 | | | כמו לחם עם ריבה | |
|  | | למה זוכים מדורי הרכילות לעדנה כמו בימי "רחל המרחלת"? | |
| | | | |  | באותם ימים, פחות או יותר, שבהם עמדה שרה נתניהו על דוכן העדים בפני השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת תביעת דיבה שהגישה נגד המקומון הירושלמי "כל העיר" מרשת "שוקן" בגין פרסום אייטמים שקריים, לטענתה, במדור הרכילות החליט יוסף כהן, עורך העיתון, לגנוז את המדור. הייתכן, תהו קוראיו, שהעיתון הלוחמני החליט להסיר כפפותיו ולהרים ידיים חשופות אל על? כהן מכחיש. "בגלל המצב הכלכלי במשק, שמשפיע על כל העיתונים בארץ, שטחי המודעות ובהתאם גם שטחי המערכת הצטמצמו. אז כמו בבדיחה הידועה על היהודי שהיה בספינה שנטרפה, אני, בניגוד אליו, מעדיף לזרוק את השטויות לפני התפילין והטלית. אבל אומר לך את האמת, אני לא בטוח שבעתיד, גם אם יחזרו כל העמודים האבודים למערכת אחזיר את המדור".גישתו של כהן למדורי הרכילות היא אולי גישה פוסטציפוראיזם. בימים בהם כל מקומון מכובד או נידח מכבד את עצמו במדור "ציפורה" משלו, כאילו אין לעיתון זכות קיום ללא מדור רכילות, מנסה כהן להיות עמוד האש לפני המחנה. להציג את העיתונות המקומית החדשה: נטולת מדורי רכילות.יוסף כהן, מדור רכילות הוא לא ד בר חשוב בעיניך?"רכילות, ככלל, אינה משהו שהוא חלק מהשליחות של עיתון בהנחה ש'כל העיר' הוא עיתון עם שליחות, והוא כנראה כזה. מצד שני, בגלל שמדובר במדור עם רייטינג, אני רואה בו אמצעי לגיטימי, כל עוד לא שוכחים מה האמצעי ומה המטרה, וכמובן מקפידים גם בו על אתיקה ועל שאר המחויבויות העיתונאיות".כיצד, אם כן, אתה מסביר את התביעה שהגישה נגדכם שרה נתניהו?"התביעה של שרה נתניהו מצויה בהליך משפטי, ולכן עדיף שלא אגיב עליה. אבל כדאי לשים לב לכיסוי התקשורתי הרחב שקיבלה עדותה באותו עניין בכל העיתונים היומיים ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים דבר שמלמד שכשמדובר באייטם רכילותי על שרה נתניהו הוא הופך לאייטם חדשותי. אבל במובן עמוק יותר, הוא מלמד על כך שערוצי החדשות המרכזיים בישראל מתעניינים יותר ברכילות מאשר בחדשות, ובכך יכול להיווכח כל קורא של עמודי החדשות ב'מעריב' וב'ידיעות אחרונות'".אתה מצפה מכתב רכילות לאותה רמת בדיקה ואתיקה שאתה דורש מכתבי החדשות?"אותו דבר, הסטנדרטים צריכים להיות זהים. תראה, כולנו בני אדם והשאיפה היא לא לטעות בכלל, אבל גם כתבי חדשות טועים, גם כתבי רכילות טוע ים וגם מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ' טועים".כהן, אגב, מעיד על עצמו שהוא, באופן אישי, בהחלט מעיין במדורי הרכילות בעיתונים השונים, כי "זה חלק מהעבודה".***"כשמישהו יוריד לגיל ריבה את הראש", אומרת אילנה אביטל, זמרת ושחקנית באופרות סבון, "נראה מה יהיה איתו".