מה הניע את בני הטרוריסט ריאיון בלעדי עם אביו של הצעיר שניסה לפוצץ מטוס בנעלי נפץ בעז גאון (לונדון) 08/02/02 תמונה שפורסמה ב"דיילי אקספרס" הבריטי בחודש שעבר, חשפה ולו באופו חלקי את מה שהתחולל בטיסת "אמריקן איירליינס" 63 מפריז למיאמי פלורידה ב­22 בדצמבר 2001; הטיסה שבה ניסה הצעיר הבריטי ריצ'רד ס. ריד, להצית את סוליות נעליו הטעונות בחומרי נפץ ולהרוג את 182 נוסעי המטוס (לא כולל אנשי הצוות וריד עצמו). את התמונה צילם אחד מנוסעי המטוס, והדבר הבולט בה, הניכר לעין מיד, הוא ההבדל בין חלקה השמאלי לחלקה הימני: בעוד חלקה השמאלי הוא מופת לסדר המקובל במטוסים ­ נוסעים יושבים במקומותיהם המסודרים בטורים, השלט "הדקו חגורות" מואר, אחד הנוסעים קורא עיתון וחלק מהאחרים מביטים (מבועתים או משועשעים) לעבר חלקו הימני של המטוס ­ בחלקה הימני שורר כאוס מוחלט. הארכיטקטורה הגאומטרית של התעופה האווירית קרסה שם ופינתה את מקומה לסיוט; ערימה של נוסעים ודיילים, שאיבריהם מבצבצים מתוך פלונטר אנושי תוך כדי שהם מנסים למנוע את מותם. מתחת לערימה הזו היה קבור הבריטי ריצ'רד ס. ריס. דו"ח האף.בי.איי, שהכינה הסוכנת המיוחדת מרגרט ג. קרונין, ושהוגש לבית המשפט בסאפולק מסצ'וסטס ב­23 בדצמבר 2001, כחלק מהתיק המשפטי " ארצות הברית נגד ריצ'רד ס. ריד", מלמד על מה שאירע בלב הערימה האנושית המבוהלת. על פי הדו"ח (שפורסם באינטרנט) פרצה הסוכנת קרונין, ב­22 בדצמבר 2001, בשעה 12:50, יחד עם הסוכן המיוחד צ'רלס גיאנטורקו ויחידות המשטרה המיוחדת של משטרת מסצ'וסטס, לבטן המטוס שנחת, בהוראת האף.בי.איי, שלא כמתוכנן, בבוסטון, ועצרה את ריד. "הנני סוכנת מיוחדת של האף.בי.איי", כותבת קרונין בתצהירה, "ואני עובדת בסוכנות כבר 14 שנה. אני מגישה את התצהיר הזה כחלק מהתיק המשפטי נגד ריצ'רד ס. ריד, תאריך לידה: 12 באוגוסט 73'. "לטענת הדיילת הרמיס מוטארדייר, כשעה וחצי לאחר המראת המטוס היא הריחה גפרור שרוף. היא החלה לחפש בין המעברים מהיכן מגיע הריח ואחד הנוסעים הצביע לכיוונו של ריד. כאשר היא ניגשה אליו הוא השליך את הגפרור לתוך פיו. "מוטארדייר רצה לעדכן את הקפטן וכשחזרה לריד הוא ניסה להצית את הלשון הפנימית של הסניקרס שלו. הדיילת התנפלה על ריד ותפסה את הנעל שלו. ריד דחף את ראשה של הדיילת לכיוון המושב שמולו. בשלב זה הדיילת השנייה, קריסטינה ג'ונס, הצטרפה למאבק עם ריד. ריד נשך את הגברת ג'ונס בבוהנה והגברת מוטארדייר שפכה באותו הזמן מים לתוך עיניו. כמה מהנוסעים הצטרפו למאבק וסייעו לרתק את ריד למקומו. הוא נשאר מרותק למקומו במשך שאר הטיסה. "רק כאשר עצרתי את ריד", מסיימת קרונין את תצהירה, "הבחנתי שגובהו כ­6.4 פיט והוא שוקל יותר מ­200 פאונדס". או בעברית: גובהו 1.95 מטר, ומשקלו כ­92 קילו. חיים ריקים גובהו של רובין ריד, אביו של ריצ'רד ס. ריד, הוא 6.4 פיט, בדיוק כמו בנו, אך הוא שוקל מעט יותר. גם עורו כהה יותר מזה של בנו. רובין