אנשי המערה ברברה ויוהן בוטרברג חיים באושר במערה של יוחנן המטביל מרדכי חיימוביץ' 08/02/02 ברברה באה מהיער והעלתה אש במערה. ישבנו רועדים. חיכינו ליוהן. בבוקר יצא ליער ופתאום נעלם. ברברה עמדה בפתח המערה וצעקה "יוהן, יוהן". קולה הדהד בין העצים הנוטפים, אבל יוהן לא בא. היא חזרה פנימה, הדליקה את הנרות וניסתה לכוון את הנבל. יש לו 15 מיתרים והיא קוראת לו "כנפי מלאכים".אחר כך הגיע יוהן ולמערה חדר אור חיוור. ברברה ויוהן נראו כמו בובות שעווה. הוא מזוקן כמו יוחנן המטביל, ובקסקטו השחור נראה כמו איכר פלמי. שתינו תה עם מרווה. ברברה התייאשה מ"כנפי מלאכים" ולקחה את החליל. יוהן הוריד מהקיר את הגיטרה. "אתה הפותח את שערי הלב, גלה לנו את הסוד שבגן העדן. היכונו לקבל את רוח האהבה", שרו יחד. "אנחנו שרים לכבוד האלוהים. בוקר, צהריים וערב", אמרה לי.את הסיפור על ברברה ויוהן שמעתי מחברי הטוב דודו עין­מור, מורה דרך תזזיתי מעין כרם. הוא סיפר על אופנוענית מווינה שהעמיסה על כתפיה את כל אשמת אוסטריה ויצאה לנדוד. לאחר שחרשה חצי עולם באופנועה, חצתה בטרמפים את הסהרה, וגילתה שאביה היה יהודי, התנחלה במערה ליד מושב אבן­ספיר בשולי ירושלים, ממש ליד מנזר "יוחנן במדבר", שבו נולד המטביל, ו "בית אלישבע", שם קבורה על פי אמונתם אמו.הסאגה של ברברה ויוהן בוטרברג ("הר חמאה") מתרחשת במקומות אפופי ערפל דתי: הרי הגליל ויערות ירושלים; נוגעת באזור הדמדומים שבין היהדות לנצרות. "אני בטוחה שיוחנן ואמו התפללו במערה שלנו", אומרת ברברה. היא נוצרייה עם להט של גיורת. לשבת היא קוראת "שעבס". העברית שלה עדיין מהוססת. במקום "סוד" היא אומרת "רז", אבל גם "אחלה" ו"סבבה". "היא אדם מלא נשמה ורוחניות", אמר לי הצלם צחי אוסטרובסקי שהיה אהובה, "לפעמים היא נוטה להשתמש באנשים. כשהיא מאבדת עניין היא מנתקת מגע". לא מתקלחים כל יום נפגשנו באבן­ספיר, מאחורי "הדסה". "אל תיבהל מהמראה שלי", הזהירה בטלפון, "אנחנו אנשי המערות לבושים כמו פראים". ברברה חבשה כיפת סקי חומה שהשאיר לה אבא וחותלות לבנות מצמר גס. על צווארה ענדה מגן דוד. התפתלנו אחריה, רגלינו שקעו במצע מחטי האורן הספוגים מים. עלינו על גבעה, עברנו ליד מדורה כבויה והגענו למערה.בפתח עמד החתול הכסוף "כסף". המערה פלטה אדים אחרונים של קור לילי וריח עשן עלה ממנה. כולה עשרה מטר מרובע. "זה קטן ולא קטן", היא אומרת. הדלקנו נר. על הקיר התגלה פרצוף ירוק עם עיניים שחורות. כשצללית הנר מרצדת נדמה שהלסת שלו זזה. זה ציור של יוהן. "הוא חי ולוחם למען האמת שלו ומפניו ניבט הסבל האנושי".ליד "גלדיאטור", כך היא קוראת לציור, תלויה הגיטרה של יוהן. ירושה מאבא שלה. היא נבנתה לפני מאה שנה בחצרו של הקייזר פרנץ יוזף, "גיטרה שעברה שתי מלחמות עולם". לידה תמונה של יוחנן המטביל מכונף בכנפי מלאך. "כי הוא היה מלא השראה", היא מסבירה לי. מאחורי יוחנן תמונה מעץ כבד. "אמא עדינות", שמה. הבתולה עם בנה, מתנת נזיר ארגנטינאי. מחברת עם כתב עברי גדול, פתוחה על המילה "מחפש". ברברה מ נסה לאלתר מילון. "העברית שלי לא עשירה", היא אומרת, "אבל אני עשירה מבפנים". ועושר אחר אין. הם חיים מקצת חסכונות בבלגיה, מקצת עבודות שיוהן עושה במושב. על העבודות במנזר משלמים להם במזון.