המצב חדרה גל אוחובסקי חזר לחדרה לפגוש את החיים שמאחורי מהדורות החדשות גל אוחובסקי 22/02/02 אחרי שהתפזר האבק ונגמרו הכותרות הראשיות, התברר ליוסי ואברהם אלבז, בן ואב, הבעלים של אולמי השמחות ארמון דוד בחדרה, כי הם תקועים עמוק בבוץ. מתוך קרוב ל­20 אירועים שהיו מתוכננים אצלם, נותרו בספר ההזמנות בקושי שניים. הפיצוי שקיבלו מהמדינה בעבור הנזקים שנגרמו להם בפיגוע הסתכם ב­6,000 שקל. העתיד נראה רע מאוד.מתברר שבסקרים העם אוהב את ביבי ומאמין בגישה ימנית­לאומית של "אין עם מי לדבר ולכן נראה להם", אבל כשזה מגיע לפרקטיקה, אף אחד לא חושב שהוא צריך לתמוך בבעל עסק שסבל בפיגוע. אם קרה אסון באולם, מה פתאום שנחגוג כאן את השמחה שלנו?ומה שאכזרי עוד יותר ­ חדרה אינה מוגדרת יישוב בקו העימות. לכן לא זכאים האלבזים לפיצוי מוגדל בעבור נזקים על רקע בטחוני. אם חדרה תוגדר אחרת, זו הרי תהיה הודאה איומה בכישלון ולכן עד שתימצא בכנסת נוסחה מתוחכמת, יוסי ואברהם אלבז פשוט אכלו אותה. בגדול.זה המקום לקצת תושייה. הרים האב אלבז טלפון לרב המקומי ליאור כחלון, ודרכו ארגן אירוע תיקון, בכיכובו של הרב המפורסם איפרגן, "הרנטגן", מנתיבות. וכך ביום שני שעבר, במלאות חודש ליריות, התאספו בשעה שבע וח צי בערב יותר מ­300 איש באולמי ארמון דוד, כדי לשמוע את איפרגן וכחלון מגרשים את המזל הרע ופותחים בעבור הבעלים את הדלת אל דרך חדשה.אף אחד לא יגיד את זה בקול רם, אבל בחדרה נושמים קצת לרווחה סכל פעם שפיגוע מדלג עליהם. כי עם כל הצער על האבידות באשר הן, התושבים הבינו שאולי הנוכחות המוגברת של משטרה ומשמר הגבול בעיר שלהם עשתה את שלה. ובחודשים הקרובים, עד ששוב יגיע תורם, יחפשו הפלסטינים מקומות אחרים כדי לבצע את פעילותם. חדרה, שהפכה בשנה האחרונה לעיר שקשה ודי מפחיד לחיות בה, תקבל פסק זמן כדי להתארגן, ללקק את הפצעים, ואולי לצאת, כמו שבירך ישראל יעקב איפרגן, לדרך חדשה עם מזל חדש. איך מבדילים בין ערבים? בכניסה לארמון דוד חיכה לרב איפרגן גם אברהם בלדב, 38, נשוי ואב לשלוש בנות, סגן ראש עיריית חדרה מטעם המפד"ל. הוא עלה לארץ בגיל שש ממרוקו ומאז הוא גר בעיר. איש נעים סבר, שהתפרסם לרגע בעיתונות הארצית בתור מי שאמר דברים לא יפים על הומואים אך מיד הבין שהסתבך ונדם. בתוקף תפקידו כמחזיק תיק החינוך בלדב אמור לטפל בכל מה שעובר על ילדי חדרה בשנה האחרונה. וכמו רוב תושבי המדינה, אזרחים רגילים או נבחרי ציבור, אין לו שום תובנה שתאיר את המצב באור חדש. בדברים שהוא אומר כאן, אפשר לזהות שהוא טרם הפנים את התקינות הפוליטית הראויה לאדם במעמדו. אבל למה להיות קטנוני?"אם יש בהלה בגן ילדים או בבית ספר" הוא מסביר, "או אם יש איזה חרדות, אז צריך לטפל בזה".­ ויש מה לעשות?"לצערנו המצב הוא כזה שכולם חיים בחרדה. אין משהו חדש. אז אחרי האירוע הקשה הקודם, שבו היו יריות במרכז העיר, היתה באמת חרדה גדולה גם אצל המנהלים, וראש העיר הביא לפה את שרת החינוך וכינס לכבודה את כל המנהלים, את כל הגננות".­ ומה היא אמרה?"