אביטל לא לבד בטינתה למי שהפך, נרצה או לא נרצה, נאהב או לא נאהב, לסוג של אייקון תרבותי בחברה הישראלית של תחילת המילניום. הצעיר בן ה,25 שמירר עד לפני כמה חודשים את חיי סלבריטאי ארצנו במדור הרכילות "שליחות קטלנית" במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", יכול כעת לקצור כמויות אדירות של שנאה כלפיו, שנאה שזרעו אינספור אייטמים חטטניים ומעליבים ויחד עם זה מרתקים ושנונים. "אני לא רוצה ללכלך עליו", אומרת אביטל, "אבל יש בעולם אנשים מתוסכלים שמרגישים יותר טוב עם עצמם אם הם יכולים לעשות עיתונות צהובה. אם הגענו למצב שגיל ריבה הוא אייקון תרבות, המצב שלנו בתחתונים".על שום מה יצא קצפה של אביטל? בעיניה, יש לה סיבה לא רעה בכלל: באחד המדורים סיפר ריבה לעמישראל כי אביטל נצפתה בהגיעה לאירוע כשהיא מקפצת עם חבר טוב. הבעיה היחידה היא שאת האירוע, כך היא טוענת, היא לא ממש הכירה, וגם "החבר הטוב" לא אמר לה יותר מדיי. "זה לא היה ולא נברא, אבל הוא רצה אייטם מעניין, אז הוא דפק על חשבון אחרים".פנית בתלונה ל"ידיעות אחרונות"?"אני לא טורחת לפנות. מה הם יעשו, יפרסמו התנצלות? הם לא יפרסמו. אני מאמינה במה שאומר האמרגן שלי, שלמה צח: למחרת היום עוטפים עם זה דגים, ובזה נגמר הסיפור".גם ריבה לא לבד. הוא בסך הכל חוד החנית אולי הסמל, אולי יו"ר ועד כותבי מדורי הרכילות בישראל של תהליך הצמיחה שעבר על הרכילות בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות. אין היום כמעט מקומון שאינו מכבד את עצמו במדור "חברה" עוקצני, וחלק גדול מציבור הקוראים נוטים לעיין בו הרבה לפני שהם מתפנים, אם בכלל, לכתבות התחקיר הנוקבות ו"בעלות העניין לציבור". ההבדל בין מה שנתפס בעין המקצועית כ"בעל עניין לציבור" לבין מה שבתכל'ס מעניין את הציבור, חד מתמיד.למה, בעצם, הצצה לקרביים של אחרים מעניינת את הישראלים כל כך בשנים האחרונות? גדעון רייכר סבור ש"יש צורך אנושי עז בהצצה לחיי אנשים אחרים. עובדה שאני קורא את זה ואתה קורא את זה בשקיקה. אני מראי ין ב'ציפורי לילה' בגלי צה"ל אנשים שחושפים את הסודות הכי אישיים שלהם. למה להם לספר ולמה אנשים מקשיבים לזה? למה בתוכניות האמריקאיות אנשים מקלפים את עורם וחושפים את כל עולמם בפני כל? כי זה עולם של מציצנים ונחשפים. בראיונות עם כוכבים אתה קורא וידויים ששערותיך סומרות. למה? גם כי הם רוצים להתפרסם, אבל גם כי זה בא מצורך מסוים"."הרכילות נותנת לנו אפשרות להציץ לאנשים וכך הם הופכים כאילו לחלק מהחברה הקרובה שלנו", מסבירה ד"ר אסתר שלי ניומן מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, המבצעת בימים אלה מחקר בנושא הרכילות ואף מעבירה מזה מספר שנים קורס בנושא. "אם אנחנו מסוגלים לדעת מה העשירים והמפורסמים עושים ביומיום ולשמוע על משהו רע שקרה להם אנחנו מרגישים יותר טוב עם עצמנו, אנו חשים עליונות על כך שלמרות כל מי שהוא ומה שיש לו, קרה לו כך וכך. המדורים האלה נותנים לנו נגיעה באושר, נגיעה בתהילה."