שובה של הג'דע "הג'דעיות", סרטה של איריס מזרחי, כושל בניסיון לנפץ את הסטראוטיפים המשוייכים למצביעות ש"ס זוהר ישראל 28/02/02 קהל המצביעות המסורתי של ש"ס, על פי המחשבה הרווחת בכל אופן, שייך למגזר המקופח ביותר במדינה: גם נשים, גם דתיות, גם מזרחיות. קשה למצוא סטראוטיפיזציה גדולה מזו. מטרת "הג'דעיות", סרטה הדוקומנטרי של איריס מזרחי שישודר הערב (שישי) בערוץ בריזה, היא לנפץ אחד לאחד את כל הסטראוטיפים שקשורים לאותו קהל.נקודת המוצא של מזרחי היא הצעקות "רק לא ש"ס" בכיכר רבין לאחר בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה ­ וזו הטעות הראשונה שלה. אותן צעקות לא נבעו מתוך גזענות, כפי שהיא מנסה להציג זאת. חוסר הסימפטיה לש"ס הוא לא בשל היותה מזרחית (אותו ברק, במאמץ להפיס את אותה רוח, ביקש סליחה לדורות ­ איזו פארסה ­ מאותו ציבור מזרחי), אלא מתוך בוז והגעת מים עד נפש ממה שהפוליטיקאים של ש"ס מייצגים: סחטנות, קומבינות, סיאוב ומושחתות. זה בדיוק כמו שהזלזול בפואד בן אליעזר כראש מחנה השמאל ­ איזו פארסה ­ איננו בגלל המזרחיות שלו, כפי שמקורביו מנסים להציג זאת, אלא בגלל דעותיו והתנהלותו.בכלל, מזרחי, שכל כך רוצה להפריך את ההכללות הקשורות לנשות ש"ס, עושה לאורך הסרט הכללות משל עצמה לגבי ציבור השמאל, ומטפטפת רעל כלפ י "האשכנזים" ("פמיניזם לבן", "בירושלים לא אוהבים את המערך", "שבט נאור" וכן הלאה).לגופו של סרט, כל אישה איתה נפגשת מזרחי מנפצת אולי סטראוטיפ מקובל אחד, אבל למעשה ­ ומזה מזרחי מתעלמת ­ מייצגת אחר. הדבר בולט ביותר בסיפורה של תמי פרח, חוזרת בתשובה בת 24 מתל אביב. מזרחי מציגה את פרח כ"אישה חזקה", מתוך כוונה להראות שנשות ש"ס הן גם דעתניות, עצמאיות ובעלות מילה משל עצמן. אבל הגדרתה של פרח לג'דעיובת ­ הפמיניזם של החילונים ­ ודאי תעורר פלצות בקרב שורפות החזיות ויעל דיין, שכן הג'דעיות של פרח מתבטאת, לדבריה, בכך שהיא זו ש"מחזיקה את הבית", קרי ­ דואגת לאוכל, לבגדים ובעיקר לגבר שלה, שיהיה מרוצה. במילים אחרות, היא אולי לובשת את המכנסים בבית, אבל היא כלל איננה יוצאת מאותו בית.האישה המעניינת ביותר איתה נפגשת מזרחי היא רחלה עטליה, משוררת ירושלמית בעלת תואר שני, שפעילה בגוף האוקסימורוני שנקרא התא הפמיניסטי של ש"ס. עטליה, יותר משהיא חילונית, היא אפילו בעלת דעה פוליטית שמאלנית ("אנחנו עם כובש"). מדוע אם כן היא מצביעה לש"ס, שהאג'נדה הפוליטית שלה היא מרכז וימינה, החילוניות השמאלנית היא ממנה והלאה, והפמיניזם הס מלהזכירו? מזרחי לא מתעכבת על הנקודה הזו. די לה בכך שהיא מצאה עוד אישה שעונה על צורכי הסרט. מזרחי רוצה לנפץ את הסטראוטיפים של מצביעות ש"ס, ומצאה את החריגות לכאורה, שאמורות לעשות עבורה את העבודה. אבל במקרה הזה היוצא מהכלל לא רק שאינו מעיד על הכלל, הוא בקושי מעיד על עצמו. כל אישה בסרט, כפרט, היא אולי ג'דעית לשיטתה של מזרחי, אבל החיבור ביניהן קלוש, וההשלכה מהן על הכלל רופפת יותר מאיך שמכבי תל אביב נראית על המגרש בלי אבי נימני.