ריח הכסף מתוך 88 המורשעים ב- "משפט המירמה הגדול בתולדות צרפת" נמלטו 12 לישראל ספי הנדלר, פאריס 12/02/02 קארבון דה סז הוא אמנם עורך­דין צעיר, בן 28 בלבד, אך במסדרונות 'ארמון הצדק' (כינויו של בית­המשפט של פאריס) הוא בהחלט רשאי להרגיש בבית. המשפטן המבטיח הוא צאצא לאחת מן המשפחות הידועות בצרפת. אחד מאבות אבותיו של קארבון הוא רומן דה סז, מעורכי­הדין ששמם נחקק בתולדות ההיסטוריה המשפטית של צרפת. רומן דה סז, הגן על המלך לואי ה­16 במשפטו בפני האסיפה הלאומית המהפכנית. נכון שהקליינט נדון, בסופו של דבר, לעריפת ראש, אך אומץ­הלב של פרקליטו (שהסתכן גם הוא במפגש עם הגיליוטינה, בשל הסכמתו להגן על המלך) הפך לאחד מסמלי עריכת­הדין בצרפת. קארבון דה סז גאה ­ באותה מידה ­ גם בלקוח מפורסם פחות, שרחוק היה מלהיות בן אצולה. כמה שנים לפני משפט לואי ה­16, הגן רומן דה סז על סרף וורמס, יהודי תושב צרפת. וורמס היה מלווה בריבית, שהואשם על­ידי קצין קתולי בנטילת ריבית נשך. היהודי הועמד לדין בפני הפרלמנט של פאריס, עם סיכויים קלושים מול החברה הנוצרית העוינת. אבל פרקליטו (הקתולי) לא היסס להטיח בשופטים: "אתם אשמים". הוא טען, כי החברה הנוצרית היא שהועידה ליהודים את תפקיד המלווים בריבית, ולפיכך, אל לה ל בוא אליהם בטענות. הלא ייאמן קרה, והשופטים החליטו לזכות את וורמס, בפסק­דין שהפך סמל ליחסה ההוגן של החברה הנוצרית כלפי המיעוט היהודי.יותר ממאתיים שנה אחרי משפט המלווה בריבית, יהיו מי שיאמרו שההיסטוריה חוזרת, שכן דה סז הצעיר מצא את עצמו לאחרונה נחלץ גם הוא להגנת יהודים החיים בצרפת. וגם הפעם עוסק המשפט בכסף ­ הרבה כסף. אבל בכך מסתיימים קווי הדימיון בין העבר להווה. קארבון דה סז הוא סניגורם של שניים מהנאשמים המרכזיים במשפט המירמה של סוחרי הטקסטיל היהודים של פאריס, שהסתיים כאן לאחרונה ברעש גדול. המשפט כונה בפי כל 'משפט הסנטייה', על שם רובע המתפרות היהודי של פאריס, והוגדר כמשפט המירמה הגדול בתולדות צרפת. 124 סוחרים ­ מרביתם יהודים ­ הואשמו במעורבות בהונאה מתוחכמת של הבנקים, בסכום של 82 מיליון אירו (כ­320 מיליון שקל). התביעה הציגה מערכת של הלוואות ופשיטות­רגל, שהפכה לשיטה של ממש ברובע הטקסטיל. במהלך המשפט הוצגו תשע 'כנופיות', שפעלו זו לצד זו באופן ממודר, כאשר ראשי כל כנופיה נועדים מדי פעם, כדי לתאם שמעשי ההונאה ייעשו ב'הרמוניה'. הפרשה התפוצצה לפני חמש שנים, וגרמה למ הומה בקרב סוחרי הרובע, כמו­גם בקרב יהודי צרפת כולם. רבים הרגישו נבוכים אל מול 'הרובע היהודי', שנתפס בקלקלתו. השופטת החוקרת החליטה, שלא להרפות מהמימד הכנופייתי של הפרשה, ובאופן כמעט חסר­תקדים העמידה לדין את כל החשודים ­ 124 במספר ­ באולם ענק, שהוקם במיוחד בבית­המשפט של פאריס. ההגנה מחתה נמרצות נגד המשפט ההמוני, אבל הביקורת של עשרות הסניגורים לא הרשימה את הרשויות, וההליך המפרך יצא לדרך, והתפרש על­פני שלושה חודשים של הצגת ראיות. פסק­הדין פורסם לפני כשבועיים: 88 מהנאשמים הורשעו ונדונו לעונשי מאסר שונים ­ בין כמה חודשים על תנאי עד 7 שנים בפועל. בנוסף חויבו הנאשמים להחזיר את סכום המירמה לנפגעים. 