שוד ושבר ראיון כואב עם אלכס טרייגמן מראשון- לציון, גיבור ספרה של גלילה רון- פדר הנאשם בביצוע בשוד שרון גליק, עוז בן­יצחק 08/02/02 ב­14 ביולי ,1989 סמוך לחצות, נחת בנמל התעופה בן­גוריון מטוס שהגיע ממוסקבה. בין כל הנוסעים המותשים מהטיסה הארוכה והמפרכת בלטו זוג עיניו הכחולות והגדולות של אלכס טרייגמן, ילד בן 12 וחצי. "אלכס נשם עמוקות. לרגע נזכר בחברו הטוב פליקס, שנשאר באוקריאינה. כשנפרדו זה מזה בתחנת הרכבת הבטיח אלכס לכתוב לפליקס. עכשיו עלה בדעתו שעוד היום יכתוב את המכתב הראשון. ואיך יפתח את המכתב? יפתח אותו באורות של ת"א. 'אף פעם לא ראיתי אורות כאלה, פליקס יקר', כך יכתוב לו, 'אורות כאלה אין בכלל ברוסיה!'", כך ניסתה הסופרת גלילה רון­פדר לתרגם ולתעד את הדקות הראשונות של אלכס טרייגמן בישראל בספרה "אלכס כבר לא עולה חדש". את הילד היפה הזה באנו לבקר השבוע בביתו הזמני שביבנה. אלכס אינו יכול לצאת החוצה ולעבור את סף הדלת. כמעט חודש שהוא נמצא במעצר בית בעקבות נסיון שוד כושל אותו ניסה לבצע. מדובר במעשה שוד שלומיאלי להפליא, כל כך נוגע ללב בגולמניות ובחוסר המיומנות בהן הוא התנהל. ברור שמי שמבצע נסיון שוד כשהוא מבולבל כל כך ופועל מתוך דחף רגעי, לא יכול להיות פושע מיומן. מהלכים לא מתוכננים, התרגשות ואולי גם רצון להיתפס, כל אלה אולי יקלו בעתיד על אלכס עם מתן גזר הדין שלו. "אני מאוכזב מעצמי, אכזבתי כל כך הרבה אנשים, את המורה שלי, הכיתה שלי, בית הספר שלי, המשפחה שלי, המנהלת שלי, ואת גלילה רון­פדר", הוא אמר השבוע בקול חרישי, כמעט מבקש לא להישמע. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בת"א נטען כי בבוקר ה­26 בדצמבר הגיע אלכס רכוב על קטנוע לבניין עיריית לוד, שם הועסק במחלקת הגבייה ופוטר לאחר שבעת חודשי עבודה. אלכס עצר את הקטנוע סמוך לבניין העיריה והמתין לעובד עיריה שהיה אחראי עליו בתקופה בה עבדו זה לצד זה. אלכס, מתברר, הכיר את הנוהל וחשב שהדבר יקל עליו במלאכת השוד. עובד העיריה יצא באותו יום לבנק כדי להפקיד את כספי העיריה. 30 אלף שקל היו בתיק. אלכס עקב אחריו ורכב על הקטנוע עד לסניף בנק הפועלים. כשהבחין בחברו לשעבר למקום העבודה כשהוא מחנה את רכבו, עצר אלכס את הקטנוע בסמוך לחניון, ניגש אליו, ריסס על פניו תרסיס גז מדמיע וניסה לחטוף את התיק. עובד העיריה התנגד. אלכס לא הרפה והיכה בו, אולם משהבין כי לא יצליח לחטוף את התיק ניסה להימלט עם הקטנוע. עד כמה היה אלכס שלומיאלי יעידו עובדות כ תב האישום. הוא נדחף על ידי עובד העיריה, הופל מהאופנוע ופרק את הכתף. השוטרים שהוזעקו למקום לא נאלצו לנהל מרדף. אלכס שכב על הכביש זועק מכאבים. אחר קבלת טיפול רפואי הוא נלקח אחר כבוד לחדרי החקירות ובתום חודש בו היה עצור נשלח למעצר בית מלא. ­ אלכס, רצית לנקום בממסד? "במקום שעבדתי היו אנשים טובים ואנשים