השיא של סי סי היימן מודל 2002 היא אשת משפחה רגועה, בשלה ובעיקר חולמת בגדול תמי שמש­קריץ 13/02/02 "חתיך", אני מחמיאה לסי היימן על הבעל, רועי שוחט. הנ"ל נמצא בחדר הסמוך, במשרד עורכי דין לצד משרד ההפקות שפתחה היימן. במהלך הריאיון ייכנס להניח מסמך על שולחנה וייצא באותה חרישיות בה נכנס; אלא שבשלב זה אני רואה אותו, לטובתו, בתמונה משפחתית, לא חנוט בחליפה. "אם כבר להתחתן", אומרת היימן, "אז עם חתיך". מעשית ודינמית כתמיד, היא מבקשת לדייק ברישום השמות כי "לכל אחד במשפחה יש שם אחר": "תומר עפרון, בן 11", הנושא את שם המשפחה של אביו, רן עפרון. "תומר מבקש עפרון, ולא עיפרון", היא אומרת ליתר ביטחון. "יהלי שוחט, בן שנה", ממשיכה היימן להכתיב, "רועי שוחט בן 32, סי היימן­שוחט בת 40, בעוד כמה חודשים אני אהיה בת 41". כך, מבלי שנשאלה, מנדבת היימן את גילה, ומזדרזת לעגל מעלה. גם את ההפרש הניכר מבעלה, היא אינה מצניעה: "תשע שנים, כי הוא עוד לא בן 32, ואני עוד מעט בת 41" .אני מתפעלת מהאופן בו היא מנופפת בגילה וזוכה לתשובה ארוכה, שמלמדת מעל הכל עד כמה היימן "לא עובדת בשביל אף אחד". נמרצת, אסוצייטיבית, חולמת בגדול, כשם הדיסק החדש שהוציאה, היימן מראיינת את עצמה כמעט: "אני מרגישה שהשני ם האחרונות הן היפות בחיי. דווקא בשנים שבהן הייתי יותר צעירה, ורואים את זה בתמונות, הייתי צמח עם קוצים, אחת שלא מפחדת לומר, משפיעה, משנה. בשנים האחרונות, מבחינה פיזית, הכל התארגן לי. לא שיפיתי, אבל הסתדר לי יותר הגוף, הפנים. פעם נורא הפריע לי האף, נגיד. הייתי אומרת, וואללה, יש לי אף כמו של ברברה סטרייסנד, אין לנו את אותו חשבון בנק, אבל את אותו האף. כל הזמן חשבתי אם לעשות ניתוח, והיום אני חיה באושר עם הפנים והגוף שלי ועם היכולות הפיזיות שלי, שהן עצומות פשוט. "היה רגע אחרי הלידה האחרונה, שנורא נבהלתי. בכל זאת עשר שנים הפסקה בין ילד לילד זה הפרש של חיים שלמים, זאת אומרת אני בעצם חייתי פעמיים, פעם אחת את הגדילה של תומר, ועכשיו מחדש את גדילתו של יהלי. תחשבי שיהלי לובש שני כובעים: הוא בכור של רועי, אבל הוא לא בכור שלי, הוא הקטנצ'יק שלי, השני, אני כבר באיזי, אני מבלה עליו בצורה שאי אפשר לתאר בכלל. אבל הרגע שהרגשתי פחד, אפרופו גיל, בא אחרי שבהיריון הופעתי ממש עד הרגע של הלידה. היריון בגיל 40, אקטיבי, בריא, לא שמנתי הרבה, עשיתי חתונה בחודש שמיני עם אלף איש. זה גם היה רגע לפני כל הטרור, 11 לספטמבר. כשחגגנו את יום השנה, נפלו מגדלי התאומים. סוף עידן התמימות. אינתיפאדת אל אקצה התחילה לקראת סוף ספטמבר שבו התחתנו. בכל אופן, ילדתי ומהר מאוד חזרתי להופעות, שלושה שבועות אחרי הלידה. עכשיו, ההופעה שלי מאוד אקטיבית, ריקודים, תזוזות, ופתאום הרגשתי אחרי שלושה ארבעה שירים סחרחורת. הלכתי