ריד הוא איש גבוה ומוצק, שנוכחותו, לפחות במבט ראשון, אומרת: "אל תתעסק איתי". לריד האב הגעתי דרך כתב ה"מירור", גראהם ברו, שהיה העיתונאי הבריטי הראשון שגבה מבני משפחת ריד משהו מעבר לתגובות בנוסח: "אנחנו לא מבינים למה הוא עשה מה שהוא עשה", "הוא היה ילד שקט", ועוד קלישאות עיתונאיות שפורסמו בעקבות המקרה בעיתונות היומית ­ הבריטית ובעיקר האמריקאית. ברו ראיין את משפחת ריד כולה: את האב רובין ("אל תשנאו את הילד שלי, זה הכל אשמתי, תאשימו אותי"), את האם לזלי יוז ("אני לא מבינה את זה, למה שהוא יעשה דבר כזה?"), ואת הדודה האהובה על ריצ'רד ריד, מדליין ריד, שאמרה לברו: "ריצ'רד הרגיש שחייו ריקים, שאין להם משמעות. הוא היה חשוף מאוד ופגיע מאוד, והמוסלמים הקיצוניים ניצלו את זה". בסדרת כתבותיו ניסה ברו לענות על השאלה המתבקשת: מה גרם לבריטי בן 28, בן למשפחה מהמעמד הבינוני, שעד גיל 14 ידע יותר על ניק קרשאו מאשר על הנביא מוחמד, להפוך לטרוריסט? תשובתו של ב רו היתה דומסטית בעיקרה. ריד הבן, הסביר בכתבותיו, בא מבית הרוס. האיסלאם נתן לו את מה שלא מצא בבית ­ תחושת ביטחון, שייכות וערך עצמי. "הוא היה ילד מתבודד שלא התאים לשום מסגרת", כתב ברו, "שמצא מפלט באיסלאם". הבעיה עם ניתוחים מסוג זה היא שהם מניחים שיש מסלול חד סטרי בין ההחלטה לחזור בתשובה מוסלמית ובין ההחלטה לפוצץ מטוס על נוסעיו. המציאות, כמובן, אחרת ­ תשאלו את מוחמד עלי, את קארים עבדול ג'באר, או לחלופין, את הוריו של טימותי מקווי. הוא לא היה מוסלמי ובכל זאת הרג 168 אמריקאים באמצעות פצצה שהניח ב­19 באפריל 95' בבניין על שם אלפרד פ. מורי באוקלהומה. פשיטת הרגל של המערב תשובה מורכבת יותר על שאלת הקיצוניות האירופאית­מוסלמית אפשר למצוא בכתבתו המבריקה של ג'ונתן ראבאן, שפורסמה בגיליון האחרון של ה"ניו יורקר". ראבאן, תוך כדי שהוא סוקר את הולדתו של המונח "ג'יהאד" ניסה לרדת לשורשי האופנתיות של הקיצוניות המוסלמית דוגמת אל­קעידה, שהצליחה למשוך אליה גברים צעירים לא רק ממצרים ומערב הסעודית, אלא גם מארצות הברית, מבריטניה ומאוסטרליה. הג'יהאד המוסלמי בגרסתו האירופאית, טוען ראבאן, אינו אלא מכשיר, טריק, בידיהם של בני נעורים מסביב לעולם, הרוצים להימלט מהצחיחות האורבנית המערבית שבה הם גדלים. ג'ון ווקר (האמריקאי שנתפס בשורות הטליבאן באפגניסטן), כמו ריצ'רד ריד (הבריטי), כמו מוחמד עטא (אחד מהחוטפים של מטוסי ה­11 בספטמבר, שחי קודם לכן בהמבורג, גרמניה) לא הונעו על ידי האיסלאם ­ שכן אף אחד מהם לא היה חכם גדול בכתבי הקוראן ­ אלא על ידי רגשות אנטי מערביים, שמקורם, לטענת ראבאן, בכתביו של הסופר והמשורר המצרי סייד קטב, שכתב, החל משנות החמישים, שחובתו של כל מוסלמי למרוד כנגד הדיכוי המערבי של העולם המוסלמי. במילים אחרות, לא מדובר בעניין דתי, אלא בעניין תרב ותי­פוליטי. קטב, כמו ווקר וריד, לא עיצב את האידאולוגיה הפוליטית שלו במצרים, בערב