דניאלה לרר, בעלת בר- מסעדה "אני עוברת השתלמויות בנושאים של יין, ויסקי, ליקרים ועוד, כדי שאוכל להביא כל הזמן משקאות טובים" יעל חן 24/02/02 דניאלה לרר, בעלת הבית של "בארוד", בר­מסעדה ירושלמי ותיק ונחשב, לא נחה לשנייה. היא מציתה סיגריה אחרי סיגריה, ונמצאת בשלושה מקומות בבת אחת ­ במטבח, שם היא משגיחה על התבשילים, בבר, שם היא מבריקה כוסות, וליד הלקוחות, שמספרים לה על צרותיהם והשמחות שלהם.היא בת 47, אם לתאומים בני 22 שעובדים איתה במקום. אורי, העובד על בסיס קבוע, ודני, איש מחשבים, שמגיע מדי כמה ימים לעזור. את הבר הקימה לפני שבע שנים, והוא נחשב לאחד הברים העשירים ביותר בארץ מבחינת היצע המשקאות שלו. לרר עצמה, דור חמישי בירושלים, מבשלת כאן אוכל שהיא קוראת לו "ספרדי­ירושלמי" והכולל "פסטליקוס" (בצק ממולא בבשר וצנוברים, שאותו היא זוכרת שאכלה כילדה קטנה בשבת בבוקר עם הביצה של החמין), סלט מיוחד עם עלי זעתר, "פטוש" (סלט ירקות עם רימונים ופיסות לחם קלוי), וקציצות תרד בלימון, הנחשבות כמאכל התאווה של המקום."פיני, חבר שלי, שהוא הבעלים של 'פיני בחצר', גילה שמולו התפנה מקום", מספרת לרר על השתלשלות האירועים שהביאה אותה להיות בעלת בר­מסעדה. "עד אז עבדתי בהפקות טלוויזיה, והייתי ידועה כמי שאוהבת מאוד לארח ולבשל. פיני ה ציע לי לפתוח את המקום, ונדלקתי. היה חסר בירושלים מקום שיוכלו לשבת בו אנשים קצת יותר מבוגרים. לא פאב, בלי מוזיקה שקורעת את עור התוף. עד היום אני כמעט ולא מכירה מקומות שאפשר לשבת ולשוחח בהם בלי לקרוא למלצרית שלוש פעמים בשעה, כדי שתנמיך את המוזיקה".הבר של לרר נחשב כבר למוסד, לדבריה "בעיקר בגלל המוזיקה. יש כאן הופעה קבועה ביום שישי בערב, של נגן אקורדיון וירטואוז בשם אמיל איבינדר, שמנגן מוזיקה בלקנית. אנשים מגיעים לשמוע אותו באופן קבוע כבר שש שנים. מלבדו יש בשבת אחר הצהריים ג'ז עם נגנים מתחלפים נהדרים"."התחלתי לעבוד כ'קצת מבינה'", היא אומרת, "ומאז אני עוברת השתלמויות בנושאים של יין, ויסקי, ליקרים ועוד, כדי שאוכל להביא כל הזמן משקאות טובים. אני גם מכינה וודקה מיוחדת עם פירות ­ אגסים, משמשים, סברס, שסק, תאנים, אפרסקים. זה יוצא מטריף". השם "בארוד" נלקח מזיכרונות ילדותה. "כשבנו את ירושלים, כשהייתי קטנה, היו מפוצצים המון סלעים כדי לבנות בניינים ולסלול כבישים. לפני שהיו מפוצצים, הפועלים היו צועקים 'בארוד' על מנת שאנשים שנמצאים בסמוך יברחו ויסתתרו. זו צעקה שאני זוכרת מהילדו ת שלי בירושלים, וכשפתחתי את המקום זה נשמע לי מתאים, כי המסורת היא חלק מאוד חשוב בחיי". אפרופו מסורת ­ אמה של לרר, שמחה, היא זו שבנתה את תפריט המסעדה, ואף בישלה במטבח בשנים הראשונות, עד שלרר החלה לבשל בעצמה. לבר, הנמצא ב"חצר פיינגולד" לא רחוק מנחלת שבעה, מגיעה שמחה מדי יום שישי לקבלת שבת, אז היא טועמת את המאכלים של בתה ומעבירה ביקורת כשצריך. "יש לה טענות", אומרת לרר, "על כך שאני לא דבקה רק באוכל הירושלמי המסורתי, והכנסתי לתפריט גם אוכל שהולך טוב עם שתייה, כמו סטייק, קלמארי ושרימפס". העבודה לא קלה, לדבריה. "אני מגיעה לכאן בצהריים, ועומדת על הרגליים כל היום. אבל כל מי שאני רואה סביבי שמצליח, אלה אנשים שעובדים שעות ארוכות. מי שמשקיע, נהנה. ואני מאוד נהנית מהעבודה". לרר נהנית בעיקר מהקשר עם האנשים ומהשיחות שהיא מנהלת איתם. "אני יודעת המון סודות, אבל כמובן שכאן הכל דיסקרטי", היא אומרת. "לא פעם מגיע מישהו עם אשתו אחרי שהיה כאן יום קודם עם החברה, ואני כמובן לא מסגירה את הסוד. הרבה מהלקוחות מגיעים אלי, וזה אומר שאני צריכה לחלק הרבה תשומת לב. הדבר תובע ממני להיות גם בעלת עסק וגם חברה". ויש לה גם כמה סיפורים זכורים במיוחד. "לפני כשנה הגיע לכאן יהודי, תושב חוץ, שרצה לעשות עלייה, והתאכזב מכל מה שקורה כאן. במקרה הוא הגיע ל'בארוד'. הוא הגיע לכאן בכל יום, ובזכות הבר נשאר בארץ. לפני כמה חודשים גם הגיע אלי זוג צעיר, שבא לספר לי שהם הכירו אצלי".מוטו: "להיות גם בעלת עסק וגם חברה".