למאמנת כושר שאני עובדת איתה הרבה שנים, ושאלתי מה קורה לי. היא אמרה לי שזה נורא טבעי, אני אחרי ניתוח קיסרי והגוף שלי פשוט צריך לחזור לעצמו. לא לקחתי בחשבון שהשרירים שלי נפגעו בניתוח הזה, שחותכים שם שבע שכבות של שריר. לקחתי פסק זמן, ארגנתי את עצמי מחדש, עשינו בהתחלה הופעות קטנות, הופעות אורח, ואז כשיהלי היה בן חצי שנה בערך, פתאום היתה איזו הופעה של שעה וחצי לחיל אוויר, וכשהיא נגמרה אמרתי לעצמי: חזרת לעצמך! "לא רק שאין לי בעיה עם הגיל, אני גאה להגיד את הגיל שלי. תסתכלי בחו"ל, כל הכוכבות הגדולות פורצות בגיל הזה, מתחתנות ויולדות ילדים: מדונה, מישל פייפר, לא מזמן קראתי על אלי מקביל, שאני לא זוכרת את שמה האמיתי. לגבי ההפרש ביני ובין רועי, זה לא פשוט כמו שזה נראה. זה ככה היום, כי ע רבבנו את הכל ועשינו ילד, ואני יודעת שלפעמים ניגשים אל רועי בבית המשפט אנשים ואומרים לו 'סי ואתה זה סמל בשבילנו', ורועי אומר, 'אבל למה?' כי זה נראה לו כל כך טבעי. הוא שוכח שבהתחלה גם לנו היו חיכוכים. למשל, כשהיינו יוצאים למפגש חברתי, והיו חבר'ה של רועי מהפקולטה למשפטים. אני ורועי יחד כבר שש שנים, מתוכן נשואים שנה; בכל זאת כשהכרתי את רועי, הוא היה בן 25 וחצי ואני בת 36, אז זה בלט יותר מעכשיו. עכשיו, תודה לאל, כולם גדלו קצת, אבל היה העניין של החבר'ה שלו, שבהתחלה לא תמיד התערבב להם, ואז אחרי שעה של שיחה, המרחק נמחק ומה שנשאר זה בני אדם. "יצאתי בעבר עם אנשים מבוגרים מרועי, ומבוגרים ממני. תקופות לא משמעותיות, לא משהו שידעו עליו, ניסיתי לבדוק יחסים, ברועי התאהבתי. ידעתי שהוא אהבת חיי, ולקחתי בחשבון שבצורת החיים שניהלתי אז, שזה היה אמא ובן, התאים לי מאוד מישהו שלא מיד עובר לגור איתנו, שאני בודקת טוב טוב את מערכת היחסים הזאת. אני כחד הורית, במובן של אמא שהיא ב­%80 עם הילד, עם אבא נפלא ומשפחה תומכת של האב, אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה להכניס לשם מישהו, אלא אם הוא יהיה הכי נכון לב ן שלי. כשרועי הגיע, הוא אף פעם לא ניסה להשתלט, להיות אבא לתומר. הכי אהבתי משפט שהוא אמר לתומר על ההתחלה, כשהוא עוד היה רק מבקר, הוא אמר לו: 'אני חבר של אמא, אמא בחרה בי. אם תבחר בי כחבר שלך, אני אראה בזה זכות גדולה'. זה מאוד מרגש, כי רועי הגיע ממשפחה שכולה, האבא שלו נהרג במלחמת יום כיפור, והאמא התחתנה שוב עם פרופסור מיימוני, שהוא אבא לכל דבר. רועי קורא לו אבא, הוא היה בן חמש כשאמא שלו התחתנה שוב, ובן שלוש כשאביו נהרג. הוא אמר לי שהיתה לו מאוד חשובה התחושה ­ כשאמא שלו בחרה באביו החורג ­ שאבא שם בשביל להישאר. "לי גם היה מאוד חשוב, שאם אני מכניסה לחיי בני בן זוג, שזה יהיה זה. לכן אף פעם לא היה סיפורים עליי. לא תמצאי עליי במדורי הרכילות. שמרתי