"אלוהים, אני רוצה לחזור הביתה ביחד עם אמא והילד" בלעדי. יומן הכלא ההודי של רוית שריקי אסף חיים, שליח מעריב להודו 22/02/02 הרכב הישן חרק וטיפס במעלה הרי ההימלאיה ההודיים. מרחוק נראו בתי העיירה הקטנה נאהאן, ושלטים מסבירי פנים קידמו את פני הרכב שנסע שמונה שעות מניו­דלהי. הבתים, הצבועים כל אחד בצבע שונה, הריחות החזקים של ארץ רחוקה, כל אלה מציפים אותך בתחושת חופשה משכרת, שהיתה מושלמת אלמלא הידיעה על הפגישה הצפויה תוך כמה שעות, עם רוית שריקי.שריקי כלואה בהודו. לפני חודש וחצי היא נידונה ל­10 שנות מאסר על החזקת 2.5 ק"ג של גראס. בשלושת השבועות האחרונים, ובעיקר אחרי לידתה של בתה הקטנה, אור, תחת שמירה בבית­חולים, נשמעה זעקתה בכל אמצעי התקשורת ונדמה כי היא חודרת לכל בית בישראל.צעירה בת 22 מקריית­ים, שיצאה עם החבר שלה לטיול, וכמו שקורה לפעמים בהודו, כל מה שצריך להשתבש, אכן השתבש. שריקי, שלא האמינה שזה אפשרי, מצאה את עצמה כגיבורה של סרט אימה שלא ביקשה להשתתף בו. מעצר, חקירות, משפט שנמשך מספר חודשים והריון בלתי­מתוכנן לפיני, החבר שלה. בסופה של הטרגדיה ­ או אולי רק בתחילתה ­ היא נידונה לעשר שנות כלא. איתה נשפטה גם בר כהן, בת 19 מטבריה, חברה שהכירה במהלך הטיול וצירוף מקרים מוזר הביא אותן לאותה מונית בדרך לבירת הודו, דלהי, מתכננות לשוב לישראל. אותה מונית שאחרי שעה וחצי נסיעה, מהכפר קסול בצפון הודו, נעצרה לפתע במחסום משטרה ושינתה באחת את חייהן.בסיטואציה אחרת יכלה העיירה קטנה נאהאן, בה נמצא הכלא המרכזי של מדינת הימצ'ל פרדש, להיות מקום נהדר לנופש בקיץ ההודי החם: הרים מרהיבים ביופיים מזדקרים בצד הדרך, תושבים מסבירי פנים וחייכנים מזמינים לשיחה. אבל כל אלה נשכחים אחרי הפגישה עם רוית בכלא. התחושה היא קשה, הלב נקרע ומסרב להאמין.שביל צר בתוך יער מלא קופים מוביל אל הכלא. פתאום, בין העצים נגלה המבצר. חומת אבן בגובה שמונה מטרים ומעליה סורגי ברזל גבוהים, מחודדים, המבהירים מיד שהודו מסבירת הפנים נעלמה. מכאן יש רק חוק אחד, החוק הנוקשה של הכלא.הביקור נערך בתא קטנטן, בכניסה לכלא. הקירות שחורים מפיח וריח עשן ממלא את החדר. על ספסל עץ ארוך, שמשני צידיו דלתות ברזל כבדות, פגשתי את רוית ואת בר מבולבלות אך מנסות לשמור על תקווה. התמונה העולה מכל הסיפורים שלהן קשה וקורעת לב, ובתוך כל אלה אי­אפשר שלא לחשוב על אור, תינוקת רגילה בת שבוע, שנולדה לחיים של כלא.מתוך יומנה הא ישי של רוית שריקי, שנכתב בבית­החולים בשימלה (כשבועיים לפני הלידה):27.1.2002"לבר,מה איתך? אני בשימלה בבית­חולים, כנראה שאני אהיה פה עוד די הרבה זמן. אני בדיכאון עמוק מאוד ובא לי למות. אי­אפשר להתקשר עם העולם והשוטרות בקושי נותנות לי לזוז. גם מהבן זוג שלי אין חדש וכנראה שאמא שלי מגיעה ב­31 לחודש. אתמול היה פה העורך דין אנופ ציטאקארה והוא הבטיח לי במאה אחוז שאנחנו בקרוב מאוד משתחררות. יש לי משהו בדם ואומרים לי שזה יכול לסכן את הילד. זה הורג אותי".