פחות טובים. לא עשיתי את זה בגלל האנשים שעד היום לא שילמו לי. זה קרה, אין לי הסבר למה זה קרה, ואולי טוב שזה קרה. זו לא נקמה בעיריית לוד, מה פתאום. בסך הכל היו לי קולגות חברותיים וידידותיים, אבל ההנהלה לא היתה בסדר. פשוט הייתי צריך כסף, לימודים, אתם יודעים, והמצב בבית קשה מאוד. עבודה, עבודה, עבודה. אני צריך לפרנס את אמא והאחים. זו אולי הסיבה לנסיון השוד. קיבלתי סטירה ועכשיו אני צריך לשלם את המחיר". "רון­פדר היתה נאיבית" "'טפו'. אלכס הסתיר את פיו בכף ידו, וירק בסתר את הביסלי בטעם גריל מפיו... טעם מוזר היה למאכל הראשון שנכנס לפיו" (מתוך הספר "אלכס כבר לא עולה חדש") סופרת הילדים גלילה רון­פדר, האשה שקשובה לנפש הילדים ומתמידה לספר סיפורים אודות המתרחש בחיי הרגש הסוערים של מתבגרים במצוקה, תיעדה את תהליך הקליטה של אלכס טרייגמן בארץ, בספר שב­1990 נבחר כספר הפופולרי ביותר בקרב בני הנוער בשנה זו, "אלכס כבר לא עולה חדש". עלילותיו של הנער הרגיש והערני ריתקו אלפי קוראים, ותמימותו כובשת הלב חדרה ללב הקוראים ותרמה לא מעט לאופן בו אנחנו בוחרים להתייחס לעולים חדשים. רון­פדר היתה לפה של אותם עולים אילמים, כלומר, לא דוברי עברית, שהגיעו לכאן המומים ונרגשים. ובכל זאת, אלכס נתקל בגילויים של שנאה וגזענות. "שם הייתי יהודי, 'יהודון', ברוסיה, ופה אני פתאום רוסי, 'רוסי, לך הביתה'", הוא נזכר השבוע. רון­פדר נדהמה כששמעה כי הילד העקשן, החרוץ והחריף ההוא נתון כיום במעצר בית וממתין למשפטו. בדיעבד אומר אלכס: "גלילה רון­פדר היתה מאוד נאיבית בצורה שבה היא הציגה את הקליטה שלי. הכל מצוין, הכל טוב. ואני ה אמנתי בזה. אחר כך באו הקשיים". ­ אתם שומרים על קשר? "לא. הקשר היה דרך מנהלת בית הספר, המורה. זה היה ונגמר". "לא רציתי להיות כוכב" "עזבנו את אלכס בן ה­12 בנמל התעופה. טניה, אמו של אלכס, העלתה ממחטה מכיסה ומחתה דמעות שזלגו מעיניה... אלכס הביט באורות ועיניו התרוצצו למעלה ולמטה, הוא הביט בשמים התל­אביביים הזוהרים באור חדש ומפתה, הוא הרגיש את הקרקע הרעננה תחת רגליו, כל חושיו התגייסו לחוויה המסחררת" (מתוך הספר "אלכס כבר לא עולה חדש") 12 שנה אחרי אותו לילה בנמל התעופה בן­גוריון. העיניים הן אותן עיניים, כחולות ענקיות שיש בהן שילוב של נחישות וחוסן, מהולים ברכות ביישנית. אלכס, היום בן ,24 מתבונן בתמונתו על כריכת הספר ומשחרר אנחת מועקה. "כל הפנטזיות...", הוא אומר בקול חרישי ועצוב. "הייתי כוכב, ממש כוכב, כשיצא הספר. ראיונות בטלוויזיה, בעיתונות, מקומונים. דובר אפילו על ספר המשך, וגם על סרט. הכירו אותי בכל מקום. אני לא הבנתי מה כל כך מיוחד בסיפור שלי". ­ עד היום לא ברור לך מדוע נבחרת לשמש השראה לכתיבת הספר? "הייתי ספורטאי מעולה, וזה עזר לי להיקלט. לא יודע למה בחרו בי, אולי כי הייתי בלונדיני... אבל אני לא ממש מבין