סרט הודי קורע לב השבוע ילדה רווית שריקי תינוקת, שעלולה לגדול בכלא ההודי האכזרי, בתת תנאים * מה עובר על המשפחה? נטע דרורי וילף 14/02/02 כאילו ידעה לאיזו מציאות סבוכה ואכזרית היא עומדת להיוולד, יצאה השבוע מבטן אמה, אחרי 18 שעות של צירים, אורה (מנוחה, ברכה). 2.9 ק"ג של חינניות, ורדרדות ועיניים כחולות גדולות. הלידה הזו התרחשה במיטה מוזנחת, בתוך צריף עץ סגפני בבית חולים קטן בדרך לקולי, עיר מושלגת בהודו. אמה של התינוקת, רווית שריקי בת ה­22 מקרית ים, הובאה לשם בזינזאנה הודית הישר מבית המעצר בו שהתה בשמונה החודשים האחרונים. מאחורי דלת חדר היולדות הוצבו שומרים חמושים ובפנים נשמע בליל של הוראות המיילדת בהודית ובאנגלית רצוצה. את הלידה הארוכה והקשה עברה רווית יומיים לאחר שהתבשרה בבית המשפט על גזר הדין שלה ­ עשר שנות מאסר בעוון הברחת סמים. שמונה חודשים זה היה הסוד השמור של משפחת שריקי ­ שלהם ושל קומץ חברים ובני משפחה שניסו לעזור. ככל שנקפו החודשים, הבינו בבית המשפחה שהם נופלים מתהום לתהום. חשבון הבנק המשפחתי הידלדל ומזל שריקי בת ה­,50 שבימים רגילים מנהלת יחד עם בעלה גבי את חנות הדגים הוותיקה שלהם בשוק תלפיות, מצאה עצמה נגררת עם תרמילאים זרוקים באוטובוסים עמוסי לולי תרנגולות בדרכיה העקלקלות של הודו. שר יקי, שבקושי יצאה מהארץ קודם לכן, מצוידת במילים בודדות באנגלית, חיפשה במשך חודשים דרך לשהות הכי קרוב שאפשר לבתה ולהציל אותה מהכלא ההודי. היא השאירה בבית במשך חודשים את בעלה, גבי, כשהוא רצוץ ושבור, בקושי ישן בלילות, בוכה המון ובמיוחד חסר אונים. הוא חש שעשה הכל, אך נכשל במבחן התוצאה ­ בתו בכלא ההודי וכעת גם נכדתו עלולה לגדול שם, כשתצא בעוד כמה ימים מבית החולים. הנסיעה: הגשמת חלום לרווית שריקי היה הכל. היא בת זקונים למשפחה ותיקה מקרית ים, עם בית מרווח וגינה מטופחת, ותעודת בגרות מבית ספר התיכון "רודמן". אחותה, אורנית, נשואה ואם לשניים, ואחיה שי, בוגר הודו בעצמו שברח משם לארץ אחרי שהות קצרה, יושבים ומצטערים שלא התנגדו יותר ללחץ שהפעילה רווית על הוריה כדי שיתירו לה לנסוע עם החבר החדש שהכירה לטיול בהודו.רווית הצעירה סיימה לפני שנתיים קשר ארוך עם בן זוג. הם עמדו להתחתן, אך הורי החתן התערבו יותר מדי, לטעמה, בסידורי האולם והשמלה, והיא החליטה שהקשר הזה לא בריא מבחינתה. ההחלטה לבטל את החתונה נפלה, אבל לאחריה היא עברה תקופה קשה. "מבחינתה, ביטול החתונה היה אירוע קשה מאוד", מספר האב, גבי. "היא הסתגרה בחדר שלה, סירבה לדבר, לא יצאה כמעט ובכתה המון. אחרי כמה חודשים היא סיפרה לנו שהיא יוצאת עם בחור חדש. שמחנו בשבילה, ראינו אותה מחייכת ומתלבשת, וזה הרי בסך הכל מה שאנחנו מבקשים מילדינו, שיהיו מאושרים. הייתי שקט לגביה. היא היתה ילדה טובה ופקחית ומאוד יציבה. כל זה אבד לי ביום שהיא נחתה כאן בחנות עם החבר החדש. רק ראיתי אותו וחשכו עיניי. ההתנהגות שלו, המראה ה זרוק שלו, השיער הארוך, הנעליים הכבדות, הביטחון המופרז שלו ­ כל זה לא עשה עליי רושם טוב".