אני לא שייכת לדור הזה של טוחנות הגברים ספר הילדים החדש שלה, על שתי חפרפרות חברות, עורר אצל כמה גברים קונוטציה לסבית, אבל את הסופרת יעל איכילוב זה מצחיק רותי קדוש 25/02/02 לאחר שפרסמה שני ספרים מצליחים למבוגרים חובקת בימים אלה הסופרת יעל איכילוב ספר ילדים חדש. "באחרונה חולפות לי בראש מחשבות על אימהות", היא אומרת.אפשר להגיד מזל טוב, את בהריון?"לא, עדיין לא. אמא שלי אומרת שהדרך היחידה שלה להיות סבתא לנכדים ממני היא באמצעות פונדקאות, והיא צודקת. אני אדם איטי, חיה כבר 12 שנה עם גבר ורק עכשיו התחלתי לחשוב על ילדים. אבל כיוון שניתנה לי הזדמנות נפלאה כאשה להיות אמא אני לא מתכוונת לוותר עליה. בעבר זה הפחיד אותי, היום כבר לא", אומרת איכילוב בת ה­33, שנשואה לארז, נכדו של משה איכילוב שעל שמו נקרא בית החולים התל­אביבי.בינתיים, עד שתחבוק בזרועותיה תינוק או תינוקת, מבט בוחן במדף ספרות הילדים הביא אותה למסקנה, העגומה והמוכרת, שבמרבית ספרי הילדים הגיבור הראשי הוא בן ואילו הבת היא הדמות הנלווית הפאסיבית, הנסיכה (שלגייה) שמחכה לנסיך הגואל. כיוון שכך, ישבה וכתבה בעצמה 'ספר בנות' עם קורטוב של הומור, "רינה עושה דברים מעניינים" (בהוצאת עם עובד), המעוטר באיוריה המקסימים של טלי מנשס."קראתי את הספר לשלושת האחיינים שלי, שהגיבו ממש כמו מבקרים מק צועיים, אבל כל מי שכותב ספר ילדים כותב אותו קודם כל למען הילד שבו. כל אחד זוכר מה זה להיות ילד", אומרת איכילוב. גאווה מלווה בפחד "רינה עושה דברים מעניינים" הוא סיפורה של רינה, חפרפרת סקרנית, שנמאס לה לחפור ויום אחד היא נפרדת מחברתה הטובה רותי ("בחרתי שמות הכי ישראליים שאפשר") והולכת לעשות דברים מעניינים. בדרכה הארוכה וההרפתקנית לחיפוש ה'אני' האמיתי שלה היא צועדת עם הנמלים, לועסת עשב עם הפרות, צוללת עם הדגים, נעקצת על­ידי הדבורים, מקרקרת עם התרנגולות, עד לבסוף היא חוזרת אל רותי, חברתה החפרפרת, כדי לעשות איתה ביחד בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות ­ לחפור."רינה מגלה שכיף לה לחפור עם רותי, עם מישהי שהיא מאוד אוהבת, והיחד הזה הופך את העשייה לדבר כיפי. זוהי מסקנה נשית על עצמי ועל החברה, שאומרת שנשים הן יצורים שיתופיים, שכן בסופה של המחילה מגיעות שתי החפרפרות, שהן גם חברות הכי טובות, אל ביתן המשותף. היו גברים ששאלו אותי האם העובדה שהן גרות יחד מעידה על כך שלספר יש מסר לסבי", מספרת איכילוב.מה השבת להם?"אני מודה שזה הצחיק והעציב אותי בעת ובעונה אחת. ממש איבדנו פרופורציה. למה גברים מוכנים תמיד לדמיין שתי נקבות ביחד, גם כשהן גורות בנות חמש? למה בזמן האחרון כולם אומרים 'סיימתי', ומפחדים לומר 'גמר תי', מחשש שתיכף יכניסו אותם למיטה. מה, הכל מתחיל ונגמר בפורנוגרפיה?"אני לא מתריסה. בעיני, חברות בין נשים היא דבר מאוד טבעי, אבל מאחר שהיא אינה מתקבלת כך אצל אחרים החלטתי להדגיש אותה. כשכתבתי את הספר חשבתי על החברות שלי עם עירית אלקבץ, הדוברת של 'עם עובד'. היא אחותי, היא חברתי הטובה ביותר, ושתינו אוהבות מאוד לעשות דברים ביחד. אז אפשר לומר שהספר הוא קצת עלינו".