 | | | שבה היונה | |
|  | | ספר / "רחובות לארדו" מאת לארי מקמרטרי (מודן) | |
| | | | |  | במשך כשנה שוחחנו בתדירות של פעם בחודש לפחות. לימור חסיד, היחצנית של הוצאת מודן, טרחה לעדכן אותי בדבר התקדמות מלאכת התרגום של "רחובות לארדו", המערבון השני מאת לארי מקמרטרי, חתן פוליצר ונשיא אגודת הסופרים האמריקאית, הרואה אור בעברית. דבר מה צנוע ודעתני נו, טוב, יותר כמו כתבה מקיפה על פני חמישה עמודים מאשר ביקורת ספרים שכתבתי בסוף דצמבר 99' עם צאתו לאור של "יונה בודדה", הראשון בסאגה של מקמרטרי, עשה את ההבדל (אני מצטט את אנשי מודן) בין מערבון עב כרס להפליא (כ900 עמודים) ונטול קוראים, שסופו שהיה מתנדנד במגדלים הגבוהים שבונים אנשי צומת ספרים מספרים שכשלו במחירים שעלותם זולה יותר מעלות הנייר, הכריכה והדפוס, ובין רב מכר מפתיע אך עיקש, שהצלחתו שכנעה את מודן שהז'אנר היתום הזה במונחים ישראליים, ראוי לירייה נוספת. גם בדבר איזה מספרי ההמשך ל"יונה בודדה" כדאי לתרגם לעברית התעניינו אצלי ממודן; לא שאלה שהתשובה עליה קשה מדי, משום שהספרים יצאו בכרונולוגיה מסוימת שקווי התוואי שלה נארגו במוחו של מחברם ו"רחובות לארדו" הוא השני. נדמה לי שהדרך הראויה ביותר להגדיר את רמת היצר והש במשך כשנה שוחחנו בתדירות של פעם בחודש לפחות. לימור חסיד, היחצנית של הוצאת מודן, טרחה לעדכן אותי בדבר התקדמות מלאכת התרגום של "רחובות לארדו", המערבון השני מאת לארי מקמרטרי, חתן פוליצר ונשיא אגודת הסופרים האמריקאית, הרואה אור בעברית. דבר מה צנוע ודעתני נו, טוב, יותר כמו כתבה מקיפה על פני חמישה עמודים מאשר ביקורת ספרים שכתבתי בסוף דצמבר 99' עם צאתו לאור של "יונה בודדה", הראשון בסאגה של מקמרטרי, עשה את ההבדל (אני מצטט את אנשי מודן) בין מערבון עב כרס להפליא (כ900 עמודים) ונטול קוראים, שסופו שהיה מתנדנד במגדלים הגבוהים שבונים אנשי צומת ספרים מספרים שכשלו במחירים שעלותם זולה יותר מעלות הנייר, הכריכה והדפוס, ובין רב מכר מפתיע אך עיקש, שהצלחתו שכנעה את מודן שהז'אנר היתום הזה במונחים ישראליים, ראוי לירייה נוספת. גם בדבר איזה מספרי ההמשך ל"יונה בודדה" כדאי לתרגם לעברית התעניינו אצלי ממודן; לא שאלה שהתשובה עליה קשה מדי, משום שהספרים יצאו בכרונולוגיה מסוימת שקווי התוואי שלה נארגו במוחו של מחברם ו"רחובות לארדו" הוא השני. נדמה לי שהדרך הראויה ביותר להגדיר את רמת היצר והש קיקה שבה ניצב מבקר על חומות עמדתו, היא רמת הניג'וס שהוא מפעיל על מי שאמורים לספק לו את מוצרי תאוותו. בלי לפגוע חלילה בייננים הישראלים או ביבואני יין חרוצים המשיטים עשרות בקבוקים בחודש לעברי, בשנים האחרונות כפי שבא הדבר לביטוי במדור זה חלה אצלי תפנית שגרמה לי לתחושה מענגת שלא לנצח אדמה לאותו חזרזיר פחוס חוטם שפרצופו דבוק לצלחת והוא מלקק אותה בדבקות בשליחות עם ישראל המחפש מסעדה טובה ומבקש שמישהו ירחיק אותו מרעה. אני מייחל לספר, תקליט או סרט די.וי.די מרגשים ואינני יכול לדחות את זכותי המענגת לחלוק בהם עם קוראי, יותר מאשר לגרור את צמיגי הקירחים למסעדת סושיחומוסמרגריטה חדשה שמישהו שמע ממישהו שנפתחה בצומת קסטינה. עובדה שמיטב כספי זורם בפכפוך רועש אל עבר "אמאזון.קום", שככל הידוע, משווקת באורח מקוון מוצרי תרבות אך לא מזון.המהפך הזה אינו מרעיש אותי משום שתמיד הייתי לפחות ביני לביני יותר רוקם תחרה מאשר סובא שארדונה. אבל כאותם דעתנים המבקשים לנכס לעצמם נתחים מעסקי הקרטוגרפיה התרבותיים של המקצוע, דבקתי בענייני אוכל כקרצייה לכלב. בתנאים מוגדרים שהמילה "איפוק" חלה עליהם, א קיקה שבה ניצב מבקר על חומות עמדתו, היא רמת הניג'וס שהוא מפעיל על מי שאמורים לספק לו את מוצרי תאוותו. בלי לפגוע חלילה בייננים הישראלים או ביבואני יין חרוצים המשיטים עשרות בקבוקים בחודש לעברי, בשנים האחרונות כפי שבא הדבר לביטוי במדור זה חלה אצלי תפנית שגרמה לי לתחושה מענגת שלא לנצח אדמה לאותו חזרזיר פחוס חוטם שפרצופו דבוק לצלחת והוא מלקק אותה בדבקות בשליחות עם ישראל המחפש מסעדה טובה ומבקש שמישהו ירחיק אותו מרעה. אני מייחל לספר, תקליט או סרט די.