אוברול ספורטיבי תרפיה נפשית עם קוסם, מהפך 2002. מה חושב אוהד על הנבחרת אראל סג'ל 21/02/02 "זו הסצנה האחרונה. השמש שוקעת לאטה באולפנים הגדולים. עוזרי התאורנים, אלה בלי כרטיס האיגוד הכחול, מחרפים נפשם על פיגומי הפנסים. איש האפקטים המיוחדים אוכל סנדוויץ' ונאבק בו זמנית במכונת העשן. מיונז נוטף על החולצה ועל קקטוס מפלסטיק. אחד התפאורנים רץ עם מטלית ומקלל בספרדית. עיירה בדרום, בנויה היטב קרטון ועץ, אני מתגעגע לאורווה. הבנזונה השמן עלה חמש קילו, הוא כורך על עצמו מחוך כדי להסתיר את השדיים, אבל לא מתבייש לדחוף לי עקב של מגף איטלקי בבטן. אני בקושי סוחב, מת לרדת על חבילת חציר ואיזה גזר אחד או שניים. הימים קצובים עבורי, מסוסים זקנים עושים נקניק ודבק. פעם נערת המים הייתה דוחפת לי קוביית סוכר אחרי הצילומים, אבל כבר שבוע שהיא על הברכיים, מוצצת למפיק". (מתוך האוטוביוגרפיה "הייתי סוסו של ג'ון וויין") על האגו וברקוביץ' בכל יצירה, הקיר הרביעי משמש כמסך האשליה, המסד לבניית השקר שמחקה את האמת. ניקח לדוגמה הצגת תיאטרון. יושב אדם מול במה, שחקנים מדקלמים טקסט בדיוני, מתיזים רוק על השורות הראשונות, ובכל זאת, למרות שברור כי מדובר בשקר מומצא, ההתרחשות על הבמה נתפסת אצל הצופים כמציאות חיה. אותו קיר רביעי מאפשר לנו לנטוש את המודעות ולהתחבר לפנטזיה. באמצעות שבירת הקיר הרביעי מתכוון היוצר לשבור את האשליה, לפרוץ לתוך המודעות ולאמת את הצופה עם המציאות ועם ניתוץ השקר. לעתים הניסיון הזה נברא מתוך נימוק אמנותי, אך בדרך כלל מדובר ברגע של משבר יצירתי עבור הכותב או השחקן המבצע, ולכן הוא נזקק לטריק כדי לחלץ את עגלתו התקועה. תירוץ לבדיחה מעל שורות היצירה, פתרון נוח למשבר יחסים עם המוזה. כל כתיבה אישית, בין אם עיתונאית או ספרותית, מרפרפת בין אשליית קרבה של כותב וקורא לבין היחשפות אמת.לפעמים אכן נראה באמת שהכותב שובר את קיר המילים המייצג את ה"אני הכותב" שלו, על מנת לחשוף עצמו ואת מניעיו העמוקים לכתיבה. בדרך כלל מדובר באשליה, עוד טריק זול. מאוד קשה להיחשף באמת, מביך, מסוכן, ועלול אף להסתיים במפגן עליבות אנושית יללנית. כמי שכותב טור אישי קרוב לחמש שנים, אני מודע להבדל העמוק בין אמת לאשליית אמת, ואני מודה גם שבדרך כלל שמרתי רק על מראית עין של היחשפות, שומר על עצמי הפרטי, הסודי, בקנאות. אלא שהשבוע, כשהתיישבתי לכתוב, פשוט הרגשתי שאני זקוק לבעיטה הגונה בראש שתמקד אותי מחדש ותסיר שכבה עבה של חלודת גאווה ואת השתן שהציף לי את המוח. אחת הסיבות העיקריות שהפסקתי כמעט לכתוב על ספורט הייתה כי הרגשתי שאני גדול על הנושא. נמאס היה לי להיות טפיל שחי על ישבן של סוס יאור ומוצץ את דמו. אני רוצה להיות תחת של סוס יאור בעצמי. לא רציתי לכתוב על גיבורים, רציתי להיות גיבור. רצון אנושי אמיתי הקיים בכולנו. עם כל מחמאה שזכיתי על הכתיבה שלי, האגו טיפס ואונן על עצמו. אבל אז יום אחד קמתי בבוקר וגיליתי שאני אוהב את אייל ברקוביץ' והשלמתי עם עצמי המסוכסך.