המערה חצובה באבן ספיר, אך אינה יכולה לגשם. "בחורף קר מאוד, בקיץ חם מאוד". עכשיו הם מחממים בתנור עצים שקיבלו מהמנזר הסמוך. גם את המים הם שואבים מהמעיין של המנזר. היא בשלנית מעולה. איטלקי, הודי וגם חומוס, אבל במערה היא לא עושה הרבה. מרק, לחם שחור טבול בשמן עם זעתר והרבה תפוחי אדמה. "בעלי הפלמי חייב את הפחמימות שלו". בשבתות הם עולים לשני גולדסטאר במסעדה של המושב.יש לה גזייה וקופסת נס קפה. וילון סגול עם JESUS באותיות מוזהבות מכסה את ארונית הצלחות. בלי חשמל, בלי טלוויזיה. רק שני מכשירי ווקמן עם אוזניות, לחדשות בצרפתית ולבי.בי.סי. צלצול הפלאפון שלה מוציא את יוהן משלוותו העמוקה. "זאת המודרניזציה, לא נותנת רגע שקט".בחורף הם מתקלחים אצל השכנים במושב או אצל האחיות במנזר. "אנחנו לא מזיעים מי יודע מה ולא צריך להתקלח כל יום". לפעמים הם מחממים על תנור העץ שני דליים ומתרחצים. "בקיץ אין שום בעיה, אני מתקלח עם צינור בחוץ". הקור ושיחתנו המתמשכת גרמו לי כמה פעמים להתפוצץ. יוהן שלח אותי להשתין ביער. "לא בכל מקום", התרה בי. "תרד עד הטראסה, יש שם מעגל אבנים. רק בתוכו בבקשה, אחרת תסריח לי את העצים". צרכים כבדים יותר עושים במנזר.­ לא קשה לחיות ככה?"אני אוהב את החיים במערה. הכל פשוט, לא מסובך. זה הקסם של החיים הבסיסיים". יוהן והדרדסים הוא נולד בגנט שבבלגיה. בן 46. במחזור חייו הקודם היה גרפיקאי ובין השאר היה בצוות שיצר את "הדרדסים". עשה הרבה כסף. "ואז בא לגנט איש האלוהים מהולנד". יוהן שמע אותו ונשבה. "לא הבנתי למה החברה כל כך חומרנית, ידעתי שיש שלושה דברים בחיים: רוח, גוף ונפש. רציתי ששלושתם יחיו בהרמוניה, אבל התברר לי שיש יותר מדי גוף ופחות מדי נפש. השתכנעתי שהתנ"ך הוא מפת נשמתי. נולדתי בנקודה מסוימת ואני אעלם בנקודה מסוימת. אבל בין שתיהן עלי לצעוד. ואני בחרתי בדרך התנ"ך. זה סיפור של 6,000 שנה, לא ייתכן שהוא מופרך. אז בשלב הראשון נפטרתי מכל הרכוש שלי".מה הביא אותו לעשות את זה? שאלתי והוא סיפר על האיש העשיר מהברית החדשה. "מה עלי לעשות כדי לזכות בחיי נצח?", שואל האיש את אלוהיו. "כבד את הדברות", עונה לו האלוהים. "אני מכבד", מחזיר לו האיש. "אז תן את כל מה שיש לך לעניים". יוהן עזב הכל והלך בעקבות השמש לדרום צרפת. "אני צייר, וכמו ואן גוך האור משך אותי דרומה". הוא חי בצרפת כארבע שנים, חצי שנה בספרד, שב לבלגיה ובסוף לישראל.­ איך הגעת לארץ?"לא ידעתי איך יימשכו חיי ואז בדיוק פגשתי בנזיר בלגי ששאל אם אני רוצה להצטרף למנזר בגליל".הוא נחת במנזר קטן, לוורה­נטופה שליד הררית והתחיל במסלול שיהפוך אותו לנזיר. "הייתי מאושר. שנים חייתי עם התנ"ך ופתאום אני מתהלך בארץ שבה כל הסיפור קרה". ברברה בדרכים ברברה נולדה בווינה ב­18 באפריל 48'. "כמעט ביחד עם מדינת ישראל", היא מציינת. אביה היה ממוצא יהודי ובמלחמה איבדה משפחתה את הכל. הוריה ברחו מווינה והסתתרו בהרים. גם לאחר המלחמה השתדלה המשפחה לשמור בסוד את מוצאו היהודי של האב.