וי.די מרגשים ואינני יכול לדחות את זכותי המענגת לחלוק בהם עם קוראי, יותר מאשר לגרור את צמיגי הקירחים למסעדת סושיחומוסמרגריטה חדשה שמישהו שמע ממישהו שנפתחה בצומת קסטינה. עובדה שמיטב כספי זורם בפכפוך רועש אל עבר "אמאזון.קום", שככל הידוע, משווקת באורח מקוון מוצרי תרבות אך לא מזון.המהפך הזה אינו מרעיש אותי משום שתמיד הייתי לפחות ביני לביני יותר רוקם תחרה מאשר סובא שארדונה. אבל כאותם דעתנים המבקשים לנכס לעצמם נתחים מעסקי הקרטוגרפיה התרבותיים של המקצוע, דבקתי בענייני אוכל כקרצייה לכלב. בתנאים מוגדרים שהמילה "איפוק" חלה עליהם, א ני מסוגל עדיין לשוב לעיסוק הלעסני הזה בתנאי שלא ישלול ממני את ההנאה שאני מפיק מציפייה לספר מסוגו של "רחובות לארדו" או לאלבום כמו The Great Divide"" החדש של ווילי נלסון. אם תרצו, הם שני צדדיו של אותו ניקל (מטבע של חמישה סנט), שפעם היה מוטבע עליו פרופיל של באפלו אמריקאי מאותן ערבות פרא שמהן מילאו מקמרטרי ונלסון את נאדות היצירה שלהם. הדיבור עם הגברת חסיד ממודן אמור היה, בהגדרתו הנחשקת ביותר, להניב ראיון עם מקמרטרי. לא שאני רואה את העיתון שבו אני כותב, בעיקר בימי סגריר כלכליים אלה, שולח אותי ללא מצמוץ מערכתי אל חנות הספרים הקטנה שמנהל אחד מגדולי הסופרים האמריקאים של ימינו בעיירה טקסנית. אבל הדילמה כלל לא עלתה משום שמקמרטרי, כמו גם טום וולף, שלצאת ספרו "אדם במלואו" בעברית אני מחכה באותה שקיקה שחיכיתי ל"רחובות לארדו", אינם פנויים נפשית ופיזית להקדיש זמן לתרח חקרן מישראל, גם אם הוא בכיר מעריציהם ומי שהדעת נותנת שהיה עליהם לחלוק איתו את תמלוגיהם מהארץ. לאותו גימיק נחות שהתפתח לאחרונה למכת העיתונות העברית, ראיון טלפוני, לא הסכמתי. הראיונות הללו, שלא תמיד מצליח המקיים אותם להזכ ני מסוגל עדיין לשוב לעיסוק הלעסני הזה בתנאי שלא ישלול ממני את ההנאה שאני מפיק מציפייה לספר מסוגו של "רחובות לארדו" או לאלבום כמו The Great Divide"" החדש של ווילי נלסון. אם תרצו, הם שני צדדיו של אותו ניקל (מטבע של חמישה סנט), שפעם היה מוטבע עליו פרופיל של באפלו אמריקאי מאותן ערבות פרא שמהן מילאו מקמרטרי ונלסון את נאדות היצירה שלהם. הדיבור עם הגברת חסיד ממודן אמור היה, בהגדרתו הנחשקת ביותר, להניב ראיון עם מקמרטרי. לא שאני רואה את העיתון שבו אני כותב, בעיקר בימי סגריר כלכליים אלה, שולח אותי ללא מצמוץ מערכתי אל חנות הספרים הקטנה שמנהל אחד מגדולי הסופרים האמריקאים של ימינו בעיירה טקסנית. אבל הדילמה כלל לא עלתה משום שמקמרטרי, כמו גם טום וולף, שלצאת ספרו "אדם במלואו" בעברית אני מחכה באותה שקיקה שחיכיתי ל"רחובות לארדו", אינם פנויים נפשית ופיזית להקדיש זמן לתרח חקרן מישראל, גם אם הוא בכיר מעריציהם ומי שהדעת נותנת שהיה עליהם לחלוק איתו את תמלוגיהם מהארץ. לאותו גימיק נחות שהתפתח לאחרונה למכת העיתונות העברית, ראיון טלפוני, לא הסכמתי. הראיונות הללו, שלא תמיד מצליח המקיים אותם להזכ יר בפתח דבריו את העובדה שהתנהלו מדירתו ברעננה ולא בבראון סטון המפואר של וולף במנהטן, הם עניין נחות, אנונימי וחסר חיות; שכן הסופר יכול היה באותה מידה להניח לתחקירנו או לעוזרו האישי לענות במקומו, וכתבנו הנפעם לא יידע את ההבדל. שלא לדבר על כך שראיון נטול אינטימיות כזה משולל כל יכולת של מראה עיניים, מגע אישי או תובנה מעבר לכחכוח רב