איך הבת של הפכה לאמא של אנג'ליקה יוסטון התמקמה באופן לגמרי עצמאי וכשרוני בליגת העל של שחקני הוליווד ג'ודי סלומון 08/03/02 במשפחת טננבאום, משפחה הזויה ביותר ממובן אחד, לאמא קוראים אתלין, אבל היא אנג'ליקה יוסטון, ולאבא קוראים רויאל אבל הוא ג'ין הקמן. משפחת טננבאום, שעומדת במרכזו של סרט בשם זה שעלה אצלנו אמש, היא משפחה קולנועית שבמונחים פסיכולוגיים קוראים לה דיספונקציונלית, ובשפה פשוטה ­ משפחה דפוקה.יוסטון היא דור שלישי למשפחה של אנשי קולנוע מצליחים, ידועים ועטורי פרסים. סבה, וולטר יוסטון, זכה באוסקר על משחקו ב"האוצר של סיירה מדרה", אביה היה הבמאי ג'ון יוסטון, שהיא עצמה זכתה באוסקר משנה על תפקידה בסרט שביים, "הכבוד של פריצי", ב­85'. אנג'ליקה יוסטון היתה צריכה לעבוד קשה בכדי להתנער מהצל הענק של אביה, כמו גם מבכורה כושלת בסרט שלו מ­68', A Walk with Love and Death"", שכמעט חיסלה את הקריירה שלה עוד לפני שהחלה. מאז היתה מועמדת לאוסקר על הופעותיה ב"שונאים, סיפור אהבה" וב"הנוכלים", וכבר שנים שאיש אינו מבלבל בין הייחוס המשפחתי שלה לכשרון המשחק הרבגוני שהיא מפגינה בקולנוע.­ אביך נודע כדמות אקסצנטרית למדי וגם בעלת השפעה רבה על חייך. קווים מקבילים בין משפחת יוסטון למשפחת טננבאום? "בהחלט עבר לי בראש כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה, שלרויאל יש כמה דפוסי התנהגות שמוכרים לי מהבית. כשעבדתי עם אבי על הסרט הראשון הייתי בת 16 ועברנו תקופה קשה מאוד. הייתי עקשנית, תכונה שאף פעם לא מתקבלת בעין יפה אצל שחקנית, והוא היה שתלטן, תכונה טובה מאוד אצל במאי, אבל לרוע המזל החיבור בין שתי התכונות היה רע. כשהייתי קטנה הייתי הילדה הקטנה שלו, אבל כיוון שהוא נסע הרבה להוליווד ואני נשארתי באופן קבוע באירלנד עם אמא שלי ואחי, בכל פעם שהוא חזר הייתי אדם שונה. צמחתי בעוד 20 סנטימטר או שלבשתי גרבוני רשת שחורים, דבר שלא מצא חן בעיניו, כך שהיו בינינו חילוקי דעות."כל זה השתנה מאוחר יותר, במיוחד ב'הכבוד של פריצי', בגלל שהאווירה של הסרט היתה כל כך חיובית ומהנה שזה שינה את הדינמיקה בינינו. אני חושבת שהוא התרכך ככל שהזדקן. הוא גם הפך להיות פחות שיפוטי לגבי. היתה יותר הבנה בינינו בשלב זה ויכולנו לדבר ולצחוק על נושאים רבים. תמיד חשבתי שהוא רוצה שאני אהיה הילדה הקטנה והטובה, וכל הזמן הייתי עסוקה בלנסות להבין את מערכת היחסים הזו".­ מה את הכי זוכרת מהסרט הראשון שלך?"שאסי דיין (ששיחק לצ דה בסרט ­ ג'.ס) היה מקסים. וגם רגע מאוד לא קל, שבו אבא שלי הסביר לי איך להתנשק עם אסי בנשיקת המסך הראשונה שלי. אני זוכרת שממש התייסרתי מהסיטואציה. מי רוצה את אבא שלה בסביבה בנשיקה הראשונה, אפילו כשזו נשיקת מסך ראשונה... זה זיכרון נורא שנשאר לי, זה היה מאוד לא נעים".