***אייל ברקוביץ' היה קו המראת האגו שלי. תביעת הדיבה שלו נגדי המריצה את דמי, גרמה לי להפריז בתפיסת יכולת השפעת המילים על המציאות. הקרב המתוקשר שלו עם אלי אוחנה, גיבור ילדות שלי, רק הפך אותו בעיניי לשנוא יותר. לאורך השנים בהן אני כות ב, מעולם לא מצאתי בעצמי את הכוח לכתוב עליו ולו מילה טובה אחת. הקמתי לי את מחנה אנטי ברקוביץ', שמחתי במפלותיו, חייכתי למכאוביו.לא הצלחתי להפריד בין האגו האישי שלי לבין פרגון מקצועי מוצדק. במין תפיסה ילדותית של מציאות חשתי במעין מלחמה בינינו. אלא שמלחמה כזו ספק אם הייתה. ברקוביץ' הוא גאון כדורגל, אני רק העיתונאי. מוכשר או לא מוכשר, אבל עדיין רק עיתונאי. ביום שההכרה הזו חדרה בי, הרשיתי לעצמי להשתחרר מכבלי היוהרה ולהעריך איש נמוך שכל כולו יצירתיות גאונית ונשמה מתפרצת. אולי דווקא בשבוע בו איש הפלסטיק פורש מהנבחרת בשידור חי ב"ידיעות אחרונות" גדלה יותר הערכתי לברקוביץ'. הוא שחצן ללא תקנה, ישיר, גס, רב עם עיתונאים, אבל הוא גם באמת בוכה אחרי הפסדים, בדמעות ממשיות שחורשות לו שביל רטוב על הפרצוף, והוא לעולם לא יברח מהמערכה. בלעדיו אין לנו נבחרת. תעשו לעצמכם את מבחן החבר ­ את מי הייתם מעדיפים לצדכם בשעת צרה? את רביבו או את ברקוביץ'? אני יודע את התשובה. מנטאליות מהתחת אם כבר התחלנו במצוות הכאת האגו, כדאי שנמשיך ובמקום לקשקש בקומקום, נארח היום במדור את אחד הקוראים. השבוע שלח לי בחור בשם איתמר הפנר מכתב המסביר לדעתו את כשלי הנבחרת בכלל והשחקן הישראלי בפרט, וזאת לאור יכולתה המבישה של הנבחרת בגרמניה והמציאות בה אנו חיים. אני מציע לכם לקרוא ולהרהר ביניכם לבין עצמכם הל נכונות התזה שלו."סגל שלום, הגיע הזמן לכתוב את הברור מכל. לקרוא את הכתובת שעל הקיר, גרפיטי אשר מתחזק כל פעם לאחר כישלון צורב. איני מתכוון לבית"ר ירושלים, קבוצתנו האהובה, אשר בשנתיים האחרונות מארגנת לנו מפחי נפש סדרתיים, שכן כאן הבעיה ברורה וגלויה. אני מתכוון דווקא לנבחרת ישראל. לאחר הכישלון הצורב נגד הגרמנים 7­1 (6 הפרש), שמעתי את כל המאמנים הלאומיים לשעבר, ביחד עם כל פרשני הספורט בהווה, מנתחים את מהות התבוסה. כרגיל העלו את בעיית הכושר הלקוי של השחקנים, את מחדלי מחלקות הנוער ועוד אלפי סיבות. כמובן הועלתה גם הבעיה המנטאלית. מה פירושה של הבעיה המנטאלית? האם פירושה הוא שבירה לאחר פיגור, כמו שקרה נגד דנמרק? כיצד הבעיה המנטאלית באה לידי ביטוי?"נראה כי הצלחתי להבין מהי אותה הבעיה המנטאלית רק לאחר ההפסד לדנמרק לפני כשנתיים, בו זכיתי להארה רוחנית. כזכור, משחק זה התקיים במוצאי שבת של חודש נובמבר 99'. הייתי אחד מאותם אלפים באיצטדיון ר"ג שבאו לתמוך בנבחרת. הייתי גם אחד מהאלפים שעזבו אחרי 0­2 לדנים רק בכדי לראות את השלישי בבית ולשמוע על התבוסה המוחצת בחדשות שלאחר המשחק. ביום ראשון שלאחר המשחק יצאתי למילואים, אימון בצאלים (הכותב שירת בסדיר בהנדסה קרבית כסמל מחלקה ברובאית וכיום לוחם מן המניין בפלחה"ן מילואים)."