אני דברן כפייתי ושואל סדרתי "אצל מני" חוגגת הערב את תוכנית ה- 250 עדי כץ 11/02/02 רוגל אלפר קרא לו רומנטיקן, לאחר שבניגוד למרבית עמיתיו בערוץ הראשון הוא בחר להישאר שם. מאיר שניצר כינה אותו "אספן מצוות". למרות הביקורת שלא תמיד מחמיאה, "אצל מני" חוגגת השבוע את תוכנית ה­250, ועדיין נחשבת כאחת מתוכניות הדגל של הערוץ הראשון. מני פאר אולי "מהוה", כפי שכינה אותו אחד המבקרים, אבל יודע גם להבריק. בשבוע שעבר הוא התראיין בתוכניתו של רמי ורד בערוץ 10. לאחר שסיים לתחקר את גיל חובב, שכנו לספה של פאר, על יציאתו מהארון, ניסה ורד להתקיל את פאר. "אם לא היו נשים בעולם, מי היה הגבר הסקסי ביותר בעיניך?" הקשה, ופאר הכריז שהגבר שהוא הכי אוהב הוא מני פאר. בשיחה איתו ניתן להתרשם שאולי זו לא היתה יציאה מקרית. פאר בהחלט מוקיר את עצמו ואת יכולותיו. "התוכנית שלי היא היחידה ששרדה מבין כל הטייקונים", הוא אומר. "כשהתחלתי, בספטמבר 96, האוויר היה מלא ברפי רשף, אמנון לוי, דן שילון. אני חושב שאני מנהל תוכניות באופן הכי מעניין ומרגש שיש". וזו, לדעתך, הסיבה שהתוכנית עדיין רצה? "אני חושב שההצלחה נובעת מזה שלא חיפשנו בכוח קונספציות. לא המצאנו פינות ולא מדורים. פשוט התיישבנו כל שבוע, למחרת השידור, וחשבנו איך נעשה תוכנית יותר מעניינת מהפעם הקודמת. הקונספציה היחידה שלנו היא שיהיה מעניין". כדי לסדוק במשהו את הדימוי היורמי שלו התוודה פאר לפני כמה שנים בראיון על פאזת הסוטולים והזיונים בחייו, אי­שם בסוף שנות ה­60', אבל הוא כנראה יישאר הילד הטוב של הטלוויזיה. הוא משדר נחמדות וביתיות נינוחה, וגם בחייו הפרטיים לא סיפק יותר מדי חומר למדורי הרכילות. זה 30 שנה הוא נשוי לאותה אשה ויש להם שלושה בנים בוגרים, שלא מזמן עזבו את הבית והניחו לו ולאשתו, קרני, "הרבה חדרים ריקים" לעשות בהם כרצונם, כפי שסיפר בראיון אחר. מופצצים בפניות הוא נולד לפני 55 שנה בקיבוץ תל יצחק כמנחם באואר, הבכור בין שני בנים. כשהיה בן שלוש עברה משפחתו לתל­אביב. אחרי הצבא למד תיאטרון אצל ניסן נתיב ובשלב מאוחר יותר פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל­אביב. ב­1969 הוא הגיע לרשות השידור, הנחה כמה תוכניות רדיו ועבר לערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה, שם הנחה כמה מתוכניות האירוח המיתולוגיות, כמו "סיבה למסיבה", "ממני", "שעה טובה" ו"בין הכסאות", ואחר­כך את "אולפן לילה" ו"משאל עם". "הייתי חלוץ הטוק שואוז", הוא אומר. "כשהתחלתי להנחות את 'סיבה למסיבה' בערבי שישי זו היתה התלקחות עממית". לא היו אז אופציות אחרות. "נכון, אבל זה לא מוריד מחשיבות העניין. זה שינה את הרגלי ההתנהגות השבטית פה בערבי שישי. עד אז המבוגרים נהגו לשחק קלפים והצעירים יצאו לבלות. כשעלו תוכניות האירוח של ערב שבת אנשים שינו את השעה של ארוחת הערב, אמרגנים שינו את הזמנים של ההצגות. היה ברור שיוצאים מהבית רק אחרי התוכנית. "הטוק שואו הפך מאז לנוסחה נצחית בטלוויזיה, בדיוק כמו סדרות בלשיות, שעשועונים וכמובן החדשות. זה הקומזיץ האלקטרוני, האפ­גרייד של המנגל. אתה יכ ול להזמין במסעדה פירות טרופיים מוקפצים, אבל צריך שיהיה בתפריט גם מרק עוף טוב. אין לזה תחליף. רק אחרי שתטעם את מרק העוף תדע איך הטבח. בטלוויזיה מרובת ערוצים צריך לבדוק ערוץ על­פי מהדורת החדשות שלו ועל­פי תוכנית האירוח". הופתעת בזמנו מאיך שזה תפס? "אני חושב שלא הייתי מודע לעוצמה של התוכניות האלה. לא היו טוק שואוז אחרות