 | | | גוש אמונים היה מאמץ אותו | |
|  | | ליאו שטראוס, ירושלים ואתונה, ערך והקדים מבוא: אהוד לוז, תרגמו: דוד זינגר, אברהם הוס, אהוד לוז, מוסד ביאליק, מכון ליאו בק, 443 עמ' | |
| | | | |  | "ברבריזציה", כך מגדיר את התקופה המודרנית ליאו שטראוס, הוגה הדעות היהודיגרמני, שהיגר בשנות השלושים לארצות הברית, ושמבחר מכתביו רואה כעת אור בעברית. למשבר המודרניות יש פנים רבות, ושטראוס מתבונן בו בעיקר מהפן האתיפוליטי. התקופה המודרנית, טוען שטראוס, מהווה עדות לכישלון רעיון הקידמה, בעיקר מכיוון שהקידמה האינטלקטואלית לא לוותה בקידמה חברתית. האדם כבש את הטבע, אך לא התקדם בידיעת הטוב. לכן, משבר המודרניות הוא, בראש ובראשונה, משבר ערכים. הטוב והרע הומרו בפרוגרסיבי ובריאקציוני: "טוב" הוא מה שמקדם את האדם, ו"רע" הוא מה שמסיגו לאחור.הרלטיביזם המוסרי הזה הוא תוצאה של רדוקציה מתמשכת בדרישה המוסרית. אם בתקופה הקלאסית המוסר הושתת על חובה, הרי שבתקופה המודרנית הוא מושתת על זכות. במאמר 'מהי פילוסופיה פוליטית', משורטטת הדרך שעברה הדרישה המוסרית מ"המידה הטובה" היוונית, שריסנה את התשוקות, אל הזכות הטבעית, שהובילה לאמנסיפציה של התשוקות, ולטשטוש הגבול בין חירות והפקרות.לרלטיביזם המוסרי מתווספים גם רלטיביזם מדעי והיסטורי. שטראוס, בדומה לטענה של הפילוסוף הצרפתי ז'אןפרנסוא ליוטר ב דבר הדהלגיטימציה של המדע כסממן של המצב הפוסטמודרני, סבור כי המדע אינו יכול להצדיק את תקפות טענותיו, וכי הידיעה המדעית היא רק "פרספקטיבה" אחת מני רבות.שטראוס גם מנהל קרב עיקש נגד ההיסטוריציזם, ההופך לסוג של קללה, שמופנית נגד כל מי שלא חושב כמוהו. גילויו של ההיסטורי גרם להחלפת הנצחי בזמני, ולערעור נכסי צאן הברזל של המערב. הביקורת על ההיסטוריציזם מיתרגמת לתיאוריה הרמנויטית: שטראוס יוצא נגד פרשנים רלטיביסטיים, הגוזרים את משמעות הטקסט מההקשר ההיסטורי שבו נכתב, וסבורים שהבנתם שלהם עולה על זו של המחבר. בטיעון, שהיום נראה קצת ארכאי, שטראוס סבור שלטקסט יש משמעות נכונה אחת בלבד כוונת המחבר.הצבת האדם כקנה המידה היחיד, הובילה לאובדן מוחלט של קנה המידה. בתקופה המודרנית, "ערכי הברבריות והקניבליזם ראויים להערכה כמו ערכי הציביליזציה" (עמ' 396), והחתירה לציביליזציה גבוהה יותר הובילה ל"התפוררות הדרגתית והרס של מורשת הציביליזציה המערבית" (עמ' 395). במלים אחרות, המצב המודרני הוא מצב של אובדן ערכים מוחלט. ומהו אובדן ערכים מוחלט, אם לא ניהיליזם.זהו הצד החדשני של שטראוס. אבל הוא לא יכול לתבוע בעלות על הטיעון הזה, כיוון שעל זיהוי המודרניות עם ניהיליזם חתומים היידגר וניטשה. אך בעוד ששטראוס סבור שהתקופה המודרנית היא ניהיליסטית כיוון שהיא מתנכרת למורשת היוונית, היידגר סבור שהיא ניהיליסטית כיוון שהיא מעצימה ומשלימה את המורשת היוונית קרי, את המטאפיסיקה.קו פרשת המים הוא היחס לאפלטון. שטראוס רואה בו פיסגה נכספת, שממנה האנושות רק הידרדרה. היידגר וניטשה רואים באפלטון או יותר נכון במפרשי אפלטון כראשוני האחראים למצב הניהיליסטי הנוכחי. היידגר מנסה לבטל את הזיהוי האפלטוני של ההוויה עם נוכחות מתמדת, וניטשה חותר ל"אפלטוניזם מהופך", שלא ידכא את החיים אלא יגביר אותם.שטראוס שותף להיידגר ולניטשה לא רק בביקורת על הקידמה, אלא גם בדרישה לתנועתנגד אנטיניהיליסטית של חזרה אחורה. אך ההבדל ביחס לאפלטון גם מכתיב את ההבדל ביעד שאליו יש לחזור: בעוד שהיידגר וניטשה מציעים לחזור למחשבה טרוםאפלטונית (טרוםמטאפיסית) בין אם זה הפיוט הבראשיתי של היידגר או הדיוניסיות של ניטשה שטראוס מציע לחזור לאפלטון עצמו.אבל לא רק לאפלטון מציע שטראוס לחזור, אלא גם, ובעיקר, ליהדות. המשותף ליהדות וליוון הוא יכולתן לספק בסיס מוסרי איתן, כיוון שבשתיהן מזוהה הצדק עם ציות לחוק. ההבדל הוא בסוג החוק: המוסר המקראי מטיף לציות לחוק האלוהי, שמקורו בהתגלות, ואילו המוסר היווני מטיף לציות לחוק הטבעי, שמקורו בהתבוננות, בתיאוריה: היוונים סברו כי ידיעת הראשית arche() תאפשר את קביעת הטוב על פי טבעו ולא על פי המוסכם, ושמציאת הסדר הטבעי גם תאפשר את הסדרת החוק האנושי.