המשפחה היתה ענייה. שנותיה הראשונות של ברברה היו תרגיל בהישרדות. הם חיו בבית חרושת שהופצץ במלחמה. וינה של הכיבוש הרוסי היתה אפורה ונפחדת. "קיבלתי חינוך חזק וסמכותי שבא להתמודד עם רגשות האשם האוסטריים".­ מה עשו לך?"אם לא הייתי גומרת מהצלחת היו כולאים אותי בחדר חשוך".­ ורגשות האשמה עדיין איתך?"האוסטרים אנשים מאוד מסובכים. רגשות האשמה טבועים בהם עמוק. רק בגיל 40 הצלחתי להשתחרר מהם".­ איך?"רגשות האשמה זה בסך הכל משחק של המוח. ברגע שזה מתחיל אתה צריך להתעלות, לעקוף אותם".­ וזה כבר לא חוזר אלייך?"לפעמים זה מנסה להתגנב, מזדחל כמו נחש. אני עושה הכל כדי שהנחש לא יכיש אותי".­ את נושאת מטען קשה מהבית."הורי לא היו אנשים רעים. הם פשוט לא ידעו דרך אחרת. בסך הכל אהבו אותי. שלחו אותי לשיעורי בלט ופסנתר קלאסי, אבל אני לא נהנ יתי".העבירו אותה לבית ספר במנזר. בגיל 18 עזבה ופנתה לקריירה של משחק, שכרה דירה קטנה והתחילה לעבוד לטלוויזיה האוסטרית ולקולנוע. "הייתי יפה ותמימה ועשיתי הרבה כסף. השלתי מעלי את אמונתי הנוצרית, הרגשתי שאני צריכה לחפש אמת אחרת".היא קנתה אופנוע ויצאה להסתחרר בדרכים. "האופנוע היה החופש המוחלט. אתה טס בתוך הטבע. אתה לא רק רואה את העולם כמו במכונית, אתה ממש בתוכו". מאחוריה ישב החבר שלה. פילוסוף גרמני בן 19. "הוא דיבר ואני נהגתי". יוגוסלביה, יוון, טורקיה, מלזיה, סינגפור, פקיסטן, אפגניסטן. היא ראתה עוני מצמרר, "אנשים שחיו במערות", היא מדגישה. בקאבול תפס אותה השלג והיא רכבה עטופה ורועדת בשני מעילי פרווה. בהודו כמעט מתה."אני לא אוכלת בשר, אבל הזמינו אותי ואכלתי. חטפתי הרעלת קיבה איומה". באותם ימים הודו לא היתה עדיין על מפת התרמילאות. "היו רק מעט לבנים וכולם עישנו סמים. המארחים שלי היו בטוחים שחטפתי 'אוברדוז'". לאחר שהתפתלה כמה שעות אושפזה בבית חולים לעניים. החולים לא מוינו לפי המחלות אלא לפי סדר הגעתם. השכיבו אותם שלוש חולות במיטה. לאט­לאט התחילה לחזור לחיים. לילה אחד הופ יע לידה אח עם אלונקה על גלגלים. "עלי ניתוח", ציווה עליה, אך היא סירבה. כך שלוש פעמים באותו לילה. בבוקר הגיע רופא דובר אנגלית ושיבח אותה על נחישותה. "לו היית נכנעת היו כורתים לך חצי קיבה, התכוונו בכלל לחולה שלידך".באחת הדרכים הנידחות באיראן נסעה במהירות 80 קמ"ש. פתאום הבחינה בגמל מתקרב. אם אמשיך במהירות הזאת, חשבה, אפגע בגמל. היא התחילה לבלום עד שעפה קדימה מעל הכידון. הפילוסוף נחת עליה. היא התנערה מהאבק ועלתה שוב. בדרך הרגישה צביטה במרפק. העצם הלבינה מול השמש. לא היה מה לעשות. הם היו במדבר והמשיכו. 300 קילומטר נותרו עד התחנה הבאה והיא דהרה אותם במרפק חשוף. "היד התנפחה לממדים מפלצתיים, אבל את הגמל הצלתי". בספינה שוקעת עם בעלי כנף לאחר חמש שנים בדרכים חזרה לווינה. כעבור שנה יצאה לישראל. היא היתה הגברת הראשונה שהגיעה לארץ עם אופנוע שנחשב אז כבד ­ סוזוקי ג'י.טי 360. "היום ברור לי שזה הדם היהודי של אבא, אבל אז רק הרגשתי שאני נמשכת לישראל".