כיוון שנוסף על היותה סופרת איכלוב היא גם דוברת של "הספרייה החדשה" ("זה חלק מהאידיאולוגיה שלי, האומרת שאשה צריכה לעבוד ולהתפרנס. אם בעתיד אצליח להתפרנס רק מכתיבה, אעשה זאת"), היא שבה ומזכירה את שני ספריה הקודמים שהתפרסמו באותה הוצאה, "נסיך לב אדום" ו"זמן פציעות". בימים אלה היא שוקדת על כתיבת תסריט ל"זמן פציעות", לאחר שהוצע לה לעשות ממנו סרט, "וזה כל מה שמותר לי להגיד", היא אומרת. חוץ מזה היא גם מרצה. ב­20 במרץ (ב­9 בערב) היא תדבר על נשים בספרות במלון "מצפה הימים", שלרגל חודש האשה הבינלאומי יקיים במהלך החודש מספר אירועים שעוסקים בחיי נשים.בתחילת דרכה ככותבת הכניסה איכילוב קובץ של סיפורים קצרים שכתבה לתוך מעט פה חומה ושלחה אותם בעילום שם למנחם פרי, עורך "הספרייה החדשה" ומי שהיה מרצה שלה בחוג לספרות. "רק כעבור שנה מנחם גילה, בעזרת חברה שלי, שאני כתבתי את הסיפורים. הוא התקשר וצרח עלי באותו יום, אז אמרתי לו: מנחם, בוקר טוב. עד שהתקשרת כבר יש לי חצי רומן ביד, וכך קובץ הסיפורים הזה לא פורסם מעולם. נורא התביישתי להיחשף בשמי. חשבתי לעצמי: מה אני אגיד שאני סופרת, מה אני, עמוס עוז? אבל לאט לאט אני הולכת וצוברת ביטחון וכבר מסוגלת לדבר על עצמי כסופרת. זו גאווה שמלווה בפחד עצום. כמי שעובדת עם סופרים ידועי שם אני מאוד מבינה את פחדיהם. הרי דווקא כשהם מפורסמים ומוערכים יש להם מה להפסיד".למה בחרת דווקא ב"ספרייה החדשה" כבית הוצאה לספרים שלך?"אחרי הספר השני שלי, שמכר הרבה וקיבל ביקורות טובות, אני חושבת שאני נמצאת מעבר לחובת ההוכחה שחלה על סופר מתחיל. תראי, למנחם (פרי ­ ר.ק.) יש יוקרה מקצועית. הוא אבי כל העורכים, וככזה הוא בחיים לא היה מפרסם את הספרים שלי רק בגלל שהם שלי. הוא עשה את זה רק משום שהוא חשב שהם טובים. אגב, גם את הספר השלישי, שנכתב כעת, אני אוציא ב'ספרייה החדשה', למה לא?"בפ ינת בית הקפה התל­אביבי החביב עליה במיוחד איכילוב מציגה את עצמה כ"אשה של נשים", שמאמינה באחוות נשים, ומציינת את חוזקן של גיבורות ספריה, אבל מדגישה שאינה מתלהבת מהחלוקה של 'נשים מנוגה גברים ממאדים'. "כולנו שייכים לכדור הארץ, ואני תומכת גם בחצי השני של האנושות, הגברים", היא אומרת. "אינני שייכת לדור הזה של טוחנות הגברים, למרות שלפעמים אני חושבת שגברים הם יצורים מעט מוגבלים, אבל לא צריך להגזים. יהודית קציר ומנחם פרי אמרו לי לא אחת, שדמויות הגברים בספרים שלי שלמות, בניגוד לדמויות הגברים אצל כותבות צעירות אחרות. הדמויות בספרי מאוד מתאימים לגברים שאני מכירה מחיי האישיים".כשאיכילוב היתה בת שמונה נפטר אביה מיכאל (מישה) מסרטן הריאות. לדבריה, היא היתה צריכה לכתוב שני ספרים כדי להבין מה קרה לה בילדותה, ולמה דמות האב בספרה הראשון יצאה כל­כך רעה. ""הכעס שהדחקתי בילדותי על כך שהוא מת ועזב אותנו לבד פרץ החוצה. המון דברים ששכחתי חזרו אלי במהלך הכתיבה", היא נזכרת.עם זאת, זכרון הפרידה של הילדה יעל מאביה החולה איננו טראומתי. יומיים לפני מותו הוא עוד יצא אליה בשארית כוחותיו ופגש אותה לב וש בפיג'מה על מדשאת בית החולים, כדי שלא תזכור אותו גוסס ומחובר למכשירים. "זה היה למען הילדים", היא מסבירה.