מה מיוחד בי. לא רציתי להיות כוכב, באמת שלא. היתה תקופה שלא יכולתי לעבור ברחוב. כל בנאדם שני היה מזהה אותי, ואני לא אומר את הדברים בהגזמה. הספר נגמר טוב, זה סיפור מוצלח על קליטה, אבל למען האמת זה עושה לי עצוב, כי אם היה ספר המשך, הוא היה פחות שמח". אחרי שהות בבית מלון בת"א הגיעה המשפחה לראשון­לציון. אמו חולה ועבדה שנים כפועלת ייצור, אחותו רינטה הפכה לרינת, והיום היא נשואה ומתגוררת עם אלכס ואמו. אחיו הגדול של אלכס מובטל. אביו נפטר כשהיה בן 18 אחרי מחלה קשה, והוא בן .42 האיש שמוזכר בספר לא רק כאב אלא גם כחבר הטוב ביותר של אלכס, שמתרוצץ איתו עם טופסי ההרשמה מבית ספר לבית ספר, נפטר לפני גיוסו של הבן. אלכס לא מרבה לדבר על אביו. הוא מקמץ בדיבורו כשמנסים לדלות ממנו פרטים על ימים של מצוקה משפחתית בלתי נסבלת, כלכלית ואישית. הילד, שהיה לגבר, מונחה על ידי קודים של "כבוד" ו"גאווה". מאופק וקפוץ שפתיים הוא יושב במעצר הבית וסופר כל דקה שחולפת. המעצר הזה מומתק בזכות ביקורים תכופים של החברה ילינה, חגיגה של בלונד ותכלת, שמעדיפה להקשיב לשיחה ולא להתערב. "תראו", פותח אלכס ומספר, "קיבלו אותנו יפה מאוד כשהגענו לארץ. אני זוכר, זו היתה תקופה מדהימה ואינטנסיבית, גרנו בבית מלון וזה היה חלום. פתאום ראיתי שיש פה כל מיני טעמים של גלידות, שיש פה אוויר בהיר ונעים, שמש מקסימה, ואין, אין, אין תורים. אפשר לקנות מה שרוצים בלי לעמוד שעות בתור. הייתי מאושר. לא ידעתי ממש עברית. כלומר, ידעתי להגיד 'שלום', 'הביתה' ו'מלפפון'. אבל הייתי בשמים מרוב אושר. ישבתי חודש שלם מול המחשב ושיחקתי. נגעתי בעצמי כדי לראות שהכל אמיתי. ברוסיה לבודדים היה מחשב, ופתאום היה לי מחשב משלי. הייתי בעננים. אחר כך התחלנו לעבור דירות בקצב די קיצוני, הרבה תלאות, טלטולים, זה לא מה שילד זקוק לו. הייתי כמו עץ שכל הזמן נעקר. עברתי כמה בתי ספר, ואחרי שחטפתי מכות בבתי ספר, השפלות וקריאות גזעניות. סירבתי לחזור וללמוד. אמרתי לאבא ולאמא: 'לא חוזר'. תהליך הקליטה המוצלח היה בשנה הראשונה שלי בארץ. אחר כך התחילו המעברים, וזה פשוט גמר אותי". במהלך לימודיו בכיתה ח' הוא הרים ידיים ונפרד ממערכת החינוך. "שקלתי לעזוב את הארץ" "רוסים לכו לרוסיה!" סינן שחר. אלכס הרים עיניים תמהות. הוא לא הבין מה אומר לו הילד הישראלי החסון הזה, אבל טון דיבורו העיד שכוונתו רעה... דחיפה שלישית... תלמיד פרץ פנימה וניסה להפריד, אבל שחר בעט בו בכוח. סלובה נפל על האדמה, ואלכס מיהר לעברו לראות מה קרה לו. שחר ניצל את ההזדמנות וזינק על אלכס" (מתוך הספר "אלכס כבר לא עולה חדש") אלכס מנסה לפענח את התהליך שעצר את תנופת הקליטה שלו. אותו "ספר המשך" שלא נכתב מעולם נרקם כעת במחשבתו. "שינוי אורח החיים והעלייה לארץ משפיעים על המשפחה", הוא מסביר, "אין מה לעשות. אצלנו היו בעיות, שינוי דרסטי