זה מהפך גם בגיל 91, החיים מחייכים לבל קאופמן, נכדתו של שלום עליכם טל בשן (ניו יורק) 08/03/02 בגיל 53, כמעט הגיל שבו נפטר סבה, הסופר שלום עליכם, יצאה בל קאופמן נכדתו, לחיים חדשים לגמרי: ממורה קשת יום, גרושה טרייה, אם לשניים שבקושי גמרה את החודש (עם הלוואות), היא הפכה לסופרת מצליחה וידועה, לאשה אמידה, ואם כל זה לא מספיק היא גם מצאה את אהבת חייה, בעל שני יפה תואר, עשיר ומשכיל. "האמת, אופרת סבון כזו אפילו אני הייתי מתביישת לכתוב", היא מחייכת.עד ההצלחה הגדולה שלה התביישה לכתוב כתיבה רצינית של ממש, "כנכדתו של מיתוס כמו שלום עליכם הרגשתי שקטונתי, כאילו אין לי זכות להיקרא סופרת". אכן, מוזר לדבר עם נכדתו של מיתוס ­ מי שהפך בדורו לסופר היהודי הפופולרי בעולם, שכתביו (ביניהם "טוביה החולב", "מוטל בן פייסי החזן") מוכרים עד היום, ששמות סיפוריו הפכו למטבעות לשון, שאפילו בוגרי מערכת החינוך הישראלית האומללה לומדים את יצירותיו, שלא לדבר על יהודים וסתם יודעי ספר ברחבי העולם.אבל ההכרח הוליד את ההמצאה, וכישרון הכתיבה כנראה עבר במשפחה. בשנת 64' כתבה בל קאופמן, כמעט במקרה, את ספרה "במעלה המדרגות היורדות", סאטירה חברתית מיומנה של מורה בניו יורק, שנמכר עד היום ב­47 מהדורות וקרוב לשבעה מיליון עותקים, "וכשקראתי את הביקורות והתגובות הרגשתי כאילו סוף­סוף קיבלתי את הרשות להיות סופרת בזכות עצמי".בזאת הגשימה עוד חלום של סבה, שכתב כל חייו, אבל מעולם לא זכה להצלחה כלכלית מכתיבתו.היא כבר בת 91, אבל נראה כאילו עדיין לא הודיעו לה על זה: היא מטופפת בקוקטיות בנעלי עקב, תסרוקת תלתלים בלונדית וציפורניים מטופחות, כולה ערנות פעלתנית. "אני עסוקה מדי מכדי להרגיש זקנה", היא אומרת, ומבקשת מהצלמת, "אם את כבר מצלמת, צלמי את הרגליים שלי", וחושפת רגל מחוטבת להפליא, נוסח מרלן דיטריך (יש לה גם קול דומה). כבר 30 שנה, היא מספרת, היא רוקדת במועדון מקצועי של ריקודים סלוניים "והכי אוהבת טנגו ופסדובלה, את יודעת, ריקודים דרמטיים, כי גם אני כזו, דרמטית".קאופמן, אין ספק, יודעת לספר סיפור ­ היא עדיין מרצה מבוקשת ­ והסיפור שלה, כיאה לאפוסים דרמטיים, משתרע על פני שלוש יבשות ושתי מאות. מפרספקטיבה כזו, הזמנים לפעמים מאבדים משמעות: היא מתארת באותה חיות טיולים עם סבא שלום עליכם בגיל שלוש, את היכרותה הרומנטית עם בעלה השני, סידני גלוק, בגיל 60 ואת ביקוריה ההיסטוריים ברוסיה, סמוך לגיל 90. מה שנשאר מכל זה הוא סיפור חיים שהיה בהם הכל ­ אהבה ואכזבה ועוני ועושר וכאבי לב וסיפוקים גדולים, ובעיקר הומור: "וזו באמת מורשת מסבא שלי, שאצלו ההומור היה נשק ההתמודדות העיקרי מול הטרגדיות של החיים, גם בכתיבה וגם בחייו הפרטיים. זו הסיבה שהיהודים אהבו אותו כל כך. הוא הזכיר להם איך לצחוק מול הקושי". סבא היה צוחק היא נולדה כבלה, המכונה גם "בליצ'קה", ב­1911 בברלין, שם למד אביה רפואה. אמה, לליה לבית רבינוביץ', היתה אחת מששת ילדיו של שלום עליכם ­ ארבע בנות ושני בנים. כשסיים אביה את הלימודים חזרה המשפחה לאודסה. את הסבא, "פאפא שלום עליכם" כפי שקראו לו במשפחה, היא זוכרת מאז, זכרונות ראשוניים של פעוטה."