משמעות בטרנסאטלנטי שאותם חייב הכתב לקוראיו. אחרי שנה של התדיינות חודשית התקרב מועד צאתו לאור בעברית של "רחובות לארדו" וחסיד נתנה לי התראה ארוכה והוגנת וגם הציעה לי לקרוא את הספר במצב טרומי של גליונות דפוס לא כרוכים. רצה הגורל ובדיוק בתחילת החודש שבו יצא הספר ואמור הייתי לקבל אותו לידי כדי לשלוף מולו לפני הזולת, יצאתי לחופשה ארוכה. כיוון שבתחומים המעניינים את עורכינו, מדובר בשדה קרב אלים ומרושע, ניאותה חסיד לחכות עד שאהיה כשיר לכתיבה. כיוון שאינני מאמין בקרבות הללו, ובחרמות ובנידויים הנגזרים מהם במידה ומוסף אלמוני קיבל את הספר לפני מוסף פלוני, אמרתי לחסיד שזה מגוחך בעיני וגם היה מרגיז אותי אילו היו פני הדברים הפוכים. ועוד דבר, אמרתי לה לפני יר בפתח דבריו את העובדה שהתנהלו מדירתו ברעננה ולא בבראון סטון המפואר של וולף במנהטן, הם עניין נחות, אנונימי וחסר חיות; שכן הסופר יכול היה באותה מידה להניח לתחקירנו או לעוזרו האישי לענות במקומו, וכתבנו הנפעם לא יידע את ההבדל. שלא לדבר על כך שראיון נטול אינטימיות כזה משולל כל יכולת של מראה עיניים, מגע אישי או תובנה מעבר לכחכוח רב משמעות בטרנסאטלנטי שאותם חייב הכתב לקוראיו. אחרי שנה של התדיינות חודשית התקרב מועד צאתו לאור בעברית של "רחובות לארדו" וחסיד נתנה לי התראה ארוכה והוגנת וגם הציעה לי לקרוא את הספר במצב טרומי של גליונות דפוס לא כרוכים. רצה הגורל ובדיוק בתחילת החודש שבו יצא הספר ואמור הייתי לקבל אותו לידי כדי לשלוף מולו לפני הזולת, יצאתי לחופשה ארוכה. כיוון שבתחומים המעניינים את עורכינו, מדובר בשדה קרב אלים ומרושע, ניאותה חסיד לחכות עד שאהיה כשיר לכתיבה. כיוון שאינני מאמין בקרבות הללו, ובחרמות ובנידויים הנגזרים מהם במידה ומוסף אלמוני קיבל את הספר לפני מוסף פלוני, אמרתי לחסיד שזה מגוחך בעיני וגם היה מרגיז אותי אילו היו פני הדברים הפוכים. ועוד דבר, אמרתי לה לפני יותר מחודש; כדאי שמישהו יכין את השוקרים החשמליים מתניעי לב שנדם. כנראה שאזדקק להם אם יתברר שלמרות חודש חופשתי יהיה מי שיזנק על "רחובות לארדו" כמוצא שלל רב ויכתוב עליו כאשר רירו גורם לקצר חשמלי כשהוא ניגר בין מקשי המקלדת. כפי שחשדתי, השוקרים לא היו נחוצים. לפני מספר שנים יצא לאור בעברית בשיהוי מערכתי, תרבותי וכנראה גם בשל ההפרש בשעות "פחד ותיעוב בלאס וגאס", ספרו ההזייתיתיעודי של ד"ר הנטר תומפסון שראה אור לראשונה בשנת 71'. ספר כזה, כמו ספריהם של מקמרטרי ואחרים, שכמו נשלפים ממדפי הפרטי, שמישהו טורח להוציא לאור בעברית, גורם לי לחשוב שלא הכל אבוד. עד שראה הספר אור בעברית, הייתי נוהג לקנות ממנו כמויות לא קטנות באנגלית ולחלק למי ממכרי שחשדתי בהם שיבינו את גדולתו ויפענחו את הקשר האישיתרבותי שפיתחתי כלפיו. גם את ספרו הנהדר הזה של תומפסון (היריעה קצרה מלצייר כעת קווים לדמותו של מחולל ז'אנר הגונזו בניוז'ורנליזם) קיבלתי במוסף זה בתרועה רמה. מעט לא פרופורציונית, אני מודה, בימים שבהם עסוקה ישראל בנושאים דוחקים יותר, אבל מה לעשות ותומפסון הוא לא עמוס עוז וספרו אינו אוטוביוגרפיה יותר מחודש; כדאי שמישהו יכין את השוקרים החשמליים מתניעי לב שנדם. כנראה שאזדקק להם אם יתברר שלמרות חודש חופשתי יהיה מי שיזנק על "רחובות לארדו" כמוצא שלל רב ויכתוב עליו כאשר רירו גורם לקצר חשמלי כשהוא ניגר בין מקשי המקלדת. כפי שחשדתי, השוקרים לא היו נחוצים. לפני מספר שנים יצא לאור בעברית בשיהוי מערכתי, תרבותי וכנראה גם בשל ההפרש בשעות "פחד ותיעוב בלאס וגאס", ספרו ההזייתיתיעודי של ד"ר הנטר תומפסון שראה אור לראשונה בשנת 71'. ספר כזה, כמו ספריהם של מקמרטרי ואחרים, שכמו נשלפים ממדפי הפרטי, שמישהו טורח להוציא לאור בעברית, גורם לי לחשוב