יש יחסי גומלין מאוד מוצקים בין העיתונאים לבין הידוענים. כשאנו קוראים רכילות, אנו מניחים שהנה, אנחנו מקבלים סקופים וסודות מחדר המיטות או הישיבות. אבל בפועל זה מה שמערכת משומנת של יחסי ציבור מרשה לנו להציץ על פי שיקוליה. גם העיתונאי יודע המון דברים אבל מחליט מה לפרסם מתוך מערכת שיקולים שאינה רק העניין הציבורי"."אני לא שופט מוסרי", אומר העיתונאי ירון לונדון, "אבל היהדות מקדישה ללשון הרע הרבה מאוד מחשבה. מרים, אחותו של משה, נענשה בצרעת משום שהלכה רכיל על אחיה, שלקח לו אישה כושית".בחברה של היום גיל ריבה הפך לאייקון תרבותי."כן. אנחנו חיים בחברה שהתפרקה מהרבה מאוד מעצורים, וזה אחד מהם. מה שבעבר נחשב ליצר מגונה, היום אין שום קושי להודות בו ואפילו לבנות עליו קריירה. ענף שלם, כמו צלמי הפפראצי, חי מיצר ההצצה".זה מגונה בעיניך?"שוב, אני לא שופט מוסרי, אבל אני לא מרגיש בנוח עם המצב הזה. האם זה מעניין אותי? במידה מוגבלת מאוד. אני לא מרבה להציץ בזה, מה גם שגיבורי הרכילות אינם מוכרים לי. העיתונות החדשה עוסקת בגיבורי תרבות שמחוץ למעגל ידיעתי והכרתי, ולכן זה גם פחות מעניין אותי. ב'לאשה', לדוגמה, יש רכילות שמקושטת בצילומים, לרוב של נשים צעירות ויפות וחצי עירומות או לגמרי עירומות, וגם של גברים יפים. אז אני נהנה להסתכל בנשים האלה, אבל אני לא יודע בדיוק מי הן. אלה כדורג לנים, דוגמניות, שחקנים בסדרות טלוויזיה שלא ראיתי אף פעם. אין הרבה רכילות על פרופסורים באוניברסיטה".לו היית עורך את אחד ממוספי השבת הגדולים, היית מפרסם בו מדור רכילות?"לא תהיה לי ברירה, כי עיתון זה עסק כלכלי שצריך להימכר. אני מניח שהייתי נענה לדרישת הקהל. ישנם כל הגיבורים שאומרים 'אם הייתי שם, הייתי עומד על שלי' אבל אני אומר: 'קודם תעמוד במקום, אחר כך תדבר'".***הקשר בין העיתונאים לסלבריטאים הוא אכן הדוק ומורכב, אולם הסלבריטאים אינם אוהבים להתהדר בו. כמעט כל אחד מהם נושא עמו פצע שמסרב להגליד ממדור רכילות כזה או אחר, ונטייתם הכללית היא להפגין זלזול ברכילאים, גם אם הוא לא ממש מתיישב עם העובדות. דודו טופז, למשל, ותיק בתחום הזוהר הדקדנטי, אומר בראיון ל"זמן השרון" כי "מדורי הרכילות הם כמו יאסר ערפאת דבר לא רלוונטי יותר". העובדות, כמובן, מדברות על צמיחה של אינספור מדורים ועל רייטינג מרקיע שחקים, אולם נראה שהטקטיקה של טופז אכן דומה לזו של האיש עליו הוא מסתמך, ראש הממשלה: אם אתה רוצה שמשהו יהיה לא רלוונטי, אתה פשוט אומר את זה.טופז: "היום אני לא מתייחס ל מדורים האלה ברצינות. פעם זה היה יותר מעניין אותי, יותר מרגיז או משמח. היום, בכל הכנות, אני לא קורא ולא מתייחס, ואני בטוח שהמדורים הללו איבדו את חנם ואת כוחם, ועבר זמנם".זה לא כל כך מתיישב עם ההצלחה העצומה שיש לציפורה ולגיל ריבה."