הוא היה סבא חם וצחקן ומשעשע. אני ותמרה, בת דודתי, היינו שתי הנכדות הראשונות שלו, והוא אהב אותנו אהבת נפש. הוא היה אומר לנו: 'אתן רואות את ההר הזה? אותו אני אתן לתמרה. אתן רואות את האגם הזה? אותו אני נותן לבלוצ'קה'. ומבקש מאיתנו ללחוץ לו את היד הכי חזק שאפשר, 'כי ככה אני אוכל לכתוב יותר טוב', שנים האמנתי שבזכותי סבא כותב בכלל."זיכרון אחר שלי איתו היה מביקור בגן החיות בז'נבה, שם הוא בילה תקופה בניסיון להחלים משחפת. היינו מול כלוב הקופים כשסבא לקח נייר, גלגל אותו לגליל קטן, מילא מים מברז וניסה להגיש לקוף, אבל הקוף לא רצה. סבא התכופף אלי ואמר לי ברוסית: 'זה קוף מפונק'. אבל ברוסית, כמו באנגלית, 'מפונק' זה Spoiled, ואני חשבתי שהקוף מקולקל. ואז סבא הלך לברז, ושתה ושתה ושתה, בלי סוף . לימים הבנתי שזה היה סימפטום של מחלת הסוכרת שהוא היה חולה בה. אפילו על זה הוא צחק. לאמי הוא אמר: 'עכשיו אני יודע שלא אמות ברעב, אני ודאי אמות מצמא'".קשה, מודה קאופמן, להפריד זכרונות אמיתיים, מיתוסים והווי משפחתי, "אבל ברור שהוא היה בדחן לא קטן. פעם הוא ארגן את כל המשפחה ללכת לקליניקה של סבתי, שהיתה רופאת שיניים, כדי להגביר את הפופולריות שלה ולהראות שיש לה הרבה לקוחות. כל בני המשפחה הגיעו עם צמר גפן בפה, התיישבו בחדר ההמתנה והתחילו לגנוח, בניצוחו של סבא". חצי תפוז מתחת לכרית כשהיתה בת שש פרצה המהפכה הרוסית, שקאופמן, בת למשפחת בורגנים, זוכרת כטראומה גדולה: "נחשבנו לבורגנים. אבי היה רופא, היתה לנו משרתת, ובית יפה. ביום אחד הכל נעלם. קולגות של אבי נעצרו בידי המשטרה החשאית, אנשים נורו למוות ברחובות. היה רעב גדול, גופות התגוללו בחוץ, קפואות מהקור בכל מיני תנוחות. עמדנו בתור ללחם שהיה אז ירוק. לא היה קמח, אז עשו לחם מאפונה יבשה".אותה שלחו למחנה "חינוך פרולטרי לילדים", שבזכותו היתה זכאית למנת בשר פעם בשבוע. "אני זוכרת איך הילדים הפרידו את הבשר לחוטים, כדי שיחזיק עוד קצת מעמד. יום אחד אבי הביא לי אוצר: חצי תפוז. הנחתי אותו מתחת לכרית, אבל כשקמתי הוא כבר לא היה. מישהו גנב אותו".בשלב מסוים החליטה אמה לנסות לנצל את הייחוס המשפחתי על מנת להציל את מה שנשאר. "ארזנו הכל, ונסענו למוסקבה, שם הצליחה אמי להגיע לשר התרבות, שהכיר את סבי, וביקשה ממנו אשרת יציאה. אפילו בזמנים הכי אנטישמיים שלום עליכם נחשב שם לכותב אהוב, מפני שהיה פרולטר".