היא לא נתנה שום תשובה, אבל לפחות זה הוציא איזה 'קוטריי'. אתה יודע, מין תרפיה כזאת. מדברים, אז אחד מרגיע את השני. מקבלים איזשהם חיזוקים". ­ ומה אפשר באמת לעשות? "לא יודע. יש בדרך כלל הרבה שוטרים במרכז העיר. אז מצד אחד זה נותן תחושת ביטחון לתושב. מצד שני זה פועל בדיוק הפוך. אנשים אומרים, אה, אם יש פה שוטרים סימן שיש התרעות, אז זה גם מעורר את התחושה ההפוכה. וגם אם יש שוטרים ברחובות זה גורם לאיזושהי פאניקה. לפני כמה ימים יצאתי עם אשתי לקנות משהו ובדיוק שוטר עבר ברחוב הנשיא, וזיהה ערבי עם חזות מפחידה". ­ מה זה חזות מפחידה? "לא מגולח, מלוכלך. זה לא איזה עורך דין. אחד שנראה יותר כערבי פלסטיני ולא ערבי ישראלי".­ איך מבדילים?"תראה, ערבי ישראלי נראה יותר תרבותי מאשר הפועלים שבאים מהשטחים. אפשר לראות. אנחנו מסתובבים בעיר הזאת, אז אתה יכול להבחין. אתה הולך לכל מקום, אתה רואה אותם. אנחנו נפגשים איתם פה בבית חולים, בקופת חולים, בכל משרדי הממשלה...".­ רגע, תחזור לסיפור"אז השוטר עצר אותו באמצע רחוב הנשיא. ועצרו את התחבורה מכל הצדדים. וממש ניגשו אליו, בדקו את הגוף שלו ורק אז נתנו שוב לתנועה לזרום". יגאל בשן כבר לא גר פה ארמון דוד נמצא ברחוב הנשיא, העורק הראשי של חדרה, שחוצה אותה ממערב למזרח. פעם, לפני היות הכבישים העוקפים, היתה עוברת בו מדי יום כל התחבורה הפרטית והציבורית בדרכה מתל­אביב לעפולה ולמטולה. עשרות אוטובוסים, משאיות ופרייבטים, היו חוצים אותו בדרכם אל הגליל ובחזרה.כיום משמש הרחוב את התושבים וגם את מי שבאים העירה מיישובי הסביבה. לאורך רוב שעות היום הוא עמוס לעייפה. למרות שאורכו אינו עולה על שני קילומטרים, עשויה להידרש עד רבע שעה כדי לעבור אותו מצד אחד לשני. זה לא רחוב יפה במיוחד. רוב החנויות לאורכו הן בזארים זולים לחולצות טריקו ומציאות. החנויות הגדולות והמעודכנות יותר עזבו אותו מזמן ונדדו אל קניון "האחים רויכמן" שהוקם לצדו או לצומת גן­שמואל, שהפכה למרכז קניות אזורי שוקק (שכמובן פתוח גם בשבת).עד לפני שמונה שנים נקרא ארמון דוד בשם "קולנוע חוף". הו, הזכרונות. שם ראיתי בילדותי הופעה של כוכב הזמר הצעיר יגאל בשן, מקצה היציע הצצתי ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". התרגשתי שם ב"קזבלן" ו"איי לייק מייק", הערצתי את חברי להקת כוורת ב"סיפורי פוגי". ועוד לא אמרנו כלום על הסרטים. מ"צליל י המוזיקה", דרך "הציפור עם כנפי הבדולח" ועד "קיץ של אהבה".קולנוע חוף, שהלך בדרכם של רוב הקולנועים בערי השדה הישראליות, הוא לא סתם אחד האתרים המרכזיים של ילדותי, הוא גם עומד במרחק 50 מטר מהבית שבו גדלתי ו­150 מטר מהבית שבו גרים הורי כיום. כששמעתי בלילה ההוא, בחצות, על האירוע בבר המצווה, הבנתי שהגיע הזמן לטיול שורשים. עיר רפאים ראש עיריית חדרה הוא ישראל סדן, שרץ בבחירות בראש רשימה א­פוליטית. במקור הוא מקיבוץ יקום, נשוי לבת חדרה, בבחירות הכלליות האחרונות היה ראש הלובי החילוני של המפד"ל. כל חייו שירת בכוחות הביטחון, בתפקידו האחרון היה מפקד משמר הגבול. מאז שהגיע לחדרה הוא מנסה להפריט את שירותי העירייה. בינתיים זה הצליח מאוד עם הגינון. סדן, מזן הפוליטיקאים המקומיים המודרנים, מבטיח להישאר בחדרה עשר שנים, ומקווה להגיע אחר כך לפוליטיקה הארצית. הסטטיסטיקה אינה פועלת לטובתו. חדרה היא לאורך השנים מקפצה קטנה מאוד בפוליטיקה הישראלית.