ביום רביעי, ממש אחרי תרגיל מחלקה בו לקחתי חלק כמא"גיסט, ורגע לפני תרגיל פלוגתי (שבו גם הייתי מא"גיסט), פתחתי את העיתון ופרשת נערות הליווי התפוצצה לי בפנים. רק אז התבהרה התמונה. למניעת אי הבנות אכתוב שאין כאן ניסיון להטיח אשמה בכדורגלנים על עצם המעשה. אין שום רע בזונות (מנגנון לפריקת לחצים ממש כמו הליכה למשחק כדורגל). אסור היה להיכנס לשחקנים בין הסדינים, זהו עניינם הפרטי."על מנת להבין את הבעיה המנטאלית נלך אחורה בזמן, לימי הביניים, למסעות הצלב, לאגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, לתקופת הרנסנס, למלחמות האימפריאליזם ועד למלחמ ת העולם השנייה."אולי עד סוף מלחמת העולם השנייה, הדרך הטובה ביותר להפגין את גבריותך (ולא הכוונה לצ'יפנדיילס) ואת נאמנותך למולדת, הייתה על ידי לחימה. לוחם עז נפש זכה גם לכבוד וגם לגמול כספי. אבירים קיבלו אדמות כגמול על עוז רוחם, גנרלים בריטים זכו לתואר סר במאות ה­19 וה­,20 והדוגמאות רבות אין ספור."לאחר מלחמת העולם השנייה נכנסה אירופה לתקופה של רגיעה ושל בנייה מחדש. מלחמות להפגנת עוז הרוח כבר לא היו זמינות כבעבר. האבירים של פעם עטו צורה חדשה בדמות אתלטים מקצועיים ­ כדורגלנים. אתלטים בעולם החדש הם נציגי המדינות להצלחה תרבותית, חברתית, כלכלית. גדולת המדינה באה לידי ביטוי בהצלחת ספורטאיה בזירה הבינלאומית."בישראל המצב קצת שונה. כאן המלחמות טרם נסתיימו. כאן מלח הארץ הוא עדיין סוג של אביר, אמנם עם 61­ M מקוצר וכוונת טריג'יקון, אבל עדיין לוחם ללא חת. אצלנו הטובים ביותר הולכים לגולני, צנחנים וסיירת מטכ"ל. אצלנו עדיין קיימת היוקרה שבהיתקלות, חלוקת צל"שים על מבצעים בעורף האויב. טוב שכך, שכן מה היינו עושים ללא הצעירים המחרפים נפשם למען המולדת."עולה השאלה מי הם ומה הם הכדו רגלנים? התשובה ברורה וכואבת:"חבורה של ג'ובניקים מסריחים! ילדים שגדלים על ערכים מקולקלים ­ תהיה שחקן ופעם יהיו לך W.M.B, שעון זהב, דוגמנית פרחה במושב שלידך ויכתבו עליך בטור רכילות בעיתון."מובן מאליו שהכוסיות הללו מתגייסות לצבא על תקן ספורטאים מצטיינים או עובדי רס"ר. משרתים בקושי שנתיים ומשתחררים. נבחרת ישראל בכדורגל ­ נשבר הזין מכם. פלוגת טירונים של גולני הייתה מתאבדת על המגרש בגרמניה לפני שהייתה מאפשרת לנאצים לשים לנו גול. אותו כנ"ל למשחקים נגד המנוולים מאוסטריה והוויקינגים מדנמרק (להם לפחות יש אוהדות כוסיות)."אני זוכר ראיון עם רן בן שמעון, בלמה השמנמן של הפועל פ"ת, לפני משחק נבחרת. בן שמעון אמר כי חייבים לנצח בשביל המדינה, כיוון שזו הזדמנות של הכדורגלנים, שלא עשו בדיוק שירות בלבנון, לתרום משהו. הצחקת אותי. חיילים מתים כל יום, ואתם, כדורגלני ישראל, את הכבוד המינימלי בלהשקיע קצת מאמץ נגד הגרמנים לא מסוגלים לתת. אני קורא לחרם על הנבחרת כפי שאני עושה כבר שנתיים, לא ללכת למשחקים ולא לקרוא בעיתון עליהם. בברכת לכו תזדיינו נבחרת ישראל, איתמר הפנר".