­ מה בעצם עשית?"אמרתי 'לא' לכל דבר".­ סתם ככה?"יש משפט בגרמנית, שבתרגום זה 'למצוא את הרע בכל צלחת מרק'. אני אתן לך דוגמה. נניח באים ושואלים אותי אם אני מוכנה לבוא להופיע ביוון, באתונה, ואז שלטה שם החונטה של הקצינים, אני מיד מודיעה שזה לא מתאים לי פוליטית. רוברט סטיגווד רוצה להעלות את 'ישו כוכב עליון' והוא רוצה שאני אהיה מריה מגדלנה, אז אמרתי, מה פתאום, שאני אהיה מריה מגדלנה? מישהו רצה אותי להצגה גדלה בברודוויי, סירבתי גם לזה. כל מה שרציתי זה לשבת ולא לעשות שום דבר".­ ואין לך שום תחושת החמצה? "אתה רוצה לדעת אם אני מצטערת על זה?".­ כן."בכלל לא. אני יודעת שמבחינת מה שנקרא קריירה, עשיתי דברים איומים, איומים ונוראיים, אבל אני לא מרגישה שום הפסד, בכלל לא. אני מרגישה כל כך שלמה. אני מרגישה שהאושר הפנימי האישי שלי, כל כך הרבה יותר חשוב מזה שהשם של יהיה רשום באורות גדולים".­ באמת? הרי הצלחה זה דבר ממכר."תראה, אני כבר קראתי על עצמי ביקורות כל כך נפלאות, שאני לא זקוקה ליותר. לא בגלל שזה מספיק לי, אבל בגלל שהיו דברים כל כך נפלאים שנאמרו עלי. וזה לא רק דברים שכתבו שחור על גבי לבן, גם דברים שאנשים אמרו לי בשיחות, והם לא פחות חשובים ומרגשים. כלומר, אני יודעת את המקום שלי. אם יש אלוהים והוא אחר כך יעשה איזה אן דן דינו כדי להחליט אם לשים את האצבע למעלה או למטה, אני יודעת איפה אני אהיה".­ גם אני יודע איפה תהיי. במקהלה שלו. כלומר, אם יש לו שכל, הוא ייקח אותך למקהלה שלו. אבל זה לא חוכמה. אני מנסה להבין את חוסר האמביציה."דווקא היו לי אמביציות, אבל היו לי אמביציות בעיקר אמנותיות. לא אמביציות של כסף או הצלחה גדולה. היו לי אמביציות של לעשות חומר נכון, יפה, לשיר דברים ממש מפוארים וקשים... זה תמיד היה, כן...".­ מה? הרצון לשיר שירים מסובכים?"כן". אחרת או לא וכך היא חיה לה בהמבורג, בגרמניה, שהפכה עם השנים לארץ אחרת, "גרמניה האחרת". היא התחתנה עם גבר צעיר ממנה, בן למשפחה מכובדת ואצילית בעלת עבר של התנגדות לשלטון הנאצי. וילדה בן.אני לא בטוח שאני מומחה גדול לענייני גרמניה, אבל שלושה ימים בהמבורג וכמה ימים בברלין ובקלן, הותירו עלי רושם מצוין. התחושה היא של ארץ נעימה, אופטימית, משוחררת.אני יודע שזאת לא קביעה מדעית במיוחד, אבל המפגש עם גרמנים והגרמניה החדשה שלהם, היה לא טעון, קולי, וייצר אצלי תחושה אופנתית נעימה של התרחשות. ברלין המתחדשת, מתפוצצת מאנרגיות יצירתיות. המבורג שקטה יותר, אלגנטית, אך מלאה קהל צעיר ונחמד שממלא עשרות מקומות בילוי בגרוב טוב. אחר כך כמובן נזכרים במלחמת העולם השנייה."אני יודעת על השואה ועל העבר הרבה יותר דרך העובדה שאני נמצאת כאן, מאשר אילו הייתי בישראל. כשהייתי בישראל, וזה כבר עוד מעט 40 שנה שאני נמצאת בחוץ, כמעט לא ידעתי כלום".­ מה למדת?"