אותו השר סידר למשפחה אשרת יציאה לאמריקה, "וכך, ב­1923 נסענו ברכבת מיוחד לריגה, ומשם באונייה לניו יורק. באונייה, אני זוכרת, הפליג איתנו גם סטניסלבסקי. יש לי איתו צילום, ילדה עם צמות יושבת לו על הברכיים". החום של גברת מרפי היא היתה בת 12, חיוורת וגרומה, עטורת תלתלים בלונדיניים, מנומסת וביישנית, "ולא ידעתי מילה אחת באנגלית, למרות שברוסית כבר קראתי אז את 'מלחמה ושלום'. שלחו אותי לכיתה א', בתקווה שאקלוט משהו. אני זוכרת עד היום את היום הראשון ההוא, את תחושת הזרות, ההלם, האלם. כשהייתי צריכה לגשת לשירותים הרמתי את היד והמהמתי משהו, נבוכה לגמרי. אבל המורה, גברת מרפי, הבינה, והיא לקחה אותי ביד וליוותה אותי, וחיכתה לי, וכשחזרתי היא חייכה אלי, חיבקה אותי ואמרה משהו. לא הבנתי מה היא אמרה, אבל הבנתי את החום שלה, את התחושה שזה בסדר, שהכל עוד יסתדר. מעניין מה היתה אומרת לו ידעה שאזכור אותה עד היום".את הרגישות והחום של גברת מרפי לקחה איתה קאופמן לבגרותה: היא הפכה מבלה לבל, אנגלית למדה די מהר, בלעה ספרים בספרייה, והיתה לתלמידה מצטיינת שדרשה מעצמה הרבה ("אני מאלה שהביאו הביתה 99, ואבא היה שואל 'למה לא מאה?'"). כשלמדה בהאנטר קולג' ("ספרות אנגלית, אלא מה?") נקלעה במקרה לשיעור בחינוך. "ראיתי את הילדים האלה, שמקשיבים בעיניים גדולות, והבנתי שזהו זה. זה מה שאני רוצה לעשות ­ ללמד".אחרי שסיימה תואר ש ני בספרות באוניברסיטת קולומביה (מדובר להזכירכם בשנות השלושים, כשנשות רוב העולם בקושי הרימו ראש), החלה ללמד. "בעלי הראשון למד אז רפואה, ואני פרנסתי, די בדוחק, כמורה מחליפה לספרות. התעקשתי ללמד בתיכון ולא בקולג', למרות שהוצעה לי משרה, מפני שבקולג' כבר אין לך מה לעשות עם התלמידים. אתה נותן להם רשימת קריאה, וזהו. בתיכון אתה עוד יכול להשפיע עליהם, לעצב אותם".שנים רבות לא הצליחה להתקבל כמורה קבועה. "היו בחינות מטעם המחוז, ובכל פעם מחדש הכשילו אותי, מפני שהיה לי עוד שמץ של מבטא רוסי, את יודעת, ה­ררר'. בכל שנה הייתי מקבלת מכתב: 'אדון או גברת נכבדים: נכשלת בגלל מבטא'. זה היה בזמן המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים, לאנשים לא היתה עבודה, כך שנאחזתי במה שהיה, שימשתי מורה מחליפה קבועה, מורה מחליפה זמנית, ומה לא".במשך השנים לימדה ספרות אנגלית בכל בית ספר אפשרי, מבתי הספר הקשים ביותר לאליטיסטיים ביותר, מבית הספר התיכון לאמנויות (שם לימדה את מי שיהפכו לימים לשחקנים ידועים כמו ריצ'רד בנג'מין וג'סיקה וולטר), ועד בתי ספר נידחים של ילדי מצוקה בברונקס. "ממקומות שבהם ניתחנו ברצינות את 'ליידי מקבת', ועד מקומות שבהם באמצע השיעור נכנס שוטר, הצביע על אחד הילדים ואמר: 'גברת, אותו אני צריך'. היו ילדים שלא הגיעו לשיעור, כי הם היו במעצר. היו