על זה בקנאות. לגבי עניין הגילאים, רועי תמיד אומר שזה יתרון. הוא אומר שהוא בחר בי, מפני שהוא הרגיש אצלי בשלות. הוא התאהב בי כאמא לתומר, וזה הבדל גדול מאוד, מלהתאהב במישהי שהיא מבוגרת ממך ורווקה. כמעט אף פעם לא היינו לבד, היינו שלושה. חוץ מוויקאנדים שהוא היה נוסע לאבא שלו, ואז היתה לנו תחושה של זוג, אחרי שכל השבוע היינו משפחה. היינו ח וגגים, משתוללים, מבשלים אחרת, יוצאים, פתאום אין בייביסיטר. הרגשתי כמו אמא ששוחררה מתפקידה ועכשיו היא צריכה 'טו בי אה וומן'. "בדיסק יש שיר שמדבר על זה, 'בוא אליי הלילה'. כשיענקל'ה רוטבליט הביא את הטקסט אמרתי לו: זה כבר לא מתאים, כי זה כבר לא עליי עכשיו: 'בוא אליי הלילה, הילדים אצלו... אתן לאמא שבי לשבת במנוחה, ולאשה שבי לחיות הערב'. השיר בעצם היה אמור להיות של ריקי גל, ובסוף היא לא מצאה לו לחן והוא השתחרר. ואז קראתי את השיר שוב וזה החזיר אותי לתקופה ההיא, ובואי תראי עד כמה פרדוקסאלי: רן עפרון הלחין אותו, 'קוד ווי ספיק מור' על כמה אפשר להיפרד טוב. רני הגיש לי את הלחן של השיר וכתב: 'לרועי ולסי באהבה, תתחדשו'. וכשהוא הביא לי את זה הביתה אמרתי לעצמי, איזו גדולה, אחרי כל השנים של הפרידה ושל הכל, יש לי שיר מאבא של תומר, שאומר כאילו, את חופשייה". ­ שמתי לב שאת כורכת את חייך במציאות הפוליטית, מזכירה את ה­11 בספטמבר, את אינתיפאדת אל עקצה."קמתי הבוקר עם מצב רוח מחורבן מהפיגועים. מה יהיה? בין הזמן שדיברתי איתך בשבע בבוקר לבין עכשיו, הספיק להיות מחבל בקלקיליה שדרס בחורה שה יתה לתומה בדרך לעבודה. זה כבר לא המעורבות של פעם שהתייחסה לדו­קיום, זה יותר היבטים של הביחד שלנו. אני כל כך מרגישה, שכאילו לא נעים לי לשבת ולדבר איתך על מופע חדש שלי. מה, לעצור הכל? אז אני נכנעת. להתעלם? אז אני אטומה. אני לא. אני מאוד מגיבה. אם אני מרגישה שהקהל שלי צריך עידוד, אז אנחנו מכינים באותו יום את אימג'ן של ג'ון לנון. זה כלי שאלוהים נתן לי להגיב דרכו. בטח קראת את המכתב שכתבתי בסוף הדיסק שסיימתי במילים, 'תודה אלוהים שנתת לי את האפשרות להיות אמא וזמרת ואשה חופשית'. "בדיסק הזה יש שיר שכתבתי לחברה נורא טובה, לימור, שנסעה להוואי בשנה שבה נרצח רבין. היה אז קו 18 פעמיים, ופרס ניסה לרוץ לראשות הממשלה ולא זכה, וביבי עלה, וכאילו כתבתי לה באירוניה: 'אולי אם תחזרי זה ייפסק'. זה כבר לא הקוצניות של 'יורים ובוכים' או של 'גיבור גדול' שהיה מאוד נוקב, אלא יותר מרומז, הוא עטוף באהבה, כל הדיסק, אגב".בדיסק אחר, שעדיין אינו משווק, אספה היימן שירים באנגלית עם ביצועים נהדרים לשירים של אריתה פרנקלין, בט מידלר, שינייד אוקונור, בילי הולידיי. ביצועים שהיא מעלה במופעים, הנותנים ביטוי ל תחושתה שהיא למעשה זמרת בלוז: "המקום שממנו התחלתי לשיר, כשהייתי נערה ושרתי ברחובות עם גיטרה ומכרתי תכשיטים בשביל לקנות את את המיקרופון הראשון, הוא של נשמה. האמא הגדולה של היצירה שלי הייתה ג'ניס ג'ופלין".