זה לא משנה מה למדתי בפרטים. למדתי הכל. ודע לך שהם מאוד משתדלים להילחם בכל דבר שמזכיר את התופעה הזאת. כמובן שאתה יודע כמו כל אחד, שיש ניצנים חדשים, ובעיקר במה שהיה מזרח גרמניה, שם לא עברו את שטיפת המח שעברו במערב, כדי להבין כמה זה היה נורא". ­ אבל יש תחושה שהרחוב פה מאוד ליברלי, שהדור הצעיר מאוד רגוע, לא אגרסיבי, פתוח."זה נכון. זאת התוצאה של הרבה עשורים של מאמץ. גם יש כאן המון פלסטינים, לבנונים, סעודים. כי אחרי המלחמה הם החליטו שזאת תהיה ארץ שפתוחה ליותר הגירה. אם אתה אומר, נניח, שאתה נרדף באיזושהי ארץ בעולם, הם לוקחים אותך מיד. לוקחים אותך, נותנים לך את כל הסיעוד הסוציאלי שאפשר".­ ותגורי כאן תמיד?"אני לא יודעת, שנים גרתי כאן בגלל דויד, בגלל שהוא גדל כאן, הלך לבית ספר".­ עוד מעט, כשהוא, כמו שאומרים, יעוף מהקן, תהיי פחות קשורה."נכון מאוד. אבל הוא עדיין הולך לבית ספר, כי כאן בגרמניה יש להם 13 שנים. והשנה הוא מסיים".­ הוא יודע כבר מה הוא רוצה להיות?"הוא רוצה להתעסק במוזיקה".­ במוזיקה?"נדמה לי שכן, אבל אני לא מציעה לו את זה".­ למה? "תראה, אני מאוד רוצה שהוא יתעסק במשהו רוחני ומשהו אמנותי ויפה. אני אף פעם לא רציתי שהוא יהיה בנקאי או רופא או עורך דין, אבל אני לא יודעת. הוא מצוין עכשיו בספרות, הוא למשל עכשיו כתב עבודה על ספר של תומס מאן 'יוסף ואחיו', והוא עבר את זה בהצטיינות וזה משמח אותי מאוד, אבל אני לא יודעת. תראה, זה עסק שלו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה".­ איך הוא מגדיר את זהותו הלאומית? "זה קצת קשה, קשה לומר. אני חושבת שיש לו קשר נפשי עמוק מאוד לישראל בגללי".­ הוא מדבר עברית?"ככה, לא פנטסטי. אבל הוא מבין וכשהוא נמצא שם הוא מסתדר. מאז שהוא קטן הוא היה נמצא שם פעמיים בשנה בערך, אבל האמת היא שהוא חי כאן. הוא נולד בניו יורק, אבל הוא חי בכאן, הוא כאן הלך לגן, כאן הלך לבית ספר, החברים שלו כאן, אביו כאן. אבל אתה יודע, דברים קורים בחיים. הוא יכול פתאום להתגלגל לשם, למזרח התיכון". אני מחיפה לך תבין את העולם. הרצון הזה של עופרים להוציא את עצמה מהמשחק, יכול להיות בסיס לדיון פילוסופי. האם יש לאמן זכות להסתיר את האמנות שלו? האם יש לאדם, בעל כישרון שירה כה נדיר, את הזכות לא לשיר כמעט אף פעם? לא משנה מה התשובה, המפסידים הגדולים הם כמובן אנחנו. אבל ככה זה. עופרים שומרת את עצמה לעצמה.האמת היא שקשה להעריך מה היה היום מעמדה ומיקומה, אילו התעקשה להמשיך ולהקליט מוזיקה באופן סדיר. בסך הכל, העולם הרי אכזר, ומעט מאוד זמרות מצליחות לשמור על קריירה אמיתית, שאין בה מחזור, דריכה במקום ובשלב מאוחר יותר נסיגה.