כאלה שחגגו לעצמם יום הולדת לבד, כי לא היו להם חברים. במשך הזמן הבנתי שלא משנה אם הם היו בני טובים, או כאלה שהדבר היחיד שהם קראו מימיהם היה את הבלונים של 'בזוקה', כל הילדים, בדרכם, זעקו בעצם אותו הדבר: 'שימו לב אלי! אני כאן! תקשיבו לי!'". הצעה שאי אפשר לסרב לה השנים נקפו, ילדיה של קאופמן, ג'ונתן (היום פרופסור למתמטיקה) ותיאה (היום ד"ר לפסיכולוגיה) גדלו. הנישואים לבעל הרופא, התרוקנו. קאופמן איננה נכנסת לפרטים, אבל בספרה השני, "אהבה וכו'" Love Etc"("), היא מספרת על אשה נטושה למדי, שבעלה אינו מתפקד בבית, מינית ואחרת, ובוגד בה על ימין ועל שמאל, בלי ידיעתה כמובן, ומשהיא מבקשת להתגרש הוא מותיר אותה, אחרי התדיינות אכזרית, כמעט בלי פרוטה."זה בערך מה שהיה", היא מודה. בגיל 53 היתה גרושה, לבד בדירת חדר קטנה, עם ילדים בקולג', שקועה בחובות.הישועה באה לה ממקום לא צפוי ­ הכתיבה. "תמיד כתבתי. אצלנו בעצם כל המשפחה כתבה. זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו אוכל ושינה. אמי פרסמה מאות סיפורים קצרים, אבי היה כותב, אני כתבתי שירים וסיפורים קצרים למגזינים, ככה בא לי השם 'בל', כפי שאני כותבת אותו היום Bel(, במקום Belle). בשנת 62', כתבתי סיפור קצר בשם 'לה טיגרס', על איזו פאם פאטאל, והסוכן שלי אמר שזה יתאים מאוד למגזין חדש שיצא אז לגברים, ה'אסקווייר', אלא שיש בעיה אחת: הם בשום אופן לא מוכנים לפרסם מאמר שכתבה אשה. כן, כן, ככה זה היה אז. בכל א ופן, הוא הציע שאכתוב את שמי אחרת, כך שייראה כמו שם של גבר. וכך עשיתי. הסיפור פורסם, ואני הייתי האשה הראשונה שפרסמה מעל דפי ה'אסקווייר'".באותה תקופה כתבה סיפור נוסף ­ מקבץ דמיוני, מצחיק ואירוני של דיאלוגים, התכתבויות ופתקים שנמצאו, כביכול, בפח האשפה של בית הספר, המתארים את חוסר התקשורת, הביורוקרטיה הטיפשית ומצוקתם הקשה של מורים במערכת החינוך האמריקאית."רוב המגזינים סירבו לפרסם את הסיפור הזה, בטענה שהוא בנוי באופן מוזר וחדשני מדי". בסופו של דבר הסיפור מצא את מקומו במגזין לא חשוב במיוחד, תחת הכותרת "מסל הניירות של מורה".ביום שבו יצא המגזין לדוכנים, קיבלה קאופמן טלפון מסוכן צעיר באחת מההוצאות האמריקאיות הגדולות ("פרנטיס הול"). "הוא הזמין אותי לצהריים וביקש ממני להפוך את הסיפור לספר. אמרתי שזה לא בא בחשבון, שאני לא סופרת, אני מורה, אז עוד התגאינו במקצוע הזה, שמימי לא כתבתי רומן, שכל מה שהיה לי לומר נאמר בסיפור הקצר. אבל ההתנגדות שלי קרסה לנוכח הצעת המקדמה הנדיבה של כמה אלפי דולרים. הייתי בחובות, תפרנית אמיתית, ולכסף לא יכולתי לסרב, אז לקחתי אותו, ועכשיו הייתי חייבת לכתוב. תאמיני לי, אין מניע חזק יותר לכתיבה מרגשי אשם" (אני מאמינה). במעלה המדרגות היורדות במשך שנה שלמה ישבה