ספרות חו"ל הביוגרפיה הטובה ביותר של איזדורה דנקן ורדי בן­יעקב 15/02/02 "איזדורה דנקן", אלו היו שתי המלים שכתב אדוורד גורדון קרייג (מעצב התפאורות החדשני, השחקן, בנה של שחקנית שקספיר הגדולה אלן טרי) ב­1904 ביומנו, ביום שבו הוא והיא שכבו יחד לראשונה. הרישום הבא ביומן, אחרי שני ימי המשך, היה גם הוא בן שתי מלים בלבד: "אלוהים אדירים".כך פותחת מירנדה סימור, ב'סנדיי טיימס', את סקירת הביוגרפיה החדשה של חלוצת הריקוד המודרני, שרבים מעריצים אותה גם היום כהרפתקנית ומהפכנית גדולה, מאמינה ברוח החופש של האדם, מרדנית, חדשנית בנושאי חברה וחינוך, פמיניסטית לוחמת ומטפחת אידיאלים קלאסיים, Isadora: The Sensational Life of Isadora Duncan'' מאת פיטר קרת (ליטל, בראון). נתח עסיסי מסוג זה הוא מה שמצפים למצוא בספר בעל כותרת מבטיחה כל כך, אומרת סימור, ויש עוד כמוהו. אבל הספר, לדעתה, הוא "הביוגרפיה הטובה ביותר שנכתבה על אשה מדהימה שהירבו להמעיט בערכה", וקרת Kurth() "מיטיב כל כך לכתוב, עד שרק משקל הנייר (בספר יש 652 עמודים) יזכיר לכם לעיתים מה רחבה היריעה שלו".המחבר, שהסתמך על אוסף עצום של מקורות, מצליח להשפיע עלינו "לאהוב, לשנוא ולכבד את גדולת הרקדניות של אמר יקה, לפעמים בעת ובעונה אחת... קשת הצלילים של המספר משתרעת בין עוקצנות חביבה (את תיאור משפחתה של איזדורה, העושה דרכה במחול דרך כפרי יוון, יחפה ועוטת טוניקות, אסור להחמיץ), לבין קפדנות מחמירה (המחבר סבור, כי קרוב לוודאי שהדרך העיקשת שבה הציגה דנקן עצמה לראווה היא שהיתה הסיבה ליחס הדוחה כלפיה בביירוית, לאו דווקא ביקורתה הלא­זהירה על ואגנר)". אבל קולו של קרת לעולם אינו כסחני, אומרת סימור, וזה מרשים מאד בהתחשב בהגזמות הפרועות של גיבורת ספרו, הברוטליות שבה היתה מעורבת חיבתה לתלמידותיה, התביעות שהציגה לידידיה, גאונותה חסרת החמלה. המחבר נותן לכל הצדדים לדבר וכמעט תמיד שומר על ריחוק. את היוצאים מן הכלל אפשר להבין: מזמין הוקרה הוא עוז הרוח שהפגינה דנקן לאחר טביעת שני ילדיה (בת ובן, דירדרה ופטריק, שאבותיהם היו גורדון קרייג ופריס סינגר, בנו של מייסד חברת מכונות התפירה המפורסמות, בנהר סן, ב­1913). מזמין גנאי הוא הלעג ששפכה על תלמידה עצבנית, שאולצה לאלתר מחול במקדש, לאור ירח.החלטתו המוצלחת ביותר של קרת, אומרת סימור, היתה לפנות מקום לקולה של איזדורה עצמה. הנאה רבה צפוייה לכל מי שלא קרא ו את הממואר המדהים שכתבה ב­1927, כשהיתה זקוקה נואשות לכסף, זמן קצר לפני שצעיף הארגמן שלה נתפס בגלגל המכונית שלה ושבר את מפרקתה. "איש לא כתב על איזדורה בהתלהבות ובשעשוע כפי שהיא כתבה על עצמה". היא דרשה מעיתונאי בוסטוני שראיין אותה, שלא ישכח להדגיש עד כמה היא מרשימה ביופיה, "ושלבשתי אריג סכוי וזהרורי. מי יודע מה אני מסוגלת לעשות אם יתפרסם ראיון שבו האריגים שעוטפים אותי לא ייקראו סכויים וזהרוריים".