אני עומד מאחורי מה שאמרתי זה לא מעניין אנשים, עובדה שהמדורים האלה נסגרים. לפני עשר שנים זו הייתה פנטזיה, היום זה כלום".אם יכתבו עליך שנראית עם אישה שלא היית איתה בכלל זה לא יפריע לך?"אנחנו קוראים כל כך הרבה סילופים ושומעים כל כך הרבה שטויות, שאין לי מה להוסיף. עם כל הלב, זה לא מהווה גורם יותר. איחרת בחמש שנים עם הכתבה הזו, כי היום זה כבר לא דבר חשוב".אורנה דץ, שזוגיותה עם בעלה משה העניקה לא מעט פרנסה לרכילאים, ריאלית יותר. היא מודה שהיא קוראת את מדורי הרכילות: "מה, אני לא בן אדם?", אחר כך היא אומרת "אני קודם כל בודקת אם כתבו משהו עליי", ושני משפטים אחר כך גם סותרת את עצמה: "יש המון אנשים שזה הדבר הראשון שהם קוראים בעיתון אצלי זה לא הדבר הראשון, אבל אני בהחלט מגיעה לשם. מי שיגיד שהוא לא קורא סתם מתייפייף".דץ מלינה על רמת הדייקנות המפוקפקת של הרכילאים, שלא תמיד מקפידים על סטנדרטי בדיקת העובדות מבית מדרשו של מוטי גילת. "לפעמים מה שכותבים עליי נכון ולפעמים לא. לפעמים הם ממציאים שהייתי באיזה מקום שלא הייתי, או שעשיתי משהו שלא עשיתי. לאורך השנים זה קורה. אבל אני יכולה לציין שלאחרונה מתקשרים תמיד כדי לקבל את התגובה שלי, ככה שאני יכולה להכחיש או להסביר מה קרה במידת הצורך".פעם אחת נפגעה דץ דווקא מאייטם נאמן למציאות. נאמן מדיי. כשהשתתפה בתצוגת אופנה, נפלה לה בטעות השמלה וחשפה את אחד משדיה. דץ התרוצצה בין הצלמים והעיתונאים והתחננה שלא לפרסם את התמונות. אני אמא לילדים קטנים, הסבירה, יש לי משפחה. בסופו של דבר פורסמה התמונה על שער עיתון "אנשים". דץ: "אני שונאת חדירה לפרטיות ועיתונות צהובה אבל תלוי מה כתוב בדיוק. דיווח יחצני לגיטימי בעיניי, אבל פגיעה במשפחה של אדם רק בשביל אייטם היא דבר חמור".את יוזמת אייטמים על עצמך ושולחת למערכות העיתונים?"לא תמצא אף כתב שיגיד לך שאורנה דץ התקשרה ונתנה על עצמה אייטם".גם אילנה אביטל מאמינה ביחצנות. כשחברה מסוימת, אותה היא מקדמת בפרסום, מפברקת אייטמי ם זה בסדר. "עם זה אין לי בעיה", היא אומרת, "אם אני חותמת על קמפיין שיעשו מה שהם רוצים".את משתפת פעולה עם כתבי רכילות כשפונים אלייך?"בכיף, אם זה מעניין למה לא? הנה, אני מדברת איתך".אני לא כתב רכילות."כן, אבל אתה ליד זה, אתה יודע".***מאפיין נוסף המבדיל את מדורי הרכילות משאר חלקי העיתון ה"רציניים", הוא הלשון. כתב רכילות ממוצע מרשה לעצמו בסגנון ובתוכן להתבטא בצורה שבשום אופן לא הייתה עוברת עריכה כחומר חדשותי פרופר. רייכר לא מבין למה: "צריך לשמור על אסתטיקה מסוימת. היום יש שפה אחת למדורי הספורט, שם הכל מותר, אחת לרכילות עברית ירודה ועממית להפליא, ובעמוד הבא, כשכותבים על מעשי ראש העירייה, תהיה שפה אחרת. רמת השפה בעמודי הרכילות צריכה להיות זהה לזו של עמודי החדשות. אני משתמש תמיד באותה שפה ב'יש עם מי לדבר' בגלי צה"ל, אני מדבר בדיוק כפי שהייתי מדבר אם הייתה לי תוכנית בפריים טיים, שם הייתי מראיין את ראש הממשלה. יש כל מיני אסכולות יש אחת של מה שמו, זהבי, ויש את האסכולה שאני מצדד בה, לא יודע אולי בגלל המקום שמנו באתי."