קאופמן בדירתה הקטנה, ברחוב 57 ולקסינגטון, כותבת ומוחקת במכונת הכתיבה שלה, מפיחה חיים בדמויות, בפתקים, במכתבים שהמציאה בסיפורה הקצר. "זו היתה תקופה קשה, בלי ספק. הייתי לבד, כסף לא היה, הילדים שלי בגרו והלכו לקולג', אמי גססה מסרטן, עבדתי במשרה חלקית כדי שאוכל להתמסר לספר. הרבה דפים עם הסיפורים הכי מצחיקים הוכתמו בדמעות שהזלתי, ממש כך. אבל כתבתי, וזה הלך יפה, כאילו הדברים כבר חיכו לצאת החוצה".בהוצאת הספרים העירו לה על כמה ציטוטים גסים, מחשש שהספר יפגע ב"ציבור ההורים והמורים, שהם לקוחות חשובים שלנו"."רצו שאשנה את המילה Fuck'', שכתבו התלמידים על הלוח, Fuc'­ל'. אמרתי להם שהתלמידים אמנם לא יודעים לאיית, אבל זו דווקא המילה היחידה שהם ידעו לאיית בלי שגיאות".את שמו של הספר, "במעלה המדרגות היורדות", לקחה מסיטואציות אמיתיות בבתי הספר, שבהם היה גרם מדרגות מיוחד לעלייה, והשני לירידה, וחדשות לבקרים נשלחו למורים פתקים והודעות אבסורדיות כגון: "לתשומת לב כל המורים: מעתה המדרגות המסומנות 'למעלה' יסומנו 'למטה', המדרגות המסומנות 'למטה' יסומנו 'למעלה', והמ דרגות המובילות למרתף יסומנו 'למטה בלבד'". האמריקאים אלופים בביורוקרטיה מהסוג הזה.הספר יצא בשנת 64', בכריכה קשה. "שאלתי את הסוכן שלי: 'מי ירצה לשלם 4.95 דולר על ספר כזה?'. לא יכולתי לתאר לעצמי בשום אופן שהספר יזכה להצלחה כזו. כשסיפרתי לאחת המורות הקולגות שלי שאני חוששת שיפטרו אותי מהעבודה כשהספר יתפרסם, היא אמרה לי: 'אל תדאגי, מי יקרא אותו בכלל?'. די נרגעתי, זה נשמע לי הגיוני".ביום שבו יצא הספר רצה קאופמן עם עותק ראשון לאמה, לבית החולים. "היא שמה אותו תחת הכרית שלה. למחרת בבוקר היא נפטרה. היא כבר לא זכתה לראות את ההצלחה שלו, ושלי".הספר היה להצלחה אדירה. 64 שבועות ברשימת רבי המכר, 47 מהדורות, שישה וחצי מיליון עותקים. תרגומים לעשרות שפות (כולל עברית. הספר יצא בהוצאת מסדה ב­68'), ובכריכה רכה. ה"טיים" קרא לו "הרומן הפופולרי ביותר שנכתב אי פעם מהווי בתי הספר בארצות הברית"; מורים בכל רחבי אמריקה אמרו שקאופמן כתבה את חייהם. "איך ידעת?", כתבו לה, "תיארת את הכיתה שלי, את התלמידים שלי, את החיים שלי"; תלמידים כתבו מכתבים מרגשים ל"מיס בארט", גיבורת הספר, כאילו היתה דמות אמי תית; דיונים נפתחו בכל רחבי אמריקה סביב הספר, סביב הביורוקרטיה, חוסר הקומוניקציה והתסכול של מורים באמריקה."לפעמים קורה שאתה נוגע במשהו שהיה שם, מתחת לפני השטח, שכולם הרגישו אבל אף אחד לא ביטא, וזה, כנראה, מה שקרה עם הספר הזה. טיפלתי בנושא רציני באופן שלא טיפלו בו לפני כן".גם ברוסיה הפך הספר לרב מכר ענק, "הייתי שם מפורסמת כמו אלביס", היא מחייכת. "אני מניחה שהם אהבו את העובדה שגם באמריקה הביורוקרטיה לא עובדת".