ולא ערוצים אחרים, ולי היה מובן מאליו שכולם רואים אותי ביום שישי. היום לכל אחוז ברייטינג יש משמעות אדירה, בגלל התחרות. באותם ימים מאות אחוזים צנחו לכורסה שלי באופן טבעי". מה הרייטינג של התוכנית שלך כיום? "כשאנחנו עוברים לדו­ספרתי אנחנו שמחים. בקיץ האחרון הייתי סביב ה­14 אחוז, ובחורף הנדנדה התהפכה לטובת ערוץ 2, אבל כשאתה משדר כל שבוע יש לך איכות מצטברת". היית שחקן. איך, בעצם, הגעת לכס המנחה? "כנראה בגלל שאני דברן כפייתי ושואל סדרתי. אני פוגש אדם, ותוך רגע יודע עליו הכל. במלוא הטאקט אני מסוגל לשאול אותו את השאלות הכי קשות. קרני רוצה לפעמים לחתוך את הוורידים כשאני שואל איזה גרמני ברכבת באירופה מה אביו עשה במלחמה. אני מרגיש עם זה מאוד נוח. "כשאני יושב בחברה אנשים יודעים שלא יהיה רגע שקט. או שאני אגרום להם לדבר, או שאני אדבר בעצמי. זה לא שיש לי פחד משקט. כמי שעסק בתיאטרון אני יודע שהרגעים היפים ביותר שלי היו אלה ששתקתי. גם ההישגים הגדולים ביותר שלי בתוכנית היו כשצבטתי את עצמי מתחת לשולחן ואמרתי לעצמי: תשתוק, מני. תן לזה לקרות. זה קרה עם הרבנית קוק, שנחשפה אצלי בתוכנית, וזה קרה עם איבגי, שפתאום קם מהכיסא והראה לי איך ראשי ממשלה צריכים ללכת. אני יודע שבמצבים כאלה התגובה שלך שווה פי אלף מעוד שאלה". איך נוצר המבנה של התוכנית? "כל מה שקורה בתוכנית ­ ההפתעות, הפגישות עם המ"כ מהטירונות או המיילדת של האורח ­ נוצר בהדרגה. קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו התחלנו עם זה. גם הקו של עזרה לאנשים לא התקבל בהחלטה מראש. הגעתי ל'אצל מני' מ'אולפן לילה', שבו הבאנו בעיות חברתיות, וזה התחיל בסיפורים של אנשים שהגיעו להישגים למרות כל מיני מוגבלויות ונמשך במבול של פניות לעזרה. גיליתי כמה נכונות לעזור יש לאנשים. חלקם עושים את זה אולי ממניעים של פרסום או ליטוף האגו, אבל להרבה אנשים יש רצון אמיתי לעזור". מה היה המקרה הראשון? "הגיעה אלינו בחורה שנולדה עם ארבע גפיים מעוותות והיתה זקוקה לרכב כדי להסיע את הילדים שלה. התקשרתי לאדם שבאחת התוכניות הקודמות הציע לתרום, והוא נתן את מחצית הסכום, ואת החצי השני נתנה חברת הרכב. אחר­כך הגיעו עוד רבים אחרים ומאז אנחנו מופצצים בפניות. באחרונה החלטנו לשים לזה מחסום. אנחנו לא עוזרים לאנשים פרטיים, אלא רק לכאלה שמייצגים קבוצות או עמותות. אנחנו מממנים בעזרת הצופים קייטנות לילדים מוגבלים, מעלים מודעות בימי התרמה. גילינו שאנחנו לא יכולים להגיד 'כן' לילד אחד ו'לא' לאחר, כי מי שם אותנו להחליט". מה כל זה נותן לך אישית? "אני מודה שלא נולדתי להיות אמא תרזה, וכשיש לי סיפוק הוא בדרך כלל נובע מהצד המקצועי של הדברים. זאת יכולה להיות שיחה שמאירה בעיה, באותה מידה שהיא יצרה גל של טלפונים שתרמו לקניית מכשיר מסוים. עצם זה שעוררתי משהו, שהזזתי משהו, זה הסיפוק שלי". אילו אייטמים זכורים לך במיוחד? "קודם כל הרבנית קוק, שהיתה תגלית אדירה. אהבתי מאוד את השיחות עם אפרים קישון ועם יוסי ביילין, שהיו שונות מאיך שאנחנו מכירים אותם. אהבתי את הקטע עם טומי לפיד שרקד, עם גידי גוב שנפתח וסיפ ר על יחסיו עם אבא שלו ואת הקטע עם מנשה נוי, שסיפר שהאובססיה הגדולה שלו היא לכבס. מרסדס סוסה סיפרה אצלי על כל התלאות שהיא עברה בחייה. אחינועם ניני גילתה אצלי לראשונה שהיא בהריון, והפתיעה גם אותי. לפני השידור, בחדר ההלבשה, היא אמרה לי: 'תעשה טובה, אל תדבר איתי על ילדים'. זה לא היה העניין שהיה לי הכי חשוב לברר, אז הסכמתי. אחר­כך הסתבר שהיא הכינה לי הפתעה". ספר על אנשים שעזרת להם. "התארח אצלי ילד בשם שוקי מזוז, חולה סיסטיק פיברוזיס. הוא התראיין כדי לקדם את יום ההתרמה של אגודת הסי.