במשפחה. אני לא רוצה לפרט, אבל אני יכול להגיד שאם אבא שלי לא היה נפטר, ההורים שלי היו בוודאי נפרדים. הייתי בורח מבית הספר בשביל לעבוד. ניקיון, מלצרות. לא סיימתי אפילו חטיבת ביניים. סיימתי רק כיתה ח'. אבא שלי חלה וכבר לא היה לו כוח אלי. אמא שלי פוטרה מהעבודה שלה כפועלת ייצור ועברה ניתוח קשה. הכל נפל על הכתפיים שלי. הייתי חייב לעבוד בכמה עבודות במקביל. הגענו למצב של חובות ואחר כך עיקולים של הוצאה לפועל ומס הכנסה. היה נורא. זה נשמע אב סורד, אבל רק כשאבא מת פתאום נהייתה קצת רווחה כלכלית. זה נורא להגיד, זה באמת נורא להגיד, אבל צריך לקרות משהו דרסטי כדי לקבל יותר הטבות מביטוח לאומי. אחרי מותו המשכנתה התבטלה, ואמי קיבלה קיצבה גדולה יותר מהמדינה. אני צריך להגיד שהמוות של אבא הקל עלי? זה הרי מחריד". המעבר ממסדרונות בית הספר לרחוב הובילה גם להסתבכות ראשונה עם החוק. אלכס נהג להסתובב עם חבורות רחוב, ובשלב מסוים נעצר בחשד למעורבות בפריצה לבית עסק. "הייתי בחבורות רחוב לא רק של רוסים, גם חברים ישראלים, אבל לא הייתי אחד מאלה שהיו גונבים או פורצים בגלל שמשעמם להם. אני מעולם לא עישנתי סמים. מעולם לא נגעתי בדברים האלה. הייתי צריך לפרנס משפחה, מה פתאום לגעת בסמים? צריך אחריות. אני לא יכול לדבר על המקרה ההוא, אבל עובדה שלמרות הכל גייסו אותי". המסגרת הצבאית לא הקלה עליו. אחרי שנתיים הוא שוחרר, לא לפני שריצה חמישה חודשי מאסר בגין עריקות ממושכת. "הגעתי לקצין מיון והוא שלח אותי לקרבי", הוא נזכר השבוע, "לא היתה לי בעיה לשרת בקרבי, אבל הסברתי להם שאני צריך לפרנס משפחה, זו היתה תקופה קשה מאוד, אחרי שאבא מת. הגשתי אינספור בקשות להקלות בתנאיי שירות, ורק אחרי תקופה ארוכה אישרו לי שירות קרוב לבית. אישור עבודה לא קיבלתי. גם האחים שלי נשרו מהצבא מאותן סיבות. המדינה הובילה אותי ואת אחותי ואחי הגדול לנשור מהצבא. הייתי עריק כמה חודשים, הסגרתי את עצמי, הלכתי לכמה חודשים טובים בכלא ושוחררתי אחרי שנתיים של שירות. הצבא שבר אותי. האחים שלי גם עפו מהר, לא הקשיבו להם, לא נענו למצוקה שלהם". עכשיו מובן החיוך המר שעלה על שפתיו בעת שהספר הונח על השולחן במהלך הראיון. העיניים, כאמור, אותן עיניים בכחול עז, ורק התום נגזל מבבואתו של בן ה­24 הנועץ עיניים בבבואתו בת ה­.12 הילד שהטעם הישראלי הראשון שתקף את חיכו היה ביסלי אוכל היום ביסלי בהנאה גדולה. הוא גם מרבה בהלקאה עצמית. "זה נכון שאכזבתי הרבה אנשים", הוא חוזר ואומר. אין ספק, בית הספר של החיים רחוק מתיאור הקליטה המוצלח של בית הספר רעות בראשון­לציון אליו הגיע בתחילה. "אחרי הצבא החלטתי לקחת את עצמי בידיים. ניסיתי לשקם את עצמי וזה כמעט הצליח. אני מלא כעס כלפי המדינה על מה שעבר עלי, אפילו שקלתי לעזוב את הארץ. באיזה שלב חשבתי שכולם פה חארות. הממסד, החברה, האנשים , אבל