קאופמן הפכה לאשה ידועה, מרואיינת נחשקת בטוק שואוז, מרצה פופולרית בכנסים, אשת חברה מבוקשת. "חיי השתנו לחלוטין. התעוררתי בוקר אחד וגיליתי שאני מפורסמת. פתאום נולדה לי זהות חדשה כ'מחברת של...'. פתאום הפכתי לסמכות מיידית בכל נושא שבעולם. אמרתי את מה שאני אומרת תמיד, אלא שהפעם הקשיבו לי", מתארת קאופמן בגילוי לב. היא הפכה לסלבריטי, וכן, היא נהנתה מכל רגע."במקום לאבד את משרתי בקולג', קודמתי לדרגת מורה בכירה", כתבה בזכרונותיה, "הסגנון של הספר, שהרתיע עורכים בעבר, נלמד עכשיו בסדנאות כתיבה, ושם הספר, שהתלבטתי קשות לגביו, הפך למטבע לשון. הפסקתי ללמד, גיליתי שיש לי כישרון חדש ­ נואמת ומרצה. הפכתי לדוברת של ציבור המורים באמריקה, הופעתי בוועידות ארציות בנושאי חינוך, קיבלתי המון כסף ונהניתי מהחיים". הוליווד מסתערת ובאמריקה, כמו באמריקה, הצלחה אחת יכולה לסדר לך את החיים: הזכויות לסרט נמכרו לאחים וורנר, בסכום הנחשב לאחד הגבוהים ביותר ששולמו אי פעם בעבור ספר ראשון של סופרת לא ידועה. "יצא ששתי חברות בהוליווד התחרו על הזכויות לספר בו זמנית: וורנר, ופוקס המאה עשרים. הסוכנת שלי תמרנה ביניהן. אני ישבתי בדירת החדר שלי, היא צלצלה כל חצי שעה. 'וורנר מציעים עוד 20 אלף', 'פוקס מציעים עוד 50 אלף'. אני כבר הייתי מוכנה להיכנע מזמן. כל האפסים האלה כבר לא דיברו אלי. אבל היא המשיכה, 'דאריל זאנוק צלצל עכשיו ממצרים, הוא מציע 400 אלף דולר'".בסופו של דבר העסקה נסגרה עם האחים וורנר, סוכם שאלן פאקולה יפיק. "פתאום הייתי עשירה. אבל המנטליות שלי נשארה כשהיתה. כשהלכתי לבלומינגדיילס לקנות הזמנות למסיבה שערכתי לכבוד הספר, ראיתי את היפות יותר, שעלו דולר כל אחת, אבל קניתי בסוף את הפחות יפות, שעלו 50 סנט".הסרט (בכיכובה של השחקנית סנדי דניס, שגילמה את המורה הצעירה, ובבימויו של רוברט מאליגן) הופק בניו יורק, וצולם בבית ספר אמיתי. "קיבלתי את התואר 'יועצת טכנית' ­ כלומר, הרשו לי להסתובב שם, אבל לא הקשיבו ל מילה אחת שאמרתי", צוחקת קאופמן. "זה היה די מדהים, לחשוב שכל הגדודים האלה של שחקנים, מפיקים, תפאורנים, נערות תסריט ­ כל זה נולד מדפים שהכנסתי למכונת הכתיבה שלי".את התלמידים גילמו ילדים שנבחרו מתוך מאות, בלי ניסיון משחק קודם, "והם היו מדהימים. היה שם ילד פורטוריקני, חוזה רודריגז, שגילם דמות בדיוק באותו השם. ביקרנו אצלו בבית, 'בבקשה, גברת קאופמן', אמרה לי אמו, 'תכתבי עוד ספר, כדי שבני יוכל להשתתף בו'. אני לא יודעת מה קרה לו. לא פעם אני תוהה מה עלה בגורל הילדים ההם, שהשתתפו בסרט. נדמה לי שאף אחד מהם לא פרץ קדימה. זה היה רגע התהילה הגדול שלהם". אהבה חדשה רק אחרי 13 שנה כתבה עוד ספר ­ "אהבה וכו'", סיפור מורכב ויפה, כתוב בשלושה קולות, שהתבסס כאמור על גירושיה וסיפור נישואיה השניים. "החיים הם קומדיה לאלה שחושבים, וטרגדיה לאלה שמרגישים", מצטטת קאופמן בפתח הספר אימרה מאת הוראס וולפול. "כתבתי על אהבה וכל נגזרותיה, ולקח לי הרבה מאוד זמן להתבשל. אין דבר קשה יותר מלכתוב את הספר השני, אחרי הצלחת הספר הראשון".