ספר בדידותו של הצייד אורית הראל 20/02/02 לכאורה, "הצייד" של ג'וליה לי (ספרית מעריב) אמור היה להיות מאותם ספרים שאני קוראת בהם מספר עמודים, ועוזבת. יש בו שלל מרכיבים שבעיקרון אני לא אוהבת: גיבור שהוא צייד, שורה של תיאורים כמעט קליניים של מלאכת הציד, הרבה בעלי חיים ותיאורי נוף ג'ונגלי לעומת מעט גיבורים אנושיים שההתייחסות אליהם מצומצמת, ועלילה מוזרה שפרטיה אינם מתבהרים באמת עד הסוף. למעשה, וכנראה על פי עיקרון ההולוגרמה שבה השלם הוא יותר מסך כל המרכיבים, מדובר בספר שלא יכולתי להניח מרגע שהתחלתי ועד שסיימתי.עטיפת הספר היא צילום מטושטש בכוונה, כמו פרטי העלילה. הגיבור, למשל, מלכתחילה נאמר שהוא מציג את עצמו כמרטין דיוויד, לאורך הספר כינויו הוא מ', ומה שמו האמיתי ­ לא ידוע. והאמת? זה לא חשוב, חשוב הממד הבלתי מתקשר שבו, זה שמקפיד על ניתוק ובדידות מזהרת, שבסופו של דבר נשברת; כי גם האיש המסתורי מתגלה בסופו של דבר כאנושי.ג'ולי לי היא סופרת אוסטרלית בת 32. את העלילה שלה מיקמה בלב ערבות הפרא של טסמניה שבאוסטרליה, במקום שבו קצה הציוויליזציה ­ עד כמה שניתן לכנות כך את הכפר הקטן ויושביו האקסצנטריים ­ נוגע בנופי הפרא . למקום, ולביתה של אלמנה שבעלה נעלם ברמה שאליה הוא יוצא במסעותיו, מגיע אדם המכונה מרטין דיוויד, המציג את עצמו כחוקר טבע, ובעצם ­ הוא צייד המבקש לצוד את הנמרה הטסמנית האחרונה, יצור מיתולוגי על סף הכחדה, שאמור לשמש ולקדם תעשיות ביוטכנולוגיות, ולאו דווקא מהסוג החוקי והחיובי לחלוטין.הסיפור הוא סיפור המרדף הסבלני של צייד אחרי טרפו, מרדף של אלמנה אחרי שפיות, של ילדיה אחרי זיכרון אביהם, ושל הגיבור ­ אחרי השליטה בחייו, שנשמטת ממנו. זה מהיר, קצבי, עוצר נשימה וכן, גם אותה מלה שחוקה עד אימה בהקשר של הגדרות ספרים: מרתק. עיצוב רהיטי יוקרה במחירי מפעלכבר 33 שנים נסים אשכנזי מייצר מזל"טים (מטוסים זעירים ללא טייס). ידידות רבת שנים עם משה קסטיאל הביאה אותו בתחילת העשור הקודם לייצר גם רהיטים. לשניהם רישיון טיס והם היו שותפים במטוס קל. בשעות האוויר הרבות שבילו יחד, נולד הרעיון שאשכנזי יתחיל לייצר רהיטי מתכת לקסטיאל. כך נולד "סטודיו נפר", שבשנותיו הראשונות ייצר בלעדית לקסטיאל.בשלב מסוים החליט אשכנזי לייצר באופן עצמאי, כשבנו אמיר משמש כמעצב הבית. היום הם עובדים עבור אדריכלים, מעצבים ולקוחות פרטיים, מוסדות שונים ובתי מלון. והם גם מייצאים, בעיקר לארצות הברית וללקוחות פרטיים באירופה. במפעל מיוצרים רהיטים ואביזרים, על פי הזמנה ובהתאם לדרישת הלקוח וטעמו. בצמוד לו נמצא חדר התצוגה, בו ניתן להתרשם מהפריטים השונים: מערכות סלוניות, חדרי שינה, פינות אוכל, ויטרינות ועוד, שעשויים ממגוון חומרים, ביניהם עץ, ברזל, אבן, נחושת ופליז. "אנחנו מוכרים רהיטי יוקרה במחירי מפעל, ללא פער תיווך", מסביר אשכנזי. "מייצרים הכל בהזמנה, ולקוח מקבל רהיט שיוצר עבורו ותוכנן לצרכיו". מחירים לדוגמה: שולחן אוכל גדול עם פתיח ות מעץ מלא ואיכותי, 8,900 שקל; שולחן סלוני מברזל וזכוכית, 1,700 שקל; ויטרינה משילוב של עץ, ברזל וזכוכית, 5,880 שקל.