36 מהם זוכו, 12 מהמורשעים נמלטו מצרפת, ורובם שוהים בישראל. משפט ה'סנטייה' הוא מקרה­מבחן מעניין לשילוש הלא­קדוש ­ יהודים­נוצרים­כסף. לכל צרפתי ברור, כמובן, כי במשפט ה'סנטייה' מדובר ברשימת נאשמים טהורה מבחינה אתנית ­ כולם יהודים כשרים. אבל בהררי הדיווחים על הפרשה בתקשורת הצרפתית, לא העז איש לציין בגלוי את שיוכם הדתי של הנאשמים. איש גם לא העז לכתוב, כי חלק מהנאשמים אירגנו לע צמם 'מניין', שהתהלך סביב האולם בזמן הדיון, וקרא פרקי תהלים. התפילה סובבת בית­הדין הזו אולי סייעה ללקוחותיו של דה סז, שנחשבו לשניים מבכירי הנאשמים במשפט. הנאשמת שעליה הגן כונתה, בחיוך, 'המדונה של הסנטייה', ואילו הנאשם שעליו סינגר כונה 'המנתח', על שום מומחיותו, לכאורה, בניקוי ספרי חשבונות מסימנים מפלילים. השניים יצאו בזול, ולא נדונו לעונשי מאסר בפועל, מעבר לתקופה הממושכת שבילו במעצר. בעיני עורך­הדין דה סז אין שום צביעות, היתממות או תסביך, מצד כלי התקשורת בצרפת, בכך שאין מזכירים את יהודתם בקול רם. "ההשתייכות הדתית שלהם לא מזיזה כאן לאיש", הוא מתעקש, "צרפת היא מדינה עם מסורת חילונית".אולי דווקא בגלל מוצאו הקתולי והייחוס המשפחתי שלו, דה סז, בניגוד לאחרים, איננו חושש לדבר על הפן היהודי של המשפט. "אני יודע שהנאשמים יהודים, הם הרי לא הסתירו את זה. היו שהגיעו עם תליון מגן­דוד לאולם, והיה לא מעט הומור יהודי על ספסלי הנאשמים בימי הדיונים. אבל חשוב להבין, שאין זה משפט היהודים. זהו משפטם של נאשמים צרפתים, שהם גם יהודים. זה טבעי, שבתיק שנוגע לענף הטקסטיל, יהיה רוב לנאשמים היהוד ים ­ הם הרי הרוב ברובע הסנטייה". מבט מעט שונה, על הקשר היהודי במשפט, מציג עורך­הדין (היהודי) וויליאם גולדנאדל, שהיה אחד מפרקליטי ההגנה הבולטים בתיק. גולדנאדל נכנס לעימות חזיתי עם אחד מהתובעים, שהתייחס לנאשמים שנמלטו לישראל, ואמר כי הם "הצטרפו לבני­מינם". גולדנאדל טען בזעם, כי זו התבטאות אנטישמית, ובאולם פרצה סערה. "זה מדגים היטב את הפן האנטי­ישראלי בתיק. במשפט נגד מוסלמים לא היו מעזים להגיד זאת", טוען גולדנאדל. גם בלי משפט הסנטייה, הקשר בין דת משה וישראל לכסף הוא נושא שעלה לאחרונה לכותרות בצרפת. ממש לפני גזר­הדין, ראה אור בצרפת ספר עב­כרס, שנושא את הכותרת 'היהודים, העולם והכסף'. המחבר הוא ז'אק אטאלי ­ יהודי (איך לא), שהיה מקורב ביותר לנשיא צרפת הסוציאליסטי, פרנסואה מיטראן (1981­1995).