כתבו פעם קטע על דודו טופז על כך שהוא נסע ביאכטה וסיימו במשפט בסגנון 'מצדנו, שלא תחזור'. כלומר תטבע, תמות, תיחנק. מי כתב את זה? איזה שמנדריק. אני מצפה מהעורך שלו שימחק את הדברים האלה". ד"ר ניומן בוחרת דווקא להתפעל מלשונו המושחזת של "שליחות קטלנית": "מה שייחד את ריבה אלו השפה והסגנון, שהפכו את הקריאה להרבה יותר מעניינת מהרבה רכילות שמופיעה במקומונים, למשל. הסגנון נתן הרבה יותר טעם מסתם הדיווח. כי בדיווח, מה כבר חדש ומעניין? את הסגנון שלו הוא לא יצר לבד, הוא ירש מ'רחל המרחלת' (מדור הרכילות של העיתון הוותיק שנסגר, "העולם הזה", א.ר), לציפורה יש מקום של כבוד וגם גפי אמיר (קודמתו של ריבה במדור, א.ר) לא טמנה ידה בצלחת. זה סגנון מעניין שטרם קמו לו מתחרים. היה תענוג לקרוא אותו. חידושים לשוניים, ערבוב של רמות סגנון שונות שהפכו את הקריאה לקצת יותר אניגמטית ויותר מהנה".הוא הפך לאייקון תרבות."תסתכל על אושיות תרבות אחרות. הם טובים יותר?".נוימן מבחינה גם בשינויים שחלו במדורים עם השנים. קשר שתיקה כמו שהיה על נשותיו של משה דיין, היא אומרת, לא היה מחזיק היום, כש"כל מי שעושה משהו שאינו הגון מ יד שומעים על זה, כי זה כבר לא בנורמה".חלק מחשיפת היתר היא זוקפת לזכות האינטרנט שם, למשל, נחשפה לראשונה פרשיית האונס של לינור אברג'יל וגם שמו של יצחק מרדכי, כשבתקשורת הממסדית עדיין דובר על "שר בממשלה" הנחשד בהטרדה מינית. כך גם בארצות הברית: "'ניוזוויק' הרג את הסיפור על מוניקה לוינסקי וקלינטון עד שהוא דווח באינטרנט, ואחר כך כולם יצאו עם זה. זה לא רק ברכילות, זה בדיווח העיתונאי בכלל. אחרי הפרסום באינטרנט, העיתונים יוצאים עם זה גם כי 'אם כבר דיווחו על זה באינטרנט, אפשר לפרסם'".אייטמים רכילותיים, על אף תדמיתם השלילית כל כך, יכולים להיות גם מועילים חברתית. כשרכילאי מפרסם על עבירת תנועה שביצע שר או בעל תפקיד בכיר, איש לא יתווכח עם הערך העיתונאי של הדיווח. רייכר מאמין שזה הכיוון שבו צריכים המדורים ללכת, וטוען שהמצב הנוכחי אינו כורח המציאות. הבדיקה של אייטם רכילותי, לדעתו, צריכה להיות זהה לחלוטין לרמת הבדיקה של ידיעה עיתונאית רגילה. בינתיים, הוא רואה את המצב הנוכחי כירוד ביותר. "איך תסביר ש'ידיעות' סגרו את 'שליחות קטלנית'? אני חושב שהסגירה הזו אומרת דרשני". הם מחפשים מחליף."הם מחפשים כבר חודש מחליף לגיל ריבה, אבל לדעתי אם המדור הזה היה כל כך חיוני בעיניהם, הם לא היו מורידים אותו לפני שכבר מצאו מחליף. אני מכיר את העיתון הזה לא הרבה, עבדתי שם רק כמה עשרות שנים. כנראה שהם חשו אי נוחות ממדור שעסק על פני עמוד שלם במעלליו המיניים של אדם אחד במטוס. העיתון ויתר על זה וכנראה קשה מאוד למלא שני עמודים כאלה בסיפורים שאינם חיטוט בצנעת הפרט ופגיעה באנשים על לא עוול בכפם, וגם לכתוב את זה בשפה של בני תרבות."