הש"סניקית החדשה קיימת רק בעיני רוחה של מזרחי. עובדתית, לא נמצאת בסרט אישה אחת שאיננה מזרחית ­ הזיהוי הגורף ביותר עם אותו ציבור. עובדתית, כל אותן נשים "חריגות" מוקפות בחברה שפרופיל מצביעת ש"ס תפור לה כמו בניזרי לכיסא בכנסת. גם פמיניזם אמיתי אין בש"ס, מפלגה שעל פי חוקתה מורכבת מגברים בלבד (כמו מפלגה חרדית, לא חברתית), ומכאן שלא משנה מה תגיד מזרחי ­ בש"ס אין נשים בעמדות השפעה אמיתיות.היחידה שמתקרבת לכך היא יפה דרעי, שגם היא נמצאת היכן שהיא נמצאת לא בזכות עצמה, אלא בזכות בעלה. אל דרעי, שכנס בכיכובה מהווה את אחד משיאי הסרט, מתייחסות נשות ש"ס כאל קדושה. גם מזרחי מנסה להלל את מעמדה של דרעי, ועושה זאת באופן מלא השראה: לאורך כל הסרט משולב פסקול של בוב מארלי, ורק בסופו מסבירה מזרחי מדוע. כי בין דרעי ומארלי, הנשימה נעתקת, עובר חוט מקשר יוצא דופן: "הוא שר 'לא אישה, אל תבכי', ויפה דרעי עומדת במשימה", כך מזרחי. מדהים, שלא לומר מרתק.בסופו של דבר, ב"ג'דעיות" לא מצליחה מזרחי להוכיח את התזה שלה. מה שהיא עשתה דומה להצגת כבשה שנולדה עם חמש רגליים. זה גימיק נחמד, תופס כותרות, אבל זה משהו שקורה אולי אחד למיליון."הג'דעיות", ערוץ בריזה, הערב (שישי), 21:30; ש.ח בשלישי, 22:00 ,5.3 סע רוורס "לימים הבחנתי שהוא יכול לדבר איתנו שעתיים על כדורסל וחירבונים, אבל לא דקה אחת של שיחת נפש. אתה מנסה להגיד לו משהו אישי או נפשי, והוא מיד מתקפל. בגלל זה קראנו לו אריק שבלול" (יהונתן גפן מלכלך קלות על אריק איינשטיין בספרו "חומר טוב", מתוך ראיון ב"7 לילות", 22.2).ואולם, גם לגפן עצמו די ברור כעת, כי אם יחליט השבלול מתישהו לחשוף את מחושיו ולתבוע אותו על הוצאת דיבה, אין לו באמת סיבה לחשוב שהרהורי העבר המעורפלים והנגועים באינטרסים הללו שלו ישמשו עבורו "חומר טוב" גם בבית המשפט. ובכל זאת, אולי דווקא יש בהם משהו. אולי, אחרי הכל, המיתולוגיה המהלכת הזו של הרוק הישראלי מעולם לא הייתה יותר מאוהד כדורגל ממוצע, ריקני, נטול רגישות ומחוסר השראה פואטית מינימלית, שמאכלס את מושבו הקבוע בבלומפילד עם גרעינים וצעיף אדום, ויורק את הקליפות על הקרחת של זה שלפניו. אולי. אולי ככה אנחנו אוהבים אותו. אולי אחרת הוא לא היה אריק איינשטיין.אז נכון, כשמפרקים מיתולוגיות לגורמים, בדרך מגלים בהן פה ושם כמה סדקים ופגמים. גם המקרה של איינשטיין הוא כזה. קצת קשה לשכוח לו את תקופת הערס היווני עם ה"שכשנבוא" המיותר, ואת תקופת החזרה הפאתטית לגנון עם "אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו". אבל במחשבה שנייה, לפרק זה תמיד יותר קל מלבנות, ואיינשטיין ­ ירצה גפן או לא ­ הצליח לבנות לעצמו את המיתולוגיה הזו במו ידיו. הדרך שבה הוא עשה זאת ממש לא רלוונטית.לאחר שעבר גלגולים מוצלחים ומוערכים כרוקיסט, כנציג חתרני של הארצישראליות ("סע לאט", "יושב בסן פרנסיסקו על המים"), וגלגולים מוצלחים ולא מוערכים כערס יווני וכילד מפגר ­ הגיע איינשטיין, באלבום הסולו הקודם שהוציא, "יש בי אהבה" (95'), לגלגולו הנוכחי כזונה של נוסטלגיה. מאז אותו אלבום, איינשטיין (בן 63 וקצת), נוסע לאט, אבל רק ברוורס. "שמש רטובה", האלבום החדש שלו ­ כמו גם "סע לאט ב'", "יש בי אהבה" והחזרה המתוקשרת לשלום חנוך (היום כבר אפשר להודות מבלי לגמגם ש"מוסקט" לא היה משהו) ­ הוא לא יותר מהתרפקות נוסטלגית מוקצנת ומוחצנת על שורשיו הצבריים.