אמא של חמודי דניאלה לונדון- דקל היא אשה של סתירות עדי כץ 20/02/02 אם תשאלו את דניאלה לונדון­דקל, אמא של "חמודי", טור הקומיקס הנפלא מ"העיר" שיוצא עכשיו בספר בהוצאת כתר, מי שעומדת מאחורי "המילון המשפחתי החסר" במוסף "הארץ", תציג בקרוב תערוכה של הקריקטורות הפוליטיות שלה וגם כותבת טור ומנחה תוכנית טלוויזיה, היא תגיד לכם שהיא מאיירת בינונית וכותבת בינונית, שלטלוויזיה היא הגיעה רק כדי שיהיו נחמדים אליה במכולת ושבכלל לא מגיעה לה תערוכה. גם ספר הילדים שכתבה ואיירה, "דב, מצב רוח טוב", שזכה בפרס סטימצקי לספר ביכורים, טעון שיפור לדעתה.בשיחה עם לונדון­דקל, בביתה בתל אביב, על כוס יין אדום, די קשה להבין איך בחורה מצליחה, מוכשרת ומצחיקה כמוה, מסוגלת לכסח את עצמה בצורה כל כך עקבית. הכרתי אותה לפני שנים בעיתון "חדשות" המנוח. אני עבדתי אז במונטאז' (ענף בתחום הדפוס שעבר בינתיים מהעולם), לונדון­דקל, שלשמה התלווה התואר "הבת של ירון לונדון", עבדה בגרפיקה. לא הכרתי אותה מקרוב, אבל איכשהו היא נראתה לי מדליקה. כעבור שנים, כשנתקלתי לראשונה ב"חמודי", הבנתי למה. בתשעה ריבועים בשחור­לבן ובקו פשוט, מצליחה לונדון­דקל להעביר בדיוק מדהים את מערכת היחסים ה מוכרת כל כך, בין חמודי, דיקטטור קטן ואגוצנטרי בעל אוזני שטן, לבין אמו האומללה. ב"מילון המשפחתי החסר", היא עושה את זה בלא פחות תחכום והומור לסיטואציות משפחתיות מוכרות, באמצעות מושגים הלקוחים מהמילון.הכשרון שלה לשים את האצבע על הנקודות הנכונות, עובר גם בתוכנית "זמן הורים" שהיא מנחה בערוץ 2 ובטור "אחת משלנו" ב"לאשה", בו היא משוחחת, בכל פעם עם דמות אחרת, על מיני עניינים, מפוליטיקה ועד סידור ארונות. הטור נקרא בהתחלה "אחת לאחת" וכלל את חברתה הטובה ("חברה? היא ממש אשתי") חנה פרוינד שרתוק. לאחרונה, אחרי ש"לחנוש נמאס מהטור ולי נמאס ממנה", היא מנהלת דיאלוגים דמיוניים עם דמויות מומצאות. "אני לא יודעת לכתוב תיאורים", היא אומרת. "אבל אני יודעת איך אנשים מדברים, זה כן". החומרים של לונדון­דקל, בכל התחומים שבהם היא נוגעת, לקוחים מהחיים. "אין לי הומור פרוע או סוריאליסטי. ההומור שלי, אם יש לי כזה, לקוח מהמציאות. גם בכתיבה וגם בקומיקס".נפגשנו בשעת ערב, אחרי שהשכיבה את מיכאל בן החמש וחצי ותמרה בת הארבע לישון. בעלה משה, רופא משפחה בקופת חולים מכבי, איש לבבי במיוחד, חבוש בכיפה שחורה ומ צויד בציציות (פרטים בהמשך), עשה לנו קפה והגיש יין. בשיחת הטלפון המקדימה דרשה לונדון­דקל לדעת על מה בדיוק אנחנו עומדות לדבר. בנושא גידול ילדים, הודיעה לי, היא לא רוצה להתבטא, כי הוא משעמם אותה עד מוות. "את מדברת על זה שנתיים ואחר כך כבר אין מה להגיד".היא העדיפה לשוחח על הקריקטורות הפוליטיות שהיא עושה בשנה וחצי האחרונות לעמוד הדעות של "הארץ", ברוטציה עם עמוס בידרמן וערן וולקובסקי. "אני חושבת שלעשות קריקטורה זה ניסיון לחפש מה עומד מאחורי הדברים, מה מגוחך במינוחים הרשמיים. כשדיברו לא מזמן על סגר חונק וסגר נושם, למשל, ציירתי חיילים במחסום, ליד כמה בטונדות, שואלים את המפקד אם היום שמים סגר נושם או סגר חונק. רציתי להעביר את הרעיון שהמושגים האלה ריקים מתוכן, שזה קשקוש שאי אפשר לתאר".