מצד שני, היא עשתה חיים. "נסעתי, הרציתי, בזבזתי את כספי התמלוגים שלי בכל מיני ארצות".בשנת 71', תשע שנים אחרי שהתגרשה, פגשה את בעלה הנוכחי ואהבת חייה, מעצב טקסטיל, פעיל שמאל מרקסיסטי ומומחה לנושאי המזרח הרחוק. סיפור פגישתם נשמע גם הוא כלקוח מתוך איזה רומן רומנטי: "הוזמנתי למסיבת קוקטייל, לפגוש מישהו שניסו לשדך לי ­ חברים עשו את זה מדי פעם ­ איזה פסיכיאטר חביב מבולטימור. הוא ישב לידי על הספה, ובקצה השני של החדר אני רואה גבר גבוה ונאה שמביט בי. הפסיכיאטר היה צריך ללכת. 'אוכל להתקשר אלייך בשבוע הבא להזמין אותך לארוחה?', הוא שאל. אמרתי שכן. מיד כשהוא קם ללכת, התיישב לידי הגבר הגבוה והנאה. 'גם אני אוכל להזמין אותך לארוח ה?', הוא שאל. 'בשבילך אני אפילו אבשל', שמעתי את עצמי אומרת לו, 'אבל רגע, נזכרתי שאני לא יודעת לבשל'. 'אבל אני יודע לבשל', הוא ענה, וככה נפגשנו לארוחת ערב. הוא בישל, אני הבאתי יין, ישבנו כאן על הספה ודיברנו שעות, ומאז לא נפרדנו".כבר 30 שנה הם יחד, שותפים פעילים. הוא משמש כיושב ראש הקרן להנצחת שלום עליכם, היא נוסעת איתו בעולם. מבקרת הרבה ברוסיה, שם היא עדיין מרצה מבוקשת. לא מכבר הנחתה שם קונצרט שארגן ידיד שלה, מיצירות ילדים בגטו טרייזנשטט. בישראל ביקרו השניים לא פעם, מנסים לטפח את "בית שלום עליכם", שקאופמן מצטערת שאיננו תופס מקום מרכזי יותר בהוויה התרבותית הישראלית (ר' מסגרת). לו יש באחד הערוצים המקומיים תוכנית טלוויזיה על המזרח הרחוק; היא עדיין רוקדת בחוג לריקודים סלוניים."גיליתי שריקוד זה משהו שאתה עושה לא רק עם הרגליים, אלא עם כל הלב והנשמה. כשאני מגיעה לשם, אני יורדת במדרגות ואוחזת במעקה. כשאני יוצאת אני מדלגת במדרגות, כאילו הייתי שוב בת 18, בלי קשר למצב העייפות שלי".­ והגיל? בכל זאת 91."חוץ מהעובדה שאני נפרדת כל הזמן מחברים טובים שלי, אני לא מתייחסת אליו. נכון שעניין החברים שהולכים לעולמם הוא קטע לא קל, מה עוד שפונים אלי תמיד שאכתוב את ההספד, ולא נעים לי לסרב. אבל אני משתדלת לנהל חיים ערניים, להקיף את עצמי באנשים מעניינים. אני תמיד אומרת לנשים ששואלות אותי, שהגיל לא קובע. הנה, אצלי החיים רק התחילו בגיל 50. לא שלפני כן התבטלתי מול הטלוויזיה, הייתי רעיה ואמא למופת, אבל פשוט לא הייתי אני."