בכאילו­כנות הודיעה למשקיף נדהם, כי לא למען מושבים ריקים (שהיו באותה הופעה) היא מחוללת, אלא למען 4,000 רוחות המתבוננות בשימת­לב. נדרשה גבורה לתאר את בעלה הרוסי, הצעיר ממנה ב­17 שנים, המשורר ייסנין, כ"טיפ­טיפה אקסצנטרי" אחרי "שניסה לרצוח אותה בפעם הרביעית, החמישית, או השישית". נוכח הטרגדיות שחוותה (שנה אחר מות ילדיה ילדה תינוק מת), אומרת סימור, היתה בה הגדולה ללמד את תלמידותיה הרוסיות לרקוד בשמחה. היא אמרה להן: "שמחה תמיד משכנעת"."השפעתה היתה עצומה ולא תמיד לטובה. כששגעון­איזדורה היה בשיאו, צעירות בכל רחבי אמריקה ואירופה עטפו עצמן במטרים של אריג דקיק ופיזזו על מדשאות", אומרת סימו ר. היו רקדניות שהציגו תנוחות "יווניות" נוקשות בהשפעתה ולעיתים, כשהוזמנה לצפות בהופעתן, היתה בוכה בייאוש בראותה עד כמה שגו בהבנת תורתה, שהמפתח שלה היה "תנועה זורמת ומלאת הבעה". סר פרדריק אשטון (הכוריאוגרף ומנהל הבלט המלכותי הבריטי) זכר שהיתה לה "דרך של ריצה, שבה כאילו השאירה את עצמה מאחור ושבה הייתם חשים את הרוח המנשבת בשערה...". קרת מבהיר היטב, אומרת סימור, שדנקן רקדה בצורה שנראתה חופשית, אבל היתה תובענית מבחינה טכנית.המחבר גם היטיב להפריד את העובדות מן האנקדוטות הרבות שצמחו סביב איזדורה בלי שהיא תעשה מאמצים להפריך אותן, אומרת סימור. אבל מתברר שסיפורי ההיסטוריה המשפחתית שלה כמעט כולם נכונים. הבנק שבו עבד אביה אכן התמוטט בשנה שבה נולדה, הוא התחמק מנושיו מחופש בפאה נוכרית ושמלה, אשתו הזועמת סילקה אותו והוא נספה לבסוף בטביעת ספינה. אף שהוא נקרא כפנטזיה קומית, נכון גם סיפור העלייה לרגל של הגברת דנקן ומשפחתה המרקדת לאתונה, שם קנו אדמה והקימו בית על ראש גבעה הנשקפת אל האקרופוליס.ביוגרפים קודמים התמקדו באיזדורה, כפי שהיא עצמה נהגה, אומרת סימור. קרת עולה עליהם בכך שהוא גם מצ ייר דיוקנים מלאי­חיים של מאהביה, ידידיה ותלמידיה, וקולותיהם יוצרים מעין שירת מקהלה. למשל, גורדון קרייג, אבי ילדה הראשון, מוצג ­ אין זה מפתיע ­ באנוכיותו הקרה. אבל יומניו ומכתביו גם מגלים עד כמה רדף אותו זיכרה שנים אחרי מותה. סרגיי ייסנין הוא הרוח הרעה שבסיפור, אומרת סימור. קרת דוחה את הדעה שאיזדורה הרסה את כוח היצירה שלו. לדעתו, התמזל מזלה לצאת ממנו בחיים (לאחר שנפרדו ייסנין התחתן עם נכדה של טולסטוי וב­1925, בגיל 30, התאבד)."ספר עשיר לתפארת ומסופר היטב", מסכמת סימור. "כך צריך לכתוב ביוגרפיה".byaacov@netvision.net.il