­ היו לך אז אותם הערכה עמוקה, אהבה וכבוד כלפי אביך שיש לך היום?"כילדה, את זקוקה לאישור של הורייך, את רוצה שהם יחייכו כשאת אומרת משהו מצחיק ושיהיו לגמרי זמינים בשבילך, וזה לא פשוט. זה לא שאני מעריכה אותו יותר היום, תמיד הערכתי ואהבתי אותו. אבל לפעמים זה היה קשה, כי הציפיות שלו ממני היו גבוהות מאוד. בשבילו היינו השתקפות שלו כאב, והוא רצה לדעת שהוא ממלא היטב את תפקידו. הוא היה נוסע לתקופות ארוכות, וכשהיה חוזר לא תמיד התאמתי בדיוק למה שהוא תכנן או דמיין, וזה היה לו קשה. בהחלט הייתי מודעת לעובדה שהוא היה איש יוצא דופן, מקסים ונהדר. לפעמים מרוחק וביקורתי ולפעמים רך וחם. הוא היה כמו אריה, או חתול גדול, שלפעמים תוקף ולפעמים עוטף באהבה. היה קשה לדעת לאן תנשוב הרוח, אבל תמיד הערצתי אותו, היתה לי יראת כבוד אליו ורצ יתי להשביע את רצונו".­ מה למדת בתור שחקנית מסבא שלך, ומה העצה החשובה ביותר שקיבלת מאבא שלך?"סבא שלי נפטר שנים ספורות לפני שנולדתי, ולכן מה שלמדתי ממנו היה מצפייה בסרטים, כשהתבגרתי. את 'האוצר של סיירה מדרה' שביים אבא שלי ראיתי 500 פעם בבית, ורק כשהגעתי לניו יורק וראיתי את סבא שלי בסרט אחר שלו הבנתי הכל לגביו. הוא לא היה איש זקן חסר שיניים, הוא היה שחקן. וזה היה שיעור חשוב, כשגיליתי איך הוא ידע להיעלם בתוך דמות ואיך היה צנוע. והוא גם היה גבר נאה עם הרבה חוש הומור. אני אוהבת לצפות בסבא שלי, כי רואים שאין לו פוזה."העצה הטובה ביותר של אבא שלי לגבי בימוי היתה 'לצלם את האקשן'. ועוד אחת היתה 'להניף את המחבט' (לנקוט יוזמה), ואחרת, שאני לא כל כך זוכרת מה המשמעות שלה אבל אני די בטוחה שזו היתה עצה טובה, היתה 'זכרו שתמיד אפשר לשים את הידיים בכיסים וללכת הלאה'. זה קשה, אבל אני עדיין מנסה ליישם את זה כי באמת זה רעיון טוב לא תמיד לקפוץ לתוך כל ויכוח. צריך תמיד לזכור שאפשר לסגת".­ אביך היה צייר ואת נשואה לאמן. אמנות היא חלק מחייך?"גם אמא שלי היתה אמנית, היא היתה רקדנית ב לט עם עין מאוד טובה לצבע, דבר שדחף אותי לאמנות בגיל צעיר. אמא שלי לקחה אותי לראות את מריה קאלאס שרה 'טוסקה', את מרגוט פונטיין ורודולף נורייב רוקדים 'הגברת עם הקמליות'. גדלתי עם מודעות עצומה למה שאנשים מסוגלים לעשות, לאפשרויות של אמנות ולאושר שאמנות מביאה, כך שאני כנראה מחפשת את זה. אבא שלי אהב ללמד ולהסביר לנו מה כל דבר. אני זוכרת שפעם בארוחת ערב אמרתי שאני לא אוהבת את ואן גוך, והוא אמר לי לקום ולעזוב את השולחן ועד שאני לא אתאר לו לפחות עשרה ציורים של ואן גוך הוא לא מעוניין לדבר איתי. זאת היתה האווירה בבית. לא שקיבלתי אז הכל ברוח טובה, אבל מבחינה מסוימת זה מפתח הערכה די מהר".