הסוהרים לא מניחים לנו, אינם עוזבים את החדר לרגע, אבל בתיק שלי, שלא נבדק, פועל מכשיר הקלטה. רוית מבינה עניין ומתחילה לתאר את המקום:"זה חדר קטן וצפוף ובו עשר נשים. אין מקום לזוז. כל החיים הם על מיטת העץ עליה אנחנו ישנות. את האוכל אני תולה על הקירות, כי העכברים והחולדות מגיעים אליו. אלה חולדות בגודל של חתולים. חוץ מהן יש גם עכברים וקופים שיורדים מהגגות, מגיעים לתוך החדר ועולים על המיטות. בגלל זה הילדה כל היום עלי. אני לא מורידה אותה."כל הזמן רטוב ומסריח וביוב עולה אל תוך החדר. אין מים לשטוף את הכלים והם מס ריחים. אין ברירה אלא לשים אותם מתחת למיטות עץ, ואז העכברים והחולדות מגיעים ואוכלים את השאריות. זה לא מקום לבני אדם. אני רואה את אור הקטנה, היא כל­כך חמודה, כל­כך יפה ולא מתאימה למקום הזה. אני מצטערת בשבילה, אני מבקשת ממנה סליחה בגלל שלי אין מזל. רוב היום אני בוכה. אני מסתכלת על עצמי ולא מבינה איך זה אפשרי, איך הגעתי למצב כזה, מי משחק ככה בחיים שלי?"אתמול, אחרי חמישה ימים התקלחתי, כי ביום ראשון נותנים חצי דלי של מים פושרים. את התינוקת אני מנקה עם צמר גפן לפעמים. בחדר אין דלת, רק סורג. קר נורא ולא מגיעה שמש. הילדה פשוט מסכנה. בלילה אני לא מחליפה לה חיתול כי קור אימים ואני מפחדת שהיא תתקרר. היא כל­כך קטנה, העור שלה עדין. לפעמים אני שמה שמיכה על הסורגים כדי לעצור את הרוח. אבל כל פעם שהשומרים רואים את זה הם צועקים להוריד את השמיכה. אתמול הנקתי אותה בלילה, ומרוב עייפות נרדמתי כשהיא עלי. אחרי 20 דקות התעוררתי וראיתי אותה קפואה. התחלתי לבכות".29.1.2002"לבר,אני שוב כותבת לך מכתב שאינו יודע מאיפה להתחיל. זה שבא לי למות את כבר יודעת ובטח גם לך בא בדיוק אותו הדבר . אין פה אוכל כמו שצריך את כבר יודעת איך זה. ציטאקארה הבטיח שעד אפריל נצא מהבוץ הזה אבל את האמת להגיד לך אני רועדת מפחד וכבר לא יודעת מה לחשוב ולהאמין. אולי זה משהו שעשיתי בגלגול הקודם של החיים שלי אבל עכשיו זה גם אני וגם הילד שייוולד פה. פחות או יותר הבנתי מה שיש לי בדם וזה כנראה איזה בקטריה, אין לזה שום קשר לאיידס".הכל החל לפני כשנה. רוית, סטודנטית ב'טכניון', חיפשה יחד עם פיני, החבר שלה, מקום לבלות בו חופשה מהלימודים. הם החליטו על הודו. הגיעו לדלהי, רכשו אופנוע ונסעו איתו צפונה, לכיוון הרי ההימלאיה, עם הנופים המדהימים והמפלט ההודי מהחום והדביקות."