שחר של יום חדש יניב פולישוק מחפש אהבה אמיתית שתוביל אותו אל מתחת לחופה שרי מקובר 11/02/02 יום בהיר אחד קיבל יניב פולישוק, המגלם כיום את שרון שניידר המורה לספורט מסדרת הטלוויזיה "שחר", טלפון מרובי דואניס, הבמאי ויוצר הסדרה. דואניס, מכר של פולישוק מימים עברו, בישר לו שהוא כותב תסריט לסיטקום בערוץ 3 ושיש בו תפקיד שנתפר במיוחד בשבילו. פולישוק התרגש עד דמעות, עד שהוא קרא את התסריט. "רובי כתב עלי ככה: 'שרון שניידר, מחנך לתרבות הגוף, טיפוס שוביניסט בדרך כלל. די בהמה'", נזכר פולישוק בעצב, "אבל בסוף הקטע היה כתוב: "בהמה, בהמה, אבל מלא חן". מיד נרגעתי".­ אתה באמת שוביניסט­בהמה מלא חן?"ממש לא. אני לא מבין מאיפה ההשמצות האלה. אבל אין לי שום בעיה לשחק את שרון השוביניסט, כי הוא באמת חינני, וכי הוא מהמורים האלה שבאים לכיתה, נותנים לילדים כדורגל, אומרים להם: 'יאללה, תארגנו איזה משחק', וחוזרים לחדר המורים לנוח. או למצוא זיון..."­ או, על פי הסדרה, להתחרמן על יעל בר­זוהר ומחליפתה נעה תשבי."מאד חששתי בהתחלה מיעל בר­זוהר. יעל היא כבר לא בן אדם, היא מיתוס. היא גדולה על כל אחד, גם עלי. אבל הופתעתי לטובה. בלי קשר לאיך שהיא נראית, היה נורא קל לעבוד איתה".­ אתה בטוח שבלי כל קשר לאיך שהיא נראית?"טוב, באמת נעים לבוא בחמש בבוקר לסט ולמצוא שהפרטנרית שלך לצילומים היא גם יפה, גם אינטיליגנטית וגם נותנת טרמפים. לפעמים הייתי נוסע איתה, וזה היה כמו רכבת הרים. היא היתה מזפזפת על הכביש כאילו אין רמזורים, אין גבול בין מדרכה לכביש ואין מחר. אני נדבק לכיסא ומתפלל, והיא צוחקת לה. פעם היא חתכה מישהו בכביש בטעות. האיש, מה­זה גברתן, יצא מהאוטו, התקרב אלינו רותח מזעם, הגיע לחלון, והיא ­ ממש בפוקס התפזר לה השיער ­ הסתכלה עליו והוא עליה, והוא כמעט נפל. בסוף הוא מילמל איזה תודה, וברח".במרכזה של הסדרה "שחר", מככב גבר (איתי שגב) שנאלץ להתחפש לאשה, כדי לשכנע מנהל בית ספר תיכון שוביניסט וסקסיסטי לקבל אותו לעבודה כמורה לספרות. פולישוק, המורה לספורט, דווקא נהנה מהסיטואציה. "בהתחלה, כששמעתי על הרעיון המרכזי של הסדרה, קצת חששתי. היתה לי תחושה שכבר מיצו בטלוויזיה את עניין הדראג עוד בעידן בנות פסיה, אבל בפועל זה זרם יופי", הוא מספר. "איתי היה יושב בהפסקה מאחורי הקלעים, לבוש כמו אשה כוסית עם ציצי ופאה, ומדבר באופן הכי גברי והכי וולגרי על כדורגל. ואז מישהו היה צועק 'אקשן', והוא נהפך בשנייה לאשה עדינה וענוגה. זה היה הורס אותי". ונעבור לפרסומות בניגוד לתפקידו בסדרה, בה הוא מגלם רודף שמלות עיקש שאף פעם לא מתייאש (למרות שהוא אף פעם לא באמת מצליח), פולישוק הוא דווקא רווק מבוקש בתל­אביב וסביבותיה. הוא בן 32, קצת ביישן, אבל על סט הצילומים הוא משתחרר מכל העכבות, ויש האומרים כי דווקא הוא הכוכב האמיתי של הסדרה, למרות שלל כוכביה. בעבר עשה תפקידים יפים בתיאטרון בית ליסין. הוא שיחק שם ב"כחול בוער", "פופקורן", "התאומים מוונציה", הגם שברובם היה שחקן מחליף. "ואז התחילו לצלם את הסדרה, והיה לי נורא נוח לקחת קצת חופש מהתיאטרון", הוא אומר, ולא מפחד להודות בפה מלא שלא פשוט להיות שחקן. "זה מתיש. זה קשה. זה לא תמיד שווה, והריצה הזו, המשפילה, אחרי תפקידים כדי להתפרנס מביאה אותי למחשבות עגומות מאוד על פרישה".