אני מאמין שאפשר למצוא סיפורים פיקנטיים, לא חייבים להיות פוגעים ומעליבים. היום, רוב מה שנכתב הוא עבירה בוטה על החוק שאוסר לפרסם דברים שעלולים להביך מישהו אלא אם כן יש בכך עניין ציבורי, להבדיל מעניין לציבור. נכון שיותר קשה למלא ככה את המדור, אבל אם אי אפשר בלי לעבור על החוקים אז שיבטלו את החוקים או שיבטלו את המדורים."בין זילות לעניין יש גבולות שצריך ללמוד אותם. הרי בעמודים האלה צריך להקפיד לא פחות, כי אלה העמודים הכי נקראים בעיתון, הרבה יותר ממאמרי מערכת חוצבי להבות. קוראים אותם בשקיקה. אני יודע את זה גם מניסיון אישי על כל גיהוק ושיהו ק שלי שכתבו עליו במדור רכילות קיבלתי הרבה יותר תגובות מאשר על דיווחיי הנכבדים מהכנסת, כשפרסמתי עמודים שלמים של דיווח בעמודי החדשות של 'ידיעות אחרונות'".מה זה אומר על החברה שלנו שאחד כמו גיל ריבה הפך לאייקון תרבותי?"אני חושב שזה לא נכון, ובכלל המעבר למדורו החדש והבלתי קריא בעיניי מחזק את הכלל הידוע לפיו כל אדם משתדל להתקדם לדרג בו מתגלה חוסר כישרונו. בעוד שמדורו הישן היה רווי בסיפורים עסיסיים שהושגו בעמל רב, הרי שמדורו החדש משמים, מייגע ולא מעניין".מוסף מגזין של שבת צריך מדור כזה בכלל?"אני בעד כל מדור קריא ומרתק, ואני עצמי מזנק היישר לשם, בתנאי שיש בהם סיפורים עסיסים אבל הוגנים. כשכותבים על איזשהו אדם שנצפה ברחוב סוקולוב כשהוא מחטט באפו 'מעניין מה הוא מחפש שם' שזו דוגמה שהיא האבא והאמא של מה שהולך היום במדורי הרכילות, זה בעיניי ירוד".***ד"ר יריב בן אליעזר, המשמש גם כיועץ תקשורת לפוליטיקאים ולמועמדים לקראת בחירות, מסביר כי על הפוליטיקאי החפץ בדימוי תקשורתי חיובי להתמקד לא רק בשכלול הופעותיו בעמודי החדשות, אלא גם באיך "לצאת טוב" במדורי הרכי לות. שמעון פרס, הוא מדגים, נפגע לא מעט מהתהיות הרכלניות שעלו עם סירובה של אשתו סוניה להתלוות עמו לאירועים. "לו יכולתי, הייתי כופה עליה להצטרף אליו", הוא אומר."יש בחברה חלוקה בין הבמה היכן שהכל רשמי ויש קודי התנהגות ברורים, לבין מאחורי הקלעים, שם אנחנו יותר משוחררים. לאנשים יש צורך עז להכיר את 'מאחורי הקלעים', וזה צריך להיות מטופל על ידי האובייקט. היום מה שקורה מאחורי הקלעים יותר רלוונטי לפוליטיקאי ולבחירה שלו מדברים אחרים לא משנות התוכניות שלו, חשובים אשתו והילדים. אני, כיועץ, הייתי דואג שמאחורי הקלעים יהיה מסודר אסטרטגית כך שיביא לו תועלת."בוא ניקח ידידה שלי (ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן, א.