היינו בכפר קסול הרבה זמן. התכוונתי לחזור לדלהי בדרך לישראל, לקראת תחילת הלימודים. בר, שפגשתי אותה בקסול, רצתה לחזור איתנו לארץ, וביקשה שאסע איתה במונית, זאת נסיעה של 15 שעות. פיני לא הסכים. הוא ביקש שאחזור איתו על האופנוע, אבל לא רציתי שבר תיסע לבד את כל הדרך. התוכנית היתה לקחת מונית מקסול, זה עולה 160 דולר, ואז אחד ההודים הציע לנו מונית שהיתה באכסניה. זה היה נהג שהגיע מדלהי ולא רצה לחזור ריק, אז הוא הציע שנחזור אית ו בחצי מחיר. אתה לא מעלה על דעתך שבמחיר חיסכון של 80 דולר יקרה לך דבר כזה, ותיכנס לעשר שנים. היינו תמימות. את התיקים שלנו במונית שם אחד ההודים מהמלון. ככה זה בהודו, אתה זורק עשר רופי למישהו, והוא עושה הכל בשבילך".30.1.2002"לבר,יש לי חדשות טובות. למרות ששום דבר לא סגור, העוזר של ציטאקארה בא אלי ואמר לי שהשגרירות הולכת להפעיל לחץ על הממשלה, ואולי, בעזרת השם, יהיה לנו נס ונצא מזה מהר ככל האפשר ואולי גם לא נצטרך להגיע לבית­המשפט שוב בחיים. תמשיכי להתפלל, גם אם לא דרך הספר, דרך הלב. על התיק שלנו הולכים לעבוד שלושת עורכי­הדין הכי טובים בהודו, ואני מאמינה שבסוף נצא מזה".אחרי שעה וחצי של נסיעה, בדרך צרה בירידה מההרים, הבחינו הבנות בניידת משטרה החונה בצד הדרך. רוית: "השוטר ביקש דרכונים ונתתי לו. ואז הוא אמר, 'אפשר לבדוק את התיקים מאחור?' אמרתי לו בבקשה, ועדיין ישבתי במונית בלי לחשוב על שום דבר. חושך, אין אור, למעט הפנסים של המונית. לא ידעתי אפילו איפה אנחנו. הוא פתח את התיקים שלי, ניער אותם, הפך אותם, קרע אותם, לא מצא כלום. התחלתי לפחד מהאגרסיביות שלו ולא הבנת י למה הוא זורק את כל הבגדים לחול. רציתי להגיד לו מה אתה עושה, אבל פחדתי לדבר. כשהתחלתי לסדר את התיק שלי, ראיתי את השוטרים מתווכחים עם נהג המונית בהודית. לא הבנתי על מה המהומה. ואז הגיע השוטר, הראה לי משהו ושאל 'מה זה?'."התחלתי לקלוט שמשהו הולך להשתבש. אמרתי לו שזה לא שלי וכך גם בר. פתאום הוא התחיל לקרוע את התיק והוציא משם חבילה, אמר לי 'זה שלכן, ועכשיו לתחנת המשטרה'. לא הבנתי מה קורה. התחלתי לבכות, לצרוח, ירדתי על הברכיים ואפילו נישקתי לו את הנעליים. התחננתי, אמרתי לו שזה לא שלנו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע".31.1.2002"אלוהים,אני רוצה למות, רוצה שכבר תיקח אותי מהחיים האלה, אין לי כוח יותר. ב"ה, זאת אומרת בעזרתך, כשנצא מהסיפור הזה, ובתקווה שכמה שיותר מהר, אני אתחשבן עם כל הממשלה המחורבנת הזאת. אני שונאת את הודו ואני רוצה לחזור הביתה. בבקשה ממך, תעשה איזה נס אלוהים, אין לי כוח לסבול יותר. או שתהרוג אותי או שתוציא אותי מפה".