עופרים, בקרוב בת 60, החלה את הקריירה כנערה בחיפה, ובתוך זמן קצר כבשה את ישראל ואחר כך את העולם. שיר שלה ושל אבי עופרים, "סינדרלה רוקפלה" הגיע עד ראש המצעד הבריטי, ואירופה כולה נפרשה לרגליה כשטיח. כשרונה כמבצעת מן המעלה הראשונה, התאים אז לעולם הפופ שהעריץ בעיקר אנשים ששרים יפה. אבל גם אחרי מהפכת הרוק ואחרי שהעולם התרגל לזמרים אקספרסיבים, עופרים הצליחה לשמור על מעמדה כמבצעת מהשורה הראשונה. הדבר היחיד שעצר אותה, היה חוסר הרצון שלה להמשיך. ואגב, רק לשם תזכורת . אסתר ואבי עופרים נפרדו בתחילת שנות השבעים. גם הוא המשיך לגור בגרמניה. יש לו בן בשם גיל, שהפך לכוכב פופ מצליח לילדות, והוא נולד בערך באותה תקופה שבה ילדה גם עופרים את בנה. שרה לי מיום ליום ­ תגידי, את שרה הרבה?"אם אני שרה הרבה?".­ ביומיום, בחיים."בחיים, בכלל לא".­ בכלל לא?"לא". ­ אף פעם?"תראה, לפעמים יש לי קונצרטים. היו לי למשל, בסוף דצמבר, ממש בסוף השנה, קונצרטים כאן בהמבורג. ואין לי הרבה הזדמנויות לעשות חזרות עם יוני רכטר, שמופיע איתי, אז אני יכולה להתאמן קצת לבד".­ איך?"אני יודעת? אם אני הולכת ברגל לרופא או לבית מרקחת או לסופר, אז אני עושה לי את החזרות ככה בראש, ככה אני שרה. אבל לא בקול רם".­ את אף פעם לא קמה בבוקר ויושבת ליד הפסנתר?"לא, לא".­ למה?"זה משעמם. אני לא יכולה לשיר לעצמי סתם כך. צריכה את הפידבק, את הקהל. אבל כמובן שאסור לי לראות".­ מה זאת אומרת? למה אסור לך לראות אותו?"כי יש אצלי מנגנון מוזר מאוד. זה עובד ככה: אני צריכה את הידיעה שיש מישהו שרוצה אותי, שיש מישהו שמעוניין שאני אשיר בעבורו. אבל אני לא יודעת מי זה. אני לא רוצה לדעת מי זה. הקהל חייב להיות ישות לחלוטין אנונימית". ­ אסור שיהיו שם פרצופים, אסור לך לראות אנשים?"בדיוק. אסור שיהיו פרצופים, במיוחד לא פרצופים שאני מכירה". ­ באמת?"כן. כי אם אני רואה אנשים זה מבלבל אותי, זה מוציא אותי משיווי משקל".­ כלומר את לא יכולה להופיע סתם כך במסיבה, או מול אנשים בסלון של בית."בדיוק. כמובן שבהתחלת הקריירה, לא היה לי את הלוקסוס הזה והופעתי בכל מקום. הופעתי במקומות קטנים, במקומות מאוד משונים".­ למשל? מה היה המקום הכי משונה?"במועדון סטרפטיז בז'נבה. כל מיני. אבל כבר מההתחלה, אף פעם לא היה לי קשר עם הקהל". ­ כלומר את שומרת איזה דיסטנס."יותר מזה. אני זקוקה לזה. אני חייבת מרחק, אחרת אני לא מסוגלת".­ אז את לא מאלה שאומרים: "ועכשיו כולם להצטרף עם הכפיים"."לא, לא. אבל אתה יודע את זה כבר, לא?". דמעות של מלאך היחסים בין עופרים לישראל ידעו כל מיני תהפוכות. בתחילת שנות השישים היתה עופרים הזמרת האהובה ביותר בארץ. אחר כך, כשהחלו העופרים להצליח בחו"ל, הוטל חרם על השמעת שיריהם ברדיו הישראלי. לפי גרסה אחת, הסיבה היתה שאבי עופרים אמר בראיון: "אני אוהב את מכונית היגואר כי יש לה אף יהודי". גרסת השמועות היתה שהעופרים הופיעו בגרמניה (!) ביום כיפור (!!).מכל מקום, החרם, שנבע בעיקר מטינה שהיתה אז כלפי מי שעוזב את הארץ ומצליח מעבר לים, החזיק מעמד שנתיים ובוטל אחרי שהוכח שהעופרים מקפידים לשיר בכל מופע שלהם שיר בעברית, ולומר תמיד בגאווה שהם מישראל.