את הספר של אטלי קידמו כאן בתרועה גדולה, והשבועון היוקרתי ל'אקספרס הקדיש לנושא שער. "אטאלי מנתח 3,000 שנים של היסטוריה יהודית מזווית אחת: היחס בין היהודים לכסף", כתב ל'אקספרס. בהקדמה לספר מודה אטאלי, כי הנושא רגיש: "זה נושא דליק, שהזין אינספור מחלוקות, גרם למעשי טבח רבים והפך לטא בו שאין לעסוק בו בשום פנים ואופן, מפחד לעורר אסון". המחבר גם מזהיר, כי טיפול בנושא גורר סיכון לא מבוטל של "הפרזה בחשיבותו של הכסף בתולדות העם היהודי, או בזה של היהודים בתולדות העולם. מההחלטה לספר את סיפור היהודים והכסף עשוי להשתמע, כי קיים עם יהודי מאוחד, עשיר ורב­עוצמה, המצוי תחת 'פיקוד מרכזי', המכוון לקראת שליטה בעולם, באמצעות הכסף".אך למרות המודעות לרגישות של הנושא שבחר, ממהר אטאלי להתעקש: "חשוב, בראש ובראשונה, ליהודים עצמם להתמודד עם חלק זה בתולדותיהם. זה פרק שהם אינם אוהבים, אך למעשה צריכים להתגאות בו". אטאלי יוצא למסע בעקבות היהודים והכסף, דרך גן­העדן והאדם הראשון (שלא היה עברי, הוא מדגיש) ­ מקום המצוי מחוץ לעולם הכלכלי, ללא עבודה וללא צורך בכסף. הגירוש מגן­עדן מחייב את האדם הראשון וצאצאיו להזיע, כדי להוציא את לחמם. משם עובר אטאלי לאברהם אבינו, ומנתח את עקידת יצחק, כבעלת משמעות כפולה: איסור קורבן­אדם, והתרת קורבנות אחרים. "שני הציוויים הראשונים של אלוהים לעמו אינם מנותקים זה מזה. העושר, בצורת עדרים, זהב או כסף, כתחליף הטוב ביותר לאלימות, וכאמצעי להימנע ממנה. הכסף יהפוך עבור היהודים אמצעי למשא­ומתן, במקום למלחמה. באמצעות הכסף, העם היהודי יביע את השינאה שלו כלפי האלימות, עד שהאלימות של הכסף תיפנה נגדו..."סיפורם של היהודים והכסף בא לידי ביטוי דרך יחסיהם המורכבים עם הנוצרים והמוסלמים. על היהודים לא מוטל איסור דתי להלוות כסף ולהתעשר, וכך הם נקראים לשמש מלווי הכספים של בני הדתות המונותאיסטיות האחרות. "סמוך לשנת 1000 לא היו יותר ממאה וחמישים אלף יהודים באירופה, ובמשך שלוש מאות הם מוצאים את עצמם כבעלי הזכות היחידים להלוות כסף. בה בעת, זהו אחד מן המקצועות היחידים, המותרים ליהודים, בצד שפע של איסורים והגבלות. זוהי לעתים רבות גם חובה: נוכחותם של היהודים 'נסבלת' רק אם הם מסכימים לעסוק בהלוואת כספים". כך נולדות מאות של רדיפות, גזענות ואיום תמידי בגירוש.התיאוריה העולה מן הניתוח של אטאלי, היא כי היהודים המציאו את הקפיטליזם ­ הם הם אבות כלכלת השוק המודרנית (ולא הפרוטסטנטים, כפי שטען מקס וובר). אטאלי ממשיך בניתוח עד לימינו אנו, עם התייחסות לתופעה הייחודית של הגנגסטרים היהודים בארצות­הברית, ואפילו (להבדיל) למודל הקיבוץ הסוציאליסטי , שהגתה התנועה הציונית. מוסף הספרים של 'לה מונד' הגדיר את הספר "מכרה של שירה בנקאית". ספר ליהודים שמתעניינים בכסף, ולא רק להם.