בערב, בבית, התקיימה שיחה קשה בין ההורים לבת: הם לחצו עליה להיפרד מהבחור, אך היא סירבה והתאוננה שכל מי שהיא מביאה הביתה לא מספיק טוב בשבילם. ארבעה חודשים הם יצאו וההורים עיקמו את האף, עד שהיא הודיעה להם שהיא נוסעת להודו עם החבר, העוסק ביבוא ויצוא של בגדים. רווית התלהבה מהרעיון ­ כל חברותיה נסעו והיא עמדה להגשים חלום שנרקם עוד כשהיתה עם חברה הקודם."עשיתי את הכל כדי שלא תיסע להודו", קונן השבוע גבי. "הצעתי לממן טיול לאירופה, לקנות לה מכונית, לממן לימודים. שום דבר לא עזר לי. אני זוכר שתפסתי את אשתי בצד ואמרתי לה: 'אנחנו הולכים לאכול אותה חזק עם הבחור הזה', אבל היא קנתה כרטיס מצד אחד, ומצד שני שי, אחיה, לוחץ עלי שלא לתת לה לנסוע ואני קרוע בין שניהם עד שאשתי פוסקת: 'שתיסע'".חודשיים בילתה רווית עם החבר בעיר גואה, ואז צילצלה הביתה וביקשה שישלחו לה כרטיס טיסה חזרה ארצה כי היא הסתכסכה עם החבר ורצתה לחזור. בבית נשמו לרווחה ­ רווית חזרה ומבחינתם פרשת הודו עברה בשלום. אלא שאז, אחרי שבוע, נחת גם החבר בארץ, האהבה שוב פרחה והפעם הוא גם הבטיח לממן לה את הכרטיס להודו."ביום הנסיעה הזמנתי אותם לארוחה בחצר", משחזר גבי. "כיבדנו את הבחור יפה ואני ביקשתי והתחננתי בפניו: שים עליה עין, הילדים זה כל מה שיש לנו, שמור עליה. הוא ענה לי בביטחון שיש על מי לסמוך ושהוא מכיר טוב את הודו. אני זוכר שהשבעתי אותה לפני שהם עלו למונית, שבכל יום שישי היא מדליקה נרות ומתקשרת הביתה. וכך היה, בכל יום שישי קיבלנו ממנה טלפון. היא תיארה את הטיולים, אמרה שהיא מבלה נהדר ושהיא מרגישה מצוין". המעצר: הסיוט מתחיל אחרי חודשיים הופרה השיגרה. ביום רביעי בבוקר צילצל הטלפון בחנות הדגים בשוק. העובד ענה לטלפון וצעק שרווית על הקו. גבי התיישב, התנדנד מצד לצד והבין שקרה משהו נורא. רווית לא נשמעה מודאגת במיוחד. היא דיברה עם אמה מזל וסיפרה לה שבמחסום בדרך לדלהי עצרו את המונית שבה נסעה עם חברתה, בר כהן בת ה­18 מטבריה, ערכו חיפוש ומצאו בתיק מריחואנה במשקל שניים וחצי ק"ג. הנוסעות היחידות על המונית, טל ורווית, נלקחו למעצר. הן טענו כי התיק לא שלהן וכי מישהו במלון הניח אותו בתא המטען. "יהיה בסדר", עודדה רווית את הוריה, "זה סיפור ידוע בהודו, המעצר יהיה קצר. בפעם הבאה שנדבר אני אהיה בחוץ". היא לא ידעה כמה היא טועה."