­ ג'ופלין היתה ילדה דחויה שאמרה בסרט תעודה שפתאום היא גילתה שהיא יכולה לשיר, גם את הרגשת כך?"אני מאוד מתחברת למקום הזה. אני בכלל רציתי להיות עובדת סוציאלית. חיי התגלגלו למקום של ברדק שנבע מתוך הנדודים של הוריי. היינו בפריז, אחרי זה בלונדון, היינו פה ­ היינו שם. דחויה זה עוד מלה עדינה בחו"ל. הייתי ילדה שסבלה מאנטישמיות גדולה בלונדון. בפריז עוד הייתי קטנה והייתי בבית ספר יהודי, אבל בלונדון זה היה שוק טוטאלי לילדה בת תשע שצריכה לנסוע ברכבת ובאנדרגראונד לבית הספר האנגלי הזה, שלא מקבל זרים. ותמיד להיות עם ההודים והשחורים, שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי. "עד היום יש לי הצורך ללחום למען המיעוטים, הנזקקים. לא נעים לי לספר לך על הדברים שאני עושה, אבל אני שם, כל העמותות האפשריות יודעות את זה. אני, למשל, מופיעה באופן קבוע לפני חולי נפש. התגלגלתי מהנדודים למצב שלא היתה לי תעודת בגרות. בגדול הייתי עד גיל שש בקיבוץ, מגיל שש בפריז, בגילאי 9­ 12 הייתי בלונדון, ואז חזרתי לקיבוץ כילדת חוץ. הוריי נשארו שם, שזאת טראומה שרק היום, כאמא, אני מבינה. הם חשבו שיחזרו אחרי שנה, אבל חזרו רק כשהייתי חיילת. עזבתי גם את הקיבוץ בגיל 17, למרות שהיתה לי שם משפחה מאמצת מקסימה, ועברתי לירושלים לגור עם אחותי בילי, שחזרה מלונדון. זה כל הזמן הכמיהה אחרי בית, שהיתה בעייתית, כי לא מצאתי אותה אז ורציתי בעצם להיות קול לחלשים, עובדת סוציאלית. לא הצלחתי לארגן בגרות, הייתי תלמידה, ש... בואי נסכם את זה בכך שבספרות הייתי טובה. מתמטיקה למדתי רק בשנים האחרונות, כשאני ממלאת חשבוניות. כל מה שצריך זה לעשות כפול 17 עם המע"מ, להגיש חשבונית ולחכות לצ'ק. הפכתי להיות אשת עסקים, ואני גאה בזה. "שני מסלולים עמדו בפניי: ללכת ללמוד, או להגיע אל האנשים מהמקום שאתה רוצה שישמעו אותך ואותם. תמיד הייתי ארטיסטית. כשהיו מגיעים לבקר אותנו מהארץ בחו"ל, הייתי עומדת על הכיסא במטבח ועושה הצגות. רבקה מיכאלי, חיים טופול, אהוד מנור ועפרה, כולם היו נורא נהנים מהצחוקייה שלי; אבל זה היה מפני שמישהו בא מה ארץ וכל כך שמחתי, בבפנים שלי הייתי ליצן עצוב, זו הייתה ילדות של גולה. "גדלתי בחו"ל וההשפעות התרבותיות שספגתי שם השתרשו אצלי: שמעתי בלוז ורוקנרול, מוסיקה באנגלית. זו היתה הארה, פתאום הבנתי שאני יכולה לשיר, וכשכאתה שר, זה כמעט כמו תפילה. מה שקרה עם האנגלית, זה שתמיד היתה איזו תפישה שאני זמרת משלנו, הבת של נחצ'ה, את צריכה לשיר בעברית. במופע הרשיתי לעצמי לדלות שירים באנגלית, שהכי עושים לי. לא הרבה זמרות יכולות לקחת קאבר באנגלית ולעשות אותו כך שלא יישמע מביך. גיליתי ש'צמח בר' רק מקבל כוח מהבלוז באנגלית שבא לפניו או אחריו, ואפרופו גיל, אני מתכוונת ללכת עם הסיפור של האנגלית, אף אחד לא אמר שלא יכול להיות פתאום קטע ושאני אתחיל לגלות עוד כיוון אחרי גיל 40" .