הייתי בת 50 פלוס כשהיה לי האומץ לעזוב נישואים כושלים, ולחיות לבד; הייתי בת 50 פלוס כשכתבתי את הספר הראשון שלי; הייתי בת 50 פלוס פלוס כשהגעתי לזוגיות נפלאה עם גבר. מרגע שעמדתי ברשות עצמי למדתי, לראשונה בחיי, להגיד 'לא' ולהישאר בחיים. אני כבר לא צריכה שכולם יאהבו אותי, או יסכימו לדעתי. למדתי להכיר את עצמי, לבטוח בעצמי. עם כל הצלחה קטנה גדל הביטחון העצמי שלי. היום אני כבר לא חושבת מה אני חייבת לעשות, אלא מה שאני רוצה לעשות, ואת הזכות הזו צברתי דווקא דרך הכשלונות שלי, שתרמו לנסיון חיי לא פחות מההצלחות".talbash@netvision.net.il ההומור ניצח סלומון רבינוביץ', שלימים שינה את שמו לשלום עליכם, נולד ב­1859 בפריאסלב, עיירה קטנה ליד קייב ("שם מתייחסים אליו עד היום כמו לקדוש", מספרת נכדתו, "כשביקרנו שם לפני שנתיים היתה התרגשות גדולה"), התייתם מאמו בגיל 13 ונשלח ללמוד בעיירה אחרת (ששימשה השראה לסיפורי כתריאליבקה שלו). היתה לו ילדות לא קלה: הוא עבר התעללות מידי אם חורגת ואב קשה. כדי להתפרנס נתן שיעורים פרטיים, בין השאר לבתו של עשיר מקומי, אולגה לבייב. לאחר שהתאהב בה גורש מהאחוזה, אבל חמש שנים לאחר מכן האהבה ניצחה, והשניים נישאו.שלום עליכם היה תלמיד חכם (הוא מונה לרב בפולטבה) וכותב מוכשר כשד, שכתב מגיל צעיר בשלוש שפות ­ עברית, רוסית ויידיש ­ אבל מתולדות חייו עולה שסוחר גדול הוא לא היה, וכל נסיונותיו בתחום נסתיימו בכשלונות ומפחי נפש, עד כדי כך שבאחת הפעמים פשוט את הרגל ונאלץ לנדוד עם אשתו בחוסר כל ברחבי אירופה ­ עד שהחותנת, אמה של אולגה, סייעה לפרוע את חובותיו. "סבתי, אולגה, שהיתה אשה יפה להדהים, הבינה מהר מאוד שהיא תצטרך לסייע בפרנסה", מספרת בל קאופמן. "היא למדה רפואת שיניים, והיתה רופאה­אשה בדור שלא הכי ר בכלל נשים עובדות מהסוג הזה".אחרי נדודים בצרפת, באנגליה ובז'נבה, היגר שלום עליכם ב­1905 לניו יורק, והשאיר מאחוריו את ילדיו ונכדיו. הוא סבל כבר אז ממחלות קשות ­ סוכרת, שחפת ­ ונדד במקומות מרפא שונים.דווקא בשנות חייו האחרונות כתב את מיטב יצירותיו, וביניהן "מוטל בן פייסי החזן", "חיינו", "קשה להיות יהודי", "הזכייה הגדולה" ועוד.ב­1916 נפטר, משאיר אחריו ארבע בנות ושני בנים. אחת הבנות נישאה לסופר י.ד ברקוביץ', שתרגם את כתבי שלום עליכם לעברית. בת אחרת נישאה לעיתונאי האמריקאי ביזי גולדברג. בת אחרת, אמה, נישאה לליאו פיינברג, יהודי דני. בנו, מאיר, היה מנהל התאטרון הלאומי בדנמרק ואף זכה לעיטור כבוד מטעם המלכה. בל קאופמן היא בכורת הנכדים שעוד נותרו בחיים."סבי מת ממחלות שיש להן תרופה היום, וכמה הוא סבל! אבל כרגיל, אצלו ההומור ניצח. בצוואה שלו הוא ביקש במפורש שבכל יום שנה ניפגש, כל המשפחה, נאכל, נשתה, ונקריא סיפורים משעשעים שלו. וכך היה. זה הפך למסורת משפחתית, עד היום. אנשים באים, אוכלים, שותים תה, צוחקים מהסיפורים שלו. והולכים הביתה עם חיוך. אני חושבת שזו המורשת הכי יפה שאדם יכול להשאיר".