גם אם לא הספקתם לצפות ב"שחר", בטוח שלא פספסתם אותו בפרסומות. כן, הוא הבעל הבורגני והמסכן של דפנה רכטר, שמריצה אותו בפלאפון לקנות בסופרפארם טיפות אף וסירופ לגרון, כדורי אקמול וכדורי אופטלגין. הוא גם הטיפוס מהפרסומת של השוקולד, שמחזיק סולם גבוה שראשו בשמים, ומוריד משם אל הקרקע יצורים שוקולדיים קטנים. "לפרסומות יש ערך אמנו תי קטן, אבל ערך מקצועי וכלכלי גדול", אומר פולישוק. "יחסית לשוק העבודה, זה נחשב להמון כסף. גם מבחינת השעות שאתה משקיע, גם מבחינת ההשקעה בכל הסט, הצוות והתוצאה. נוכחתי לדעת שאין שום יום צילום שעשיתי בחיים שלי, שמתקרב בכלל להשקעה הכלכלית של הפרסומות. יש סביבך את אנשי המקצוע הכי טובים, את ההפקה הכי יקרה, את המוחות הכי מעוצבים, וזה מאוד מחניף. יש לזה ערך מסוים, כי כבר ראו אותך. אתה טיפ­טיפה יותר מוכר. אבל אני חושב שלמרות הפיתוי, לא צריך לעשות יותר מדי פרסומות, כי אז אתה נשרף. משייכים אותך אוטומטית לז'אנר הזה, בעוד שאתה רואה בו רק תחנה לדבר האמיתי ­ קולנוע ותיאטרון".­ כבר מזהים אותך ברחוב?"לפני חודשיים בערך נסעתי באוטובוס. אני מאוד אוהב לנסוע באוטובוסים. עמדו מולי בחור ובחורה ודיברו עלי בקול רם, כאילו שאני בכלל לא שם. הם התווכחו אם אני הבחור מהפרסומת של הסופרפארם, ואני יושב בשקט, מכווץ, מתעלם. ואז הגבר אמר: 'הוא יותר מכוער מההוא שבפרסומות', והבחורה אמרה: 'לא, לא, לא', ואז הגבר אמר את משפט המחץ: 'תגידי לי, אם זה הוא באמת, אז למה הוא נוסע באוטובוס?'. זהו. שכנע אותה". ראבאק, מה הלאה? הוא נולד בפתח תקווה, מקום שהוא רוחש לו אהבה רבה ומגדיר אותו כ"אתר ילדותי הכפרית", אבל מתגורר בתל­אביב, "מקום של הזדמנויות בלתי נגמרות". בגיל 17 החליט להיות שחקן. "הייתי בטוח שזה יעבור לי", הוא מספר. "אז עוד לא חשבתי שיגיע הרגע שבו אהיה בן 30. הייתי בטוח שהחיים נגמרים איפשהו בגיל 25. כשהגעתי לגיל 30 גיליתי להפתעתי שאני עדיין תקוע עם ההחלטה להיות שחקן. נכנסתי לפאניקה, והחלטתי להפסיק עם המשחק שנראה לי כמו מרתון ארוך ומפרך. כשאתה מגיע לגיל 30, אתה שואל את עצמך: 'רגע, רגע, לאן בדיוק אתה רץ? מה מחכה לך בקו הסיום?', ואפילו שאתה מצליח להשתלב בתיאטרון הרפרטוארי ולעשות עוד כמה דברים חשובים, עדיין הזבוב הזה טורד אותך, כאילו מזמזם לך באוזן: 'ראבאק, מה הלאה?'"­ יכול להיות שזה בגלל שעד היום עשית תפקידים קטנים?"