ועוד פרשה מזעזעת בימים אלה את אמות­הסיפים של עולם הבנקאות בצרפת, והיא שוב נוגעת, איך לא, ליהודים ולישראל. מדובר בפרשת 'הלבנת הכספים', שחקירתה החלה כהסתעפות של פרשת ה'סנטייה'. הפרשה החדשה הביאה לכך, שבכירי עולם הבנקאות בצרפת, ובהם נשיא בנק סוסייטה ז'נרל, נחקרו תחת אזהרה. לפי החשד, המחאות שנרשמו בצרפת (בסכומים שלא עלו על 150 אירו), נפדו במזומן במשרדי חלפנים בישראל, שהסבו את ההמחאה על שמם. לאחר מכן העבירו החלפנים את ההמחאות לבנקים ישראלים, והזדכו עליהן. משם נשלחו הצ'קים בחזרה לבנקים צרפתיים, כדי להזדכות מולם על סכום המשיכה. הבנקים מכחישים בתוקף, כי סייעו להלבנת כספים, וטוענים כי לכל היותר מדובר בנוהל לקוי, שיש להגדירו מחדש. "אין באפשרותנו לבדוק כמויות עצומות של המחאות מדי שנה", הם טוענים, ולפי שעה, כצעד חירום זמני, מסרבים לטפל בהמחאות מישראל, מחשש שיזומנו לחקירה. מדובר בבנקים צרפתיים מובילים, כמו גם בבנקים הישראליים הקטנים בהרבה, הפועלים בפאריס. השיטה הסיבובית הזו איפשרה, לפי החשד, להוציא מצרפת סכומי כסף גדולים (מדובר במיליוני אירו) במזומן, מבלי שזהותו של הגורם, שמשך את הכסף במזומן, תתועד. גורמים המעורים בפרשה אומרים, כי גם הפעם מרבית הנחשדים בהלבנת כספים דרך ישראל הם יהודים. בין משרדי החקירות, אולמות המשפט ומדפי חנויות הספרים ­ הדיון על היהודים והכסף רחוק מלהסתיים.* נו, באמת לטענות של צרפת נגד מדינת ישראל, בשתי הפרשיות הקשורות ב'סנטייה', מתלווים ניחוח קל של אנטישמיות ­ והרבה מאוד חוצפה. בפרשה הראשונה מאשימה צרפת את ישראל, כי היא מהווה עיר מקלט לחלק מהמורשעים, שנמלטו מצרפת, ככל הנראה לישראל. צרפת הגישה לישראל עשר בקשות הסגרה, שאותן דחה משרד המשפטים הישראלי. בכיר במשרד המשפטים מסביר את סירובה של ישראל, בכך שהבקשות לא נוסחו כמקובל בחוק הישראלי. לא מדובר בהתעקשות פרוצדורלית, אלא בתנאים שנועדו להגן על הנאשם, אזרח ישראל, מפני הסגרה בטוענות­שווא. החוק בישראל קובע, כי את בקשת ההסגרה יש להגיש כשהיא נתמכת בראיות לכאורה לביצוע הפשע, ראיות חזקות, שבישראל ניתן לבסס עליהן כתב אישום. אבל בקשות ההסגרה, שהגישו הצרפתים, היו כלליות וסיפוריות, כפי שנהוג להגיש כתבי אישום בצרפת.לא זה המקום לעמוד על כל ההבדלים בין שיטת המשפט הישראלית ­ 'שיטת המשפט המקובל' לבין זו הצרפתית ­ 'השיטה הקונטיננטלית'. מספיק אם נציין הבדל מהותי אחד: החוק בצרפת, כמו במרבית מדינות אירופה, כלל לא מכיר בתהליך של הסגרה. במלים אחרות ­ צרפת לא מסגירה מי מאזרחיה למדינות אחרות. אך ע ובדה זו לא מונעת ממנה לבוא בטענות לישראל, על כך שהיא מבקשת ראיות מוצקות, לפני שהיא מסגירה אזרח ישראלי למדינה, שמבקשת לדון אותו בגין עבירות הונאה חמורות. במשרד המשפטים הישראלי טוענים, כי ביקשו לשתף­פעולה עם הרשויות בצרפת. לפני כשנתיים הזמין המשרד לישראל את התובע ממשטרת פאריס ואת השופטת החוקרת, במטרה להסביר לצרפתים כיצד לנסח בקשת הסגרה. שלושה ימים הם שהו בישראל, ומאז מחכים במשרד המשפטים לבקשת הסגרה מסודרת. בינתיים הסתיים המשפט, ו­12 מהנאשמים נשפטו שלא בפניהם.