כארבע שנים לאחר מותו, כשהיתה בת 12 וחצי, אמה נישאה בשנית, לגבר שגם שמו היה מיכאל (מישה), עולה מבריה"מ. "זמן רב הסתובבתי בעולם בתחושת רחמים על כל מי שיש לו רק אב אחד. לי היו שניים. מצד אחד סבלתי מהיעדר טוטאלי של אבי הביולוגי, מצד שני היה לי אב מאמץ נפלא שגידל אותי, ולשניהם קראו מיכאל (מישה)", מספרת איכילוב.את ההתנהלות של אמה האלמנה, שבגיל 38 נותרה עם שני ילדים, היא מתארת כ"התגלמות הפמיניזם", אך לדבריה "היא לעולם לא תודה בזה. פמיניזם נראה לה עניין רדיקלי מדי. גם לרחמים עצמיים לא היה אצלנו מקום. כשאמה של אחת הילדות בבית הספר שלי נפטרה, אמא שלי שתחיה הוכיחה אותי ואמרה: 'ואת חושבת שאת מסכנה? תראי את הילדה הזאת ­ אין לה אמא'."היא אשה חזקה מאוד, אמא שלי. מיד לאחר האבל היא חזרה לעבודתה כאחות, עשתה תורנויות כדי לפרנס את המשפחה וגידלה בכוחות עצמה אותי ואת אחי יואב, שמבוגר ממני בתשע שנים (תא"ל יואב גלנט, שהיה מפקד השייטת ­ ר.ק.). היא נהגה לכל מקום ועשתה הכל. אפילו חתמ ה לאחי, שהתנדב לשרת בשייטת, כי 'זו הבחירה שלו'. היא היתה אם חד­הורית בימים בהם המושג הזה לא היה קיים. אני זוכרת שהיא היתה חוזרת ומשננת באוזני ש'אם מישהו ידבר אליך בגסות, או חלילה ירים עליך יד, אז קודם כל תשברי לו משהו על הראש ואחר­כך תלכי משם מהר'. זה היה מסר של כוח שהיא העבירה לי, על זכותי על חיי ועל גופי", אומרת איכילוב.זה 12 שנה היא חיה עם הגבר שלה ("הכרנו צעירים מאוד"), עו"ד ארז איכילוב. לפני שש שנים הם נישאו בניו­יורק בנישואים אזרחים, בעת שהיו בביקור אצל אמו, פרופ' אורית איכילוב מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל­אביב. "אמא של ארז היא פמיניסטית אמיתית. אמריקנית, רדיקלית ואשה מדהימה", מחמיאה לה כלתה. מסדר נשים משפחתי מאז נישואיה נושאת איכילוב בגאווה את השם המיוחס. "תופעת שני השמות שסוחבות נשים על עצמן נוראית בעיני. ממילא אין לנו, הנשים, שם משלנו. זה או השם של האב או השם של הבעל. חוץ מזה, אמא שלי נורא רצתה שאחליף את השם, כדי לסמן התחלה חדשה וגם כדי שכולם יידעו שסוף­סוף הבת שלה התחתנה", היא אומרת בחיוך.על אף שזכתה במשפחה קטנה נוספת מצד בעלה ("זכיתי בלוטו"), היא שומרת על קשר אמיץ וחם עם משפחת אמה, בעיקר עם נשי המשפחה. "במהלך השבעה על סבא שלי החלטנו להקים מסדר נשים משפחתי. מאז כולנו ­ אימהות, דודות, בנות דוד וילדות ­ נפגשות אחת לחודש, כל פעם בביתה של אחת משלוש האחיות של אמי. מפגש הנשים כולל את בנות כל הגילים, הגוונים וההשקפות הפוליטיות. יש לי אפילו קרובים באריאל, היית מאמינה? אבל כולם הם המשפחה המורחבת שלי ואני שייכת אליהם, זו הדרך שלי להרגיש אנשים ששונים ממני אבל קרובים אלי. כל אחת מביאה משהו לאכול ואנחנו מחליפות מתכונים, מספרות את ההיסטוריה המשפחתית, מעלות אנקדוטות על נשים ומספרות סיפורים. אנחנו משפחה כזאת של מספרי סיפורים. מבחינתי, מדובר בחומר גלם נפלא, שאולי פעם אעשה בו שי מוש ראוי". www.nashim@maariv.co.il