בשלב הזה ניסתה רוית לעשות את מה שידעה שמקובל בהודו במצבים כאלה ­ לשחד את השוטרים. זה אולי היה מצליח, אילו היו לה עשרת­אלפים דולר במזומן. "היו עלי 1,700 דולר ולבר נגמר הכסף. הצעתי לו את כל הכסף. הצעתי לו אפילו את הגוף שלי, אבל הוא לא רצה לגעת בי. הוא לקח את הכסף והלך לדבר עם שוטר אחר בפינה. אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר, אנחנו ארבעה שוטרים, זה לא מספיק לנו. בכיתי והתחננתי שיעזוב אותנו. אמרתי לו 'אני ילדה, מה לי ולדברים האלה? עוד יומיים אני צריכה לטוס הביתה, לישראל. ההורים שלי מחכים, אני סטודנטית ואמורה לחזור ללמוד'. שום דבר לא עניין אותו. שאלתי אותו כמה כסף הוא רוצה, והוא ענה 'עשרת­אלפים דולר במזומן'. הצעתי לו לעלות לקסול ולעצמי חשבתי שאאסוף כסף מהישראלים, העיקר להשתחרר מהסיוט הזה. אבל בר פחדה להישאר לבד, שלא יאנסו אותה. אז לא עזבתי. היום, אחרי שאני יושבת פה ושומעת סיפורים מאנשים, אולי הייתי מתמודדת עם הדברים אחרת".1.02.2002"לאלוהים,אני מצטערת אם הייתי רעה. אני רוצה הביתה. אלוהים שלי, אני רוצה לארץ ישראל. אין לי כוח יותר להיות פה. אמא צריכה לתת לי תשובה בקשר למה שקורה איתי. אני משתגעת, למה הילד הזה צריך לסבול, והאם הייתי ילדה כל­כך רעה שמגיע לי כל זה? למה אמא ואבא צריכים לעבור את כל הסיוט הזה? למה צריכים להתייחס אלי כמו אל רוצחת? אני מתחילה לשנוא את החיים האלה. אני רוצה ללדת ולמות. איפה אתה אלוהים, בוא אלי כבר. מתי יגיע התור שלי ותוציא אותי מפה?"לפנות בוקר הגיעו רוית ובר לתחנת המשטרה, כשאף אחד לא מסביר להן על מה נעצרו. רוית: "בשלב הזה כבר הייתי באיחור של המחזור ועלה על דעתי שאולי אני בהריון. תיכננתי להגיע לארץ ולעשות בדיקות, ולראות אולי נתחתן. אמרתי לשוטרים שאני בהריון, אבל לאף אחד זה לא שינה. בערב הביאו לנו מסמך בהודית וביקשו שנחתום עליו. אמרתי שאני לא מוכנה לחתום על משהו שאני לא מבינה, אז הרביצו לי מכות עם מוט ברזל וגומי. בכיתי וצעקתי 'אני בהריון, אל תרביץ לי', זה לא עזר. גם היום, כשאני נזכרת בזה אני בוכה ויש לי צמרמורות בכל בגוף. בחיים לא קיבלתי כאלה מכות. כשכבר לא יכולתי לעמוד בכאב קשקשתי משהו על הדף".4.2.2002"אלוהים, איפה אמא? העורך­דין הבטיח שהיום היא באה. אלוהים, מה יהיה? לאן אני אקח את הילד? איך אני אפרד ממנו? אני עוד פעם בוכה. אני רוצה שזה ייגמר כבר. אלוהים, תשמור על אמא. למה אף אחד לא בקשר? אפילו השגרירה לא התקשרה, אלוהים, תעשה שי היה בסדר".אחרי שלושה חודשי מעצר התחיל המשפט. בתחילה ייצג את רוית ובר עורך­דין הודי, אולם בעצת אדם שפנו אליו והבטיח לשחרר את הילדות, הוא הוחלף. המשפחות התבקשו לשמור על פרופיל נמוך לאורך המשפט ולא להיחשף. רוית: "לכל אורך המשפט חיינו באשליות שאנחנו הולכות להשתחרר. עבדו על המשפחה שלי, ומישהו שהציג את עצמו כבעל קשרים לקח מהם ומאמא של בר 42 אלף דולר. בכל הזמן הזה אני יודעת שמחר­מחרתיים הולכים לשחרר אותי. מבחינת החוק ידענו שאנחנו בחוץ, כי כל מי שראה את התיק אמר 'אין פה ספק, אתן משתחררות'. אבל היתה לי הרגשה שמשהו הולך להשתבש. בכיתי לאמא שלי שחזרה לישראל לפני גזר הדין. אמרתי לה שמשהו לא בסדר. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוב איך אגדל את הילד שלי בכלא".5.2.2002"אלוהים, תעשה נס בבקשה שאמא תחזור עם חדשות טובות, שאני לא אצטרך לחזור עם התינוק לבית הסוהר ושנוכל להיות ביחד, חופשיים. אמן, אמן, אמן"."גזר הדין", אומרת רוית, "היה הפתעה קשה. כששמעתי שהשופט החליט שאנחנו אשמות, והעונש הוא עשר שנים בכלא, התמוטטתי בבית­המשפט. הכל היה בהודית ולא הבנו מה קורה. פתאום אמרו לי 'עשר שנים בכלא'. פשוט נפלתי."הסיוט שלי היה מה יהיה עם הילדה כשאני אלד אותה. מעצמי כבר לא איכפת לי. אבל הילדה? אני מסתכלת עליה ובא לי למות. אני אומרת, למה היא צריכה להיות פה, ומצד שני, למי אני אתן אותה? מי יאכיל אותה? זו הילדה שלי. אני לא יכולה לתת אותה".ואז, בנוסף לכל הצרות, אמרה לה אחת הסוהרות כי היא בהריון. מה שחשדה בו בתחילה, הוכח כנכון. "הייתי בשוק", היא אומרת. "דיברתי עם בר ואמרתי לה, מה קורה פה? זה אמיתי? זו המציאות או שזה סיוט שייגמר בקרוב? וזה לא נגמר".אחרי גזר הדין הובלו הבנות לבית הכלא בעיירה נאהאן. רוית, בחודש התשיעי להריונה, הועברה לבית­החולים בשימלה, בירת המחוז, בליווי שמירה הדוקה. בשלב הזה הגיעה לבית­החולים אמה של רוית, מזל, וישבה לצידה. ב­9 בפברואר, אחרי 18 שעות בחדר הלידה, נולדה אור. פחות משבוע אחר­כך, כשהיא עדיין סובלת מכאבים, נלקחה רוית בחזרה אל בית הכלא, אל התנאים הקשים.רוית: "הכי קשה היה ללדת את הילדה ולחשוב שאני לא יודעת אם אהיה בפנים או בחוץ. המקום הזה עושה לי סיוטים. אני משכיבה את אור ביני ובין בר, כדי שהחולדות לא ינשכו אותה. וכיוון שאני לא מצליחה להירדם, אני כל הזמן נלחמת בהן, שלא יעלו על המיטה, ובמשך היום היא אצלי על הידיים. אני ממש מותשת".6.2.2002 "אלוהים, בבקשה תעשה נס. אני רוצה לחזור הביתה ביחד עם אמא והילד, אל תיקח אותו ממני ותעשה נס שהממשלה תשחרר אותנו לפני שאמא תצטרך לקחת את הילד. תשמור על אמא שנסעה שוב לדלהי כדי להיפגש עם העורך­דין. שתהיה פגישה מוצלחת, שמישהו יהיה מוכן לעזור לנו, ואולי שהשר בממשלה שמעון פרס יהיה מוכן לעזור ולשחרר אותנו לפני שנצטרך לחזור לכלא, אמן".מזל, אמה של רוית, נמצאת כבר קרוב לחודש בהודו, סמוך לבתה. "אני לא חוזרת לארץ בלעדיה", היא אומרת, אבל הכסף הולך ואוזל, הבדידות מכבידה ואת רוית היא רואה חצי שעה ביום, לא יותר. והביקורים קשים. "רוית לא אוכלת שום דבר מאז שחזרה לכלא. נגמר לה החלב ובגלל זה אור הקטנה כל הזמן בוכה. היא רעבה ולא רגועה. רוית רזה וחיוורת ואני מפחדת עליה. אני כבר לא יודעת במה ובמי להאמין. אנשים רוצים לעזור, אבל אני מרגישה כאילו שום דבר לא קורה", אומרת מזל שריקי.