יכול להיות, אם כי הדרייב שלי הוא לא להגיע לתפקידים ראשיים. אני לא יושב בהצגה ומקנא נורא בשחקן שיש לו התפקיד הראשי. אבל מצד שני, קיבלתי החלטות מסוימות. למשל, החלטתי שאני לא עושה יותר הצגות ילדים. לא שאני מזלזל בז'אנר הזה, חלילה, אבל גיליתי שאני לא מתחבר לא לשעות, לא לקהל ולא לתכנים. אחרי שסיימתי את הלימודים ב'בית צבי', עשיתי שלוש שנים הצגות נוער. אחר כך ישבתי לי בבית חצי שנה ולא עשיתי כלום. אמרתי לעצמי: "זה יהיה המבחן". ואז הגיע הטלפון מבית ליסין. ככה שהם החליטו בשבילי. אבל פה ושם, בין לבין, היו המון תקופות מתות".­ ומה עושים בהן?"אני מסוגל לכבות את עצמי כשצריך ואפילו ליהנות מזה. אני לא נכנס לאטרף שצריך לעשות כל הזמן משהו. אני מסוגל לנוח".­ וכלכלית הסתדרת?"אני מותח את האובדררפט כמה שאפשר. לפחות אני רווק, ולא צריך להפיל את הצרות האלה על אשה וילד".­ אמרו לך שאתה נורא דומה לדרור קרן?"בטח. אנשים עוצרים אותי, חושבים שאני מ'שבתות וחגים', וזקנות מתחילות לנזוף בי שבגדתי שם באשתי. 'ככה יפה?', הן שואלות אותי. לפעמים אני עונה בתור דרור קרן, כי לא נעים לי להוציא אותו רע. אנשים גם שואלים אם 'של מי השורה הזו' מאולתר או מבוים, ואני עונה 'מבוים'. מה אכפת לי? אבל הכי אני אוהב שאנשים אומרים: 'אה, אתה משחר!'. סוף סוף תפסו. זה קצת מתסכל שאנשים זורקים לי ברחוב: 'אחי, אתה גדול'. ואני לא יודע אם זה על דרור קרן או על יניב. לא נעים לי לש אול. וחוץ מזה, אם אני אשאל, אנשים יגידו לי 'בשביל שניהם, אחי', אז למה לטרוח".­ מה הלאה?"אני רוצה להמשיך עם המשחק, אבל אני מקווה שאמצא לי גם משהו אחר. ראיתי את הראיון עם רוברט רדפורד בתוכנית של גיא פינס, והוא אמר שהוא ממליץ לכל השחקנים הצעירים למצוא במקביל עוד מקצוע. אני מתחבר לזה. אני מאמין שצריך קריירה שנייה, מקבילה, גם כדי שלא להישחק, גם כדי לא להרגיש תחושת מיצוי, גם כדי לרענן ולגוון וגם כדי להרגיש ביטחון כלכלי. כאילו, אם לא הולך, שתמיד תהיה עוד אופציה".­ חשבת כבר על אופציה?"את רוצה את האמת? הכי אני רוצה להיות חקלאי בדרום. אני רואה את עצמי עם חולצת פלנל, מגפי בוקרים, גר לי באיזה צריף על איזה הר, ויש איזו חוואית בלונדינית בריאה בצד. אני רוצה שקט. אוויר נקי. צבע ירוק בעיניים".­ וגם כמה צאצאים בלונדיניים ובריאים?"חכי, לאט לאט. יש זמן לכל דבר. עכשיו אני בתל­אביב, הרבה בחורות. זה נגיש. אבל אני יכול לתת עצה לגברים בתל­אביב. תירגעו קצת. בלי לחץ. אל תהיו נואשים. לפעמים אתה יכול לשבת באיזה פאב, וממש להריח את ריח הייאוש. זה כאילו לרצות לא ללכת לישון לבד בכל מחי ר. אין דבר שיכול להרחיק נשים יותר מזה. גם גברים. זה קורה בעיקר בחורף. יש איזה סוג של בדידות באוויר".­ גם אתה מרגיש ככה?"אני באופן אישי לא סובל מבדידות. אני מתמסר לה. אני אוהב לחזור הביתה ולפתוח את הדלת. בגלל האנרגיות המטורפות בחוץ, טוב לי לשבת בבית הריק, בשקט שלו, לפתוח טלוויזיה. יש לי חיים די מלאים. אז כמובן שהבית הריק הוא לא ערך עליון, ואני אמצא אהבה. אבל בינתיים, עד שהיא תבוא, אני מסתדר מצוין. אפשר מילה קטנה להורים שלי? תפסיקו לדאוג. בטוח אני אתחתן פעם".