היה אביב וריח פריחת ההדרים הכה באפה. אלה היו ראשית שנות השבעים. הדרך מנתב"ג לירושלים היתה צרה ובצדדיה לבלבו הפרדסים. "מימין, משמאל, הכל פרח ואני השתגעתי". איזה טרמפיסטית ביקשה שתארח לה לחברה. הן עמדו בצד הדרך, והגיעו לנואייבה. היא נטתה את אוהלה בשולי המושב נביעות והתחילה שמונה חודשים של שמש, אהבה ואלוהים. "אתה יושב שם בחול. לבד. אלפי כוכבים מעל ראשך. ים סוף נע ממולך, השקט עוטף את כולך. זה גורם לחשוב שחייב להיות אלוהים. לא ייתכן שאדם יצר את כל היופי הזה. מצאתי את אלוהים, מצאתי את האב הקדמון, מצאתי את הבורא במדבר".חבר הביא אותה לדירתו של צחי אוסטרובסקי בתל­אביב. "היא היתה נורא יפה, מאוד סקסית וידעה להשתמש בדברים האלה", מספר אוסטרובסקי. שנה וחצי נמשך הרומן שלהם בין ירושלים, תל­אביב ונואייבה. היא עבדה בקטיף מלונים במושב, למדה לאפות לחם, לעשות פיתות, להכין תה. "היינו יושבים כל היום שותים תה ומדברים. בדווים על גמלים חלפו לידנו. על הכל שרתה שלווה אחת גדולה. הניסיון שלי עם אלוהים היה כל כך חזק שרציתי להיות יהודייה".היא עלתה להר ציון ופנתה לרב ששמו רובנס. "הוא התחיל להוביל אותי בשבילי היהדות. רציתי להצטרף לישיבה בירושלים". בסופו של דבר השפה הכריעה אותה וההורים לחצו. היא השאירה את האופנוע בארץ וחזרה לווינה. "אבל הייתי מאוד אומללה כי אני לא אוהבת את המנטליות האוסטרית".­ למה את מתכוונת?"לצרות הראייה".והיא המשיכה לחפש את האלוהים. הפעם היה נדמה לה שמצאה אותו באמונה ההינדית. היא הגיעה לאמסטרדם והתחתנה עם בחור הינדי. להינדים מותר לשאת ארבע נשים וברברה היתה אשתו השנייה. הם חיו בתעלות בספינה טובעת. כל שלוש שעות שאבו בדליים את המים. הבעל היה מומחה לבעלי חיים והיא הרגישה שקבעה את ביתה בתיבת נוח. בספינה כרכרו תוכים, סלמנדרות ובעלי כנף מוזרים למדי. המזרנים נדחקו לפינה. כשהחימום היה נפסק היו מצמידים את בעלי החיים לגופם כדי שלא יקפאו.היא נכנסה להריון, אבל האיש שלה התחיל להכות אותה. "העניינים נהיו מסובכים וחזרתי לאוסטריה". בט נה לבלבה והיא עברה לגור בכפר. "אלה היו ימים של קפיצות. 'הארי קרישנה' ו'הארי רמה'. הכל סביבי היה מסובך וההינדו היתה פשוטה ואמיתית". בשורת הקממבר בחודש השלישי להריונה החליטה שעליה להדביר את הפחד מהחשיכה. אותו פחד שדבק בה בילדותה כאשר נכלאה בחדרים אפלים. היא הלכה ביער האוסטרי בלילה. הלכה וקיפצה. מתעלמת מהצללים. לילה אחד, בעודה הולכת מכווצת, חלפה ליד צלב עץ. פתאום שמעה קול בקרבה: "האם שכחת את תפילות ילדותך?". היא חזרה הביתה וכל אותו לילה התייסרה בשאלה: אילו תפילות התפללה בילדותה?למחרת בבוקר סחף אותה רעב אדיר לגבינה. "קונסולה, קממבר, אמנטל. כל דבר. המוח שלי הפך לגבינה". היא קיוותה שהמדיטציה תוציא לה את הגבינה מהראש. "התיישבתי ואמרתי 'גבינה, הסתלקי. הארי קרישנה'.כך איזה ארבע שעות, וכלום". היא יצאה לכפר. עברה באותו יער, ליד אותו הצלב. ואז שב אליה הקול. "תאמיני לי, אני נותן לך גבינה כאן ועכשיו". היא לא ידעה מה לענות והקול המשיך ללחוץ. "האם את רוצה שאמטיר לך גבינה מהשמים כמו גשם?".