האם היום, לאחר גזר­הדין, תסגיר ישראל את הנאשמים? במשרד המשפטים לא שוללים אפשרות זו, בתנאי שהשלטונות בצרפת יבטיחו, כי הם יזכו למשפט חוזר. בפרשת 'הלבנות ההון' החדשה טוענת צרפת, כי הבנקים הישראליים, המעורבים בפרשה, שימשו כמכבסה להלבנת כסף שחור, שמקורו בצרפת. שוב מציגה צרפת את ישראל כ'מדינת מקלט יהודית' ­ הפעם לא לעבריינים עצמם, אלא לכספם. במקרה זה צרפת מתפרצת לדלת פתוחה. ישראל, שטרם סיימה את הקמת הרשות למלחמה בהלבנת הון, בראשות עו"ד יהודה שפר, נמצאת ברשימה השחורה של ארגון FATF­ה, האחראי ללוחמה בהון השחור בתוך הא יחוד האירופי. בכינוס בינלאומי, שנערך החודש בהונג­קונג, הוחלט להשאיר את ישראל ברשימה השחורה, עד שתוכיח כי היא עומדת ב­30 קריטריונים מחמירים בתחום החקיקה והאכיפה. למרות שישראל עדיין לא החלה למלא את חלקה במלחמה העולמית בהון השחור, עו"ד איתן לירז, שותף בכיר במשרד עורכי­הדין בך­ארד­שרף, סבור שבפרשה החדשה צריכים הצרפתים לערוך בדק­בית רציני, לפני שהם מפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל: "מדובר בפרשה פנים­צרפתית. כאשר אזרח צרפתי לא משלם מס בצרפת, זה לא עניינה של ישראל. השלטונות הצרפתיים אחראים לתשלום המסים במדינה, ובעניין זה הם נכשלו. הבנקים הצרפתיים היו צריכים לתהות על מקור הכספים, שהולבנו לכאורה בישראל, לפני שהסכימו לקלוט אותם. הבנקאי הצרפתי לא אוכף את החוק בצרפת באדיקות מספקת, ואחר כך מטיל רפש בישראל".לירז מסביר את המצב הבעייתי של מדינת ישראל בהקשר היסטורי: "במשך שנים היתה בישראל חקיקת פיקוח על מטבע­חוץ, ולא ניתן היה לבצע עיסקאות במטבע­חוץ, מבלי לדווח למדינה. עם סיום החרם הערבי, ההתקדמות בתהליך השלום ותקופת השגשוג בהיי­טק, נכנס יותר ויותר מט"ח לארץ. בעקבות זאת יזמה ישראל ליברל יזציה בחוקי המט"ח שלה. המצב החדש היה נוח במיוחד לבנקים בישראל, והחקיקה נגד הלבנת הון החלה רק בעקבות הלחץ הבינלאומי. גם האירופים, שמגלגלים היום עיניים בהתחסדות, שינו את החוק רק בעקבות לחץ אמריקני חזק, שגבר לאחר אירועי הטרור, ב­11 בספטמבר. אף מדינה לא מחוקקת ביוזמתה חוקים, שמונעים מכספים להיכנס לתחומה". עם זאת, מסכים לירז לטענה, שהמצב החוקי בישראל היה בגדר 'פירצה הקוראת לגנב'. לדבריו: "ישראל היתה צריכה לבצע את פעולות החקיקה, ואת הקמת הרשות למלחמה בהלבנות הון ומתן סמכויות אכיפה בידיה ­ מוקדם יותר".