הרואה את הנולד בתום חמש שנות טיפולי פיריון, טירנה לסרי- בוטביקה, אחת מהקוראות בקפה המפורסמות בארץ, חובקת בן בכור אילנה שטוטלנד 24/02/02 טירנה לסרי­בוטביקה לא היתה צריכה לקרוא לעצמה בקפה כדי לדעת שתסבול מבעיות פיריון. מי שנחשבת לאחת מהקוראות בקפה המפורסמות בארץ, ידעה שהדרך לילד משלה לא תהיה לה קלה. "אני נושמת ומרגישה את עצמי ולכן גם חשתי שיהיו לי בעיות, ודאגתי להיערך לכך מבחינה כלכלית. כל החיים שלי אינם סטנדרטיים, אז כנראה שגם ההריון והשלבים בדרך אליו נועדו מלכתחילה להיות חריגים. מי שנולדה כמוני בעת מלחמה, יכולה לעשות משהו בשלום?".קשה ככל שהיתה, הדרך הזו הסתיימה באושר רב לפני כחודש וחצי, עם היוולדו בחודש השביעי של בנה הבכור, שנולד במשקל 1 קילו ו­570 גרם. הילד מצוי עדיין בהשגחה בפגיית בית החולים "סורוקה", עד שיגיע למשקל הרצוי וישוחרר הביתה.עשרות אנשים המתינו מחוץ לחדר הלידה, ולא פחות מ­63 זרי פרחים נספרו במחלקת היולדות ביום שלמחרת הניתוח הקיסרי שעברה, חלקם נשלחו מלקוחות נאמנים. לאחר שהתאוששה, הגיעו רבים לאחל מזל טוב באופן אישי, ביניהם אמנים כמו יהודה אליאס, זאב רווח, אורנה ושייקה לוי ואחרים.זה היה סופן הטוב של חמש שנות המתנה ארוכות. "הייתי נרדמת בדמעות, עם השיר של שרית חדד 'ילד רוצה להביא לעולם', ומתפללת שזה יקרה גם לי", היא מחייכת היום, ומציגה לראווה את הבגדים והצעצועים של הנסיך הקטן, שממתינים לו בבית. אחרי עשרות בדיקות שעשתה וחמש הפריות מבחנה שעברה בשנה וחצי, התבשרה ב­16 ביוני, יום לאחר יום הולדתה, שהיא בהריון."רק המפונקות מספרות שזה כואב. לגבי, הפריית המבחנה היא כאילו זכיתי לילד מעבודת יד. ראיתי את העוברים לפני שהחזירו לי אותם לרחם, ומבחינתי זו היתה יצירת אמנות על כל שלביה", היא אומרת. "עד כדי כך נהניתי מהעניין, שהרגשתי הרבה יותר טוב בתקופת ההפריות מאשר בהריון עצמו, שהיה קשה מאוד עבורי. בכל הפריה עברתי תהליך מתיש למדי של זריקות, בדיקות דם רבות, הרדמה כללית לשאיבת הביציות ולסיום תהליך החדרת העוברים, שלעתים נעשה בטשטוש ולעתים בהרדמה מלאה. ולמרות כל מה שעברתי, פשוט נהניתי". מכשפה כל השנה היא נולדה בחודש יוני, רגע לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים, ונקראה על שמם של מיצרי טיראן. את דרכה בעולם המיסטיקה החלה בגיל 12, אז קראה בקפה לאחת מבנות משפחתה וגילתה לה דברים שהדהימו אותה. השמועה על כוחותיה המיוחדים עברה במהרה מפה לאוזן, ותוך תקופה קצרה התפרסמה הנערה מבאר שבע בכל הארץ. עם הזמן, דבק בה אף הכינוי "מכשפה", ולטירנה, מסתבר, זה אפילו מחמיא. "בכלל לא מפריע לי שמכנים אותי כך. אנשים רגילים יכולים להפוך למכשפות רק בפורים, ואני יכולה להיות מכשפה כל השנה. אז למה שאתרגז?", היא צוחקת.