ר) כדוגמה: היא לא הופיעה אף פעם במדורי הרכילות. אצלה הסגנון הוא שמירה על פרטיות והקפדה על אי ערבוב בין מאחורי הקלעים והבמה. אבל כעיקרון אני מייעץ שצריך לדאוג שבן הזוג לא יעשה בושות, שגם לילדים תהיה מחויבות להתנהג בהתאם ושלא יהיו עליהם נושאים לסיפורים בפומבי. הייתי, למשל, מדגיש אירועים שבהם המועמד נראה עם אשתו בהיבט חיובי, אבל אם ללקוח יש בעיה עקרונית לחשוף את מאחורי הקלעים ש לו, אני ארד מזה".הפוליטיקאים זקוקים לרכילות, ולפחות על פי ד"ר ניומן, לרכילאים אין ממש בעיה לסייע בידם. "טורי הרכילות משמרים את מערכות הכוח הרגילות בחברה", היא טוענת. באחד התרגילים שהיא מחלקת לסטודנטים שלה היא מבקשת מהם לבדוק על מי ועל מה כותבים מדורי הרכילות. "הממצאים מצביעים כמעט תמיד על כך שהכתיבה ברכילות תואמת את הנורמות החברתיות. כלומר: כותבים יותר על עשירים, על מנהלים ולכן יותר על גברים. נשים מופיעות בעיקר בהקשרים של איך הן נראו ומה הן לבשו. זה סדר הכוחות של החברה שהרכילות דואגת לשמר, היא מהווה מעין ראי. במחקר שלי אני מנסה להראות איך הרכילות, החל מ'רחל המרחלת', דרך עיתון 'חדשות' והמקומונים, משמשת ראי נאמן למה שקורה בחברה".בן אליעזר: "הדתיים תורתם אמנותם. הסלבריטאים מוכרותם אמנותם. אלה אנשים שכותבים עליהם בגלל שהם מוכרים, וכך הם נהיים עוד יותר מוכרים. יש כאלה שמסתובבים סביב מלכות יופי, סביב פוליטיקאים ולכן הופכים לסלבריטאים ואז הם מעניינים. הרי לא מעניין אף אחד לשמוע מה קרה למישהו שלא מכירים אותו. התאווה לרכילות עברה פן. פעם היה מדור של מירה אברך ב'ידי עות אחרונות', והיא הייתה מספרת סיפורים טובי לב כדי להראות את הטוב שמאחורי הקלעים. בהדרגה זה הפך להיות סתם לא דברים מעניינים או חשובים, אלא סתם 'ראו אותו פה, ראו אותה שם'. מידע בלי שום רלוונטיות, אפילו לא מציצנות, סתם דברים חסרי טעם ועניין."המדד היום הוא מכירת עיתונים. פעם העיתונות הייתה יותר פובליציסטית עם משימות לאומיות ואחריות חינוכית. היום אנשים אומרים חינוך אני אקבל במערכת החינוך, בעיתון ובטלוויזיה אני רוצה להתבדר. ואז הרייטינג הופך לעניין המרכזי, ועיתון רציני משלם את מחיר הרצינות ברייטינג הכלכלי, ויש זילות של העיתונות. תראה איך ברשת ב' נותנים תוכנית ראיונות לאישה שהיא לא תורמת גדולה לתרבות הישראלית, אבל היא נשואה לשר והיא בת למשפחה של שולטים בתחום התקשורת. השיקול שלהם אינו מה הערך התרבותיחדשותי של זה, אלא באיזו מידה הנושא לא יעורר קונטרוברסיה, יספק יצרים של אנשים ויביא הרבה קהל".***לא בכל העיתונים בישראל מופיעים מדורי רכילות. בעיתונות הערביתישראלית, למשל, לא תמצאו אותם כמעט בכלל. רק לפני מספר חודשים החליט עיתון ערבי מקומי לפרסם מדור רכילות, ו הידיעה על פרסום המדור פורסמה בעצמה כאייטם רכילותי.