שלא הכל אבוד. עד שראה הספר אור בעברית, הייתי נוהג לקנות ממנו כמויות לא קטנות באנגלית ולחלק למי ממכרי שחשדתי בהם שיבינו את גדולתו ויפענחו את הקשר האישיתרבותי שפיתחתי כלפיו. גם את ספרו הנהדר הזה של תומפסון (היריעה קצרה מלצייר כעת קווים לדמותו של מחולל ז'אנר הגונזו בניוז'ורנליזם) קיבלתי במוסף זה בתרועה רמה. מעט לא פרופורציונית, אני מודה, בימים שבהם עסוקה ישראל בנושאים דוחקים יותר, אבל מה לעשות ותומפסון הוא לא עמוס עוז וספרו אינו אוטוביוגרפיה מוסווית על החיים בין ירושלים, חולדה וערד. רק כדי להבהיר שלא כל המאמצים התרבותיים הללו בעיתונות שלבה גס במה שאיננו עתיר רייטינג הם סיזיפיים ונטולי קהל בהכרח, שמחתי להיתקל במקרה בהוצאה מחודשת של הספר. הפעם הוא נראה מטופח ומפואר יותר, כולל ביוגרפיה קצרה על הד"ר. על דשו האחורי, במקום שמקובל להדפיס ציטוטים מתלהמים מדברי הביקורת, מצאתי ציטוט מדברי ואחריו ציטוט מדברים שכתבו אדם ברוך ואחרים. במלחמה הזאת, על הפרצוף שנשקף אלינו במראה התרבותית, לא תמיד אנחנו מובסים. לעתים יש נצחונות קטנים; כמו המכתבים הרבים שאני מקבל מקוראים, שבהם הם או מודים לי שערכתי ביקור בעולמם או שואלים היכן ואיך מוצאים את הספר או את התקליט שעליהם כתבתי. כיוון שההקדמה מתארכת וסוסי בלאקי בוטש בפרסותיו לפני שהוא נכנס לרחובה הראשי של לארדו, אני מבקש לנצל את הזמן ולהצביע על תופעה נוספת, ישראלית וירודה, המקיפה את מי שמגינים בלהט משיחי על חפירות חייהם התרבותיים. הצופים הערנים הללו חייבים להביא בחשבון שהרחובות האכזריים מלאים במבקרים שעיקר עשייתם היא לקרוא את דברו של המבקר שירה את יריית הפתיחה ולייצר ביקורת הפוכ מוסווית על החיים בין ירושלים, חולדה וערד. רק כדי להבהיר שלא כל המאמצים התרבותיים הללו בעיתונות שלבה גס במה שאיננו עתיר רייטינג הם סיזיפיים ונטולי קהל בהכרח, שמחתי להיתקל במקרה בהוצאה מחודשת של הספר. הפעם הוא נראה מטופח ומפואר יותר, כולל ביוגרפיה קצרה על הד"ר. על דשו האחורי, במקום שמקובל להדפיס ציטוטים מתלהמים מדברי הביקורת, מצאתי ציטוט מדברי ואחריו ציטוט מדברים שכתבו אדם ברוך ואחרים. במלחמה הזאת, על הפרצוף שנשקף אלינו במראה התרבותית, לא תמיד אנחנו מובסים. לעתים יש נצחונות קטנים; כמו המכתבים הרבים שאני מקבל מקוראים, שבהם הם או מודים לי שערכתי ביקור בעולמם או שואלים היכן ואיך מוצאים את הספר או את התקליט שעליהם כתבתי. כיוון שההקדמה מתארכת וסוסי בלאקי בוטש בפרסותיו לפני שהוא נכנס לרחובה הראשי של לארדו, אני מבקש לנצל את הזמן ולהצביע על תופעה נוספת, ישראלית וירודה, המקיפה את מי שמגינים בלהט משיחי על חפירות חייהם התרבותיים. הצופים הערנים הללו חייבים להביא בחשבון שהרחובות האכזריים מלאים במבקרים שעיקר עשייתם היא לקרוא את דברו של המבקר שירה את יריית הפתיחה ולייצר ביקורת הפוכ ם את עצמו לספר בגודל ממוצע המתנועע במהירות ומקדיש פחות תשומת לב לפרטים הקטנים, היקרים והאותנטיים, שעשו את ההבדל ב"יונה בודדה" בין מיתוס למערבון נוסף. "רחובות לארדו" הוא ספר נהדר, מילה שאין להשתמש בה בקלות ראש, אבל אין לו את התכונות הקסומות שהיו לקודמו. מספר זה ואילך, דרך שני הספרים הבאים, מתקשה מקמרטרי לשמור על מיקומו הגבוה של הרף שהציב ב"יונה בודדה". גורלו כגורל אתלטים שבצעירותם דילגו מעל רף של 2.10 מטרים ובזקנתם או שהם חולפים מתחתיו או שהם מורידים אותו לגובה שמרשה להם גופם.