בלשכתו, בבניין הבטון המרובע, מהסוג שנחשב בשנות השישים עוצמתי, יש צילום אוויר ענק של חדרה, שמאפשר לו להראות איך העיר שלו משתרעת על שטח גדול ולכן קשה לאטום אותה בפני פיגועים. ובכל זאת הוא משתדל (או חייב) לשמור על אופטימיות. לכן השיחה איתו מעט מזגזגת. מצד אחד הוא מנסה להגן על התדמית של עירו, מצד שני הוא יודע שהמצב, ולא רק בחדרה, ככה לא משהו. "כן", הוא נאנח, "חדרה סופגת הרבה".­ אז למה דווקא חדרה?"חדרה היא ענקית. מעבר לכבישים שמובילים אליה, תסתכל כמה דרכי עפר מוביל ות אליה. אינסוף. לחדרה יש אינספור דרכי גישה. אתה יכול להיכנס מכל מקום".­ באותה מידה יכולים להיכנס גם לפרדס­חנה, גם לנתניה, לא?"זה נכון חלקית. כי נתניה לפחות מוגבלת על ידי כביש החוף והים. ופרדס­חנה מפוזרת, אין בה ריכוז שכדאי לפגוע בו. בחדרה המרכז הוא מאוד מרכז".­ זה קשור גם לכך שחדרה הפכה עם השנים לעיר די מעורבת?"מה פתאום? למה מעורבת?".­ כי יש כאן המון ערבים, הם מאוד נוכחים בעיר הזאת. בשנים האחרונות היא הפכה ממש לסמל, אמנם קצת סודי, של דו קיום. "מה פתאום? מה פתאום? יש פה סדר גודל של בין 350 ל­400 בני מיעוטים שחיים בעיר הזאת בלבד. זה לא שאני נגד, אבל אלה העובדות".­ אבל המון ערבים עובדים בחדרה. קונים בחדרה. ברחובות כאן יש נוכחות בולטת של ערבים."כי זאת עיר מחוז, עיר נפה. היא מרכזת את החלק הדרומי של ואדי ערה. הפעילות הכלכלית והאדמיניסטרטיבית מתרכזת פה. מס הכנסה ומס רכוש ומשרד הפנים. אבל זה לא קשור לטעמי לפיגועים. מה שמשפיע על הפיגועים היא העובדה שקרוב לחדרה יש יישובים ערביים, ולכן קל להתקרב, ואם מצליחים לברוח קל שוב להיטמע באוכלוסייה הערבית".­ וא יך משפיעים האירועים על חדרה?"זה פגע בחדרה, פגיעה קשה מאוד. פגיעה בכל אורחות החיים של העיר הזאת. זה הכניס את העיר, הייתי אומר, אפילו לטראומה. פחדים, חרדות, אנשים מפחדים להסתובב ברחוב. העיר לעת ערב הפכה להיות עיר רפאים. עיר רפאים! אנשים פוחדים. יוצאים פחות מהבית, פחות לקניות".­ אני מבין שמעדיפים לנסוע לגן­שמואל. למרות שזה תהליך שקורה כבר הרבה שנים."אז שתדע, דרך אגב, שהתחושה שגן­שמואל יותר בטוחה היא רק משום ששם לא היה פיגוע. זה הדבר היחיד שמבריח קונים פוטנציאלים ממרכז העיר לשם. לא יותר זול שם, ולא יותר מפואר".­ זה לא מדויק, הרחוב הראשי של חדרה כבר כמה שנים לא נראה מי יודע מה."אתה יכול להגיד שהוא מת. זה נכון. הרי עסקים מתפתחים לא לפי איזשהו תכנון של ראש רשות ובהתאם לאיזשהו רצון של הנהלה מקומית. עסקים מתפתחים לפי הקליינטורה, לפי התנודות בשוק ולפי הצרכים של השוק".­ אתה מבין שחדרה קצת דועכת?"תראה, זה לא הוקוס פוקוס. חדרה קלטה בעשור הקודם אוכלוסייה חלשה בהיקף מאוד רחב. נעשו כאן הרבה שגיאות. זה נכון שחדרה מבחינה דמוגרפית השתנתה. ואחד הדברים שאנחנו מנסים הי ום לעשות זה ליצור פה תוכניות בינוי כאלה שתמשוך את האוכלוסיות החזקות חזרה לחדרה. אבל זה תהליך ארוך. עד שהתוכניות מקבלות אישור ועד שאתה מתחיל לקצור פירות. זה ייקח המון זמן".­ ואיך תעשה את זה?"אני מתכנן לפתוח מרכז היי­טק גדול ולהפשיר קרקע לבניית שכונות יוקרה. זאת הדרך היחידה".­ אתה יודע מה מוזר בעיני? שחדרה נמצאת ממש על כביש החוף, קל מאוד למי שעובד בתל­אביב להיכנס ולצאת. ונניח פרדס­חנה, זה עוד 20 דקות נסיעה לעבודה, ובכל זאת, מי שאתה קורא אוכלוסייה חזקה, עברו בשנים האחרונות לפרדס חנה ולא לחדרה."