סטודיו נפר, האילנות 51, מושב גת רימון. טל': 281990­050, 9331993­03. חוק וסדר האם אלמנה זכאית לכתובתה, בנוסף לחלקה בירושה?כאשר זוג נישא כדת משה וישראל נערכת כתובה, בה, בין היתר, מתחייב החתן בסכום שיועבר לכלה במקרה של גירושין או מוות. אם למרבה הצער נפטר הבעל, עולה השאלה האם זכאית האשה לדרוש את הסכום שננקב בכתובה מעיזבונו של בעלה, בנוסף לחלקה בירושה של בעלה?שאלה ממין זה עלתה בפני כבוד השופט גלובינסקי בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. דובר בתביעה של אלמנה כנגד שלושת ילדיו של בעלה המנוח (מנישואיו הקודמים), במסגרתה תבעה כי ישלמו לה מחלקם בעיזבון אביהם את כתובתה, בנוסף לרכוש שירשה בעיקבות פטירת בעלה. הרקע לתביעה היה: המנוח והאלמנה הכירו ב­1994, חודשים ספורים לאחר שהמנוח התאלמן מאשתו הראשונה, אם שלושת ילדיו, הנתבעים. בשנת 1997 נישאו המנוח והאלמנה, לא לפני שחתמו על הסכם ממון שאושר בבית המשפט. כחודש לאחר נישואיהם ערכו השניים צוואות. כשנה לאחר מכן, נפטר הבעל. לפי צוואתו, ירשה האשה את בית מגוריהם על כל תכולתו, וכן את כל הכספים שהיו בעת הפטירה בחשבונות המשותפים של בני הזוג. את יתר רכושו ציווה המנוח לשלושת ילדיו מנישואיו הראשונים. אצה רצה האשה ו תבעה את הילדים כי ישלמו לה, מחלקם בעיזבון המנוח, את כתובתה, בסך של למעלה משלושה מיליון שקלים חדשים, וזאת בנוסף לירושה. לטענתה, באמצעות הכתובה רצה המנוח לדאוג לעתידה. הילדים, באמצעות בא כוחם עורך הדין אורי צפת, טענו, כי המנוח הסביר להם שהצוואה מחלקת את הרכוש כפי שהתכוון, וכי הוא לא ייחס כל חשיבות משפטית לכתובה. הילדים אף זימנו את חברו של אביהם, אשר השתתף בחתונת בני הזוג. הוא העיד כי בשיחה שהתקיימה בחתונה בין המנוח לבין אורח מחו"ל, הסביר המנוח, כי התחייב בכתובה על סך מיליון דולר כאקט סימלי, שאין כוונה אמיתית מאחוריו, והוסיף, כי אם בני הזוג ייפרדו, תקבל האשה את בית מגוריהם; כמו כן הוסיף החבר כי המנוח אמר לו, שרכש את בית מגורי בני הזוג מכספים שנותרו לו מירושת אשתו המנוחה, וכי הוא ידאג להחזיר בעתיד את הכסף לילדיו.כבוד השופט גלובינסקי קבע, כי אין לאשה חלק בעיזבון המנוח מלבד מה שהוריש לה המנוח בצוואתו, וכי כתובתה אינה חוב שעל העיזבון לשלם. כבוד השופט ציטט הלכות קודמות של בית המשפט העליון, לפיהן אין האלמנה יכולה לקבל גם את כתובתה וגם את חלקה בירושה. כן הבהיר כי הכתובה מהעיזבון באה במקום ירושה בדין העברי, שכן לפי דין זה אין האשה יורשת את בעלה, ולכן אין מקום לזכות את האלמנה בכתובה, כאשר על פי שיטת המשפט הישראלי האשה יורשת חלק נכבד מהעיזבון.