בסוף הבנתי שלא כל מה שנראה ירוק אצל השכנים הוא באמת ירוק". ­ כלומר אותה "ארץ זבת, חלב ודבש" עליה אתה מדבר בספר התגלתה כארץ אוכלת יושביה? "תראו, החוקים של המדינה... כשאתה צעיר עוזרים לך, אבל כשאתה בוגר מתייחסים אליך אחרת. יש פה הכל, אבל רק אם יש אמצעים אפשר לשרוד. אם יש לך כסף יש פה הכל. מה שתרצה. אם אין לך כסף, העזרה שאתה תקבל מועטה, אם בכלל". ­ יצא לך לפגוש בשנים האחרונות את מנהלת בית הספר או מחנכת הכיתה שמתוארות כמי שעשו הכל כדי לקלוט אותך? "הייתי פוגש אותן ברחוב לפעמים והייתי מתחבא. למה? כי לא יכולתי להסתכל להן בעיניים. היו פעמים בודדות של שיחות קצרות, אבל הייתי נבוך מהשיחות האלה כי הן תמיד שאלו מה אני עושה ולמה אני לא חושב לחזור וללמוד, וזה היה לי קשה. ראיתי כמה הן עצובות. בשיחות הבודדות האלה לא דיברתי איתן על מה שעובר עלי. לא ביקשתי עזרה מאף אחד. נכנסתי למעגל העבודה, עבדתי בהמון מקומות, נראה לי ברור שאני צריך להוציא את עצמי מהצרות, זה התפקיד שלי ולא של אף אחד אחר". "עשיתי שטות גדולה" "והוא כל כך בולט עד שכולם מתגודדים סביבו. הם לועגים לו. לתסרוקת שלו, שבכלל לא דומה לתסרוקת של ישראלים, לועגים לחולצה שלו, והמכנסיים... המכנסיים... איך שכח למשוך אותם למטה כמו הישראלים? איך שכח?" (מתוך הספר "אלכס כבר לא עולה חדש") ולמרות הכל, ואחרי אינספור כשלונות ומעידות הוא השלים את הבגרויות, נרשם ללימודי מדעים מדויקים בבר­אילן ואפילו סיים סמסטר ראשון בהצלחה. לרגע, כך הוא מבקש להדגיש, הוא לא הפסיק לעבוד, ולעתים אף בשלוש עבודות במקביל. בין עבודתו כסדרן מוניות לנהיגה על משאית בטון חלפה בראשו מחשבה לעשות כסף קל. אחרי שפוטר מעבודתו בעיריית לוד ("בלי כל סיבה הגיונית") הוא החליט לשים את ידו על כספה. לדבריו, משכורתו האחרונה לא שולמה לו. כשהוא נשאל אם בשל כך תכנן לנקום בממסד, הוא מתפתל. "זה לא בדיוק כך. אני ממש לא רוצה להרחיב בעניין השוד, אבל חשוב שתדעו שלפעמים הגאולה מתקרבת רק אחרי מצבים דרסטיים קיצוניים מאוד. תפסתי את עצמי. זאת היתה שטות מאוד גדולה, ואני רוצה לנצל את הבמה שיש לי פה כדי לבקש סליחה ממי שפגעתי בו. זה לא שתכננתי שלוש שנים את השוד הזה, לא שנה ואפיל ו לא שבוע. זה היה דחף בלתי מוסבר, עומס של מצוקה כלכלית, כבר לא היה לי כוח למלחמות ההישרדות האלה. זה קרה, אני מודה בכך ואני מאוד מאוד מצטער על זה. זה פגע בי כלכלית, פגע בעבודה שלי, החברים, החברה שלי ואפילו אמא שלי נפגעו מזה. אמא שלי לא דיברה איתי על המקרה הזה כי היא אמא. היא מבינה". ­ אתה לוקח בחשבון שייתכן ותישלח למאסר? "כבר הייתי בכלא במהלך השירות הצבאי, אבל אני יודע שזה לא אותו דבר. אני חושב על זה שאולי ישלחו אותי לכלא. כשהייתי במעצר הכרתי הרבה אנשים עם סיפורי חיים קשים. פגשתי אנשים שיושבים 15 שנה, עשר שנים, ומה שלמדתי הוא שכולם