מי שהפכה לאמא בגיל 35, נחשבה לאורך שנים רבות לרווקה נצחית, וארבעה חודשים לפני שנישאה אף הצהירה כי אינה מתכוונת להתחתן כלל. אבל הצהרות לחוד ואהבה לחוד. בסוף זה קרה גם לה, עם הקבלן מנשה בוטביקה (45), שחלק עימה את ביתה ומיטתה במשך שנים, כשהיחסים ביניהם, לא ייאמן ­ מבוססים על ידידות בלבד. "במשך שבע שנים היינו ידידים מאוד טובים", היא אומרת. "מנשה חי אצלי בבית, אפילו ישן איתי באותה מיטה, אבל לא היה בינינו שום דבר רומנטי. עד שלילה קר אחד זה פשוט קרה". הידידים הפכו לנאהבים, קבעו תאריך, וב­ 24 בנובמבר 97' נישאו בבאר שבע בחתונה מפוארת ומתוקשרת."אני עדיין מרגישה הרווקה הנצחית, ומקווה שגם בעלי מרגיש כך. נשארנו אותם חברים טובים כמו פעם, עם אותה פתיחות וללא קנאה, ורק עם תוספת קטנה וענקית של קילו שבע מאות".גם כשהצהירה שאינה מתכוונת להינשא, ידעה שאולי חתונה לא ­ אבל ילדים כן. "מהרגע שנישאנו לא השתמשנו באמצעי מניעה, אבל גם לא היינו בלחץ להרות מיד", היא אומרת. "אך לאחר תקופה קצרה אבי ז"ל חלה במחלה ממארת, והיה לי חשוב שהוא יידע שאני בהריון, ואז באמת נכנסנו למרתון".משכשלו ניסיונותיה להרות באופן טבעי, טירנה החליטה לבצע בדיקות באופן פרטי, שעלו כסף רב. אולם אף אלה לא הסתיימו בהריון המקווה. "הרופאים אמרו לי שהכל תקין אצלנו, ואני לא הבנתי למה אם הכל תקין אני לא נכנסת להריון. היו כאלה שאמרו שאני סובלת מכל מיני בעיות. אחד אמר שהשחלות שלי לא בסדר, שני זרק סיפור אחר. ואני הלכתי מאחד לשני, מנסה להיאחז בכל שביב של תקווה. לפעמים הרגשתי שמנסים למכור לי סיפורים בכוח, כדי שאמשיך לנסות עוד ועוד טיפולים. בסופו של דבר הוצאתי המון כסף, והתייאשתי. לא ידעתי כבר למה להאמין ולמה לא ".­ אילו טיפולים עברת אז?"הזרעות. בגלל הטיפולים והכמויות הגדולות של ההורמונים שקיבלתי, התהלכתי באותה תקופה עם בטן גדולה, כמו של הריון. אנשים ברחוב היו מלטפים לי את הבטן, אומרים לי 'מזל טוב', ואני הייתי עונה 'תודה'. רק לחברים הקרובים שלי סיפרתי את האמת, שבעצם אני בכלל לא בהריון".לפני כשנתיים, לאחר שנואשה מהטיפולים במגזר הפרטי, הגיעה למחלקה להריון חוץ גופי במרכז הרפואי "סורוקה". "כשהמליצו לי על 'סורוקה', לא האמנתי שאחרי שהייתי אצל רופאים פרטיים דווקא שם יוכלו לעזור לי. אבל ברגע שנחתתי ב'סורוקה', הרגשתי בתוך חממה. את כמויות החום והאהבה שקיבלתי שם, ואת ההתייחסות המקצועית של הרופאים ­ מראש המחלקה ועד לצעירי הרופאים והאחיות ­ קשה לתאר".