הסעודית או באפגניסטן, אלא במערב. בין 48' ל­50' התגורר בארצות הברית וינק מכל מה שאמריקה הכופרת יכלה להציע לו. הוא חי ­ והאירוניה ההיסטורית כאן פוצעת ­ בניו יורק, וחינך את עצמו לשנוא אותה כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו, סטודנט כושל ועני ממדינה כושלת וענייה. ב­50' חזר למצרים והמציא את הג'יהאד נגד ה"ג'אהיליה" ­ פשיטת הרגל המוסרית של העולם המערבי, שחובה למרוד נגדה בכל דרך אפשרית, עד מוות. שאלת טריוויה: מה היה הסרט האהוב על קטב במהלך שנות מגוריו בניו יורק? תשובה: "חלף עם הרוח". אל­קעידה ומלאכי הגיהנום בצהרי יום רביעי שעבר, נסענו (הצלם ואני) לביתו של רובין ריד בשכונת סטרארטון היל בדרום לונדון ("אתה נוסע לסטראטון היל?", שאל את הצלם חברו בשיחה סלולרית, "תנעל טוב­טוב את האוטו"). דירתו של ריד האב כמעט ריקה: מזרן, טלוויזיה, כמה עיתונים, הדפס נוף קיטשי על הקיר, פח פלסטיק ובתוכו ארבע פחיות בירה ריקות. ריד אינו עובד. קשה למצוא עבודה כשאתה סוחב על הגב שורה ארוכה של הרשעות פליליות, שלא לדבר על רגל מרוסקת מתאונת אופנוע, ובוודאי לא כשאתה אביו של אחד הטרוריסטים המפורסמים בעולם. ריד סיפר לנו על היום שבו נעצר בנו: "הייתי ברחוב בדרך הביתה. כמובן שעוד לפני כן, כמו כולם, שמעתי בחדשות שמישהו ניסה לפוצץ איזה מטוס, אבל אמרו ששמו עבדול (שמו המוסלמי של ריצ'רד ס. ריד ­ ב.ג), כך שלא קישרתי. בטח שלא קישרתי. זה היה דמיוני. פתאום, ברחוב הראשי, התנפלה עלי חבורה של עיתונאים בריטים שצרחו עלי ורצו לדעת מה אני חושב על זה שהבן שלי טרוריסט. זה היה נורא. העיתונות במדינה הזו אכזרית. הם יתקעו סכין בגב שלך בשביל להשיג את הסיפור שלהם". שאלתי אותו מה השיב לעיתונאים הבריטים. "מה כבר יכולתי להגיד? ", הוא מגלגל עיניים. "אני הרי לא יכול לדבר בשם הבן שלי, לא ראיתי ולא שמעתי ממנו כחמש שנים, עד שהוא עשה את מה שהוא עשה. אני לא יכול לחשוב בשבילו, ואני בטח לא יכול להבין בדיוק למה הוא עשה את מה שהוא עשה. לא באמת. אני יכול רק לנחש". במהלך שיחתנו התברר לי כי תשובתו של רובין ריד לשאלה "למה זה קרה לבן שלי", הרבה יותר פשוטה מהסבריו המעמיקים של ראבאן ב"ניו יורקר". לדברי האב ריד, בנו הוא קורבן של הקלישאה הפרוידיאנית העתיקה ביותר: כדי לנקום באביו על שנעדר במשך רוב חייו (30 מתוך 52 שנות חייו בילה ריד האב בכניסות ויציאות מבתי סוהר), החליט הבן להיות בדיוק כמוהו ­ מורד, אנטי ממסדי, אחד שלא דופק חשבון. ריד האב היה אופנוען Greaser"(", הוא קורא לזה, מלשון "גריז", על שם הבריליינטין בשיער ושמן המכונות על הידיים), שהיה חלק מחבורת "מלאכי הגיהנום" של בריטניה בשנות השישים והשבעים. בנו, 30 שנה לאחר מכן, הצטרף לאל­קעידה. הגיבורים הגדולים של האב היו פיטר פונדה ודניס הופר, כוכבי "אדם בעקבות גורלו" Easy Rider"(") מ­69', שחרשו את ארצות הברית ולא דפקו חשבון לאף אחד. הגיבורים הגדולים