­ ומה בנוגע למוזיקה?"גדלתי לצלילי פרנק סינטרה, אלה פיצג'רלד ואדית פיאף. אמא שלי מאוד אהבה זמרים וזמרות צרפתים ואלה התקליטים הראשונים שאני זוכרת. וגם שירי עם איריים. הדבר הנהדר לגבי אירלנד הוא שאתה יכול להיכנס לכל פאב בכל עיר ותמיד תתנגן בו מוזיקה. מוזיקה תמיד מרגשת אותי וצר לי שאני לא מנגנת בשום כלי, זה אחד הדברים שעליהם אני הכי מתחרטת. לקחתי שיעורי גיטרה במשך שנים, אבל הייתי טובה בזה בערך כמו שאני טובה במתמטיקה."פעם, כשגרתי בלונדון והייתי בערך בת 12, קיבלנו מידיד את האלבומים הראשונים של ברברה סטרייסנד, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין. אני זוכרת שישבתי עם אמא שלי ושמנו את התקליט של בוב דילן והחלפנו מבטים וידענו שאנחנו שומעות משהו שאף פעם לא שמענו. למחרת לקחתי את התקליט לבית הספר וכולם הגיבו בצורה דומה. זה היה רגע משמעותי מאוד, ולדעתי הוא המוזיקאי המודרני החשוב ביותר, אחד שתמיד הקסים אותי, תמיד נתן אז ביטוי מדויק לרגשות שלי. אבל אני אוהבת סוגים שונים של מוזיקה. אני אוהבת מוזיקת ריקודים ואוהבת לרקוד, זה משמח אותי, מעציב אותי, מעורר את הרגשות בכלל, ולכן היה נהדר לעבוד על הסרט הזה, כי הבמאי, ווס אנדרסון, השמיע כל הזמן מוזיקה, והפן המוזיקלי חשוב לו כמו הפן הוויזואלי. נורא עוזר להכיר את המוזיקה של הדמות שלך ­ וזה מה שעשתה לנו המוזיקה שהוא השמיע בין הצילומים".­ מי היתה המודל לחיקוי שלך בסרט הזה?"חברה שמאוד יקרה לי, שאיתה אני נפגשת לארוחת צהריים בערך ארבע פעמים בשנה. ההבדל ביני ובין אתלין, הדמות שאני מגלמת, הוא שאני נוטה להגיב לסיטואציות באופן רגשי בעוד שהיא מגיבה אינטלקטואלית, לעתים עד כדי פגיעה במשפחתה. היא יותר בעניין של תגובה שקולה בעוד שאני מסוגלת להתפרץ למישהו בפרצוף אם אני לא אוהבת משהו שאמר או עשה. אתלין היא מהסוג השוקל כל פעולה מראש, מה שממש לא טבעי אצלי. האשה שעליה ביססתי את אתלין היא מאוד אינטלקטואלית ונבונה, אשה נהדרת, אחת מדמויות האם החלופיות שלי".­ מה למדת מניתוח הדמות שלך והסרט?"אתלין תפסה את רויאל בסיטואציה מאוד מסוכנת וזה הביא לקץ היחסים ביניהם. קרוב לוודאי שהעצה של אבא שלי ­ לשים את הידיים בכיסים וללכת הלאה ­ היתה מועילה במקרה הזה, אבל לקח לאתלין הרבה זמן לעשות את זה. מבחינתי, הסרט עוסק בהיבט הבלתי אפשרי שבאהבה, בחוסר האפשרות לשנות את מושא האהבה. זה בעיקר מה שאתלין חשה כלפי רויאל. האהבה קיימת, אבל פשוט בלתי אפשרי לממש אותה מעשית עם