בהסמלה, היא אומרת, יש אופנות, ומה שעבד לפני 40 שנה לא עובד היום. "אני, למשל, לא אצייר בחיים יונה פצועה כדי לסמל את מצב השלום, או אנייה טובעת כדי להמחיש את מצב המדינה". כשהתפרסם הסיפור על רוני צוקרמן, טייסת הקרב הראשונה, ציירה אותה לונדון­דקל בסרבל בדרך למטוס הקרב, כששני קצינים מבקשים ממנה שרק ת עשה קודם שני קפה עם אחד סוכר. "כולם אמרו איזה יופי שיש שוויון, ואני רציתי להגיד שזה שיש טייסת קרב, זה לא אומר שכבר לא מצפים מנשים בצבא לעשות קפה". כשדובר על הפיטורים ב"כרומטיס" היא ציירה את אחד המפוטרים האלה יושב בלשכת העבודה ואוכל סושי טייק­אווי עם מקלות, ליד שני מובטלים בסרבלי עבודה עם סנדוויץ' פסטרמה."זאת העבודה הכי מפחידה שיש לי", היא אומרת. "כי אין כאן שום ערך מצטבר. זה שהיו לי כמה רעיונות טובים, לא אומר שגם מחר אני אדע מה לעשות. אז לילה קודם אני בהיסטריה, קוראת את כל העיתונים, מדברת עם אבא שלי, מטרידה כמה ידידים שלי שיתנו רעיונות. עם היד על הלב, אני לא חושבת שאני מאיירת מדהימה ואני ממש מקנאה באנשים שכותבים נהדר, אבל החיבור של שניהם יוצא בסדר. בקריקטורה אני יכולה לשלב את כשרוני הבינוני באיור עם כשרוני הבינוני בכתיבה".התערוכה שלה, שתוצג החודש במסגרת "פסטיבל אשה" בחולון, היא עוד סיבה להילחץ. "כשאתה מתכנן משהו יש סוג של התרגשות. אחרי שהוא יוצא, אתה רק רואה את הפגמים. ככה זה היה עם הספר שלי וככה זה עכשיו עם התערוכה. אתמול הלכתי לתלות את העבודות וחטפתי דיכאון נוראי . בכיתי כל הבוקר".­ למה?"כי זה יכול היה להיות יותר טוב. בכלל, די ברור לי שעושים לי תערוכה רק מפני שאני אשה. אני לא חושבת שלמישהו שעושה קריקטורות פוליטיות שנה וחצי, צריך לעשות תערוכה. שיעשו לעמוס בידרמן, לדודו גבע". לפתיחה של התערוכה היא לא הזמינה, לחלחלתה של אשת יחסי הציבור, איש ממכריה. "איזה מין בילוי זה לצאת מהבית ביום חמישי ולהיתקע בפקקים, רק כדי לראות 20 עבודות תלויות בחדר. אני לא הייתי קמה מהכורסה".­ ספרי לי על חמודי, איך הוא נוצר?"אני לא ממש יודעת. זה היה לפני שלוש שנים בערך, כשהייתי אמא טרייה ומבוהלת. יום אחד עמדתי למטה עם המון שקיות, והילד שלי רצה על הידיים. ניסיתי לשכנע אותו שיילך ברגל, אבל הוא סירב. הנחתי את השקיות, לקחתי אותו על הידיים, העליתי אותו במדרגות, שמתי אותו ליד הדלת ואמרתי לו שאני יורדת להביא את השקיות. מובן שהוא רצה לבוא אתי למטה, ועל הידיים. עמדתי בתוך מצב מטורף, בחוסר אונים מוחלט ואני חושבת שזה מה שנתן לי את הרעיון. עשיתי קומיקס בתשעה ריבועים והראיתי למשה ולעוד חבר והם צחקו. אחר כך הראיתי את זה לרמי רוטהולץ, אז עורך 'העיר', והוא אמ ר 'יש לך מדור'. לא העליתי על דעתי שזה ירוץ כל כך הרבה זמן". ­ ואז התחלת לאגור רעיונות?"לא הייתי צריכה, הם באו כל הזמן. כשאתה מגדל ילדים יש לך חומר בלתי נדלה, ועם הזמן אתה לומד איך להפוך אירוע קטן לרעיון גדול. בכלל, לעשות קומיקס זה כמו להיות במאי קולנוע. אתה בוחר זווית, זום. אתה לומד שלפני ההנחתה צריכה להיות הרמה. אם האמא נשברת בפריים האחרון, אז פריים קודם היא צריכה להגיד משהו בנוסח 'בשום אופן לא'".­ אז חמודי הוא הילדים שלך?"