משתחררים וחוזרים. זה בית ספר לפשע. מזה אני הכי פוחד. חטאתי ואני צריך לקבל עונש. ברור לי שמגיע לי. עשיתי שטות". "נכשלתי בגלל הגאווה שלי" "נכון שאלכס עולה חדש, ונכון שצריך לקבל יפה את העולים החדשים. ציביה המנהלת צודקת. אסור לתת לעולים החדשים הרגשה שהם אינם רצויים, כי אם ניתן להם הרגשה כזאת, מי יעלה לארץ?" (מתוך הספר "אלכס כבר לא עולה חדש") לפחות בכל הקשור להפקת לקחים אלכס מספר שהוא הפיק גם הפיק אותם. "היום אני יודע שהייתי צריך לבקש עזרה בתקופה הקשה שבה נשרתי מבית הספר, אני יכול לטעום מהארטיקים של החברים שלי, לטעום מהביסלי של החברים שלי, אבל לבקש עזרה מהם? זה לא בא בחשבון באותה תקופה. אני לא אוהב לבקש עזרה, אבל הזמן עושה את שלו והיום אני מבין שטעיתי. אפילו על מלגה ויתרתי ולא הגשתי בקשה, למרות שיכולתי לקבל. הכל בגלל העקשנות והגאווה שלי". גלילה רון­פדר מפנה אצבע מאשימה אלינו, החברה הישראלית. "אלכס היה מודל של קליטה בתוך הכיתה. הוא לכד את תשומת לבי בכשרונו ובברק שבעיניו. אינטליגנטי, ספורטאי מוכשר. לא כל הספר אמיתי, יש כמה דברים שהם פרי הדמיון. בכל אופן, אני מאוכזבת, לא מאלכס, אלא מאיתנו, מהחברה שלנו. חבל מאוד שהמדיניות שלנו היא לעשות בום טרח כשהעולה מגיע, ואחר כך נוטשים אותו. מקבלים את העולים ב הילולות וצהלות, אבל לא מלווים אותם לאורך זמן. עוזבים אותם לנפשם לפני שתהליך הקליטה מושלם. קבלת הפנים מוגזמת, ולכן הנטישה אחר כך דרמטית יותר ומסוכנת. צריך ללוות אותם לאורך כל תהליך הקליטה. עדיף שתהיה קליטה מינורית יותר, בלי טררם, אבל כזו שתעקוב אחרי העולים לאורך תקופה ארוכה ותציע עזרה קבועה ומשענת. עצוב לי על אלכס, המפולת שלו היתה קשה. צר לי לשמוע שהוא הגיע למצב הזה וזה בהחלט גורם לי לכאב לב. זה בהחלט סיפור עצוב". ביום שני בלילה אחרי מספר שנים בהם לא שוחחו ביניהם, יצרה רון­פדר קשר עם אלכס. השיחה היתה מרגשת וארכה כעשר דקות. "זו היתה שיחה שבעיקר נסובה סביב זכרונות מאותה תקופה", משחזר אלכס, "נזכרנו בהרבה מאוד דברים מהעבר. היו גם רגעים של שתיקה. התרגשתי והייתי נבוך, אבל לשמחתי היא לא נכנסה לעניין השוד ולא ביקשה לקבל פרטים על מה קרה, איך ולמה. היא הציעה לי עזרה בהליך המשפטי וגם בהשגת מקום עבודה בעתיד. מאוד שמחתי. אני מודה שהיא זו שדיברה יותר ואני הקשבתי. לא היה לי הרבה מה להגיד לה בגלל שהתרגשתי. גלילה מאוד תמכה בי וזה עודד אותי. הרגשתי שכואב לה מאוד והיא אפילו אמרה לי שגם בח לומותיה הכי קשים היא לא ציפתה שזה מה שיקרה עם אלכס, הנער שהיא הכירה". על רקע כאבה של רון­פדר זה המקום להביא את הקדשתה כפי שפורסמה בספר. היום, כך נראה, היא רלבנטית מתמיד: "ספר זה מוקדש לכל המנהלים, המורים והתלמידים שקיבלו את אלכס בזרועות פתוחות והוכיחו במעשיהם הנפלאים כי 'על כל פשעים תכסה האהבה' (משלי, י', 12)".