היא סגרה את הטלפון ואני התחלתי לרעוד בכל גופי", אומר גבי בבכי. "הילדה שלי הסתבכה עם משטרה, סמים, בית מעצר, ואני כל כך רחוק וכל כך חסר אונים. הרי דיברנו על זה בבית. ידעתי שהיא לא משתמשת בסמים, למרות שאני לא טיפש ואני יודע שרובם עוברים את החוויה הזאת שם. עוד לא הצלחתי להתאושש ואביו של החבר מגיע לחנות, מציג את עצמו ומתרחק עם מזל אשתי. אחר כך התברר שפחדו לספר את הפרטים לידי, כי י דעו שאני אגיב קשה". רק אחר כך נודע לגבי שהיה ניסיון מצד השוטרים, לטענתה של רווית, לקבל שוחד. הם ביקשו 500 דולר מכל אחת מהבנות, ורווית התנדבה להמשיך עם המונית כדי להביא את הכסף מהחבר. טל, שנשארה מאחור, נכנסה להיסטריה, צרחה שיאנסו אותה, שיהרגו אותה וסירבה להיפרד. כך הן מצאו את עצמן נלקחות למעצר כשהן בטוחות שהמחסום לא היה שם במקרה ושמישהו ידע על העברת הסם באותה מונית.באותו בוקר הבינו מזל וגבי שהחבר של בתם הוא שסיבך אותה, ומאז הוא נעלם בהודו כשהוא בורח בעצמו מהמשטרה. אביו של החבר לא הצליח להרגיע אותם והפרטים הראשונים שהגיעו על כמות הסם ועל דרך העברתו מחדר המלון למונית העידו שהסיפור לא הולך להיות פשוט. יחד עם הדאגה התחילו לזרום העצות. מישהו הפנה אותם לחירות לפיד שהיפנה אותם לעוזרו בקיבוץ יזרעאל. הם נסעו אליו, סיפרו את הסיפור והוא אמר להם על סמך הניסיון הרב שצבר, שצריך לחכות למשפט ולפעול מהארץ בעזרת כל הגורמים האפשריים כדי שיגרשו אותה מהודו. משפחת שריקי ביקשה יומיים למחשבה. כשהם חזרו הביתה, העלה קרוב משפחה רעיון חדש: הוא הציע להם להתייעץ עם קיבוצניק בשם יוסי, שלדבריו היה בעל קשרים בכל העולם ויוכל לעזור תמורת 50 אלף דולר. משוועים למוצא, פגשו ההורים את יוסי שהבטיח להם הרים וגבעות, דיבר על קשרים עם ראש ממשלת הודו, סיפר שיש לו חיילים בכל מקום בעולם ואפילו התפאר ביחסיו עם ראש הממשלה, אריאל שרון. לדברי גבי שריקי, הוא הבטיח שרווית תחזור הביתה ללא משפט. "שימוע אחד או שניים וזהו", הבטיח יוסי. ההודעה: אני בהריון בינתיים הזמן חלף. רווית התקשרה וסיפרה על שימוע ועל עוד אחד, והביעה חשש כי הסיפורים על שיחרורה הקרוב הם בדיה, כי מבחינתה שום דבר לא מתקדם. כפי שהיא הבינה את מהלך העניינים, המשפט עמד להסתיים. היא התלוננה על תנאי מעצר קשים, צריפים מלוכלכים, מים קרים, חולדות ענקיות, עקרבים ונחשים. עוד סיפרה, כי היא וחברתה מנהלות ביניהן סבב שמירה האחת על השנייה בעזרת מקל במשך כל הלילה. ואז, יום אחד מתקבלת מרווית הודעה דרמטית: "אני בהריון", סיפרה למזל בטלפון. "ממני הוסתר המידע