סמיח אלקאסם, עורך השבועון "כלאלערב", מהנפוצים במגזר הערבי, אומר על התכנים החטטניים של מדורי הרכילות בעיתונות היהודית: "דברים כאלה, תסלח לי, זה לא הרמה שלנו. אני משתדל, כמה שאפשר, להישאר מעל לפני המים, לא לשקוע ברכילויות קטנות, זולות וחסרות משמעות. מה זה משנה אם זמר אחד שכב עם דוגמנית על? אני לא אוהב להיכנס למיטות של אנשים. יש עיתונות צהובה ויש עיתונות רצינית שעוסקת במסירת אינפורמציה ובהרחבת אופקים. אנחנו שייכים לסוג השני".מדורי רכילות לא מוצאים את ביתם בעיתונים צהובים. גם ב"7 ימים", למשל, יש מדור רכילות."זה חבל. זה בא כדי למשוך קוראים, זה מעין פח לצוד קוראים מכל הגוונים. אבל אני לא חושב ש'הארץ' יעשה דבר כזה. אמנם במגזר הערבי אנחנו מקבילים ברמת התפוצה והכוח שלנו ל'ידיעות אחרונות', אבל אני לא רוצה להיות 'ידיעות אחרונות'. יש לנו מוניטין של יושר, ואני לא רוצה לפגוע בו. אני לא רוצה לרדת ברמה".אם המתחרה שלך יפתח מדור כזה, גם אתה תיאלץ לפתוח כי הקוראים ירצו את זה."נכון שאנשים אוהבים את זה, לא יעזור, אבל אנחנו נמצאים בעלייה דווקא בגלל הקו שלנו, שהוא מאוד שקול ורציני. אני, למשל, גם לא נותן לפרסם מודעה של שיחות לוהטות. זה מביא כסף לעיתון, אבל זה לא מוסיף כבוד".בעולם הערבי, אגב, מדורי רכילות חיים ובועטים. אלקאסם מספר על עיתון מצרי: "אלוהים אדירים, זה כמעט כמו ה'סאן' הבריטי". אחד האייטמים הנרחבים בעיתון חולל לאחרונה מהומה גדולה במצרים, "כמעט מלחמת אזרחים", אומר אלקאסם, כשפרסם כתבה על רומן בין כומר למוסלמית.בעתיד, בעוד 20 שנה, נראה לך שהמצב בעיתונות הערבית בישראל ישתנה?"זה תלוי במצב. המצב הפוליטי היום מחייב מידה רבה של רצינות וכובד ראש. גם המצב הכלכלי אינו שפיר, וכל הדברים האלה לוחצים לכיוון של רצינות ושקיעה בהרהורים ובדאגות. אם יהיה שלום ונחזור לתיירות ולחיים רגילים, ברור שיהיה מקום להתרווחות בכורסה ולקריאה של רכילות".גם החברה היהודית נמצאת במצוקה ביטחונית וכלכלית אולי דווקא בשל כך היא בורחת לרכילות?"יש הבדל: נכון שבחברה היהודית יש מצב קשה, אבל בכל זאת יש לה הרבה ביטחון עצמי, היא לא חשה איום על קיומה ועתידה, יש לה את הצבא הכי חזק במזרח התיכון. הביטחון העצמי של הא זרח היהודי הוא הרבה יותר חזק משל הערבי. האוכלוסייה הערבית צריכה להתמודד עם סיסמאות של טרנספר נגדה. לסטודנט יהודי יש כל מיני מקורות מהמדינה כדי לסגור את החשבון שלו בסוף הסמסטר, לי יש שני בנים באוניברסיטה ואני כורע תחת הנטל, אין מי שיעזור לי. נכון שכולנו מסתכלים אם יש חפץ חשוד באוטובוס, אבל יש גם דברים שונים".לרייכר יש הסבר אחר ופחות אידאליסטי להיעדרה של הרכילות מדפי העיתונות הערבית: "בסך הכל זו חברה מאוד שמרנית. מדורי הרכילות עוסקים בדרך כלל ביחסים בין גברים לנשים, והרי שם על דברים כאלה מיד נשלפות סכינים. אם איזו עלמה ערבייה משרכת דרכיה, מיד היא נמצאת בבאר. תודה לאל שאנחנו מעט שונים". hasharon@maariv.co.il | |  | |  |
|
| | |