היא המשיכה ללכת וכעבור 20 שניות ראתה מולה את פרנץ, נזיר שחי עם עזיו בהרים. פרנץ ראה אותה והגביר את צעדיו. כשהתקרב הבחינה ששיש לו חבילה ביד. "ברברה", התחנן, "שלחו לי חבילת גבינות, אך אני צם היום. האם תואילי לקחת ממני?".על אם הד רך פתחה את החבילה. האמנטל והקממבר חיכו בפנים. "חזרתי לצלב. הבטתי אל צלמו של ישו. 'מי אתה? איך אתה יכול לקרוא את לבי?', שאלתי". היא השליכה את אמונתה ההינדית. נולד בן. היא קראה לו יוחנן והוא מת 11 יום לאחר שנולד. בטוניסיה ראיתי חמורים מאושרים "רציתי להיות המשרתת של האנשים. התחלתי לעבוד עם זקנים, חולים וגוססים". הכיוון הזה בחייה הכתיב לה ­ אפריקה, עבודה עם חולי איידס. היא הגיעה עם חבר בטרמפים לאיטליה ומשם לסיציליה.­ עדיין אותו פילוסוף גרמני?"לא. הפעם זה היה מלח צרפתי מחבל ברטאן. תמיד אהבתי גברים".הם עברו מסיצילה לטוניסיה. ובסוף והגיעו לאלג'יריה. "אבל באלג'יריה קלטתי ויבראציות לא נעימות".­ איך קלטת?"אני יכולה לשפוט לפי היחס של האנשים לחמורים שלהם. אם יש שלווה בלבבם הם מתייחסים יפה לחמורים. בטוניסיה ראיתי חמורים מאושרים, אבל באלג'יריה החמורים סבלו. הכו אותם, עינו אותם. כן, הוויבראציות באלג'יריה היו מאוד אגרסיביות".הם התכוונו להגיע לבית חולים למוכי איידס בקונגו­ברזוויל וחיכו לטרמפ "בתחילת הסהרה".­ איך נראית תחילת הסהרה?"עץ גדול ומעט צל".בסופו של דבר הגיעו לאביג'אן, בירת חוף השנהב, וחיפשו ספינה לקונגו­ברזוויל. מדי יום היו מתייצבים בפורט נואר לראות אם משהו יוצא לדרך. אבל הספינות נשארו בנמל. באחד הימים עברה בפרבר עוני ושמו טראשוויל. כספה על בטנה, תרמילה על גבה. היא שמעה מישהו ב עקבותיה. פתאום, משום מקום צצו שישה. אחד הניח סכין על צווארה ודרש את כספה. "פניו של האיש עם הסכין היפנטו אותי. אלה פנים של מי שמוכן להרוג, חלפה מחשבה במוחי". סביבה התקבצו איזה 15 שחורים. היא חשבה שבאו לעזור, אבל הם רצו לצפות בה מפרפרת. אחרי דקה היו למקהלה מדברת. "תני את התיק, אחרת יהרגו אותך", אמרו, התנועעו לצליל המשפט ומחאו כפיים. השוד הפך למיוזיקל. "הבנתי שזה רציני ונתתי להם את התיק עם הכסף".היא הרגישה שברכיה מתמוטטות ושפתיה רועדות. פתאום עצרה לידה מכונית משטרה עם שוטרים נרגזים. "מי מסתובב בין 12 לשלוש אחר הצהריים", נזפו בה, "את לא יודעת שזאת שעת הסייסטה של השוטרים?". בסוף לא מצאו ספינה ולא הגיעו לקונגו­ברזוויל. ולמרות הכל יש לה זכרונות טובים מאפריקה. אנשים חמים. אין להם מוסר, אך יש להם לב. אנשים טובי מזג. "האוטובוס של עשר בבוקר מגיע בשש בערב ובכלל נוסע לכיוון ההפוך וכולם חושבים שזה נורא מצחיק". אהבה בדרך לתפילת בוקר מאפריקה שבה לצינה הווינאית. היא לא החזיקה שם מעמד, הלב משך אותה לישראל. אחרי שנות היעדרות נחתה מצועפת. "הרגשתי שחזרתי הביתה. אמנם הכביש מנתב"ג התרחב, הפרדסים נעלמו, אבל עדיין הרחתי את פריחת ההדרים".היא עלתה לירושלים, הניחה כתר קוצים על ראשה, צלב עץ על צווארה ועברה על ברכיה את הוויה דולורוזה. "הייתי מאוהבת באלוהים בטירוף". היו שחשבו שהשתגעה, אחרים נישקו את הצלב שלה. שעתיים ויותר כיתתה את ברכיה.­ מה היה מצב הברכיים בסוף?"