הזה די הרבה זמן", מספר גבי. "רווית חשבה לעשות הפלה אחרי שיסתיים המעצר הקצר כביכול, אבל ככל שהוא התארך, ההריון התקדם. הפעם הראשונה שהיא סיפרה על ההריון בפירוט היתה כשמזל ביקרה אותה בכלא. לא ידענו על הילדה שלנו כלום, כי יוסי, הנוכל שלקחנו כדי שיטפל בה, לא נתן לנו להתקרב אליה. בהתחלה הוא אסר על אשתי לנסוע לשם והזהיר אותנו שאם ההודים יבינו שיש לנו כסף כדי להגיע לשם הם לא ישחררו אותה. הוא לא נתן למזל לנסוע כמעט ארבעה חודשים. היא הלכה והשתגעה פה, רווית הלכה ודעכה שם והנוכל הזה סחט כל אגורה שהיתה לנו. תוצאות לא ראינו ."ככל שהזמן עבר", משחזר שריקי, "לחצנו לנסוע. 'יש לנו שם ילדה, לא תרנגול', אמרנו לאותו יוסי, 'ילדה בהריון בתנאים נוראיים, בלי אוכל טוב, בלי שינה בלילה'". אחרי מסע שיכנועים, הרבה בכי ולחצים, אישר יוסי למזל לעלות על מטוס להודו, למחרת יום כיפור, אבל הכריח אותה להתגורר במלון המרוחק שעתיים נסיעה מהכלא.מזל נפגשה עם רווית בבית המעצר כל יום למשך רבע שעה. במשך חודשיים היא עשתה את הדרך מהעיר הקפואה שבה לנה לבית המעצר. היא מימנה עבור רווית בגדים חמים, מזרון ומבשלת."אחרי חודשיים הודיע לה יוסי טלפונית מהארץ (הוא עצמו לא נסע להודו, נד"ו) שהיא יכולה לחזור הביתה. 'בעוד דיון או שניים רווית תגיע הביתה', הבטיח. בסוף השיחה הוא אמר לה: 'סבתא, תכיני את החדר עבור הנכדה שלך. רווית תלד בארץ, ראי את זה סגור'". מזל נגררה שוב במשאיות ובאוטובוסים, הגיעה בכוחות אחרונים לשדה התעופה בדלהי ונחתה בארץ שבורה. הטלפון מרווית לא איחר להגיע. "רווית מיררה בבכי בטלפון, לא הייתי מסוגל להקשיב וברחתי לצידו השני של החדר", משחזר גבי. "היא צעקה, 'אמא, עובדים עליכם בעיניים. זה לא שימוע, זה משפט, יש גזר דין בעוד כמה ימים ואין לי עורך דין שייצג אותי'".מזל טילפנה ליוסי, והוא, בקולו המרגיע, פיזר עצות נוספות. 'קניתי את השופט', סיפר להורים המודאגים, 'אין לכם מה לדאוג. חכו לטלפון ממני'". ההכרעה: עשר שנים בכלא ביום מתן גזר הדין נסע גבי לחנות לבד. בבית חיכתה מזל לשמוע את גזר הדין. השעות נקפו וגבי לא שמע ממנה. הוא חשד שקרה משהו נורא. רק בערב סיפרו לו שנגזרו על טל ורווית עשר שנות מאסר. הטלפון שקיבלו ההורים מרווית בערב היה נורא, לדבריהם. רווית צרחה ובכתה בהיסטריה. היא אי שם בבית המעצר בקולו, והם אבודים בביתם בקרית ים. השיחה שהתנהלה לאחר מכן עם יוסי היתה קשה. הוא אמר שהוא בדילמה, וגבי אמר לו שאם כך הוא צריך להתאבד."