כבוד השופט קבע, כי יש לפרש את הצוואה של המנוח כדי ללמוד ממנה האם התכוון לזכות את האשה ברכוש האמור בנוסף לכתובה, או במקומה. בפרשו את צוואת המנוח, קבע חד משמעית כי המנוח לא התכוון לכלול במסגרת חובותיו גם את החיוב על פי הכתובה, ולכן דחה כבוד השופט את התביעה. תערוכה סוזני, גני משי מופלאיםעשרים ושמונה סוזני ­ יריעות רקומות מאוזבקיסטן ­ מוצגים במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים. העיניים מטיילות בערוגות גני המשי המופלאים שרקמו נשים אנונימיות. הפרחים, השיחים, הבריכה, הציפורים, הכדים, ניצני הרימונים. המבט זורם עם המוטיבים המפותלים שאין להם התחלה וסוף, פה ושם נעצר בעלה שנרקם בגוון שונה, שריגי צמח מוזר, אולי קרני איל המסמלים גבריות, עמוד מעוגל או שמא פאלוס, ואולי הדגם המופשט בפינה אינו עקרב דמיוני, אלא רמז מסוקרן למעשה אהבים עתידי. הסוזני נועד לכסות את המיטה בליל הכלולות. מיום שלמדה להשחיל חוט במחט, החלה הכלה לעתיד, כולה בת ארבע או חמש, לרקום את הסוזני שלה יחד עם אמא וסבתא והדודות. אומנות נשית, אינטימית, שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה­19 ודעכה בתיעוש של המאה ה­20. האספנים, שמהם שאלה האוצרת, רחל חסון, את העבודות המדהימות, כולם גברים. כולל גבר פלשתינאי, שמסיבות מובנות מבקש להישאר בעילום שם. הסוזני ("סוזן", בפרסית טג'יקית פירושו "מחט") נרקם על יריעות כותנה טבעית, לא מולבנת, בערים המרכזיות של דרך המשי. כל עיר התאפיינה בדגמים יחודיים ש צוירו בדיו שחור בידי אחת מנשות המשפחה. לרוב יש שדה מרכזי, עם פרחים מסוגננים, המחוברים בשריגים ושרכים, המוקף במסגרות מעוטרות. בין הפרחים ובשוליים מסתתרות הפתעות, סמלים, איחולים, פנטזיות. ציפורים שמזנבן עולה פרח מסמלות תיווך בין הספירות, קנקנים כסמל לחיים, טוהר ומים, עלה מעוקל שהוא פיגיון להגנה, והמון רימונים, סמל לפוריות. כל יריעה נרקמה בנפרד, בחוטי משי שנצבעו בצבעים קטיפתיים שהופקו מצמחים, תבלינים וקליפות. כשהסתיימה העבודה חיברו את היריעות והוסיפו אמרות משי ובטנה. סולם הצבעים ורבגוניותם, העושר של הדוגמאות, העיטורים, שהושפעו ממוטיבים תורכיים, פרסיים וסיניים, האמירה האישית שהתבטאה בחריגה קטנה מהדוגמה או מהצבע, יפי התכים שנראים לפעמים כמו תבליט ארוג ­ כל אלה יוצרים הרמוניה מלבלבת, קסומה, מרתקת. מומלץ בחום. התערוכה תתקיים עד יוני 2002, במוזיאון לאמנות האיסלאם, הפלמ"ח 2, ירושלים, טל' 5661291­02. אוסף הציורים הבוטניים של רות קופלבגנזים של המחלקה לבוטינקה באוניברסיטה העברית בירושלים התגלה אוסף עצום של ציורים בוטניים, פרי מכחולה של הציירת רות קופל ז"ל. לפני היות המצלמה האלקטרונית (שבין סגולותיה היכולת לצלם צמחים תוך הדגשת אופיים וייחודם), נהגו במחלקה לבוטניקה להיעזר בכשרונם של ציירים מיוחדים שתחום התמחותם היה ציורי צמחים. רות קופל הצליחה