הן דווקא היו בסדר, אבל היו לי חורים בכפות הרגליים".היא התחילה לעבוד כטבחית בהרדוף, במעלה­אפרים. אחר כך עם הנזירות שעזרו לקשי יום בממילא ועם הנוטים למות בבית החולים הצרפתי. לבסוף התגלגלה למנזר לוורה­נטופה בגליל.­ גורלות נפגשים?ברברה: "הכל בידי שמים".הנזיר יוהן בוטרברג היה מאחר תמיד לתפילת השחר. "אני, האוסטרית, הייתי מגיעה תמיד בזמן כי 'אורדינונג מוסט זיין' (סדר חייב להיות). באיזה שלב ביקש ממני אב המנזר לעזור ליוהן להשכים". עם עלות השחר היתה מתייצבת מול דלתו וקוראת: "יוהן, יוהן, הגיע זמן תפילה". הוא היה מסנן "כן" רפה וחוזר להתע לף. אז היתה מתגנבת לחדרו וחוזרת על קריאתה. הפעם בלחש, עמוק באוזנו. "יוהן, יוהן, הגיע זמן תפילה". אחר כך היתה מלטפת את לחיו, With adinut"", היא אומרת. יוהן הנרפה היה מתעורר עם חיוך ומזנק לעבודת הבורא. "משהו מאוד יפה נרקם בינינו".­ בגלל האשה הזאת ויתרת על הייעוד שלך כנזיר."אני לא יודע מה הייעוד שלי, לא יודע דבר על העתיד שלי. אני משאיר הכל לאלוהים. שיעשה איתי ככל העולה על רוחו".ברברה: "תסביר שפתאום הופעתי בחייך".יוהן: "הייתי בן 30 ועמוק בלב אמרתי לאלוהים: 'למה אתה לא נותן לי אשה?'. ואז הגעתי למנזר ואמרתי שכנראה הוא רוצה לעשות ממני נזיר. אבל הרצון האמיתי שלי היה אשה. אשה שתאהב אותי".­ כשראית את ברברה, חשבת שזאת האחת?"ראיתי קודם כל גברת יפה מאוד. אבל כמו תמיד, גברות יפות לא רוצות אותי. לא השליתי את עצמי. כל כך הרבה פעמים רציתי שיתאהבו בי, אבל כלום לא קרה".­ לא ניסית לשנות את זה?"אני לא טיפוס שרץ אחרי דברים. או שזה בא או שזה לא בא. אבל ברברה, הרגשתי שהיא אוהבת אותי. ואני, כל כך הרבה שנים של בדידות עברו עלי. עכשיו אני חושב שהאהבה היא התרופה לנשמה שלך. מוציאה את כל הכאב החוצה".אחרי שנה וחצי החליטו להתחתן. הקשר בינהם היה הדוק מאוד. אפילו חלמו אותם חלומות. הם התחתנו באוסטריה ואת ליל הכלולות עשו בכפר שבו חוותה את "תגלית הגבינה". הם ניסו להיקלט במנזר אוסטרי, אך היא התקשתה לבשל שם. "האוכל האוסטרי מגעיל אותי, עם כל החזיר הזה שלהם. לא סובלת את ריח השומן". בסלידתה מהאוכל היא מנסה לבטא ניתוק סופי ממולדתה. הם עזבו את אוסטריה, נסעו לאיטליה לאסיסי, עירו של פרנציסקוס הקדוש. עשו שם שנה וחצי בעבודה במנזר, בטיפול במכורים בסמים. לפני שמונה שנים עלו על אונייה וחזרו לישראל. הם באו לעין כרם, למנזר "אחיות ציון". יוהן עבד בגינה, היא בקבלה. משם התגלגלו למנזר "יוחנן במדבר". הוא עבד בבנייה, היא חזרה למטבח. "אני טבחית מעולה". ואז הם עלו למערה שלהם.­ מה משך אתכם דווקא למערה הזאת?"לפנינו גרה כאן אחת האחיות של המנזר. היא עברה פעם ליד, קול פנימי אמר לה להתמקם. ברשות המושב סידר לה בעלי חלונות ודלת".לפני שנתיים, בגיל 70, שבה הנזירה לצרפת. וברברה נכנסה במקומה למערה. "באתי והתיישבתי על הסלע בחוץ. שאלתי את אלוהים מה הוא רוצה ממני. היית י מאוד מבולבלת".