אף. אחרי שנה נודע לנו שמצבו הידרדר והוא חייב לעבור השתלת ריאות. אנשים מהמשפחה שלו היו מוכן לתרום אונות ריאה, אבל לא היה להם כסף לטוס לארה"ב. אגודת הסי.אף. הסכימה לממן את הנסיעה, אם המשפחה תתראיין בתוכנית. אירחנו אותם ושנה אחר­כך שוקי שוב הגיע לתוכנית, הפעם בריא לחלוטין, עם ריאות חדשות. סגרנו מעגל וזה היה מאוד מרגש". היו מקרים שלא נגמרו ככה? "היו. לא פעם הופיעו אצלנו ילד או ילדה כדי לעזור להתרים כספים בשביל ילדים אחרים כמותם, וכמה חודשים לאחר מכן שמענו שהם נפטרו. במקרים כאלה אתה שואל את עצ מך מה הועלנו. אנחנו לא יכולים לרפא, אבל רופאים אמרו לי שילדים חולים, כשמסיחים את דעתם ומחזיקים אותם באווירה חיובית, המערכת החיסונית שלהם מתפקדת טוב יותר וזה מזרז את תהליך ההחלמה". קטע מביך שזכור לך? "היתה בחורה מאילת שאירחתי לפני כמה שנים. בחורה תוססת, שסיפרה על הרפתקאותיה וחייה המדהימים. לא מזמן היא הוציאה ספר ילדים ובאה להתראיין שוב. התחלתי לשאול אותה שאלות ופתאום אני מגלה, במקום הבחורה שזכרתי, נזירה חסודה שלא מוכנה להגיד שום דבר לא חינוכי. אחר­כך הסתבר שלפני השידור היא ביקרה אצל אחותה, שהזהירה אותה לא להגיד שום דבר שיפריע למכירת הספר". יש שאלה שלא תשאל מרואיין? "כן. השאלה שאני יודע שאם הוא עונה עליה אין לו איפה לישון הלילה". אתה לא פוחד שבאחד מהמפגשים האלה שאתה מארגן מישהו יחטוף התקף לב? "השאלה הזאת עולה בכל פעם מחדש, ואולי זה חוסר אחריות משווע שאין לנו ניידת טיפול נמרץ בסטנד ביי. שיעזור לי אלוהים ואני לא אצטרך לשבת מול ועדת חקירה". הבנה מאוחרת אתה מתגעגע למשחק? "מאוד. הכנסתי למקרר את התכונות הבימתיות שלי, וזה די חסר לי, אבל אני חושב שיש משהו משותף בבסיס כל הדברים שאני עושה. משהו שנקרא 'שלד בימתי', של התחלה, פאנץ' ליין וסוף. הבנתי את כל מה שלמדתי אצל ניסן נתיב רק כשלמדתי פילוסופיה באוניברסיטה. בגיל 20 עשיתי את צ'כוב בלי להבין. רק כשלמדתי את קאנט וניטשה, והייתי אז כבר בשנות ה­40 של חיי, הבנתי מה עשיתי בתיאטרון". לא בא לך לחזור לזה? "הפעם האחרונה ששיחקתי היתה לפני שמונה שנים בבית לסין, במחזה של ניל סיימון. עד היום, כשאני פוגש את מיכה לוינסון, שביים את ההצגה, הוא מחייך אלי כמו חתול שראה עכבר שאוטוטו יילכד בין ציפורניו. הוא משוכנע שיום אחד אני עוד אחזור לבמה. "מדי פעם מציעים לי תפקידים, אבל תמיד של מנחה או עיתונאי, וזה משעמם אותי. למה שלא יתנו לי לשחק שיכור לא מגולח, בעל קנאי שמטפס על קיר ביתו, אדם גוסס שכועס על משפחתו. שינסו אותי. אני כנראה משדר תדמית של אדם הגון". אחד המבקרים קרא לזה "תדמית של ועדי עובדים". "כי שנים הייתי מספר בדיחות שיתאימו לכולם. גם זה סוג של יכולת". עד מתי תמשיך עם "אצ ל מני"? "למה לשאול שאלות לא יפות? בינתיים יש לי חוזה לעוד שנה". לא נמאס לך, לא היית רוצה להנחות תוכנית אקטואליה למשל? "לא. זה כמו לשאול כדורסלן אם לא בא לו לבעוט בכדור. כל אחד לוקח את הכדור למקום שבו הוא הכי טוב.שואלים אותי מתי תעשה תוכניות על אמנות ויין, כמו שאתה אוהב, ואני אומר שאולי כשאפרוש. אני שומע שידידי דודו טופז רוצה ללכת לכנסת. לי בינתיים טוב מאוד בטלוויזיה. אם יתחיל להיות לי רע, אני אמצא פתרון אחר". www.nashim@maariv.co.il