להמחיש בציוריה בצורה מדויקת להפליא את צורת הצמח, על שורשיו, פרחיו ופירותיו. היא גם נתנה ביטוי לרגשותיה האמנותיים בקומפוזיציות מיוחדות, תוך שימת דגש על הצבעוניות הייחודית לכל צמח. ציוריה של קופל הופיעו ברוב ספרי הבוטניקה שיצאו לאור בשפה העברית וכן ב"פלורה פלסטינה FLORA PALESTINA(). בט"ו בשבט נפתחה בגן הבוטני בירושלים תערוכה שבה יוצגו מאה ציורים ממיטב עבודותיה של קופל. התערוכה באדיבות העשבייה (ספריית צמחים מיובשים של האוניברסיטה, מארץ ישראל ומכל העולם) והמחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית, ולזכר אוולין ושאול הנקינד.הגן הבוטני, גבעת רם ירושלים, טל' 6797463­02. מסורת ונהפוך הואבין אנטיוכוס הרשע היווני לפרעה המתחכם המצרי מרימים ראש המן ואחשוורוש הפרסים. היסטורית, אומנם, פרעה היה קודם, אחריו המן ורק אחריהם אנטיוכוס, אבל אי אפשר לקלקל את הלוח העברי בנתונים היבשים האלה.פורים בי"ד ובט"ו אדר, נקרא על שם הגורל (פור) שהפיל המן כדי לקבוע את זמן השמדת היהודים. המקור לחג, במגילת אסתר, בדברים שכתב מרדכי לכל קהילות ישראל "לקים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה, כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם, והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ט', כ­כב). ואכן, לפי הכתוב במגילה, מה שכנראה לא היה ברור מאליו, קיבלו על עצמם היהודים לקיים את שכתב להם מרדכי "אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם".אלא שגם לחגים יש תקופת הסתגלות והם לא פורצים בבת אחת לתרבות העם ולמנהגיה. בתחילה, כפי שאפשר ללמוד ממקורות תלמודיים, נחוג פורים בפרס ובקהילות סמוכות לה, לאחר מכן הנהיגוהו אנשי כנסת הגדולה גם בארץ ישראל ובכל קהילות ישראל בעולם. באותה התק ופה נקרא היום "יום מרדכי". במרוצת הדורות חדר החג לתודעת העם ומצוות רבות הונהגו בו. בסוף תקופת התנאים ובתקופת האמוראים הוקדשה לחג הפורים מסכת מיוחדת, "מסכת מגילה", במשנה, בתוספתא ובשני התלמודים. הגאונים, בתקופתם, הוסיפו משלהם ותיקנו תפילה מיוחדת לציון הנס, "על הניסים", המשולבת בתפילות ובברכת המזון. ומשם והלאה נס פורים ומשמעותו תפס תאוצה רצינית.התכונה לקראת פורים מתחילה כבר בראשית חודש אדר, "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כט, ע"א). בשבת שלפני פורים קוראים בתורה קטע מתוך הפרשה המספרת על מלחמת ישראל בעמלק, "זכור את אשר עשה לך עמלק", ומכאן שמה של השבת, "שבת זכור", כל זה בגלל המסורת המייחסת את מוצאו של המן האגגי אל אגג מלך עמלק, ככה שמצוות מחיית עמלק, מן התורה, קושרת את עצמה גם לסיפור פורים.ארבע מצוות מיוחדות נקבעו לחג הפורים: קריאת מגילת אסתר בציבור, מתוך מגילה כתובה על קלף, ובברכה; משלוח מנות, צדקה וסעודת פורים. לבד מהמצוות הפורמליות נקשרו בחג גם מנהגים של שמחה והשתטות, הסומכים על דבריו של רבא, חכם התלמוד, שאמר שחייב אדם להשתכר בפורים "עד דלא ידע" בין ארור המן לברוך מ רדכי.