היא התחילה להתפלל וחזרה לאורדינונג האוסטרי. ארגנה לעצמה סדר יום. תפילה בבוקר, עבודות אחר כך. להביא מים, עצים, לבשל קצת, לנגן על "כנפי מלאכים". באותם ימים חזר יוהן לגליל. "הוא לא אדם שיכול לשבת במערה", היא מסבירה. במשך שנה ושמונה חודשים חיה כמו נזירה. היו נפגשים פעם בחודש­חודשיים. "הבנתי שלכל אחד מאיתנו יש מערה בלב ואנחנו צריכים למצוא את האמת שטמונה בה. גם אם אגור בדירה מפוארת, אני צריכה למצוא אלוהים במערת לבבי. הכל חסד ולא משנה היכן אתה נמצא. בתחנה המרכזית או בדירה מפוארת ברחוב יפו".בסוף השנה שעברה חזר יוהן והם החליטו לא להיפרד יותר. בשביל הרמוניה צריך להילחם עכשיו אחת בצהריים והמערה מתחילה להפשיר. ברברה מתקלפת ממעיל הצמר שלה. "כך אני מתכוננת לריקוד המקודש שלי". יוהן חוזר לגיטרה והיא פורשת ידיים, מצליבה ידיים, מצמידה כפות כמו בריקוד הודי. לרגע היא קופאת, מביטה החוצה, יורדת על ברכיה כמו בוויה דולורוזה. תנועות מקריות, מאולתרות כמו הנגינה של יוהן. "זאת התפילה שלי", היא לוחשת.­ למה התפללת?"לשלום בלב, לשמחה, לאיזון, לכל מה שלא קיים עכשיו".יוהן: "אנחנו אנשי תפילה. כשאנחנו הולכים, כשאנחנו מדברים. כל החיים שלנו הם תפילה אחת גדולה".הוא שולח את ידו לחליל שלה, אך היא מסרבת. "אף אחד לא מנגן בחליל שלי".­ חשבתי שאתם חיים בהרמוניה.יוהן: "כן, אבל בשביל הרמוניה צריך להילחם. האם את מאושרת, אשתי?".ברברה: "כן, מאושרת".יוהן: "אשה לא מאושרת היא גיהנום".המילים העדינות לא מרככות את ברברה. היא שולחת את בעלה עם ה"נובלס" הירוק שלו מחוץ למערה. "אם אתה לא מעשן אתה מת בריא", הוא ספק מוחה, ספק צוחק.­ שני אנשים לבד ביחד כל היום, לא קשה?ברברה: "לא. הוא עסוק עם אלוהים, אני עסוקה עם אלוהים".הם מתעוררים באור ראשון . "כסף" מתייצב בפתח המערה ומתחיל ליילל. במשך היום עסוק יוהן בתיקון טראסות, בדילול היער, בסיוע לשני הנזירים האיטלקים ביוחנן במדבר. היא מסדרת את המערה וקוראת תהילים. בשמונה בערב הם מסתגרים. אווירה נזירית יורדת על המערה. הוא פורש את הכורסה. היא עולה על יצועה. מדליקים שלושה נרות וקוראים. כל אחד לעצמו."אנחנו לא מדברים הרבה. כשהוא היה בגליל, חייתי כמעט שנתיים בפרישות, והוא בכלל היה נזיר. אנחנו מתקשרים בדברים הבסיסיים. אנחנו שרים ביחד. אנחנו בשקט ובבידוד".­ זה לא מפחיד?"אם אנחנו פה, אנחנו לא מפחדים. בעצם יש פה הרבה תנים, אבל אנחנו חברים עם כולם. אנחנו ביחסים טובים עם המושב. אין לנו אויבים".­ אתם יוצאים מפה לפעמים, לקולנוע למשל?"אנחנו לא הולכים לעיר. רק לשוק מחנה יהודה לקניות, אבל מאז שהתחילו הבעיות שלנו כבר שלושה שבועות לא היינו". צרות במערה לפני זמן מה בא מישהו מהסיירת הירוקה וביקש מהם בנימוס לעזוב. "אמרו שאסור לבני אדם לחיות במערות ואנחנו מבינים את זה", אומרת ברברה. "אנחנו רק רוצים שזה יישאר מקום תפילה. דלת פתוחה לכל מי שבא להתפלל. אני רוצה להישאר ביחסים טובים עם הממשלה. נוציא הכל. נשאיר רק כיסא, נרות וספר. שנוכל להתפלל, לרקוד, לשיר ולנגן".­ מה התגובה להצעה שלכם?"חיובית מאוד. הרבה אנשים רוצים לעזור לנו. אנחנו לא רוצים להיאבק או לעשות משפטים. רוצים לשתף פעולה עם הממשלה, לא רוצים צרות".