מה אתה מדבר? פרדס­חנה וחדרה נמצאות באותו מצב בדיוק. ההפך, אם אתה כבר מדבר, אז מבחינת המיקום בטבלאות הדירוג אנחנו לפניהם".­ אבל בתחושה..."עזוב תחושה, זה לא נכון. חדרה ופרדס­חנה קלטו בעשור הקודם אוכלוסיות מאוד חלשות. גם פרדס­חנה, גם אור­עקיבא, גם חדרה. פרדס­חנה בדיוק כמו חדרה".­ ומה יהיה עם הביטחון?"לסגור את חדרה עם כוחות משטרה זה דבר שמצריך כוחות בסדר גודל אדיר, אדיר, אדיר. והוא לא עומד לרשות המשטרה לאורך זמן. לכן אמרתי, אם המשטרה לא מסוגלת, אז בבקשה, הגיע הזמן לעשות חומה ומגדל סביב חדרה, ולהציל חיי אדם. שיעשו גדר היקפית סביב חדרה עם בידוק בטחוני, עם סיורים היקפיים סביב הגדר כמו שהיינו פעם. אין פתרונות אחרים".­ תשים סביב חדרה גדר?"למה לא? זה ייתן ביטחון. אנשים ייצאו לרחובות, אנשים ירגישו נוח, אנשים ירגישו ביטחון".­ אבל איך זה ייצור ביטחון? זה לא ייצור ביטחון לעולם."ודאי שזה ייצור ביטחון". ציפורה הרוסה זה יפה שסדן נלחם על כבודה של העיר, אבל גם הוא יודע שהאוכלוסיות החזקות קצת ברחו ממנה. קבוצה ענקית עברה לווילות בקיסריה, שעד לפני עשור עדיין היתה קרובה לחדרה מבחינת מחירי נדל"ן. המהגרים מתל­אביב מעדיפים לעקוף אותה בדרך ליישובים כפריים יותר.אני פוגש את שלומי לאופר, בן 19 וחצי, כתב רכילות במקומון. מהשיחה איתו אני רוצה להבין מי נגד מי בחדרה. "אין בחדרה סלבריטיז. פשוט אין. אולי אח של שרית חדד, ושי מנשס, שהיה רקדן של דנה אינטרנשיונל ומנהל את הסטודיו למחול שהיה פעם של יהודית שוויצר. זהו".­ זהו?"כן. רוב הידיעות במקומונים הן קומוניקטים או ידיעות של כאלה שמפרסמים בעיתונים האלה. או שלפעמים כותבים על מישהו מהסביבה, דן שילון, שמרית אור, כאלה. בשאר הזמן כותבים על ראש העיר. זהו".אין, למשל, בחדרה פאב או מועדון או מקום נחמד שפתוח בלילה. "קפה מאוד", בית קפה פופולרי שגם עכשיו התפוסה בו יחסית גבוהה, הוא מין עלה תאנה, למקרה שהגעת לחדרה ואתה חייב לצאת מהבית. השנה, סוף­סוף, הקימו אולם רציני וגדול שיאפשר להביא הצגות תאטרון ומופעים העירה. אבל כל העוסקים בנושא יודעים שייקח הרב ה זמן לאסוף את כל הקהל שכבר הסתדר עם מנויים עונתיים באולמות התרבות בסביבה. איפה היאפים? רז זהבי הוא דובר העירייה. והוא חושב נכון. הוא, למשל, ארגן ביום חמישי לפני שבועיים אירוע בשיתוף עם שדולת הנשים בחדרה ויבואני הונדה. אחר הצהריים התאספו במרכז עירוני נציגי הונדה שהביאו מכוניות, מדריכים וסרבלים אדומים, וקבוצת נשים מקומיות, כדי ללמוד איך מחליפים גלגל למכונית. "במיוחד בתקופה הזאת" אמר נציג היבואן, "ראוי שאשה שנתקעת עם רכב תדע מה לעשות". העיתונות המקומית והארצית שלחה צלמים, ערוץ 10 שלח צוות מתוכניתו של טל ברמן.וכך התנהל לו האירוע לפי כללי היח"צ הנהוגים. הנשים נהנו וצחקקו. הצלמים חיפשו זוויות מעניינות, והפוליטיקאים פטפטו בנחת בצד. כשעברו מהחלפת גלגל להרצאה עם שקפים, החלו הנשים להתנדף, בהתגנבות יחידות. עם כל הכבוד, קו עימות לא אומר שיש להן זמן להרצאות מעיקות. זהבי היה קצת חסר מזל. התוכנית של ברמן נפסקה לפני שהספיקו לשדר שם את האייטם, והעיתונים הארציים לא מצאו מקום לתמונה מחדרה. אבל הי, לפחות מישהי שם למדה להחליף גלגל. שזה חשוב מאוד במיוחד אם יש לה נניח ג'יפ ארבע על ארבע, והיא נוסעת לעשות חראקות בדיונות. ולשאלתכם, כמובן שיש קצת יאפים בחדרה. גיליתי לפ חות חדר שירותים אחד שבו העמיד בעל הבית ערימה נאה של ירחוני GQ"", בעוד אשתו מערימה במקום אחר מוספים של ה"ניו יורק בוק ריוויו". אבל הם לא ממש רצו להיות מוזכרים בעיתון. ולא רק בגלל צניעות. אלה שכבר הסכימו להופיע בשמם, לא רצו להצטלם.