עופרים כמובן חזרה להופעות במלחמת יום כיפור, חזרה בסוף שנות השבעים וביצעה בהופעה שירים כמו "ואותך" ו"דמעות של מלאכים", שירים של מי שהיו אז היוצרים הצעירים והנחשבים. מהמפגש ההוא צמח שיתוף פעולה פורה עם יוני רכטר, שמלווה אותה בהופעות עד היום.אחרי הפסקה ארוכה היא הופיעה כאן בהופעה מפורסמת מאוד בשנת 88' (הופעה שיצאה גם על גבי דיסק) ומאז אחת לכמה שנים היא שוב מגיעה להופעה או שתיים. למה דווקא כאן נשמרה הגחלת? סביר להניח שהסיבה האמיתית היא התעקשותו של האמרגן יהודה טלית, שבמשך שנים ארוכות שמר איתה על קשר, עד שפרץ את חומת המגן שלה. בין טלית ובינה יש מערכת יחסים יעילה, שמאפשרת לו לשמור על רצף מסוים בקשר שלה עם הקהל הישראלי.ואולי מה שמקל עליו היא העובדה שעופרים נותרה כמעט האמן היחיד בעולם שמסוגל לבצע שירים כמו "הרעות", "יצאנו אט" ו"ציוניוני הדרך" מבלי שהם יישמעו כמו המנונים שחוקים. הביצועים של עופרים מנטרלים את הטון הלאומני שדבק בהם עם השנים. היא האדם היחיד שיכול להסיר את השומן שדבק בהם אחרי אלפי טקסי זיכרון ומקהלות בית ספר גרועות.­ מה תשירי בארץ?"באופן כללי אני תמיד שרה את אותם שירים. תמיד אנחנו משנים קצת. הזכרת לי את 'פזמון ליקינטון' שלא שרנו כבר הרבה שנים. אולי נשיר אותו".­ קל לך לשיר את כל השירים הישנים? את "ציוניוני הדרך"? "שתו העדרים"?"אני מאוד אוהבת אותם. אני שרה אותם באהבה גדולה". ­ ולא בא לך נגיד לקחת עשרה שירים ישראליים מהשנים האחרונות ולהקליט אותם?"לא. בשביל זה אני צריכה לבוא לתל­אביב ולשבת שם הרבה זמן. אני לא חושבת שאני מסוגלת".­ לא בא לך בכלל לנסות לעשות עוד סיבוב עם שירי ם ישראליים חדשים?"תראה, בפעם האחרונה שעשיתי את זה, וזה כבר לפני הרבה מאוד שנים, באמת ישבתי בתל­אביב חודשיים ושמעתי והקשבתי ובחרתי. זה תהליך לגמרי לא פשוט. אז זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם יוני ושם שרתי שירים שלו ושל שם טוב לוי ושלמה יידוב, אבל זה כמעט בלתי אפשרי היום. בדצמבר כשהופעתי כאן בהמבורג, להוסיף פה בהופעות שנתתי בדצמבר שני שירים של קורט וייל ובשביל זה ישבתי שבוע בתל­אביב עם יוני רכטר. זה נורא מסובך לי. אז אני משתדלת כל הופעה בישראל לשנות כמה שירים, לשיר משהו שכבר הרבה שנים לא שרתי, אבל ממש לא יותר מזה".­ ובאמת לא מתחשק לך נגיד, לשבת איזה שנה, ולעשות תקליט חדש לגמרי?"לא".­ לא?"לא".­ מה צריך לקרות כדי שתרצי להקליט דיסק חדש?"תראה, מתחשק לי לשבת איתך, ולדבר איתך על... לא יודעת, על ברלין ועל המצב הפוליטי בעולם, ועל ג'ורג' וו. בוש. ולא לשיר שירים. כלומר כשזה קורה לי וזה מצליח, אז אני נהנית מזה, אבל זה לא הבסיס והגרעין של החיים הרגשיים שלי".­ זה משונה, כי זה דבר שאת מצטיינת בו באופן נורא נדיר. יש נורא מעט אנשים שמצטיינים בשירה באופן הזה. "כך אומרים לי. בסדר. אבל תראה, אני לוקחת את זה מאוד ברצינות. ולכן כשאני עושה את זה, זה לוקח לי כל כך הרבה זמן, וזה לוקח ממני כל כך הרבה אנרגיה, שאני מעדיפה... אני מעדיפה פשוט לא לעשות את זה".