דווקא המנהג שהטביע את חותמו על ימי הפורים, ההתחפשות, מקורו בנשפי המסכות של עמי אירופה, המתקיימים סמוך לימי הפורים, ואומץ להיות פורימי משום התאמתו לרוח ה"ונהפוך הוא" של פורים. ומה שטוב לחנוכה ברוח כריסמס, טוב גם לפורים­הלואין."והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר עיר, וימי הורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזיכרם לא יסוף מזרעם" (ט,כח). שיהיה לנו פורים שפיל שמח. ציור הסצינה הישראלית העכשווית"בסימן ציור" הוא שמה של תערוכה חדשה, המבקשת לשקף את סצינת הציור הישראלי העכשווי. בתערוכה משתתפים 44 ציירים, המציגים עבודות מהתקופה האחרונה שנחשפות לראשונה. המכנה המשותף לעבודות אינו סגנוני או תוכני, אלא הינו עצם העיסוק בציור. האמנים שייכים לדורות שונים ולאסכולות שונות. חלק מהעבודות הינן בסגנון מופשט לירי עם מגמות של אמנות מושגית ומינימליסטית, חלקן ריאליסטיות מסורתיות, עבודות אחרות עוסקות בדיון על אסתטיקה של צבע וצורה ויש גם עבודות ביקורתיות ומתריסות. סך כל העבודות, שנבחרו בעיקבות ביקורים בסטודיו של האמנים, יוצר אספקלריה של האמנות הישראלית, נכון לעכשיו.בין האמנים המשתתפים בתערוכה: ציבי גבע, יאיר גרבוז, משה גרשוני, מיכל נאמן, לאה ניקל, יאן ראוכוורגר, דוד ריב, פנחס כהן­גן, מריק לכנר (בתמונה, עבודה ללא כותרת, 2001). אוצרת: דניאלה טלמור. התערוכה מוצגת במוזיאון חיפה לאמנות, עד לסוף מאי 2002. אמנות עדית פאנק מגשרת בין התיאטרון לציורבזכות הכיתוביות, המלוות כל הצגה של תיאטרון "גשר", זכתה הציירת והמשוררת עדית פאנק לשוב ולהינות מעולם התיאטרון, שתמיד היה אהבתה הגדולה ומקור השראה לעבודותיה. בתחילת דרכה היא היתה שחקנית, שהופיעה ב"חסמבה" לצידם של שלמה ארצי, מני פאר וזאב רווח. אבל פאנק העדיפה לצייר, הציגה תערוכות וגם כתבה שירים, שרבים מהם הולחנו ובוצעו על ידי זמרים נודעים, ביניהם רמי קליינשטיין, גלי עטרי, לאה שבת, שלומי שבת ו"הכל עובר חביבי". לתיאטרון היא הלכה באדיקות כל שבוע, לפעמים יותר, עד שבגלל בעיית בריאות איבדה את שמיעתה. "וכשהפסקתי לשמוע", היא מספרת, "הפסקתי גם ללכת לתיאטרון. 11 שנים ויתרתי על אהבתי הגדולה, כי הייתי אומללה בהצגות, רואה תנועה אבל לא שומעת טקסט. הכיתוביות ב'גשר' פתחו לי את השמיעה דרך הראייה ושוב יכולתי להינות מהצגות. היום כבר קיימת מערכת מיוחדת עם כיתוביות בעוד תיאטראות בארץ, אבל היא מופעלת רק בימים מסויימים ובהצגות מסויימות. ב'גשר' המערכת מופעלת בכל ההצגות, בעברית וברוסית". בהשראת ההצגות שראתה ב"גשר" גם ציירה פאנק עכשיו את התמונות לתער וכתה החדשה, שתוצג בתיאטרון "גשר" ביפו. שם התערוכה, שתיפתח ב­1.3, הוא "גשר אל האושר". תיאטרון גשר, שדרות ירושלים 7, יפו