ממש לא. חמודי הוא ניסיון לתמצת את כל הילדים באשר הם. מעניין אותי לחקור ילדים כמו שאנשים חוקרים חיות אקזוטיות. אני לא יכולה להסתכל על שני ילדים בלי לרשום לי בראש את חמודי הבא".חמודי לא היה רק דרך לפרוק את תסכולי האימהות, אלא גם נקודת מפנה בקריירה שלה. "המון דברים קרו לי בעיקבותיו. החיים הם מין כאוס, שרשרת של מקריות עצומה, ועם חמודי אני יכולה לראות איך דבר הוביל לדבר. בגללו התחלתי לרשום. הייתי גרפיקאית, אני לא באה מקומיקס, אני לא פריקית של קומיקס ואף פעם לא התעניינתי בזה. אחרי חמודי בא המילון ב"הארץ" ובעיקבותיו הזמינו אותי לעשות את הקרי קטורות הפוליטיות. בגלל חמודי גם הגעתי להנחות את 'זמן הורים'. הם הזמינו אותי לשם, כי רצו להכניס אותו כרצועת אנימציה. כששאלתי מי הולך להנחות את התוכנית, אמרו לי שיש אודישנים. אמרתי שגם אני רוצה".­ מה פתאום?"מה זה מה פתאום, כל אחד רוצה להופיע בטלוויזיה. אין בזה שום דבר טוב או חשוב, אבל את הולכת על זה כי את צריכה אהבה אינסטנט. זה נורא מתגמל ונורא נעים. היה מאבק בין הרציו, שאמר 'מה את צריכה את זה', לבין הרגש, שאמר 'איזה כיף, יאפרו אותי ואחר כך גם יתייחסו אליי יותר יפה במכולת'".דרכה המקצועית של לונדון­דקל החלה כאמור בעיתון "חדשות". היא היתה אז חיילת שחיפשה הכנסה צדדית וחבר של אחיה סיפר שבחדשות מחפשים שליחים. "התקשרתי ואמרו לי שלא צריך שליחים, אבל צריך גרפיקאים. ככה התחלתי. רק אחר כך למדתי גרפיקה בבצלאל". בהמשך היא עבדה כמעצבת גרפית גם ב"ידיעות אחרונות" ו"לאשה", ואז נסעה לניו יורק לחפש את מזלה. "המטרה המוצהרת היתה לשחק אותה בגדול, אבל לרגע לא האמנתי שזה יקרה. ידעתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהנסיעה הזאת, ובאמת העברתי שם שנתיים של בטלה והפקרות. לא יותר מזה".כשחזר ה ארצה היא הכירה את בעלה, משה דקל, שהיה שונה לחלוטין מכל מה שהורגלה אליו קודם. "אני אומרת לו תמיד, שרק אותה חברה שהכירה בינינו היתה מספיק משוגעת כדי לחשוב שזה יילך. אף אחד אחר לא היה מעלה בדעתו להכיר בינינו".­ למה בעצם?"אני לא התעניינתי בבחורים טובים ונחמדים. אהבתי את האנוכיים, האגוצנטריים, המופרעים. היתה לי סדרה של בחורים שעם כל אחד חייתי שנתיים. שנה כדי לנסות לתקן אותו ועוד שנה עד שהצלחתי לעזוב אותו. אם היו אומרים לי על מישהו שהוא בחור טוב, הייתי יכולה להקיא. עכשיו אני אומרת שזה הבסיס להכול. אי אפשר לחיות עם בנאדם אם הוא לא חבר טוב ואדם טוב. המזל שלי היה שהכרתי את משה כשכבר רציתי להתחתן. בפגישה השלישית ידעתי שהוא האיש. אחרי שלוש שנים הבנתי שעשיתי עסק טוב".די מהר אחרי החתונה, לפני כחמש שנים, נולדו שני הילדים, ובהפרש קטן שלא תוכנן מראש. בניגוד לנשים רבות שמהלך כזה חוסם את הקריירה שלהן, אצל לונדון­דקל הוא הביא לפריחה. "כל מה שאני עושה היום, התחלתי אחרי שהתחתנתי ונולדו לי הילדים. רק אז התחלתי לפתח את הקריירה הצולעת שלי".­ איך את מסבירה את זה?"אני חושבת שזה בגלל שעם ילדים יש סדר יום נורא מסודר. קודם היה תוהו ובוהו. אולי זה גם בגלל שברגע שהתאהבתי, התפנו לי המון תאי מוח שהיו עסוקים כשהייתי רווקה".­ אבל היתה לך קריירה כל השנים."הייתי גרפיקאית די מוכשרת ותלמידה די טובה בבצלאל, אבל אני חושבת שרק אחרי שהתחתנתי העליתי בדעתי, וזה הרבה עבודה של בעלי, שאני לא מפגרת. ידעתי בצעירותי שאני חתיכה וסקסית. אבל חכמה? עם מחשבה חצי מקורית על משהו? זה משהו שרק הנישואים למשה עשו לי".