למרות זאת, זה בהחלט לא אומר שהאלבום לא טוב. להפך, וברוב המקרים הוא גם מאוד מרגש. ארקדי דוכין ומיכה שטרית, שהלחינו לאיינשטיין כמעט את כל השירים, עשו לרוב עבודה נהדרת והצליחו לייצר שירים אריק איינשטני ים טיפוסיים, כמעט כמו "לבכות לך" של אביב גפן. "מרחף בחלל", השיר הפותח והיחידי שהולחן על ידי שלום חנוך, מתווה את הקו הכללי המוכר: עייף בחינניות, רגוע ומלודי להפליא. איינשטיין זורק בו תמונות ואסוציאציות ארעיות מהעבר, שלעתים מלוות בקריצות עקיפות להווה ("יונה בחלון, רשתות וקוצים"), ושביחד יוצרות אווירה נוסטלגית של דיוקן עצמי מרגש. אחר כך, ב"שחורה שלי", הוא משתמש בהשראה שקיבל בבלומפילד ("אדומה שלי") על מנת להגיע למקומות עמוקים יותר, כמו אהבה וגעגוע, ולוקח עמו גם לחן מצוין של דוכין; ב"ואת חוזרת לשלכת", אחד השירים הטובים באלבום, הוא מרטיט לבבות בטקסט נפלא של יענקל'ה רוטבליט (שאחראי ללהיט גלגל"צ הנוכחי הממאיס ­ "דרכנו") ובלחן חזק לא פחות של מיכה שטרית; ב"זה אני" הוא בורח בהפתעה לרוקנ'רול, וזה קצת לא במקום; "חיוורון" חיוור קמעה; את "מיס בננה", שמחפשת לעצמה, בעזרת רוטבליט, מאהב ממשפחת הפירות ("אבטיח הבטיח אבל לא עמד, המנגו החליק לה ישר מן היד", סרט ההמשך ל"אדון שוקו"); "שמש רטובה", שיר הנושא, מאופק ומצוין, וב"כמה טוב", השיר המסיים (של רוטבליט), אפשר למצוא התעסקות פואטית ומקורית עם מיקרוסופט: "ועיר פותחת חלונה ללכוד חלום ברשת". חמוד.מסתבר שאריק השבלול עדיין יודע טוב מאוד מה שהוא עושה. הוא יודע שבגילו ובמעמדו יסלחו לו ויאהבו אותו גם אם הוא לא יבחר לעצמו דמות קונספטואלית חדשה, ויתעסק אך ורק במה ובמי שהיה פעם. למזלו, הוא גם יודע שאם התוצר הסופי יהיה מספיק מרגש ונעים לאוזן ­ הוא בשקט יוכל להמשיך לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם, ולהיות בסדר עם כולם. טוב נו, אולי חוץ מעם יהונתן גפן."שמש רטובה", אריק איינשטיין, הוצאת אן.אם.סי פצצה מתקתקת ברוכים הבאים לעולמם הפאתטי של הרווקים והרווקות, אומר חנוך לוין בין השורות. עולם שאין בו אבירים על סוסים לבנים, או להבדיל ­ נסיכות נטולות צלוליטיס שנולדו בלונדיניות. עולם בו הפגנה של שמחת חיים עולה בזיעה, עולם בו האהבה נחשבת למותרות ובאופן טבעי נדחקת לשולי סדר העדיפויות. ככה זה, אין זמן לחלומות. צריך למצוא כלה או חתן.צפו להשלמה עם ברירת המחדל, אומר לוין, עם הנמוך ביותר שיש. זהו סוף עידן הבררנות, קצה של יכולת הבחירה. ההתפשרות הבלתי נמנעת גוררת עליבות שאין לה אח ורע, שנובעת מהפחד להיות לבד, ובעיקר מהלבד. המשא ומתן, המשחקים הכה­הכרחיים בתחילתן של מערכות יחסים, מתקצרים לאין שיעור.פלוציקה (אורנה בנאי) משוועת לזוגיות. יותר מכל היא לחוצה לענוד טבעת נישואין על אצבעה, ומוכנה עבור זה לספוג השפלות לאורך כל חייה. זניידוך, הגבר שלצדה (רמי ברוך), אינו אוהב אותה ומתריס על כך בפניה. הוא בעיקר אוהב את עצמו. אבל את פלוציקה לא מעניין שהיחס הוא חד­צדדי, שזניידוך ממאן לשכב עמה, שלא לדבר על לישון איתה באותה מיטה. כלל לא מפריע לה שבן זוגה הוא טיפוס אגוצנטרי, יהיר ושחצן, העסוק בעצמו ובהתפלספויותיו. התנהגותה דוחה אותו, והיא מזהה את רתיעתו ממנה וממשיכה כאילו כלום. נדמה שהיא מוכנה לספוג הכל ובלבד שתהיה סוף סוף נשואה.