הבירורים שעשה הצוות הרפואי ב"סורוקה" לא העלו כל בעיה רפואית. טירנה החלה לעבור הפריות מבחנה, ובחודש יוני האחרון התבשרה שהיא נושאת תאומים. השמחה היתה עצומה, אך מוקדמת. דרך היסורים עוד לא תמה, ובשבוע התשיעי להריון הסתבר שלאחד העוברים אין דופק. "הייתי בבית כשהתחלתי לדמם", היא נזכרת, "נכנסתי להיסטריה. הגעתי למיון ואושפזתי מיד. הרופאים ב דקו ואמרו שעובר אחד הלך. הרגשתי כמו משוגעת. הייתי מיואשת, בכיתי בלי סוף, פחדתי שגם העובר השני ימות, והרגשתי חסרת אונים".­ זה די מוזר שדווקא בתקופת הטיפולים היה לך קל, ובהריון קשה ומפחיד."זה נשמע מצחיק, אבל במהלך ההפריות פחדתי מהרגע שיגידו לי שאני בהריון. תארי לעצמך שאת עושה הכל כדי להרות, אבל פוחדת ממה שמצפה לך. במהלך ההריון היו לי המון רגעי יאוש ודכאונות, כי הרגשתי שאני בעצם אחראית על דבר שאני לא יודעת איך לשמור עליו, ושכל הזמן אני צריכה להיוועץ ברופאים לגביו. אסרו עלי לנסוע לחופשה או לעבוד עבודה פיזית, וחודשיים לפני הלידה שכבתי בשמירת הריון בבית החולים. הייתי שבורה, לא מטופחת, כבר בלטו לי שורשי השיער שמתחת לצבע. וחוסר הוודאות הזה המשיך להציק לי. לא ידעתי אם אצליח לעבור בשלום את ההריון הזה".­ מי תמך בך?"המשפחה, החברים, הצוות הרפואי, כולם השתדלו לעודד ולפנק אותי. בעלי ואחי, עוזי, היו מגיעים לחדר שלי עם פיג'מות חמודות עם דובונים, ועשו הכל כדי לדאוג למצב רוח טוב. והאמת שכנראה שלא נראיתי כל כך רע, כי גם אז גברים התחילו איתי. לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות". אמא היסטרית בימים אלה היא עדיין נחה ומחלימה מהניתוח הקיסרי שעברה. בביתה המעוצב להפליא בשכונת רמות בבאר שבע כבר מוכן חדרו של התינוק הטרי, אותו היא מבקרת מספר פעמים ביום. בין לבין היא מקפידה לשאוב חלב ולהאכיל אותו ב"סלף מייד". את שמו, אגב, היא לא מגלה עד ברית המילה.­ ובכל זאת, היו גם הנאות בתקופת ההריון? "כן, נהניתי מהאפשרות להתפרק ולהישבר. גם כשהתחלתי להרגיש את העובר זז בבטן מאוד התרגשתי, וגם החום הרב שקיבלתי מבעלי ומאנשי המקצוע מאוד עודד אותי".­ במהלך הנסיונות שלך להרות, לא חשבת על אופציית האימוץ?"לא הייתי מפסיקה את ההפריות אף פעם, כי לא איבדתי תקווה, והתהליך בכל פעם ריגש אותי מחדש. יחד עם זאת, ימים ספורים לפני שידעתי שנכנסתי להריון, דיברתי עם בעלי על האפשרות לאמץ, ללא קשר להפריות. לדעתי, לאמץ זה דבר יפה גם כשיש ילדים. ילד מאומץ יודע להחזיר להוריו תודה אחרת מילד ביולוגי".­ מה היתה דעתו של בעלך בנושא?"יש לי בעל מקסים, שהולך איתי יד ביד בכל נושא. התחתנתי עם אדם סובלני וסבלני, מתחשב ומבין. זה היתרון בפער הגילאים בינינו, ובתור מגדת עתידות בהחלט ידעתי לבחור לע צמי את הבעל הנכון. גם מנשה עבר תקופה לא קלה, כי אני הייתי זו שחוותה על בשרה את כל הקטע של הזריקות, האולטרסאונד והאישפוזים, כשהוא הרגיש חסר אונים. וכמו שהוא חיזק אותי במהלך התקופה הזו, כך גם אני חיזקתי אותו".