את צריכה להבין באיזה מצב היינו. הסיפור נשמר בסוד עד עכשיו. הנוכל הזה לא הרשה לנו לערב אף גורם ­ לא בית הנשיא, לא משרד החוץ. אנחנו שני אנשים פשוטים והפכנו להיות תלויים בו עד כדי כך, שהוא שיכנע אותנו להשתיל בתוך מכתב שנשלח לרווית בכתב סתרים, משפט לפיו רווית וטל צריכות להיות מוכנות בכל רגע לחילוץ של אנשיו מתוך הכלא".גבי ומזל חיכו לחילוץ פה, ורווית בהתה שלושה חודשים בחלון ובדלת, חיכתה לחילוץ שלא הגיע. כשמזל נסעה להודו בפעם הבאה, רווית כבר היתה בהריון מתקדם כשהיא סובלת מתת­תזונה ולא מתקשרת עם הסביבה. מזל דיברה אליה והיא ענתה בבילבול. ישבה בדיכאון ובהתה לכיוון הד לת. הטלפון הביתה היה קשה יותר מתמיד. בשני הצדדים של הקו בכו וכבר הרימו ידיים. הסיפור פרץ לאחר שמונה חודשים, עת ניתן גזר הדין. בשוק תלפיות הציעו עזרה ואנשים הרימו טלפונים הביתה כדי לעודד. גם אביעד וסילי מ"המטה לארץ ישראל השלמה" בחיפה, נדבן מצוות ידוע, הגיע לחנות בשוק. ביחד עם שריקי הם נסעו לתל אביב לחברו, עורך הדין מרדכי ציבין שמתמחה בשיחרור אסירים בחו"ל. מאז הוא המלאך של משפחת שריקי. שני השמות הנוספים של התינוקת שנולדה, ניתנו לה על שם אמו של עורך הדין.יומיים לאחר מתן גזר הדין, חודש לפני מועד הלידה הצפוי, קיבלה רווית צירי לידה מוקדמים. בבית המעצר החליטו לא לחכות יותר, הדרכים העקלקלות נלקחו בחשבון ועימן הנסיעה הארוכה וההיטלטלויות המסכנות את העובר. היא הועברה בניידת מקומית מבית המעצר לבית החולים, מרחק כמה שעות נסיעה, כשהיא מבוהלת ומלווה בשתי שוטרות. מאחור נשארה טל שהתכוננה למעבר לבית הכלא. רווית הגיעה לבית החולים ומזל ארזה במקביל מזוודה ועשתה שוב את דרכה להודו, לבית החולים. הן נפגשו בבית החולים באותם תנאים ­ רבע שעה ביום עם שומר שמוצב בחדר כשהן מצוות לדבר רק באנגלית. מזל היטלטלה כל הדרך לדלהי והוציאה צו מיוחד משופט שיאפשר לה לשהות עם רווית כל היום ולטפל בה לקראת הלידה בתנאים הקשים. באחד הימים, קרוב למועד הלידה, הגיע החבר של רווית שעד אז נעלם מהשטח. "במבצע אבירי", מספר גבי, "הוא כיבד את השומרים באוכל מעורב בסם והרדים אותם, כשבכוונתו לחטוף את רווית מבית החולים. בטיפשותו הוא נתן גם לרווית לאכול מאותו אוכל וגם היא נרדמה. לאחר מכן הוא ברח משם לבד ומאז משטרת הודו רודפת אחריו". רווית הגיעה ללידה מותשת ומדוכאת וילדה בת אחרי שעות ארוכות בחדר הלידה. בטלפון שנמצא מחוץ לכותלי בית החולים בישרה מזל לגבי על הלידה. "מזל טוב", אמרו אחד לשני בבכי נורא. "שום שמחה לא היתה שם", אומר גבי. "היה בילבול אחד גדול. עד לרגע זה אני לא מעכל ­ לא את העובדה שהיא נעצרה על סמים, לא את העובדה שהיא היתה בהריון ולא את העובדה שאני סבא לנכדה שנולדה בכלא בהודו. מזל מתקשרת לעדכן אותי, אומרת שהתינוקת בריאה