משתי גישות אלו של מוסר ההתגלות ושל מוסר התבונה צמחו שני עמודי התווך של התרבות המערבית. ההבדל ביניהם מיתרגם לסידרת ניגודים: ירושלים/אתונה, דת/פילוסופיה, התגלות/תבונה, מעשה/מחשבה. שטראוס סבור, כי חרף כל ניסיונות המיזוג, השניים הם אירדוקטיביליים זה לזה, וכי הוויכוח הנצחי ביניהם הוא סוד חיוניותה של התרבות המערבית: כפי שהדת אינה יכולה להפריך את הפילוסופיה, כך גם הפילוסופיה, וזה מה שחשוב, אינה יכולה להפריך את הדת. כלומר, שטראוס מגונן על ההתגלות מפני הפרכה וטוען, כי בהוויה טמון גרעין של מסתוריות, שהוא בלתי נגיש לפילוסופיה ולמדע. בכך הוא קובע את עצמו כתיאולוג יותר מאשר כפילוסוף. זו גם תשובתו לשפינוזה, שההתמוד דות עם ביקורת הדת שלו היא אחד הגירויים העיקריים שמניעים את מחשבתו.אולם, כלל לא בטוח ששני איברי הניגוד שווי ערך. למרות ההערכה הרבה של שטראוס למחשבה היוונית, קיימת העדפה מובלעת (אקזוטרית, כלשונו) של ירושלים על אתונה. שטראוס טוען, שתפישת הצדק היוונית מעודדת גם גדלות נפש אישית, ושהיא רואה בעין יפה את שביעות הרצון העצמית של בעל המידה הטובה. לכן היא במהותה אסוציאלית. המקרא, לעומת זאת, מטיף לענווה, ומדגיש את המחויבות לעניים. כשהוא מסמן את המטרה אחרי שירה את החץ, שטראוס טוען, כי עוצמת הדרישה המוסרית ביוון חלשה יותר מאשר ביהדות.ויש הבדל נוסף: בהתאם לפרשנותו המעניינת לתנ"ך, שטראוס מזהה את קין כמקים הקהילה הפוליטית הראשונה, עם היוונים, ואת הבל, כמי שנשא חן בעיני האל המקראי, עם היהודים (עמ' 403). כך יוצא, שהלאיהודים מזוהים עם הרוצח הראשון, ואילו היהודים מזוהים עם הקורבן הראשון (ולא קשה להבחין מי היותר מוסרי מבין השניים).כלומר, ה"אתה בחרתנו" היהודי מהדהד גם כאן, והניגוד הסימטרי בין ירושלים לאתונה מומר בהיררכיה: אם דלדול המוסר מזוהה עם ניהיליזם, ואם הדרישה המוסרית ביוון מדולדל ת, אזי היוונים (שלא לומר המתייוונים) "ניהיליסטים" יותר מהיהודים. ההיררכיה המוסרית הזו מגובית במציאת המקור הקדום להבדל של היהודים "משאר העמים", שהוא ההבדל בין הקורבן לרוצח.התשובה לבעיית הקידמה, אם כן, היא אינה חזרה לאפלטון, אלא חזרה ליהדות. התשובה היא חזרה בתשובה. שלא כליבוביץ ולוינס, שטראוס אינו עורך רוויזיה בתפישת אלוהי היהדות. הוא וזה הצד השמרני שלו מציע לחזור ליהדות ה"מקורית", ליהדות המקראית, ליהדות כדת של התגלות.מכאן גם יש להבין את יחסו לציונות. במאמר 'מדוע אנו נשארים יהודים?' הוא דוחה את שני הפתרונות שעמדו בפני היהודים בסוף המאה ה19: ההתבוללות נשללת בטענה שהאדם אינו יכול להתכחש לעברו, והציונות, כפתרון לאומי, נשללת בטענה שהיא אינה עונה על בעיית הזהות היהודית. לציונות יש ערך רק כציונות דתית, כלומר, רק אם תגובה בחזרה לערכי היהדות. במלים אחרות, אילו שטראוס היה חי כיום, תנועת גוש אמונים היתה שמחה לשכור את שירותיו בתור הוגה הבית שלה. זו אולי הסיבה, שדווקא הוא, ולא הוגים יהודים אחרים, כמו, למשל, חנה ארנדט, זוכה כאן לקנוניזציה.להצבת המוסר היהודי מעל למוסר היווני יש משמעות נוספת: שטראוס מגנה את היידגר בטענה שהוא שולל את הנבואה וההתגלות (עמ' 346), ומאשים אותו, איך לא, בהיסטוריציזם קיצוני (כלומר, בניהיליזם), שהוביל אותו לתמיכה בנאציזם (עמ' 102). אבל המהלך האנטיניהיליסטי של שטראוס עד כמה שזה יישמע אירוני הוא בעיקרו היידגריאני. כמו היידגר, גם שטראוס סבור כי התרופה לניהיליזם היא חזרה אחורה. כמו היידגר, גם שטראוס מבכר, בסופו של דבר, חזרה למה שקדם לאפלטון על חזרה לאפלטון עצמו: במקרה של היידגר, זו המחשבה הפרהסוקרטית. במקרה של שטראוס, זו היהדות המקראית. *drorpimentel@hotmail.com | |  | |  |
|
| | |