בחדר הקטן בבית הכלא יושבת רוית, אור הקטנה בידיה, ובוכה. "אני לא יודעת מה זה להיות אמ א. לא חשבתי שזה יקרה לי בצורה כזאת. אני עדיין ילדה. אני רוצה למות ולא יודעת מה לעשות. אני משתגעת פה, אבל אני מאוהבת בילדה הזו. היא כל­כך חמודה, מחייכת אלי, ואני מסתכלת עליה ולא מאמינה שהיא שלי. אני מסתכלת עליה ומתחילה לבכות, למה היא צריכה לסבול?"7.2.2002"אני משתגעת, מרגישה שאני מאבדת את השפיות ואת האמונה וזה מביא אותי למצב שלא איכפת לי יותר מכלום. אני רוצה כבר ללדת ולהתאבד. אמא, אבא, אני מבקשת סליחה שנולדתי בלי מזל. אולי גם הילד לא ישרוד כאן, אז בשביל מה לחיות?"הביקור הסתיים, מודיעים לנו הסוהרים. דלת הברזל הכבדה נפתחת ולפני שאנו יוצאים מהמקום הנורא, ומשאירים את רוית, בר ואור הקטנה מאחורינו, אני מסובב את הראש להגיד עוד פעם שלום. רוית עם התינוקת על הידיים מתייפחת בבכי ולוחשת לי: "אל תשכחו אותנו כאן, אל תשכחו אותנו, אנחנו רוצות הביתה".assihaim@maariv.co.il "הכל באשמת נהג המונית" עורך­הדין מרדכי ציבין מתמחה בשחרור ישראלים מבתי כלא בחו"ל. האיש, חב"דניק מתוחכם ומלא חן, בעל קשרים בכל העולם, שמע על המקרה של רוית ובר, הזדעזע והתגייס לקיים מצוות פדיון שבויים. מאז הוא מושך בחוטים מאחורי הקלעים, ומנסה בכל דרך אפשרית להוציא את הבנות מהכלא.ציבין: "הגופים הממלכתיים בישראל צריכים לפעול במהירות. הן בשל העובדה שמדובר במקרה הומניטרי מהמעלה הראשונה, והן על­מנת שלא להשאיר את העבודה לגורמים פרטיים בלתי­אחראים, העלולים לגרום נזק בלתי­הפיך".לא יתכן, הוא אומר, שתנועת חב"ד, על אלפי שליחיה בעולם, תיאלץ להיות הקבלן המבצע של מדינת ישראל בסיוע לישראלים הכלואים ברחבי העולם. "אני ער למדיניות משרד החוץ שלא להתערב בהליכים משפטיים של מדינה אחרת, אבל המקרה הזה הוא יוצא דופן", הוא אומר. בעבר, לדבריו, שיחרר ישראלים שנאשמו ברוסיה בהברחת יהלומים.שחרור אסיר בחו"ל, בעיקר במדינות העולם השלישי, אומר ציבין, הוא שילוב של עריכת­דין והפעלת שדולה. בעניין רוית הוא מפעיל קשרים בעולם היהודי, בעיקר בארה"ב, בקרב אנשים בעלי השפעה, ביניהם הרב רני גרינוולד, מי ששיחרר בעבר את השר נת ן שרנסקי. ציבין ורעייתו, עו"ד נחמה ציבין, נמצאים בקשר הדוק עם עורכי­הדין של רוית בהודו, וניסחו איתם את הערעור שיוגש ב­25 בפברואר. משפחתה של רוית שריקי תולה בערעור הזה תקוות רבות.הטענה המרכזית שמעלים נציגיה של רוית בערעור היא שנהג המונית הוא זה שהבריח את הסם. הוא הגיע מדלהי, הם אומרים, מרחק מאות קילומטר מהמקום בו שהו השתיים, כדי לתפוס נוסע כלשהו, לשתול אצלו את הסם, ואם ייתפס ­ להאשים את הנוסעים.