­ את נורא שורדת כזאת."יש לי כשל אחד בהישרדות. איפשהו בדרך, לקראת הלידה של תומר, היה שם איזה אקורד צורם. היתה לי אמרגנית, משרד יחסי ציבור, חברת תקליטים, היה לי הכל. היום סי היימן מודל 2002 בלי חברת תקליטים, הוצאתי את הדיסק הזה לבד. תודה לאל שאבי גואטה, האמרגן של שרית חדד, קנה את הדיסק והוציא אותי ואת בעלי מחובותינו. הד יסק כבר מכר 14,000 עותקים, אבל זה בזכות גואטה, כי הוא מוכר אותו לא יקר, כמו בחברות שהייתי בהן קודם. כשאני קמה בבוקר, עוד אין לי את האבא הניהולי שיגיד, 'שתית כוס קפה? לכי לחדר כושר, תקני איזה ז'קט חדש, יש לך הופעה'. אני קמה למשרד הקטן הזה ואני מייצרת את העבודה. היה איזה שלב שכאילו נשמטתי לכולם, והייתי צריכה לקום ולפתוח משרד. אולי זו דרכי. אולי אני צריכה להפסיק לחפש את האבא האולטימטיבי שיפרוש עליי חסות ולהבין שזו אני, יוזמת. יכול להיות שמה שמחכה לי בעשור של 40­50, הוא לפרוץ את המשבצת של הזמרת הקטנה שמחכה שהיא תגיע סוף סוף לקיסריה. אני לא מוותרת על החלום הזה, יש לי איזה וויז'ן של 'צמח בר' בר בקיסריה וכולם מדליקים נרות. הנה אמרתי את זה. "מעבר לזה, כל לילה מבחינתי הוא היכל התרבות. גם במועדון עם 100 איש, בהופעה לוועד עובדים של נשות הדואר, מול אנשים מילואים שנפרדים ממפקד שלהם. אז מה אם זה בפאב בטבריה? אני, מבחינתי, ברברה סטרייסנד על הבמה הכי מפוארת שיש. אני עכשיו אחרי 15 שנות יצירה. חשבתי בזמנו שמה שאני רוצה שיגידו עליי אחרי 15 שנה זה, 'איזו זמרת'. אבל אני חושבת שמה שנשאר ממ ני זה, 'איזה בנאדם אני'. יצא שמתוך הקארמה של חיי יצאתי אשה לוחמת, שורדת, עקשנית גדולה, חרוצה כמו גדוד של נמלים, צנועה נורא, עם לב שתופס את כל הגוף. אולי אם הייתי חושבת יותר על עצמי ופחות על הזולת, הייתי כבר ממלאת את קיסריה, אבל אני עדיין במועדונים, ורואה בזה זכות. אומרים עליי שאני בשורה הראשונה של הזמרות, אבל אני עושה דברים שהן לא עושות. אני מגיעה למקומות שהן לא מגיעות. אני מסוגלת להרים מופע ל­40 איש, כי הנכים ביקשו; ואני כל הזמן עסוקה באקסייטמנט של איך להרים את זה, ופחות באיך למלא את תיאטרון חולון בעוד שבועיים. יש לי איזו תחושה שהוא יתמלא. הגיע הרגע שלי, הגיע הזמן שלי, שכל החבר'ה יקומו מהכורסאות, יסגרו את הטלוויזיה ויבינו שזה לא רק איך אתה שר, או מה יש ברפרוטאר, זה מה אתה מביא איתך הפעם". יריית הפתיחה של המופע החדש תיערך בפסטיבל "אשה" בחולון, ב­18 בפברואר. לכו לראות מה תביא איתה הפעם היימן.