ויונקת כבר. היא מחתלת אותה ומטפלת בה בהרבה אהבה, אבל כולנו יודעים שאם לא יקרה נס, ברגע שרווית תתאושש היא והתינוקת ימצאו את הדרך לבית הכלא. אני אומר את המילים ולא קו לט. גידלתי בת, נתתי לה הכל, היא הלכה לצבא, יצאה עם חברים, בילתה, נסעה לראות עולם כמו הרבה לפניה, ותראי לאן הגענו. הבית שלנו נהרס, אשתי מתגלגלת בדרכים לא דרכים בארץ שהיא לא מבינה את השפה ולא את המנטאליות, החנות שפירנסה אותנו כל כך הרבה שנים הולכת ודועכת, אני חי כמו כלב, הבית מוזנח, אני אוכל כמו כלב ואין למי לפנות. רצינו כל כך לעזור לה, היינו מוכנים לסכן הכל ועשינו את כל הטעויות בעולם. החבר שלה סידר אותה שם, אותנו דפקו בארץ ואין גורם במדינה שיכול לעזור. "אני מודע לזה שבארץ יש בעיות יותר קשות, שאנשים נהרגים בפיגועים, שהכלכלה על הפנים ואנשים רעבים ללחם. אני רק מקווה שבמשרד החוץ יושבים אנשים עם לב והם יעשו משהו עבור רווית. אני רוצה ולא יכול. מישהו מכיר הרגשה כזאת של אבא? שהבת שלו קוראת: 'אבא תציל אותי, עקרבים אוכלים אותי', ואני יכול רק לבכות מהצד השני. אני לא יודע איך זה ייגמר, אני יודע שאת הסיפור הזה אני אקח איתי לקבר". התקווה: ציבין מאמין בעירעור לפחות על­פי טענתו של גבי שריקי, המשפחה נפלה לידיו של שרלטן, יוסי, שמבחינתם רק החמיר את המצב. עו"ד מרדכי ציבין שהתנדב לקחת על עצמו את הטיפול במקרה, אמר: "אני לא יכול להתייחס לנושא הספציפי הזה, אבל כשנופל על מישהו מקרה כזה, צריך לחשוב טוב מאוד למי פונים, כי ככל שהתרבו המקרים כך גם צצו השרלטנים. צריך לחפש בעל מקצוע אמיתי שיכול להוכיח קשרים אמיתיים באותה מדינה ולרוב ­ עם יהודי הקהילה באותה מדינה. בדרום אמריקה, למשל, זה הוכח הרבה פעמים. יהודי הקהילה הם עשירים, בעלי השפעה ובעלי קשרים. מהניסיון שנצבר, בכל עיר גדולה יושבים אנשי חב"ד וכך גם בהודו ובתאילנד. פנייה אליהם שתיעשה בחוכמה יכולה להטיב תנאים בזמן המעצר וגם להביא לשיחרור לפני משפט, בדרך כלל מחוסר הוכחות. בהודו, מי שמכיר את השיטה האנגלית המסודרת שהשאירו שם האנגלים במערכת המשפט, יודע שזה בלתי אפשרי. צריך להוכיח בבית המשפט את חפותך בצורה מסודרת".לגבי הצלחת העירעור שצפוי להיות מוגש על גזר הדין אמר עו"ד ציבין, כי "הסיכוי לנצח בעירעור מהכרתי את התיק, הוא מצוין. הרבה מהעובדות שהוצגו במשפט רחוקות מהאמת. העד המרכזי ­ נהג המונית, נעלם ועובד בית המלון מסרב להעיד. על­פי החוק, כמות הסם שנמצאה כביכול היא כמה מאות גרמים ולא כמה ק"ג כמו שנכתב. על­פי החוק ההודי השופט היה זכאי לשפוט אותן מקסימום לשלוש שנים ולא יותר. במהלך נכון, הסיכוי לשחרר אותן הוא טוב".