של ריד הבן, כ כל הנראה מאותן סיבות, הם אוסמה בן לאדן ומוחמד עומר. רוצה לומר, אם אנחנו מעוניינים להבין את חייו של הטרוריסט ריצ'רד ס. ריד, צריך להקשיב לסיפור חייו של אביו. ריד הבן, כמו ריד האב, כפי שיתברר מיד, חי בצל הגזענות הגלויה שנאלץ לספוג כבן לזוג מעורב, ורצה למרוד בסביבה הלבנה שדחתה את צבע עורו. במקרה של ריד הבן, המצב היה אפילו מסובך יותר: אביו החורג (רובין ולזלי ריד התגרשו) הוא לבן, כמו גם אחיו. בשר של איש לבן רובין ריד נולד ב­49'. "אבא שלי היה ג'מייקאני ואמא שלי היתה בריטית", הוא מספר. "אני הבן הבכור מתוך חמישה ילדים שנולדו להם כאן, במדינה הזו. גרנו בכל מיני מקומות בלונדון: בבטרסי, קלפהאם, בסופו של דבר התיישבנו בבריקסטון וכאן חייתי רוב חיי. "בשנות החמישים המאוחרות ותחילת השישים לא היה קל לגדול בלונדון. אף פעם לא קיבלו אותי ­ לא בקהילה השחורה ולא בקהילה הלבנה. כשהייתי ילד היו צועקים לי ברחוב, 'לך הביתה, כושון'. אבל אני נולדתי פה. איפה הבית שלי? לאן אני אמור ללכת? "גם בקהילה השחורה לא קיבלו אותי, כי לא הייתי שחור טהור. הם היו אומרים לי שאולי אני נראה שחור, אבל יש לי 'דם לבן'. גדלתי עם מבטא בריטי קוקני, ולא דיברתי במבטא ג'מייקאני, והשיער שלי לא מספיק צפוף. הדרך שבה אני הולך, האופן שבו אני מדבר, כל הדברים האלה לא התאימו להם. "פעם אחת הלכנו עם אמא שלי לסופרמרקט לקניות, ומישהו הסתכל עליה ואמר לחבר שלו: 'תראה את זאתי, בשר לבן של איש שחור'. עכשיו אני שואל אותך, איך מרגיש ילד קטן ששומע דבר כזה? ואני אומר לך: בשנאה. אני שנאתי בלהט כל מי שניסה לפגוע בנו או באמא שלי". אב יו של רובין ריד כבר מת. אמו עדיין חיה בלונדון. את העובדה שהנכד שלה נעצר, רגע לפני שהספיק לרצוח 197 בני אדם, היא לקחה קשה מאוד. "ניסיתי להסביר לה מאוד בעדינות", מספר ריד, "שמה שהוא עשה מתחיל במה שעבר עלינו ­ בחוסר היכולת שלנו למצוא את עצמנו, להרגיש שייכים, לטפח זהות. זה לא היה קל למצוא את הזהות שלנו בחברה הבריטית. קח למשל את היהודים. אתה יהודי, נכון? תראה מה היטלר עשה ליהודים במלחמת העולם השנייה. הוא הרג מיליונים. ואחרי המלחמה, מה קרה? היהודים ניסו להמשיך לחיות. אבל לא בכל מקום היה להם קל, נכון? אתה, במקרה, גדלת בישראל, בסביבה פחות או יותר הומוגנית יהודית. היית מוגן. לנו לא היתה את ההגנה הזו, בדיוק כמו שעד שליהודים לא היתה מדינה משלהם הם היו עם נודד, לא מקובל, עם שמחפש את עצמו. מהבחינה הזו אני מאוד מזדהה עם העם היהודי". חתונה לבנה השנה היתה 66'. ביטלס, סטונס, הנדריקס, קלפטון, סקס, סמים ורוקנרול. רובין ריד, שכל חייו אכל חרא מהסביבה שלו, החליט למרוד. אחד מחבריו חיבר אותו לחבורה שהחלה לרכב על אופנועים ברחבי בריטניה. ריד נמשך לסגנון החיים של האופנוען המורד, זה שלא צריך כלום מלבד מעיל עור וטנק דלק מלא (ואולי איזה ג'וינט או שניים). "אני הייתי רוכב", הוא מחייך חיוך