­ היה מין סיפור כזה, שבסוף שנות השישים, בשיא הקריירה שלך, היה צריך ממש לדחוף אותך פיזית לבמה."גם אם זה לא סיפור נכון, כי לא היו צריכים לדחוף אותי בכוח, זה נכון באיזשהו אופן". שלג על עירי את הפגישה השנייה קיימנו למחרת, בלובי של מלון אחר, מאותם מלונות מפוארים אך חסרי אופי, קרוב יותר לדירתה. אותו בוקר ירד במפתיע שלג, שתפס את עופרים באמצע הדרך, לא מוכנה. היא הגיעה עם שלג בשיער, קצת לחוצה, מאחר שהותירה את בנה דויד חולה עוד יותר. מצד שני החברה שלו נשארה לשמור עליו, כך שבכל זאת עופרים לא ממש דאגה.היא הביאה לי כמה תקליטים ישנים שלה, שאותם קיבלה בירושה ממעריץ שנפטר, תקליטים שכבר לא נמצאים בחנויות ומעולם לא עלו על גבי דיסק. שוחחנו שוב על הופעה המתוכננת שלה בהיכל התרבות (ב­20 במרץ) ועל ההופעה הנוספת שתיתן חודש אחר כך בגליל. שוב ניסיתי לדבר על לבה שאולי הגיע הזמן שהיא תקבץ אוסף חדש של שירים ישראליים ותקליט אותם באינטרפרטציה שלה. אני משוכנע שיוצרים כמו ארקדי דוכין, מיכה שטרית, אהוד, מאיר ואביתר בנאי, עברי לידר וזאת רק תחילת הרשימה, יוכלו להציע לה שירים יפים שאותם תוכל לבצע בדרכה המיוחדת. אני לא בטוח שהצלחתי, אבל נדמה לי שזיהיתי סדקים בחומה שבה עטפה את עצמה כל כך ביעילות במשך כל כך הרבה שנים.­ את נראית נורא מבסוטה."באמת?". ­ כן."זה נכון. למרו ת שבדרך לכאן היה לי רגע כזה שחשבתי, אוי אני מרגישה כל כך לא טוב היום, אני רק רוצה לעצום עיניים ולהיעלם מהעולם לשעה או ליום. והנה עכשיו זה עבר, כאילו לא היה".­ ומה מרכז האושר בחייך?"אני לא יודעת, אני חושבת...". ­ סתם החיים?"כן".­ האהבה, הילד, הבעל."הבעל הוא כבר לא בעל שלי. אנחנו אמנם עדיין נשואים, אם כי לא להרבה זמן. אולי בגלל זה כל כך טוב לי. כי אני עכשיו רק עם עצמי. הבן שלי עוזב אותי גם בקרוב, אז יש לי אותי ואני שמחה מאוד איתי ואני מגלה את עצמי, אני מגלה את עצמי דרך העולם ואני מגלה את העולם דרך עצמי וטוב לי עם זה". בחזרה לשלג אחר כך היא קמה ויצאה בחזרה אל השלג, ואני נשארתי לשבת עוד רגע ארוך, לפני שחזרתי אל המלון החמוד שבו התגוררתי, לאכול ארוחת ערב סורית, במסעדה האופנתית שבלובי המודרני.בעוד שבועיים עופרים שוב תבוא לשיר אצלנו. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל מדובר באירוע קסום. כי עופרים נשארה מין שמורת טבע, אדם יחיד מסוגו שמשמר איזו מורשת שירה ישראלית שנעלמה.ואולי, הבנתי פתאום דווקא בזמן הישיבה בלובי התעשייתי, היא מעולם לא נשחקה, בדיוק בגלל העובדה שחיה רחוק, מנותקת מסיר הלחץ שלנו. האנשים שהציקו לה בעבר, בתקופות שבהן היה פופולרי לנדנד ליורדים, לא הבינו אז כמה הם טועים. דווקא בזכות אפרוריותה המרוחקת של המבורג, נשארה עופרים כמו מנצחת ב"סוביבור", שורדת יחידה שיכולה עדיין לשיר במלוא גרון "הי ציוניוני הדרך, אבנים לבנבנות" מבלי שזה יישמע כמו ערב שקופיות במתנ"ס. אכן עולם הפוך.uchovsky@walla.co.il