במקום שמיותר היה ואפילו מוקדם מדי להחמיר עם הוצאת מודן על העטיפה הסתמית שבה היה נתון "יונה בודדה"; טיפוגרפיה מזעזעת ומקבץ צילומים מיניאטורי שבינו ובין המערב, אז והיום, אין דבר וחצי דבר; מיותר לתת הנחה למי שמבקש להיבנות מהצלחתו של הספר הראשון שהוציא לאור. הפרסה הגדולה ורקע האוכף הדהוי מאחוריה, עטיפת "רחובות לארדו", מנסים במאמץ רב ובחוסר הצלחה משווע, לארוז ספר מאתגר בעטיפה אטרקטיבית. בעבור מי שאינו אמון על הז'אנר, או שלא שמע על "יונה בודדה" ואינו שותה מהמעיין הספרותי הזה, מוותר הספר על חובתו למשוך א ה שלילית במידה שהמבקר כתב טוב וחיובית במידה וכתב רע שהיא יותר התנכלות לעולמו התרבותי של הקולגה מאשר ביקורת נטו. רק בשיחתי האחרונה עם חסיד התברר לי שבתגובה לדברים שכתבתי על "יונה בודדה" כתב מנחם בן, מבקר ספרותי, חצי עמוד שכותרתו היתה, לא פחות, "האלוהית של מיברג". כך בן: "יכול להיות שאפשר להתמכר לספר הזה, כפי שהבטיח לנו רון מיברג שהגדיר את המערבון הזה סיפור ענק בן 900 עמוד על רקע המערב הפרוע האמריקאי כ'יצירה אלוהית', לא פחות. ככה מיברג כתב במוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' והקפיץ את הספר לרשימת רבי המכר. יפה. כל מה שצריך כדי להתמכר, הבטיח לנו מיברג, הוא לקרוא מאה עמודים מתוך הספר, ואז אנחנו בפנים. ועמוק. לא יעזור בית דין". הקורא לא יופתע ודאי לגלות שרוב דבריו של בן מוקדשים לצורות השונות שבהן הוא אינו אוהב או לא הצליח להתאהב ב"יונה בודדה", וכי מכל 900 העמודים בחר להתעכב דווקא על מה שהוא מכנה "פלוצים, שעועית וחירבונים", שזה בערך כמו לכתוב על התנ"ך שהוא ספר על זיונים מלא קטעים טובים. עוד ברור שבן, כהרגלו, לא הקדיש מזמנו ל800 העמודים הנוספים, כמו היו עניין נטול חשיבות ת הקורא. אני יודע מי, למה ואיך היתה צריכה להיראות עטיפת הספר; אבל אי אפשר להגיע לאיכויות הללו כאשר אתה מציע 150 דולר לציור שהעבודה עליו תארך שלושה ימים לפחות. החוויה הגדולה של "יונה בודדה" ויורשיו, היא העובדה שארבע סדרות טלוויזיה שונות, אחת טובה מרעותה, הופקו מספריו של מקמרטרי. כשם שרוברט דובאל הנהדר חסר בסדרות ההמשך (כיצד ניתן להחזיר אותו לחיים בלי לאבד את האינטגריטי?), כך הוא חסר בספרים. את "יונה בודדה", "חזרה ליונה בודדה" (מיני סדרה מצוינת שאינה מבוססת על ספר של מקמרטרי), "רחובות לארדו" ו"גבר מת מהלך", ניתן להשיג בווידאו והסדרות מסתובבות לנצח בערוץ הולמרק. חוץ מ"בחזרה ליונה בודדה", יצאו שלוש האחרות גם בדי.וי.די. ערך מוסף נלווה המעניק נופך אווירתי נוסף לסאגה שבטיפול נכון יכולה לגרום לקורא הישראלי לפתח הרגלי קריאת מערבונים איכותיים. ה שלילית במידה שהמבקר כתב טוב וחיובית במידה וכתב רע שהיא יותר התנכלות לעולמו התרבותי של הקולגה מאשר ביקורת נטו. רק בשיחתי האחרונה עם חסיד התברר לי שבתגובה לדברים שכתבתי על "יונה בודדה" כתב מנחם בן, מבקר ספרותי, חצי עמוד שכותרתו היתה, לא פחות, "האלוהית של מיברג". כך בן: "יכול להיות שאפשר להתמכר לספר הזה, כפי שהבטיח לנו רון מיברג שהגדיר את המערבון הזה סיפור ענק בן 900 עמוד על רקע המערב הפרוע האמריקאי כ'יצירה אלוהית', לא פחות. ככה מיברג כתב במוסף 'סופשבוע' של 'מעריב' והקפיץ את הספר לרשימת רבי המכר. יפה. כל מה שצריך כדי להתמכר, הבטיח לנו מיברג, הוא לקרוא מאה עמודים מתוך הספר, ואז אנחנו בפנים. ועמוק. לא יעזור בית דין". הקורא לא יופתע ודאי לגלות שרוב דבריו של בן מוקדשים לצורות השונות שבהן הוא אינו אוהב או לא הצליח להתאהב ב"יונה בודדה", וכי מכל 900 העמודים בחר להתעכב דווקא על מה שהוא מכנה "פלוצים, שעועית וחירבונים", שזה בערך כמו לכתוב על התנ"ך שהוא ספר על זיונים מלא קטעים טובים. עוד ברור שבן, כהרגלו, לא הקדיש מזמנו ל800 העמודים הנוספים, כמו היו עניין נטול חשיבות (מעניין אם עשה זאת גם עם "מלחמה ושלום") והוא מקנח בעקיצה נוספת: "הז'אנר הספרותי הזה מיועד בוודאי מעיקרו לגברים נטו. כמו מיברג". אינני יודע אם זו מחמאה כשם שאינני יודע אם