גדול ורווי בדמעות. "הייתי בעניין של אופנועים ורוקנרול. אלה היו השנים שבהן תרבות האופנועים, שהתחילה בארצות הברית, התחילה בדיוק להיות אופנתית גם בלונדון. הצטרפתי אליה. למה? בגלל שהאנשים שם עשו לי כבוד. נמשכתי גם לחופש שהאופנוע נתן לי. הוא איפשר לי להיות נייד, לעלות על האופנוע ולנסוע לאן שבא לי, בלי שישאלו אותי למה ואיך ולאן. לא הייתי צריך לדפוק חשבון כשהייתי על האופנוע, אתה מבין?". בגיל 17 הצטרף ריד, כחניך, לתנועת "מלאכי הגיהנום". "התנועה בדיוק התחילה באנגליה", הוא מספר. "הייתי חניך, מה שאומר שבערך במשך שנתיים אתה צריך להיצמד לאחד הרוכבים המבוגרים ולעשות מה שהוא אומר לך. היינו יוצאים בחבורות של עשרה­עשרים חבר'ה והולכים מכות עם חבורות של 'סקינהדס', מגולחי ראש. הרגשתי נהדר. כן, זה היה נהדר להיות מפחיד. ללכת ברחוב ולראות אנשים עוברים לצד השני ובורחים ממך כמו ממגיפה, זו היתה תחושה נהדרת, תחושה של ביטחון. אף אחד לא התעסק איתי". בגיל 20 פרש מהחבורה. "מלאכי הגיהנום" הפכו, לדבריו, "ממסדיים מדי". ריד, שבשלב הזה עזב את בית הוריו ("אבא שלי התנגד לדרך החיים שלי. אמרתי לו: 'אתה יודע מה, אני אחיה את החיים שלי כמו שאני רוצה'"), החל לספק סמים ונשק לחבורות של אופנוענים. כשהיה בן 22 פגש את לזלי יוז, צעירה לבנה, בת למעמד הבינוני הבריטי, ילדה טובה. הם החליטו להינשא. אבל שורשי האהבה של החתן לא היו נעוצים בכוונה אמיתית ומגובשת להקים משפחה אלא ברצון למרוד, למחות על יחסיו המעורערים עם הוריו. אם להיות פסיכולוג בגרוש ­ ריד הנציח את הכאב שהנחיל לו אביו: גם הוא נישא לאשה לבנה, בלי לקחת בחשבון את המחיר שישלמו ילדיו. "הסתדרנו אחד עם השני", מספר ריד על תחילת נישואיו, "אבל אני הייתי עדיין מורד בנפשי. הייתי אנטי ממסדי, וזה כלל כל ממסד אפשרי, אם אתה מבין למה אני מתכוון". מה שהבנתי (הוא לא פירט) זה שריד לא היה נאמן לאשתו. זמן ק צר לאחר החתונה עזב את הבית. שנתיים לאחר מכן הם נפרדו. לזלי היתה אז בהריון עם ריצ'רד. שאלתי אותו כיצד ההורים, משני הצדדים, הגיבו על נישואיהם. ריד גיחך. "הם לא אהבו את זה. ההורים של לזלי לא באו לחתונה. הם אפילו לא שלחו כרטיס ברכה". התאונה ולידת הבן בעוד נישואיו הולכים ומתערערים ביקשו ממנו חברים שיארגן להם נשק וסמים, לקראת נסיעה למחרת. ריד: "הרמתי טלפון למישהו שהכרתי ואמרתי לו שאני בדרך. הגענו לשם, לקחנו את הציוד ואת הסמים. קצת התמסטלתי מספיד ומחשיש. בדרך חזרה ראיתי פתאום אופנוען בודד מחנה את הכלי שלו ונכנס לאיזה חנות. בתור רוכב אתה תמיד מחפש אופנועים שאתה יכול לגנוב כדי לפרק ולהשתמש בחלקים שלהם. זו היתה בשבילי הזדמנות שאסור לפספס. החבר'ה הורידו אותי ליד האופנוע והמשיכו הלאה. "איך שאני עולה על האופנוע ובורח, בעל האופנוע יצא מהחנות וראה אותי. הוא התקשר למשטרה, שהגיבה במהירות. התחילו לרדוף אחרי. אחרי כמה סיבובים עליתי על הכביש המהיר. פתחתי את הצורה של האופנוע הזה ובסוף באמת ברחתי מהמשטרה. אלא שכנראה בגלל שהייתי חצי מסטול, נכנסתי בטעות לדרך חד סטרית שהובילה אל הכביש המהיר. בדיוק באותו רגע הגיחה מהרחוב ההוא משאית של 42 טון. הדבר האחרון שאני זוכר לפני שהתעוררתי כמה חודשים לאחר מכן בבית החולים, הוא את המשאית מתקרבת אלי ושחשבתי לעצמי: אני הולך עכשיו למות". 