זניידוך מנסה להסתיר זאת, אבל גם הוא מיואש, לא פחות ממנה. הוא לא מבין כיצד אדם משכיל וחיובי כמוהו נקלע למבוך הרווקובת. כשהוא מבין שהמבוך הוא בעצם מבוי סתום, הוא עצמו חרד מהמחשבה על חיי בדידות, לא פחות מהנשים בהן נהג בגסות רוח. לאחר שהוא עוזב את דירתה של פלוציקה, מופיע על סף דלתה חראבינו (נדב אסולין), סוג של זיין חלקלק, המשופשף, ככל הנראה, בשוק הפנויים­פנויות. המאהב חראבינו מודע לחולשתן של נשים מתבגרות, שחיי הבדידות והרווקובת מעבירים אותן על דעתן, והוא מנצל בציניות רבה את מצבן הרגיש.כשזניידוך מגלה את הרומן בין פלוציקה לחראבינו, הוא חש לפתע שהאישה הכנועה והזנוחה שהייתה בשליטתו, תלויה בחסדיו, היא עכשיו עצמאית ומחוזרת. הוא מנסה להחזיר אותה אליו, אולי כדי לבחון את ערכו ואת האגו שלו, אבל פלוציקה, החווה שוב ריגושים של חיזור, של לב מפרפר, מנפנפת אותו.זניידוך לא מבזבז זמן ומידפק על דלתה של בולבה (עירית קפלן), שכנתה של פלוציקה, חובבת מושבעת של בדיקת טחורים כחלק בלתי נפרד מהפור­פליי, ובולבוסית מכובדת בזכות עצמה. בולבה מודעת לחוסר האטרקטיביות שלה ולזמן ההולך ואוזל. היא מצהירה בריש גלי את מה שנשים רבות חשות: גולת הכותרת היא הגיל, ובשל כך השעון מתקתק בדציבלים רמים. "אני לא הולכת לחכות הרבה. לי בוער. הנעורים מאחוריי. אין לי רזרבות של יופי שישמור את ערכי", אומרת בולבה בכאב נחוש, לאחר שזניידוך מסתייג ממעשה ידה של זו (המשתייך, כאמור, לאגף הפרוקטולוגיה), ומביע את סלידתו הכללית מהמצב הנואש אליו הגיע. בצר לה, מתנחמת בולבה בזרועותיו של אויסטווינד (אלון דהן) המכוער, עלוב הנפש, שמתפקד כספחת של בולבה לעת מצוא. וכך נע ונד זניידוך בין פלוציקה הנואשת והמושפלת, ובין בולבה; בין דירה אחת לשנייה; בין דחי ובין דכי.גם ב"רווקים ורווקות", שמעולם לא הועלתה על במה קודם לכן, חנוך לוין מתעלל בדמויותיו. ההצגה טובה ומשעשעת, ותמיד תהיה אקטואלית. למרות המצבים הגרוטסקיים והמשעשעים שיש ב"רווקים ורווקות", העיבוד העכשווי של אלדד זיו למחזהו של חנוך לוין עלול לגרום לרווקים ורווקות שעברו את גיל השלושים, מעבר להזדהות עם המצב, אף לתחושת אי נו חות מסוימת. כי השעון הביולוגי לא חדל לתקתק, ואצל חלק מהרווקים והרווקות זה הדבר היחיד שדופק בבית."רווקים ורווקות", מאת חנוך לוין; בימוי: אלדד זיו; תאטרון הקאמרי אחוזי צפייה * "תודה לכם שהייתם איתנו. זה לא היה קל, אבל זה היה הכרחי" (גבי גזית מודע לסבל הכרוך בצפייה בתוכנית הלילה שלו)* "אני מכיר אתכם, אתם שניים עם קרחת" (מועיין אל­חילו, הפרשן לענייני ישראל ברשות השידור הפלשתינאית, מראה ש"זו ארצנו" הפכה לקאלט גם בעזה ובגדה)* "ש­לום!" (דני רופ, רגע לפני הגשת התחזית ביום ראשון, מראה שפנינה דבורין הפכה לקאלט גם בערוץ 2)* סופשבוע שעבר היה חגיגה לזמר העברי. ב"יומן" הייתה כתבה אחת על "דרכנו" ועוד כתבה על זמרי מחאה, וב"אולפן שישי" הייתה כתבה על שירים ששומעים בעיתות משבר. הנה אנו המיואשים* משום מה ערוץ 10 לא משדר את פרקי "זינוק לאתמול" (שבת, 16:30) לפי הסדר הכרונולוגי. טוב, למה כבר אפשר לצפות מערוץ שכל לוח המשדרים שלו נמצא בזינוק לאתמול.