אדם כזה. אנשים כמו רויאל אפשר להמשיך לאהוב, אפשר להעריך, להשתעשע בחברתם, אבל בשורה התחתונה הם לא טובים בשבילך, מזיקים לנשמה, וחייבים להתנתק מהם. זה הדבר הכי כואב בעולם, אבל מבחינות מסוימות גם האפשרות היחידה, ולוקח לאתלין הרבה זמן לעשות את זה באמת. מדובר בעצם בהתגברות, או בניסיון להתגבר על הבלתי אפשרי באהבה, על מה שלא ניתן לשינוי ואי אפשר לקבל".­ מתי קרה שאת שמת ידיים בכיסים, כמאמר הביטוי של אביך, עזבת והמשכת הלאה?"מספר פעמים. עשיתי את זה כשג'ק (ניקולסון ­ ג'.ס) ואני נפרדנו, ואולי הייתי צריכה לעשות את זה בשלב מוקדם יותר, אבל אלה החיים".­ והשנה שעברה היתה ציון דרך בלוח הפרטי שלך?"ציון הדרך הכי נורא היה מבחינתי יומולדת 39, כי ראיתי כבר את גיל 40 מעבר לפינה, אבל אז, תודה לאל, בעלי הציע לי נישואים, מה שריכך קצת את המכה. בעשור האחרון חייתי במין חלל קצת הזוי, כך שגיל 50 בא לי בהפתעה גמורה. עדיין קשה לי להאמין שעברתי את כל הדרך הזאת, וכמעט לא למדתי דבר מעבר למה שידעתי כבר בשנות ה­20 שלי".­ יתרונות וחסרונות בחייך?"קשה לי לזכור את כל היתרונות, מעבר לעובדה הבסיסית שאני די מאושרת. מה שלא בהכרח אומר שלהזדקן זה דבר נחמד לדעתי. אני חושבת שאני פחות לוקחת דברים ללב מבעבר, וזה כנראה דבר טוב. אני קצת יותר פרגמטית משהייתי, קצת פחות היסטרית וקצת פחות נוטה לאבד את העשתונות."החסרונות רבים מדי מכדי למנות. ברור שקשה להתבונן בתמונות מעכשיו לעומת תמונות של פעם ולראות את ההבדלים, אבל מצד שני אני מאוד מרוצה מהחיים שלי. אני במערכת יחסים שיש בה הרבה אושר, ובעלי הוא כוח מאוד יציב בחיי. ואני עדיין מסוגלת לעבוד ולהרוויח יפה מעבודתי, כך שיש לי הרבה סיבות להיות מאושרת". גנוב לארון הפרסים של ג'ין הקמן ­ שחקן עם ותק של 45 שנים במקצוע וחיבה ברמת תחביב לכתיבה, ציור ומוזיקה קלאסית שאשתו מנגנת ­ אשר בו ניצבים כבר שני פרסי אוסקר, התווסף לא מזמן גלובוס זהב, על גילומו את רויאל טננבאום, אבי משפחת הגאונים המופרעים בסרט "משפחת טננבאום"."אהבתי לגלם את רויאל, כי הוא מין הכלאה מוזרה בין טיפוס חכם לכאורה ועם זה חסר רגישות לחלוטין. תפקיד כזה תמיד כיף לשחק, כי הוא יוצר סוג של מתח עם הדמויות אחרות ומהווה פוטנציאל לסצנה טובה. לדוגמה, הסצנה שבה אנג'ליקה ואני צועדים ברחוב ופתאום היא מסתובבת ומרביצה לי. היא הרביצה לי די חזק גם בפעם השנייה והשלישית, בגלל המתח בין הדמויות".­ יש לך ניסיון אישי עם משפחה דיספונקציונלית?"לא הייתי אומר שהמשפחה שלי היתה דיספונקציונלית, למרות שבשלב כלשהו הורי נפרדו, אבל יש כמה תכונות של אבא שלי ששאלתי לדמות של רויאל. אבא שלי, כמו רוב האבות חלק מהזמן, לא היה שומע בדיוק מה הילדים אומרים ולא היה על אותו גל כמוני".