16 שבועות שכב מחוסר הכרה. תשעה חודשים היה מאושפז. הרגל שלו התרסקה והיא מוחזקת עד היום בברזל עבה שמבצבץ, עם ידית הברגה, ממכנסי הקורדורוי החומים שלו. הבן ריצ'רד נולד במהלך תקופת אשפוזו. שאלתי אותו מה הוא זוכר מריצ'רד התינוק. "אני זוכר שהוא בכה וחרבן. עשה מה שתינוקות עושים". חום אבהי לא מצאתי בתשובה הזו. הניסיון לשקם את נישואיו כשל. ריד, שלא הצליח למצוא עבודה, הצטרף לחבורות שפרצו וגנבו מחנויות. במשך 30 השנים הבאות יצא ונכנס, בעוונות שונים, מבית הכלא בססקס כאילו היה תחנת האנדרגראונד קינגס קרוס במרכז לונדון. את בנו ראה כמו שרואים סרט קולנוע באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים: עם הפסקות ארוכות מדי באמצע. כשריצ'רד היה בן ארבע, הודיעה לו אשתו שנשבר לה סופית. את טופסי הגירושים קיבל בכלא. מאז אבד למעשה הקשר של הבן עם אביו הביולוגי. ריד האב טוען שגרושתו סיכלה את נסיונותיו ליצור קשר עם בנו. שמונה שנים לאחר מכן, כשריצ'רד היה בן 12 לערך, פגשה מדליין ריד, אחותו של רובין, את גיסתה לשעבר בסופרמרקט. היא שכנעה את לזלי יוז להניח לרובין ריד לפגוש את בנו. הפנייה לאיסלאם הפגישה נערכה בביתה של לזלי, נמשכה יום שלם והיתה כישלון מהדהד. ריד הבן לא ידע מה לשאול. ריד האב לא ידע מה להגיד. "איך לעזאזל אתה אמור לדבר עם בן שלא ראית ארבע או חמש או שמונה שנים?", שואל ריד עכשיו, ואישוניו צפים בבריכות עמוקות של מים מלוחים. "מה אתה אמור להגיד לו, 'ניסיתי ליצור איתך קשר, אבל אמא שלך עצרה את הנסיונות האלה'? הוא לא יאמין לך". הבן, מספר ריד, אמר לו באותה פגישה לפני 16 שנה, שקרא על מעצריו הרבים בעיתון. זה שבר את לבו של האב. "ריצ'רד שאל אותי למה אני נכנס לצרות. מה יכולתי להגיד?". ריד מושך באפו ועיניו ממשיכות לזלוג. "תראה, אני אוהב את הבן שלי. גם עכשיו. ואני יודע שכל החיים שלי עשיתי טעויות על גבי טעויות. אני יודע את זה היום. אבל לא ידעתי את זה באותו הזמן". הוא כן הבחין אז, לדבריו, בכעס גדול המבעבע בבנו הצעיר; אותו כעס שבעבע בו כשהיה באותו הגיל ושמע אנשים אומרים על אמו: "בשר לבן של איש שחור". גם ריד הבן, שגדל כבן מעורב, לא מצא את מקומו; היה מבולבל, אבוד, עצור ודליק. באותה הזדמנות, הוא אומר, סיפר לבנו על ערוץ שנחשף אליו. "אמרתי לו", מספר ריד הנר גש (שקם בינתיים לקחת לעצמו כוס מים), "שהיו לי כמה שיחות עם אנשים מוסלמים מהשכונה והם היו הראשונים שלא הסתכלו עלי בצורה מוזרה או הדביקו עלי סטיגמות. הם נתנו לי כבוד. המלצתי לריצ'רד להתעניין, שאולי