מאיר אורן, מנכ"ל בית החולים הלל יפה, הגיע לחדרה בעקבות אשתו מיכל. אם זה חשוב, מיכל ואני גדלנו בית ליד בית, ובכיתות הנמוכות של היסודי נהגנו להתחפש ביחד למכשפות רעות. אני מבוגר ממנה בכמה שנים, ואם אני זוכר נכון, הרעיון היה תמיד שלי. מיכל והוריה עזבו את חדרה. ההורים חזרו אחרי כמה שנים. וגם היא, משום מה, חלמה תמיד לחזור לעיר שבה עברו שנות ילדותה המוקדמות. אז היא חזרה. עכשיו יש להם בית מרווח, שלושה ילדים מרשימים, בן שתכף כבר הולך לצבא ושתי בנות, ובסלון ביתם כמובן הכל מתנהל לפי הקודים הבורגניים האהובים. רק שאם לוחצים עליהם קצת, וגם אם לא, מבינים שהיום הם לא היו בוחרים לגור כאן.אורן אוהב מאוד את בית החולים שלו, וכשהוא מדבר עליו, עיניו מאירות. בעיקר הוא גאה בהרמוניה שיש בצוות בין יהודים לערבים, הרמוניה שכמובן עומדת למבחנים לא קלים בזמן האחרון. תוגת הפטרוזיליה יוסף אבו אבולעפיה יושב בחנות הירקות שלו מול אולם ארמון דוד. קשה להגיד שהוא נראה מבסוט. בספטמבר שנה שעברה, בשבועות הראשונים של אינתיפאדת אל­אקצה, היה בחדרה פוגרום קטן נגד עסקים של ערבים. גם חנות הירקות של אבו עלאפייה ניזוקה, אבל העובדה ששכנים יהודים הגנו עליו, ובעלי עסקים אחרים שמרו שלא יאונה לו רע, גרמה לו אז להרגיש יחסית טוב.הזמן שעבר עשה את שלו. המכירות בחנות, הוא מסביר לי, ירדו בכמעט 50 אחוז. "לאנשים אין חשק לקנות כלום. נשים שפעם היו קונות אצלי פעמים בשבוע, קניות גדולות, באות עכשיו ככה מהר, לוקחות מה שצריך להיום, מחר, והולכות". התנועה דלילה, והירקות, אם להיות רגע פייטן זול, מרכינים ראש בעייפות.אבולעפיה הוא ממש בן חדרה. לפני גיל עשר התחיל לעבוד כשליח בחנות, ועד היום הוא גר בעיר, וגם הוליד בה את ילדיו. הוא עבד בשעתו במפעלי נייר, ולפני 25 שנה פתח לעצמו חנות. הוא קנה לעצמו שם של איש אופטימי, מין סמל מקומי לדו קיום. איש מרשים עם תלתלים לבנים ומבט עז.אנחנו יושבים בחנות שלו ושותקים. הוא מעשן סיגריה דקה, מפריח טבעות עשן ומביט אל הרחוב. שנינו יודעים שאין מה ל הגיד. על המצב, על יהודים וערבים, על העתיד. למזלנו עוצר פתאום מול הפתח ואן גדול וממנו יוצאים אשתו, בתו, בעלה ושלושה נכדים קטנים וחמודים שמתחילים להתרוצץ בחנות כאילו הגיעו למגרש משחקים. לרגע אחד קצר, ועד שאמם משתיקה אותם, יש בחנות עליצות. בין הים והביצות במרכז חדרה, בצלו של בית הכנסת הגדול, נמצא מוזיאון החאן. אם תרצו פעם לבוא עם קבוצה, אין בעיה, אתם צריכים רק לתאם בטלפון עם צוות המדריכות הלבבי. הרבה עבודה הושקעה שם בשחזור כל מה שעבר על המתיישבים הראשונים שבאו לפני קצת יותר מ­110 שנים מריגה, מקובנה ומליטא, כדי ליישב שטח אדמה של 30 אלף דונם, שנקרא נחלת חדרה, ונקנה מסוחר קרקעות ערבי.