ואולי הגזרה היא בכלל נס, אצבע אלוהים. "ביום שבו באו אנשי הממשלה ואמרו שיש להרוס את המקום, חשבתי, אלוהים, מה אעשה? באותו שבוע קיבלתי את המפתח לדירה הקטנה שלנו בחצר המנזר".­ את מעדיפה את הדירה או את המערה?"המערה היא מעשה ידי האלוהים ואני מאמינה שהוא יצר אותה רק בשבילי. אני אוהבת לגור במערה, אבל אם אי אפשר, הכל מתנה מאלוהים"."החיים פה יפים, חבל לי לוותר עליהם", אומר יוהן.אנחנו משוטטים ביער. עוברים על פני באר חרבה. יוהן מראה לי את הטראסה שמוטט הגשם והוא עסוק עכשיו בתיקונה. "אי אפשר סתם ככה לשים את הא בנים. הטראסה היא ציור בטבע ואני הצייר. אתה לא משחיל אבנים, אתה מתאים אותם כמו פאזל".ליוהן יש נפש של שומר יערות. "צריך אנשים אידאליסטים שיגנו על היער", הוא מסביר באנגלית רכה. הוא מכיר את כל עבודות היער. רק תנו לו כמה שנים והוא הופך את המקום לגן עדן. "22 שנה הייתי בדרכים, ראיתי איך אנשים מתחזקים את הטבע שלהם. איך לגזום את העצים, איך לשלוף את הקוצים. אלה עבודות שעושים עם הלב".כשהיה ילד ביקר את משפחת אמו בכפר ולמד את עבודות הכפיים. איש העבודה הנערץ עליו הוא פרנציסקוס הקדוש מאסיסי. "הוא בנה מחדש כל דבר שבור. איטליה של פרנציסקוס מלאה אהבה אומנותית". בארץ מתעקש האדם להשחית את מעשי הבריאה. רק נותנים לו פיסת אדמה והוא משתולל. הנה המושב אבן­ספיר. "זורקים לתוך הטבע מכל הבא ליד".אחר הצהריים האוויר מתקרר. ברברה חובשת שוב את כיפת הסקי של אבא. הם מתנשקים וכיפתה נופלת. "אני מאבדת את הראש כשאתה מנשק אותי". יוהן מנסה לסלסל בקולו, אך היא משתיקה אותו. "האחיות עכשיו בסיאסטה".ירדנו למנזר, שתינו מים צוננים מהמעיין, הבטנו אל עיניו הזכות של יוחנן. לידו מצבה לבנה של כומר יהודי. "אבונ ה ("אבינו" בערבית) אברהם שמואלוף". ברברה סיפרה שהכומר שמואלוף עבר את כל המלחמות ואחריהן החליט להתנצר. "איש נפלא עם אש בעיניים, האמין באלוהים היהודי".עמדנו ליד המעיין והבטנו למעלה. ברברה התגאתה ב­70 המדרגות שיוהן בנה, בקור ובשרב, במשך תשעה חודשים. "הוא חזק מאוד", אמרה לי בטון של מאמן אתלטיקה.התחיל להחשיך והפלמי דרש את הבירה שלו. עלינו למסעדת "אמורה" והשקפנו אל הסטף ואל נחל שורק. העצים היו לכתמים אפלים ויוהן הזמין גולדסטאר. "כבלגי, שבמדינתו יש 800 סוגי בירה, אני ממליץ לשתות תמיד את הבירה המקומית". הסכמנו. הצעתי בירה גם לה, אבל היא היססה לרגע. "כאוסטרית אני צריכה להתמודד עם רגש האשמה שאתה משלם עלי", אמרה בחצי חיוך. יוהן התוודה שהוא בכלל אין לו רגשי אשמה. וחוץ מזה הוא רוצה עוד בירה. היא עשתה פרצוף והוא אמר לה: "אל תתנהגי כמו אמא יהודייה". *moto@maariv.co.il תגובה * רביד פיק, מנהל מרחב מרכז בסיירת הירוקה: "למערה ייעוד טבע ולא ניתן לגור בה". על ברברה בוטברג להתפנות מהמערה משום שמדובר בקרקע בבעלות מדינה. אין שום אפשרות החכרה.­ האם יוכלו להמשיך להתפלל בה?"לאחר שיפנו את החפצים, יפרקו את החלונות ואת הדלת והמערה תהיה ריקה, כל אחד יוכל להתפלל בה. אנחנו לא אוסרים את הכניסה אליה, לא הורסים אותה או סותמים אותה".­ תאפשרו להם להשאיר שם נרות, ספר וכיסא?"בהגדרה זה אסור, כי אנחנו רוצים להימנע מכל תביעת בעלות בעתיד".