­ מאיפה חוסר הביטחון הזה?"אף פעם לא חשבתי שאני חסרת ביטחון, פשוט חשבתי שאני מפגרת. נכון שלא היו בשטח הוכחות לזה, אבל לא היו גם הוכחות הפוכות. לא הצטיינתי בכלום, בילדותי לא ציירתי ולא כתבתי. בגיל ההתבגרות לא כתבתי שירים, ממש כלום. אני חושבת שביטחון זה משהו שנוצר ככל שאתה צובר עדויות להצלחות שלך. אבל זה סיפור כל כך בנאלי, כמעט כל אחד יספר לך סיפור כזה. המון אנשים עוברים את המסלול של התבגרות מאוחרת".­ זה קשור לעובדה שאת "בת של"?"העובדה שאני הבת של אבא שלי מהווה חלק קטן מאוד בעיצוב האישיות שלי. הרבה יותר משמעותי בעיניי אם אבא שלך הוא אדם חם ומחבק, מא שר אם הוא מפורסם. נכון שההורים שלי הם אנשים מקסימים ומעניינים, ואולי אני סובלת מבעיה שמשותפת לכל האנשים שגדלו אצל הורים שהם מעריכים: אף פעם לא היתה לי הזדמנות למרוד בהם. הפסיכולוגים הרי תמיד רוצים לסכסך בינך לבין ההורים. במקרה שלי זה לא הלך".ובחזרה לבעל משה, שלא רק מסייע לה בשיפוץ האגו, אלא גם לוקח חלק פעיל באחזקת הבית וגידול הילדים. "אני חושבת שמה שהכי עזר לי, זה שהתחתנתי עם גבר שאין לו אמביציות מרקיעות שחקים ושמחלק את חייו באופן שפוי. אנחנו מתחלקים בטיפול בילדים על הדקה, זה מדוד, למרות שלא מזמן עשינו חישוב ויצא שאני נמצאת איתם בשלוש שעות יותר ממנו בשבוע. אני חושבת שהילדים שלנו לא ראו אותנו אף פעם ביחד. כשהוא איתם, אני בחוץ וההיפך". לאחרונה החל משה בתהליך של חזרה בתשובה, ולדבריה זה רק הפך את המריבות שלהם למעניינות יותר. "אני שומעת על מה החברות שלי רבות עם הבעלים שלהן, וזה נראה לי נורא משעמם וקטנוני. אנחנו רבים על בחירה חופשית, על מה זה להיות יהודי, על מה זה להיות רלטיביסט".­ יש ציפייה שגם את תצטרפי?"שום דבר, ממש שום דבר. אני לא עושה כלום. משה אומנם לא נוסע בשבת ומתפלל שלוש פעמים ביום, אבל אין לנו אפילו מטבח כשר. אולי פעם יהיה, אם הוא יתנהג יפה".­ והילדים?"הם לומדים בבית ספר חילוני, בית הספר הפתוח ביפו, ולא היה על זה ויכוח. הם בטוח יודעים יותר מילדים אחרים בסביבה על יהדות. מיכאל מכיר את פרשת השבוע והוא שואל ומתעניין. אין קונפליקטים בבית סביב העניין הזה. כששואלים אותם, הם אומרים שאבא מאמין ואמא לא. זה נראה להם טבעי לחלוטין. מובן שאם הבן שלי יהפוך לחרדי בסאטמר, אני ארצח את בעלי".­ את מתעניינת ביהדות?"למדתי קצת, כדי להכיר את עולמו של בעלי, אבל בדרך כלל אני מתייחסת לעיסוק שלו בזה באותה סלחנות שנשים מתייחסות לבעלים שאוהבים כדורגל. האמת שבמהות משה ואני דומים. שנינו מרגישים שחיינו כאן קצרים וצריך למצוא בהם תוכן ועניין. נקודת המוצא שלנו דומה, אבל המסקנות שונות, אני צודקת והוא טועה".­ מה אבא שלך אומר על זה?"הוא מת עליו. אבא שלי הוא הבנאדם הכי סובלני וליברלי בעולם. הבחור הכי טוב שיכולתי להביא לו זה ערבי מהשטחים, עדיף יד ימינו של ג'יבריל רג'וב, ואחר כך דוס. אבא שלי מאוד אוהב יהדות והוא בקטע של הידברויות בין דתיי ם לחילוניים. הוא ומשה חברים נהדרים. חוץ מזה, איך הוא יכול לא לאהוב חתן רופא. אנחנו מאוד בונים על משה שיטפל בהורים שלי כשהם יהיו זקנים".