אני גבר נטו. אני מחובר למדי לצד הנשי שבי (אני מנחש שאפילו בן יודע שיש דבר כזה אצל גברים) בלי שאני שותה תה דרג'ילינג בכוס פורצלן כשהזרת שלי זקורה וגם פרקי ידי אינם רפים, אם כבר מדברים על סטריאוטיפים. לא להתמודד עם בן באתי אלא עם העובדה שאינה מצערת כלל והיא מובנת מאליה אחרי המאמץ והכישרון האדירים שהושקעו ב"יונה בודדה" כי "רחובות לארדו", כמו גם ספרי ההמשך שבאו אחריו ("גבר מת מהלך", "ירח קומנצ'י"), נופל מיריית הפתיחה המהממת של הסדרה הכרוכה, כשהיא נעה אחורה וקדימה בזמן, סביב סיפור חייהם של וודרו קול ואוגסטוס מקריי, קפטנים ביחידת המשמר "טקסס ריינג'רס". בהשוואה לאהבה הגדולה שנהגו לגלות צופי קולנוע ישראלים בימים שבהם היה המערבון ז'אנר קולנועי תקף ופעיל ולא תחום שבו מבקרים במאים איכותיים לעתים רחוקות בלבד; מטרילוגיית "האיש ללא שם" של סרג'יו ליאונה האיטלקי בהשתתפות קלינט איסטווד ועד "טומבסטון", "וויאט ארפ" (מעניין אם עשה זאת גם עם "מלחמה ושלום") והוא מקנח בעקיצה נוספת: "הז'אנר הספרותי הזה מיועד בוודאי מעיקרו לגברים נטו. כמו מיברג". אינני יודע אם זו מחמאה כשם שאינני יודע אם אני גבר נטו. אני מחובר למדי לצד הנשי שבי (אני מנחש שאפילו בן יודע שיש דבר כזה אצל גברים) בלי שאני שותה תה דרג'ילינג בכוס פורצלן כשהזרת שלי זקורה וגם פרקי ידי אינם רפים, אם כבר מדברים על סטריאוטיפים. לא להתמודד עם בן באתי אלא עם העובדה שאינה מצערת כלל והיא מובנת מאליה אחרי המאמץ והכישרון האדירים שהושקעו ב"יונה בודדה" כי "רחובות לארדו", כמו גם ספרי ההמשך שבאו אחריו ("גבר מת מהלך", "ירח קומנצ'י"), נופל מיריית הפתיחה המהממת של הסדרה הכרוכה, כשהיא נעה אחורה וקדימה בזמן, סביב סיפור חייהם של וודרו קול ואוגסטוס מקריי, קפטנים ביחידת המשמר "טקסס ריינג'רס". בהשוואה לאהבה הגדולה שנהגו לגלות צופי קולנוע ישראלים בימים שבהם היה המערבון ז'אנר קולנועי תקף ופעיל ולא תחום שבו מבקרים במאים איכותיים לעתים רחוקות בלבד; מטרילוגיית "האיש ללא שם" של סרג'יו ליאונה האיטלקי בהשתתפות קלינט איסטווד ועד "טומבסטון", "וויאט ארפ" ו"הבלתי נסלח" של איסטווד; מדף ספרי המערבונים הספרותיים האיכותיים משאיר אצלנו מקום לספריהם במשולב של עוז, א.ב יהושע וש"י עגנון. המו"ל הישראלי המצוי, מי שהתנזר שנים ארוכות מדי מז'אנר הבלש והמתח האמריקאיים, הצליח להתעלם מהמערבונים כליל. אלה לא נכתבו בהכרח על ידי מחברי Pulpה בשנות הארבעים, אלא עובדו ברבות השנים לז'אנר לגיטימי שמיטב הסופרים לא יוותרו על הופעת אורח במחוזותיו, והממלא אצלי מדפים שלמים בשעה שאינני מתיימר כלל להיות בעל אוסף דפיניטיבי בתחום. על רקע השממה רחבת הידיים הזאת, עם כדורי הקוצים החוצים אותה כשהרוח מסיעה אותם מעץ יהושע אחד למשנהו על רקע הרכסים האלמותיים של מונומנט וואלי, היתה קפיצתו של מודן עם "יונה בודדה" כה נחשונית ומרהיבה. מה גם שמודן דייק בבחירת אחד הקולות המקוריים, האיכותיים והמשעשעים של הז'אנר. התחושה הבדיעבדית היא, ועליה מעידים הספרים שבאו בעקבות "יונה בודדה", שהאפוס האמריקאי הגדול שלו, שאינו נופל בהרבה מ"מובי דיק" של מלוויל או מ"העירומים והמתים" של מיילר, שמקמרטרי נתן את מיטבו, בנרטיב, בתיאורים, בהעברת תחושת המקום, האווירה והזמן ובתפניות העלילה ו"הבלתי נסלח" של איסטווד; מדף ספרי המערבונים הספרותיים האיכותיים משאיר אצלנו מקום לספריהם במשולב של עוז, א.