שש המשפחות הראשונות התיישבו במבנה מלבני, קונדומיניום קדמון עם בתים צמודים שנפתחים לחצר מרכזית. זה נקרא "החאן" (למרות שלא היה בעל מבנה קלאסי של חאן ערבי). הם חלמו על חקלאות, אבל מול הביצות והחול שמסביב נאלצו להקדיש את רוב זמנם למלחמה בקדחת שהפיצו יתושי האנופלס. רובם מתו. מי שתפסו את מקומם החלו בשתילת עצי אקליפטוס, יבוא מאוסטרליה, שהיו אמורים לייבש את הביצות. רק מאוחר יותר התברר שהאקליפטוס אכן שותה הרבה מים, אבל הוא מעדיף מי תהום. 40 שנה עברו עד שבעזרת תעלות ניקוז יובשו כל הביצות. כבר בסוף העשור הראשון של המאה ה­20 נוספו לחדרה עולים חדשים. אנשי גדוד השומר, פועלים למען עבודה עברית, וכמות גדולה של עולים מתימן. כולם ביחד החלו לבנות שם מושב ה גדולה, שתהפוך עם השנים לעיר.בחצר המוזיאון, הדבוק באופן ישראלי מאוד לקיר של בית משותף, אפשר לראות כלים ששימשו חקלאים בתחילת המאה. בתוך המבנים יש שחזור של חדרי מגורים יפים. קולו של יוסי גרבר מרעים ברמקול ומספר אנקדוטות. מי שמתעמק בהסברים מגלה שכבר אז לא היתה חדרה עיר מרכזית. בתקופת הביצות נהגו אנשים לעקוף אותה מסיבות טכניות. גם אחר כך, כאשר צמחה וגדלה, לא נוצרה בה שום אטרקציה שתהפוך אותה לעיר זוהרת. ההומואים עשר מגרש המכוניות של סמי לוי, "אינטרכב", נמצא ממש ביציאה מחדרה. זה מגרש גדול ותוסס, שבדרך כלל שוקק פעילות. עכשיו הכל קצת יותר איטי, אבל ללוי במילא יש המון עניינים על הראש. הוא בן 31, גדל בגבעת­אולגה, וכמו שהוא מנסח זאת: "עד גיל 18 עבד בענף המלונאות".­ עד גיל 18?"כן. התחלתי בגיל 15 והפסקתי עם הגיוס".בתרגום לעברית, מגיל מאוד צעיר ניהל לוי כמה עשרות מלצרים בכפר הנופש נואיבה שבמכמורת. אחרי ששירת בצבא חזר לחדרה והתחיל לגלגל עניינים, עד שהפך לסוחר רכב גדול. במקביל גם חזר בתשובה, ובאחרונה מונה ליושב ראש תנועת ש"ס בחדרה. לוי יכול להיות נער פוסטר מצוין למפלגה של הרב עובדיה. הוא נחמד, מהיר, מבין עניין. הוא לא חי על חשבון משלם המסים, להפך, הוא מחזיק על הגב כמה וכמה אנשים שמערכת הסעד לא מצליחה לטפל בהם. כמו דרעי בתחילת הדרך, הוא יודע לכבוש לבבות חילוניים. הוא היה שם, הוא בטח לא טיפוס קיצוני, הוא יידע לקרב לבבות.אלא שמשום מה בשבועות האחרונים דווקא לוי הוא זה שמנהל את ההפגנות של ש"ס מול מפגשים קבוצתיים שהחלו הומואים ולסביות מהאזור לקיים בסניף מרצ. אנחנו יושבים בקר וואן שממנו הוא מנהל את עסקיו ומפטפטים. ­ אז איך השנה האחרונה בעסקים?"אני לא מתלונן. בגלל שאנחנו במיקום טוב, הפגיעה יחסית קטנה. חברים שלי מתלוננים יותר".­ לאנשים יש כוח לקנות רכב? להחליף?"שמע, זה קנייה מתוכננת. כשבן אדם צריך הוא מחליף".­ והקונים הערבים גם באים כמו פעם או שיש מתח?"אין מתח. כי עם הערבים המקומיים אנחנו למדנו לחיות. הם לא הבעיה שלנו. עובדה, תראה שגם כשיש פיגועים אתה לא רואה עליהום גדול. למשל בשוק, איפה שהרבה ערבים נמצאים. אז בגלל ההומוגניות שיש בין התושבים בעיר, לא תראה פה אנשים שצועקים 'מוות לערבים'. זה תוצאה של הסובלנות שיש פה. זאת אומרת, אין פה קיצוניים מהימין או קיצוניות מהשמאל. זאת אוכלוסייה די מרכזית, די מאוחדת".­ אז מה אתה רוצה מההומואים?"תראה, אם אתה היית הומו...".­ אני הומו."או.קיי, אתה הומו. אז אתה חי את החיים שלך, אתה חי את החיים שלך בפינה שלך, ואתה עושה את הדברים שאתה צריך, שאתה רוצה לעשות. אני בבעיה גדולה יותר כשאני חושב על האוכלוסייה הקטנה, של הילדים הקטנים...".­ איזה ילדים קטנים? מה אתה רוצה מילדים קטנים? "הם פה...".