הדת תעזור לו לתעל את הכעס העצום שהיה עצור בתוכו". שאלתי את ריד האם היום הוא מצטער שהפנה את בנו אל חיק הדת שבשוליה פועלים אנשי אל­קעידה. הוא השיב בשלילה: "בדת המוסלמית יש קיצוניים, כמו בכל דת. אני חושב שמה קרה לריצ'רד הוא שהוא נכנס לדת, ומרוב שרצה להיות מוסלמי טוב, נתן לאנשים לשכנע אותו שהוא מוסלמי לא מספיק אדוק, ושהדרך היחידה להיות מוסלמי אדוק היא להילחם באמריקה. "אני לא חושב שזה קשור לאיסלאם. אני חושב שזה קשור לריצ'רד. הוא הגיע למקום כזה בחיים שלו שהוא היה חשוף למניפולציות ולשטיפות מוח. אני בטוח שהיה קל מאוד לשכנע אותו להצטרף לפעילות הזו. במקרה שלו לא היה דרוש יותר ממשפט כדי לסחוף אותו". מי זה עבדול? שלוש שנים אחרי אותה פגישה עם אביו, כשהיה בן 15, נעצר ריצ'רד ריד ונשלח למוסד לעבריינים צעירים בפלתאם, אנגליה. אביו נשלח למוסד זה 24 שנה קודם לכן. לפעמים החיים מתנהלים כמו תסריט קולנוע נוסחתי, ולא ההפך. אחרי שחרורו החל ריצ'רד להימשך יותר ויותר לכיוון הדתי. הוא הלך לבלות ימים, ואחרי זה לילות, במסגדים באזור בריקסטון. בשנות העשרים שלו היה כבר מוסלמי אדוק ושינה את שמו לעבדול. בגיל 23 עלה לרגל למכה, והחליט להשתקע באיראן. "קיבלתי ממנו מכתב מאיראן", מספר האב. "הוא היה מאושר. הוא סיפר שמצא את מקומו, שקוראים לו עכשיו עבדול, ושאין לנו מה לדאוג". חמש שנים לאחר מכן, כשרובין ריד שמע במהדורת החדשות על טרוריסט בשם עבדול שניסה לפוצץ מטוס, הוא לא הקדיש לידיעה יותר מצקצוק שפתיים על המצב המידרדר בעולם. הוא יצא מהבית למכולת, ושם התנפלה עליו חבורת העיתונאים. "עבדול", הם אמרו לו, הוא בנו ריצ'רד. המכתב שטרם נכתב ריצ'רד ריד עצור היום בבוסטון, ארצות הברית. לאביו אין כסף לבקר אותו. אני מנחש שיש לו בקושי כסף לשלוח לו מכתב. את הכתובת, בכל אופן, אין לו, והוא מחכה לקבל אותה מכתב ה"מירור" גראהם ברו, שהבטיח לעזור. "אני רוצה לכתוב לו", אומר ריד. "אני רוצה לכתוב שאני מצטער שהוא החליט לעשות את מה שהוא עשה. אני אכתוב שאני עומד לצדו ושאני אוהב אותו". כשרובין ריד עצמו נעצר לראשונה, בגיל 15, קרא אביו לעברו: "אתה כבר לא הבן שלי, שהשוטרים יעשו איתך מה שהם רוצים". רובין ריד נשבע שהוא "לא יתייחס ככה לבן שלו". "במכתב", הוא ממשיך, "אשאל אותו 'למה?', למה החליט לעשות את מה שעשה. בסדר, אני גדלתי להיות טיפוס מורד ואנטי ממסדי. אבל הוא לא היה כזה. הוא לא גדל באווירה כזו". שטחתי בפני ריד את הטיעון הפסיכולוגי המושתת על הדמיון שבין חייהם. שניהם בחרו להצטרף לארגונים קטנים, קיצוניים ואלימים שמטרתם המוצהרת היא להפוך את הסדר החברתי הקיים. "אם כך", הוא אומר, "אני אחראי למה שהוא עשה, לא? מבחינתי זה בסדר גמור. אני מוכן שיאסרו אותי, שייקחו אותי לבוסטון וישחררו את הבן שלי. זה בדיוק מה שאמרתי בראיון ל'מ ירור'. אמרתי, ואני עדיין אומר: אל תאשימו את ריצ'רד. תאשימו אותי". boazgaon@aol.com