ב יהושע וש"י עגנון. המו"ל הישראלי המצוי, מי שהתנזר שנים ארוכות מדי מז'אנר הבלש והמתח האמריקאיים, הצליח להתעלם מהמערבונים כליל. אלה לא נכתבו בהכרח על ידי מחברי Pulpה בשנות הארבעים, אלא עובדו ברבות השנים לז'אנר לגיטימי שמיטב הסופרים לא יוותרו על הופעת אורח במחוזותיו, והממלא אצלי מדפים שלמים בשעה שאינני מתיימר כלל להיות בעל אוסף דפיניטיבי בתחום. על רקע השממה רחבת הידיים הזאת, עם כדורי הקוצים החוצים אותה כשהרוח מסיעה אותם מעץ יהושע אחד למשנהו על רקע הרכסים האלמותיים של מונומנט וואלי, היתה קפיצתו של מודן עם "יונה בודדה" כה נחשונית ומרהיבה. מה גם שמודן דייק בבחירת אחד הקולות המקוריים, האיכותיים והמשעשעים של הז'אנר. התחושה הבדיעבדית היא, ועליה מעידים הספרים שבאו בעקבות "יונה בודדה", שהאפוס האמריקאי הגדול שלו, שאינו נופל בהרבה מ"מובי דיק" של מלוויל או מ"העירומים והמתים" של מיילר, שמקמרטרי נתן את מיטבו, בנרטיב, בתיאורים, בהעברת תחושת המקום, האווירה והזמן ובתפניות העלילה וברוחב היריעה, עד שכמעט פרחה נשמתו. אני יכול רק לנחש כיצד מרגיש מי שסיים לכתוב 1,000 עמודים איכותיים של ספר על המערב הפרוע שאינו מזייף, חורק או גונח בעלייה. יתרה מזאת; ספק אם היה הורג את גאס מקריי, ללא ספק אחת הדמויות הכובשות בתולדות הספרות האמריקאית, בספר הראשון, ומותיר את וודרו קול הלקוני, המופנם והנחוש בגפו, ללא הסייד קיק שלו ומי שהיה האתנחתה הקומית. ב"רחובות לארדו" מדלג מקמרטרי אל ימי דעיכתו וזקנתו של קול. למרות שהזמנים הם בני חלוף והמערב החליף פניו, קול עדיין מוציא את מחייתו מציד אדם, בעיקר פושעים ששומרי חוק רגילים מתקשים לעצור אותם. "רחובות לארדו" מזכיר סרט עם הארדי ללא אוליבר או עם קרוסבי ללא הופ. מקמרטרי עובד כך גזר על עצמו ללא מקריי הנהדר, כשהוא מוקף בחבורה של לא יוצלחים, כולל עירוני מסכן אחד מניו יורק, שכל דבר, החל מהרוח המייבבת ועד האינדיאנים, מתנכל לו באכזריות. פי. איי, מגיבורי המשנה של הספר הקודם, היה רוצה להצטרף אל מפקדו שלעבר בריינג'רס כדי ללכוד את הבנדיט המקסיקני ג'ואי גרזה, רוצח מטורף ושודד רכבות סיטונאי, אבל פי. איי נשוי ללורנה, הזונה בעלת לב הזהב וברוחב היריעה, עד שכמעט פרחה נשמתו. אני יכול רק לנחש כיצד מרגיש מי שסיים לכתוב 1,000 עמודים איכותיים של ספר על המערב הפרוע שאינו מזייף, חורק או גונח בעלייה. יתרה מזאת; ספק אם היה הורג את גאס מקריי, ללא ספק אחת הדמויות הכובשות בתולדות הספרות האמריקאית, בספר הראשון, ומותיר את וודרו קול הלקוני, המופנם והנחוש בגפו, ללא הסייד קיק שלו ומי שהיה האתנחתה הקומית. ב"רחובות לארדו" מדלג מקמרטרי אל ימי דעיכתו וזקנתו של קול. למרות שהזמנים הם בני חלוף והמערב החליף פניו, קול עדיין מוציא את מחייתו מציד אדם, בעיקר פושעים ששומרי חוק רגילים מתקשים לעצור אותם. "רחובות לארדו" מזכיר סרט עם הארדי ללא אוליבר או עם קרוסבי ללא הופ. מקמרטרי עובד כך גזר על עצמו ללא מקריי הנהדר, כשהוא מוקף בחבורה של לא יוצלחים, כולל עירוני מסכן אחד מניו יורק, שכל דבר, החל מהרוח המייבבת ועד האינדיאנים, מתנכל לו באכזריות. פי. איי, מגיבורי המשנה של הספר הקודם, היה רוצה להצטרף אל מפקדו שלעבר בריינג'רס כדי ללכוד את הבנדיט המקסיקני ג'ואי גרזה, רוצח מטורף ושודד רכבות סיטונאי, אבל פי. איי נשוי ללורנה, הזונה בעלת לב הזהב מהספר הראשון, ועבותות הבית קושרות אותו לאדמתו. גם הוא נגרר בסוף לעלילה ומציל אותה, אבל הוא עושה כן בעל כורחו. המערב השתנה; קפטן קול אינו יודע דבר חוץ ממלאכת ההריגה. יש בכך משום פחיתות כבוד במעמדו של מי שהיה גיבור טקסני אותנטי. אבל מקמרטרי ביום רע הוא עדיין טוב יותר מסופרים רבים ביום הטוב ביותר שלהם. בהיעדר דמויות הבנויות אל תוך העלילה מצדה הצודק והחוקי, מסיע הסופר את גיבוריו דרך לא מעט מהדמויות המיתולוגיות של המערב הפרוע. הספר שוקק חיי רשע ופשע של פושעים שנלקחו מההיסטוריה האמריקאית. השופט רוי בין, שהכריז על עצמו כחוק ממערב לפקוס; ג'ון ווסלי הרדין, אקדוחן קטלני ששום דבר טוב אינו זורם בדמו; וג'ואי גרזה, הנער המקסיקני שמלאכת ההרג היא העיסוק החביב עליו והידיעה כי קפטן קול האגדי יצא בעקבותיו, רק מלבה את האש הרצחנית המלחכת את לבו.