­ עזוב. רגע. יש לי שאלה. הרי על מה הוקמה על ש"ס? ש"ס הוקמה על הקיפוח, נכון? מעבר לאהבת השם, היא הוקמה על זה שאנשים הרגישו שלא נותנים להם את הכבוד שמגיע להם, נכון? אז למה שקבוצת מיעוט, שיודעת מה זה אפליה, תחרות על הדגל שלה שנאה למיעוט אחר? למה לא לגלות הבנה?"תראה, יש עניין של הבנה ויש עניין של רצוי ויש עניין של מצוי ויש עניין של מיקום. זה שאתה הומו, תחיה את החיים שלך. אני לא בא ואומר לך, שמע, תחזור בתשובה. אתה הומו, תחיה את החיים שלך כהומו. אבל כשאתה בא ומרכז לי את כל ההומואים שבכלל גרים מחוץ לעיר, ואתה עושה לי פה כינוס של הומואים מחוץ לעיר...".­ מה זה כינוס? קבוצה של אנשים נפגשים, מה הבעיה?"אז אני מזמין אותך לראות, אתה תראה, זה מפגש של קטינים וקטינות".­ נכון. כי חלק מזה הוא קבוצת נוער."נוער? ילדים בגיל 13 ו­14 זה ילדים רכים, זה שטיפת מוח".­ קודם כל, עד כמה שידוע לי קבוצת הנוער היא של נערים ונערות מגיל 16 ומעלה. חוץ מזה תחשוב, איזה בני נוער באים לשם?"איזה?".­ למשל, כאלה שבבית ספר מציקים להם, קוראים להם בשמות. בני נוער שרוצים מק ום שבו הם יוכלו לדבר בקול רם. זאת הרי לא פעילות מיסיונרית, זה תמיד נעשה עם פיקוח פסיכולוגי ו..."עזוב, נו. אתה, אתה הולך לקבוצות כאלה?".­ אני? אני לא. חביבי, בגילי אני כבר..."אתה רואה?".לאט­לאט לוי ואני מוצאים איזה עמק שווה. הוא הרי לא באמת מתעניין בהומואים ולסביות. רק חשוב לו שש"ס תהיה על המפה גם בחדרה. היום יש במועצת העיר שלושה חברים מהמפלגה (מתוך 21 חברי מועצה) ולוי רוצה יותר. אחרי שאנחנו סוגרים את הטייפ, הוא מנסה, ברוח טובה, לברר אם אפשר להחזיר אותי למוטב בעניין ההעדפות. לזכותו ייאמר שהוא לא לוחץ. פגישה עם הקומץ בערב, מול סניף מרצ בחדרה, בזמן המפגש של קבוצת ההומואים והלסביות, לוי עובד. הוא מארגן את ההפגנה שלו. 40 איש, רובם מהסוג המכונה בבית"ר ירושלים "הקומץ". רק מעטים מהם חרדים. לוי, שיודע משהו על תקשורת, העדיף לאסוף חילונים צעקנים מהסביבה ולתת להם ביד מגאפון כדי שיוכלו לקלל חופשי. "הנה" הוא אומר, "אלה ש"ס? זה תושבי חדרה רגילים". מולם ניצבו בשבוע שבו הייתי שם כמה עשרות פעילים מתל­אביב שבאו לעודד את המקומיים, שהיו ברובם מעט מבוהלים.היה יכול להיות שם די מגעיל. זה לא מחזה נעים לראות חבורה גסה, עם רצח בעיניים, שצורחת עליך. והעניינים היו לא רחוקים מהרמת ידיים. והנה לפחות דבר אחד טוב שצומח מהמצב: כל כך הרבה שוטרים יש ברחובות חדרה בזמן הזה, שבתוך דקה מרגע שהחלה ההפגנה הגיעו למקום עשרות מהם שדאגו מיד לעשות סדר.האנשים של לוי עברו לצד השני של הכביש והמשיכו לצעוק משם. רק אשה אחת, עם תלתלים צבועים לבלונד, לא שעתה לבקשות המשטרה ונשארה לצרוח על ההומואים והלסביות הסוטים, שילכו לה מחדרה שלה ולא יפתו לה את הילדים. מולה נעמד בחור אחד, מהסוג הזה של הבחורים הנחמדים. גבוה, חזק, עם עינ יים טובות. הוא התחיל לענות לה בתקיפות אך באדיבות, ולאט­לאט נוצרה ביניהם שיחה. אחרי חצי שעה, כשהחלו בתוך הסניף את הפעילות, היא כבר הסכימה להציץ פנימה ולראות. ונראה שבסוף הערב, היא כבר היתה יכולה להסביר לשכניה ולחבריה מדוע הומואים ולסביות הם בכלל לא אסון. "דווקא אנשים נחמדים".