­ תארי את הרגע הראשון של האמהות."את הניתוח הקיסרי עברתי בהרדמה חלקית, והייתי עדה למה שקורה סביבי. נהניתי מכל הניתוח, ואפילו צילמנו חלק ממנו. אבל הכי נהניתי להירדם בתום הניתוח. הייתי מותשת מהכל, ולפני שנרדמתי פרצתי בבכי של הקלה, מעין 'וואו, הנה אני כבר עם ילד והכל מאחורי'. אחרי כן, התחושה היתה של אושר, הקלה וגם פחד. פתאום הבנתי שמעכשיו אני צריכה לשנות את אורח החיים שלי ולהתמודד עם משהו שאני לא מכירה. האחיות לימדו אותי לקלח את הילד, להחליף חיתול, ואני הייתי די לחוצה, כי לא ידעתי כלום. עכשיו אני מאושרת שזכיתי לזה. עכשיו אני צריכה גם להפסיק לעשן בבית".­ איזו אמא תהיי?"קשה לי עוד להגיד באופן חד משמעי, אבל לדעתי ­ סופר­היסטרית. השילוב הזה בין חוסר הניסיון ואמהות בגיל לא צעיר, עושה את שלו. אבל בעניין הזה אני גם בונה על מנשה. היתרון הוא שלילד הזה יש אבא טוב, דודי ם פנטסטיים, סבתות נהדרות, ואני מקווה שגם האמא תהיה בסדר. בינתיים אני מבלה את רוב שעות היום בבית החולים, עוקבת מקרוב אחר הצאצא המתוק שלי ומתחילה כבר לחשוב על החגיגה הגדולה שאעשה לו כשיגיע הביתה".­ ומה עם הקריאה בקפה? יהיה לך זמן לזה?"אני מאוד מתגעגעת ללקוחות שלי ולא מתכוונת לוותר עליהם. במהלך כל התקופה האחרונה לא עבדתי, בגלל השכיבה שנכפתה עלי והאשפוזים התכופים, והם מאוד חסרים לי. אבל לא לדאוג, אני עוד מעט חוזרת אל עצמי ואל העתידות".­ ולמרות שזה כל כך טרי, את חושבת על עוד צאצא?"למרות שאני בסך הכל חודש ומשהו אחרי ניתוח קיסרי, אני מודיעה בשיא הכנות, שאו­טו­טו אני חוזרת שוב להפריות, לאותן הידיים הנאמנות שטיפלו בי ב'סורוקה'. ידיים שאני לא מפסיקה להודות להן יומם ולילה, שהעניקו לי את האושר הגדול של חיי".­ מסר אופטימי לנשים שעוברות עכשיו את מה שעברת."ראשית, עם רמת הטיפול שמעניקים כיום בתי החולים הציבוריים, אין לדעתי שום סיבה לפנות לרפואה הפרטית ולשפוך שם כמויות עצומות של כסף. בנוסף לכך, למרות כל הקשיים שכרוכים בתהליך, נשים צריכות להשתדל לשמור על שגרת חייהן במ הלך הטיפולים, לשתף את הבעל בתחושות וברגשות, והכי חשוב ­ אסור להתייאש. בעזרת מחשבה חיובית מגיעים לבסוף גם לתוצאה חיובית. תחשבי טוב, יהיה טוב. הרי אנחנו בסך הכל מכונות. הרע קיים בעולם, אבל אנחנו באנו לייצר את הטוב. לכן, מה שנחשוב הוא מה שיקרה. קל מאוד ליפול בתהליך כזה לתוך רחמים עצמיים והתבכיינות. אך לפעמים צריך גם לדעת לזרום עם מצבים קשים. לא לפחד מהרוע, לזרום עם הקושי, ואז מגלים לפתע שהוא נגמר ונעלם".