­ איזה מין אבא אתה לשלושת ילדיך?"אני עדיין עובד על זה. אני מקווה שלמדתי משהו מנסיון העבר, אבל קשה לדעת. צרי ך להחזיק אצבעות בנושא המשפחה".­ איך אתה מצליח להיראות אותו דבר ולהיות שונה בכל סרט?"אני פשוט בר מזל שאני יכול להסתמך על נסיון חיים נרחב. למזלי הטוב אני נראה כמו האיש הפשוט, ולכן אני יכול לקחת כל דמות לכל כיוון. אני משתדל להימנע מאביזרים ועזרים, לא כי יש לי התנגדות עקרונית אליהם, אלא כי זה פשוט לא מתאים לי".­ משתמע מדבריך שמשחק הוא עניין פשוט, אבל אומרים שאתה מלחיץ שחקנים טירונים."אני לא מודע לכך שאני מלחיץ מישהו. אני רואה את עצמי כעוד שחקן. כשאני נמצא באתר צילומים אני בחדר אחד עם עוד שחקנים ואני לא רואה שום סיבה שמישהו יילחץ משחקנים אחרים. צריך לבוא מוכן ולעשות את העבודה. אבל אני זוכר שעבדתי עם מלווין דגלאס לפני שנים, והייתי לחוץ כי הוא עשה סרטים כל כך טובים. בסוף למדתי ממנו המון, כי ראיתי איזה מקצוען הוא. לדעת את הטקסטים שלך, לאן ללכת ומה לעשות ­ זה לא רק כישרון כמו שרבים מאמינים, זה עניין של מקצוענות".­ איך אתה עובד עם כשרונות צעירים?"כשפגשתי לראשונה את הבמאי ווס אנדרסון הוא נראה לי כל כך צעיר שחשבתי שיותר מתאים לו להיות עוזר הפקה ולא במאי. אבל המרא ה מטעה. הוא במאי מאוד מוכשר ובסופו של דבר מאוד נהניתי בהסרטה, למרות שהיו לנו רגעים קשים בהתחלה. הוא היה מאוד נחוש לגבי מה שרצה, והיו לנו הרבה שיחות ארוכות על סצנות ספציפיות. לפעמים הוא ניצח ולפעמים אני, אבל הערכתי את העובדה שהוא לא נכנע רק בגלל גילו הצעיר ובגלל שמולו עומד מישהו עם יותר ניסיון. לא שאני יודע כל מה שצריך לדעת על עשיית סרטים, אבל קולטים דברים אחרי 45 שנה".­ הבעיה היא אמון?"תמיד קשה כשיש רקע כמו שלי, במושגים של שנים וניסיון. באתי לעבוד עם בחור בן 31, והרבה על הסט אמרתי לעצמי שאני פשוט מזדקן וקשה לי להשתנות. קשה לקבל רעיונות של אחרים והייתי צריך להזכיר לעצמי הרבה פעמים שבזה העניין, כי מטבע הדברים, חלק מהעיסוק רב השנים במקצוע הוא המחשבה שפעם היה יותר טוב ­ בין אם היה ובין אם לא. עם ווס, למרות שלא תמיד הסכמנו איך לעשות סצנה, תמיד הסכמנו ברמת התהליך, בין אם עשינו את הדברים בדרך שלי או בדרך שלו. זו היתה פשרה, ופשרות הן מטבען לא מרנינות, אבל לפעמים הן הברירה היחידה. בסך הכל נראה לי שמספר הפעמים שהוא גבר עלי היה גדול יותר, וטוב שכך, כי הוא באמת ידע טוב יותר מ ה עדיף לסרט. בעבודה עם במאים צעירים, הדבר הכי קשה הוא לפתח ערוצי תקשורת שיובילו נכון את כולם ביחד לאותו כיוון".