לוי עצמו תפס אותי לשיחה כשנרגעו העניינים, והבטיח שתימצא איזו פשרה שתאפשר לשני הצדדים להרגיש שהכל בסדר. בשביל מה לריב? ועוד בתקופה כזאת? מאחר שהיה כבר מאוחר לא התקלתי אותו בקטע שמצאתי בקטלוג של מוזיאון החאן של חדרה.מסופר שם כי בין המתיישבים הראשונים היו שני בני 17 חברים מילדות, שנשלחו לארץ על ידי משפחותיהם מרוסיה הרחוקה. נחמן שלמה בוטקובסקי וחברו ראובן גולדברג גרו בחאן וחדרם, כך נכתב בחוברת, "הפך להיות מרכז לצעירי המושבה". אלא שהכל השתבש כאשר בוטקובסקי חלה בקדחת ומת. "חברו לא יכול היה לשאת את הצער, ומת אף הוא". הם נקברו ביפו ואחר כך הועברו עצמותיהם לחדרה. על קברם נכתב "הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו". מי היה מאמין? כבר במאה שעברה? מדינה מתוקנת התיקון של הרב איפרגן והרב כחלון, באולם ארמון דוד, נמשך עד 11 בלילה. איפרגן, ותסלח לי ג'ודי ניר­מוזס, הוא לא נואם מאוד מרשים. הוא בלבל את המוח עם כל מיני נומרולוגיה שהזכירה קצת את המערכונים של מוני מושונוב בתפקיד הבאבא בובה. למשל, חודש אב זה בגימטריה 3. חודש אדר זה בגימטריה 205. ביחד זה כמה? נכון, 208. ומה זה 208? או, זה יצחק. יצחק אבינו. ויצחק זה קץ­חי. הא? הבנתם? נו טוב. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה קישור בין הצורך בחזרה בתשובה ובין התיקון שלו.את זה הוא השאיר לרב כחלון, שבדבריו היה יותר ליבוי יצרים. כחלון המדושן סיפר סיפורים נחמדים ובסוף קרא לכולם לחזור בתשובה. הקהל, ראוי לציין, ישב כל הערב פעור פה והקשיב, למרות שהם האריכו והאריכו. מתישהו באמצע האירוע ראיתי פתאום את יוסי אלבז. הוא בן 24 והוא מנהל העסק. גם גיסו נהרג בפיגוע במקום. הוא עמד בצד, הביט בקהל, ולרגע אחד נמרח לו חיוך על הפנים. חיוך מלא תקווה. יחד בגאווה כל יום שעובר עכשיו מרחיק את חדרה מעין הסערה. אולי בקרוב יתחילו שוב אירועים באולם של האלבזים. ראש העיר כבר הבטיח שאת כל החגיגות של העירייה הוא יקיים שם. אבל להחזיר את חדרה למסלול ואולי אפילו להעלות אותה על דרך חדשה, ייקח הרבה זמן.ההורים שלי היו קצת במתח לקראת הכתבה הזאת. כמעט 40 שנה הם גרים בחדרה. למרות שרבים מחבריהם עזבו לקיסריה הם בחרו להישאר, והלוקל­פטריוטיות טבועה בהם הכי עמוק. הם היו שמחים ואף ניסו לרמוז בנימוס כי ישמחו אם הכתבה תתמקד יותר בדברים היפים שיש בחדרה. בגן המרשים שעיצב דני קרוון לזכר הנופלים במלחמות. באולם התרבות החדש. בבתי הספר המצטיינים. אולי כדאי שאדבר עם הרופא האתיופי, שכל כך מצליח אצל הפציינטים שלו? חשוב היה להם שאוציא לחדרה שם טוב. והאמת היא שאין להם מה לפחד.אני יושב ב"קפה מאוד", אבל אין סביבי אף אדם שהכרתי פעם. ואין תחושה של חזרה הביתה. "קפה מאוד" הוא אתר ישראלי מהסוג שיש בכל עיר קטנה ואלמלא החשש הקל המלווה כרגע ישיבה ברחוב הראשי, הייתי דווקא נהנה. חדרה היא העיר שבה גדלתי וגם אם לא אכנס כאן להשתפכות והעלאת זכרונות מהתקופה שילדים שיחקו עם בלורות, ברור שהיא מככבת בתודעה שלי באופן מאוד חזק.אבל פה זה לא אמריקה, ולסרט לא קוראים "עכבר העיר חוזר לכפר". לא יהיה כאן איזה עימות גדול עם העבר. בסך הכל חדרה שלי היא כיום סדרה אינסופית של ארוחות ערב דו שבועיות בבית הורי בערב שבת. ככה זה. אפשר להוציא אדם מחדרה, אבל לא בטוח שאפשר להוציא את חדרה ממנו. גם אם הוא לא מודה בזה כמעט אף פעם.uchovsky@walla.co.il