במקור קצר הספר ב500 עמודים מ"יונה בודדה", וגם האות שבה נדפס הוגדלה. אל לקורא לחשוד במקמרטרי שהוא לא יכול היה למלא גם את הספר הזה בסאגה המתמשכת שלו ב500 עמודים נוספים, אבל ניכר בו שבעת כתיבת הספר חש שהוא אינו מנווט בנוף האפי של "יונה בודדה" ותח מהספר הראשון, ועבותות הבית קושרות אותו לאדמתו. גם הוא נגרר בסוף לעלילה ומציל אותה, אבל הוא עושה כן בעל כורחו. המערב השתנה; קפטן קול אינו יודע דבר חוץ ממלאכת ההריגה. יש בכך משום פחיתות כבוד במעמדו של מי שהיה גיבור טקסני אותנטי. אבל מקמרטרי ביום רע הוא עדיין טוב יותר מסופרים רבים ביום הטוב ביותר שלהם. בהיעדר דמויות הבנויות אל תוך העלילה מצדה הצודק והחוקי, מסיע הסופר את גיבוריו דרך לא מעט מהדמויות המיתולוגיות של המערב הפרוע. הספר שוקק חיי רשע ופשע של פושעים שנלקחו מההיסטוריה האמריקאית. השופט רוי בין, שהכריז על עצמו כחוק ממערב לפקוס; ג'ון ווסלי הרדין, אקדוחן קטלני ששום דבר טוב אינו זורם בדמו; וג'ואי גרזה, הנער המקסיקני שמלאכת ההרג היא העיסוק החביב עליו והידיעה כי קפטן קול האגדי יצא בעקבותיו, רק מלבה את האש הרצחנית המלחכת את לבו.במקור קצר הספר ב500 עמודים מ"יונה בודדה", וגם האות שבה נדפס הוגדלה. אל לקורא לחשוד במקמרטרי שהוא לא יכול היה למלא גם את הספר הזה בסאגה המתמשכת שלו ב500 עמודים נוספים, אבל ניכר בו שבעת כתיבת הספר חש שהוא אינו מנווט בנוף האפי של "יונה בודדה" ותח ם את עצמו לספר בגודל ממוצע המתנועע במהירות ומקדיש פחות תשומת לב לפרטים הקטנים, היקרים והאותנטיים, שעשו את ההבדל ב"יונה בודדה" בין מיתוס למערבון נוסף. "רחובות לארדו" הוא ספר נהדר, מילה שאין להשתמש בה בקלות ראש, אבל אין לו את התכונות הקסומות שהיו לקודמו. מספר זה ואילך, דרך שני הספרים הבאים, מתקשה מקמרטרי לשמור על מיקומו הגבוה של הרף שהציב ב"יונה בודדה". גורלו כגורל אתלטים שבצעירותם דילגו מעל רף של 2.10 מטרים ובזקנתם או שהם חולפים מתחתיו או שהם מורידים אותו לגובה שמרשה להם גופם.במקום שמיותר היה ואפילו מוקדם מדי להחמיר עם הוצאת מודן על העטיפה הסתמית שבה היה נתון "יונה בודדה"; טיפוגרפיה מזעזעת ומקבץ צילומים מיניאטורי שבינו ובין המערב, אז והיום, אין דבר וחצי דבר; מיותר לתת הנחה למי שמבקש להיבנות מהצלחתו של הספר הראשון שהוציא לאור. הפרסה הגדולה ורקע האוכף הדהוי מאחוריה, עטיפת "רחובות לארדו", מנסים במאמץ רב ובחוסר הצלחה משווע, לארוז ספר מאתגר בעטיפה אטרקטיבית. בעבור מי שאינו אמון על הז'אנר, או שלא שמע על "יונה בודדה" ואינו שותה מהמעיין הספרותי הזה, מוותר הספר על חובתו למשוך א ת הקורא. אני יודע מי, למה ואיך היתה צריכה להיראות עטיפת הספר; אבל אי אפשר להגיע לאיכויות הללו כאשר אתה מציע 150 דולר לציור שהעבודה עליו תארך שלושה ימים לפחות. החוויה הגדולה של "יונה בודדה" ויורשיו, היא העובדה שארבע סדרות טלוויזיה שונות, אחת טובה מרעותה, הופקו מספריו של מקמרטרי. כשם שרוברט דובאל הנהדר חסר בסדרות ההמשך (כיצד ניתן להחזיר אותו לחיים בלי לאבד את האינטגריטי?), כך הוא חסר בספרים. את "יונה בודדה", "חזרה ליונה בודדה" (מיני סדרה מצוינת שאינה מבוססת על ספר של מקמרטרי), "רחובות לארדו" ו"גבר מת מהלך", ניתן להשיג בווידאו והסדרות מסתובבות לנצח בערוץ הולמרק. חוץ מ"בחזרה ליונה בודדה", יצאו שלוש האחרות גם בדי.וי.די. ערך מוסף נלווה המעניק נופך אווירתי נוסף לסאגה שבטיפול נכון יכולה לגרום לקורא הישראלי לפתח הרגלי קריאת מערבונים איכותיים. | |  | |  |
|
| | |
