ובפינת הכונפה כך הפך גיל ריבה לבלונדיני אמיתי זוהר ישראל, יואב צור 07/02/02 לו היה גיל ריבה עדיין כותב את מדורו "שליחות קטלנית", יכול להיות שהייתם קוראים אצלו אייטם שנראה בערך ככה: הזמן: יום שני, .23:00 המקום: ערוץ .10 הבלונד: גיל ריבה, סוג עדכני של לאה אתגר, עושה לעצמו אפגרייד לכיוון נטלי עטייה ומקבל תוכנית בטלוויזיה.המחשבה הראשונה שעוברת בראש אחרי צפייה ב"לימוזינה" של גיל ריבה היא "וואט דה פאק?". זה אמיתי? באמת יש חיה כזאת? אבל לטוב ולרע, ולמרות האנטגוניזם המשולב בדחף מתפרץ לאלימות אקראית שמעורר ריבה (או יותר נכון, דמותו התקשורתית), אוסף האסוציאציות הזה צריך להיזקף לזכותו."לימוזינה" היא יצור מזן שונה, חדשני, אקסטרווגנטי, כזה שלא דומה לשום דבר אחר שראיתם על המסך. שילוב של דודו טופז וז'אן פול גוטייה, שעטנז לא כשר לכל הדעות. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו, אפשר להעריץ אותו או לצחוק עליו, אבל אין דרך ביניים ואי אפשר להתעלם ממנו. ממש כמו צביקה פיק.גיל ריבה, השליח הקטלני, יצא לשטח והפך לכתבנו המשוטט לענייני רכילאות וסלבס. בתוך לימוזינה שמצוידת במושבים עטופים בעור פרה (כמו הספה שוויק לא הסכימה להכניס לביתה לא מזמן) הוא מארח את כוכבי מד ורו לדורותיו. "לימוזינה" לא מתיימרת להיות "עובדה" של עולם הזוהר. זו לא אמורה להיות תוכנית תחקירים חושפנית שתציג את העולם ואת נציגיו הבולטים במערומיו. אמנם ריבה מנסה באמצעות אירוניה להציג את הסלבריטאים כגופים ריקים מתוכן, אבל זה הכל בכאילו."לימוזינה", אם כן, היא תוכנית שכולה פסאדה מזויפת. כמוה כמו אידאל הסלבריטאות ­ ריקה מתוכן. אבל במדינה שבה האידאל הזה מהווה ערך עליון, במדינה שבה העובדה שאתה מוכר הופכת אותך לכוכב­אינסטנט במין תהליך שמזין את עצמו, במדינה שבה עצם הסלבריטאות היא שאיפה בפני עצמה ­ הפסאדה הזו היא די והותר. יותר מכך ­ "לימוזינה" נותנת סיפוק לרצון ועונה על צורך תרבותי של קהל יעד מכובד.גם ריבה עצמו משדר תדמית שהיא כולה זיוף. תדמית שהיא אמביוולנטית בערך כמו המיניות המעורפלת­עלק שלו. בדומה לאורחיו, הוא משחק את המשחק של להיות גיל ריבה. ותוכניתו, בהתאם, היא נטולת עומק ועשויה מסכת פילינג אחת גדולה שהקילוף שלה יכול להיעשות בקלות בעזרת גירוד עם ציפורן הזרת. אולם אל חשש, אף אחד לא יגרד אותה, כי המסכה הזו טובה לכולם: היא טובה לקהל, שמקבל את מנת הכוכבים היומית שלו בצורה אינטימית יותר ממה שנותן להם גיא פינס; היא טובה לכוכבים עצמם שמקבלים שירות יחצני מהמעלה הראשונה; וכמובן שהיא טובה לריבה עצמו, שלא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי להיראות נוצץ. הכוכבים, מצדם, משחקים לידיו, ונופלים לו כפרי בשל למיקסר, וכמו שהוא סייע להם להישאר בתודעה, כך הם מסייעים לו להתקבע בה.כי ריבה, בעצם, בתוך תוכו, רצה להיות בדיוק כמותם כשהוא יהיה גדול. ועם מה שנראה כמו עבר בלהקת נוער, שמתבטא בפציחה בזמרה עם אורחיו ובבילוי זמן ממושך בדיגמון פוזות מול המראה/מצלמה, מתקבל כאן אישוש נוסף לתזה של הילד שחלם להיות מפורסם כשהוא יהיה גדול.וכאן אנחנו מגיעים בעצם לאמירה האמיתית של התוכנית, אמירה שהיא אולי גם על החברה הישראלית, אבל יותר מזה היא אמירה נוקבת, שספק רב אם ריבה כלל התכוון אליה ­ עליו עצמו. בפינת הטרמפיסט של "לימוזינה", שמקבילה לפינת הכונפה ב"שליחות קטלנית", הוא מארח סלבריטי­וונאביז, אנשים שהם אינם מפורסמים בזכות עצמם, אבל כל רצונם הוא להיות כאלה.אותם אלה שרוצים להיות, משמשים מטאפורה של ריבה. והבמה שהוא נותן להם, היא אולי הכרת תודה על הבמה שניתנה לו. הוא זה שתמיד רצה להיות.עצם היותו של ריבה בטלוויזיה, באותו תהליך שמזין את עצמו, יהפוך (כבר הפך) אותו לכוכב­אינסטנט, לסלבריטאי­על, מבלי שלמעשה עשה משהו שיצדיק את זה. וכך, בתוכניתו הפך את עצמו ריבה לכונפה של המדינה. כרגע, למרות שעוד רואים לו את השורשים השחורים, לא נראה שמישהו יוכל לעצור את גיל ריבה בדרך לבלונד הנכסף. לא ירחק היום שבו, מפאת הצפיפות, יצטרך האגו שלו לשייט בלימוזינה נפרדת.אין כל זאת בכדי לקטול את "לימוזינה". להפך. כשם שנאמר בהתחלה, מדובר במשהו שטרם נראה כמותו, ולו רק בשל העובדה הזו הוא ראוי להיות משודר. זהו לייט­נייט לגיטימי בהחלט, סהרורי וחצוף בדיוק כפי שלייט­נייט צריך להיות. מעבר לזה ­ זו תוכנית שיש לה דרישה מצד גרעין של קהל יעד מאוד יציב.אין ספק, "לימוזינה" נמצאת על הכביש המהיר להפוך לתוכנית הקאלט הראשונה של ערוץ .10 הישג לא מבוטל בפני עצמו."לימוזינה", ערוץ ,10 שני, 23:00זוהר ישראל הוא עורך מדור "תאתרבות" ב"זמן השרון" בחור בשיער סגול / יואב צור לפני כשש שנים, כשערכתי את "על השרון" (פעם הוא היה העיתון המוביל באזור), נכנס למשרדי בחור עם שיער סגול. "אני רוצה לפרסם את השירים שלי, כל שבוע, בעיתון", הוא אמר לי. הסתכלתי עליו בתימהון והסברתי לו ששירים, מיוחדים ככל שיהיו, אין מקומם במקומון. הבחור הצעיר המשיך היישר למשרדי "צומת השרון", שם הוא פגש בעורך דאז, שחר אלתרמן, וגם לו הוא הציע את שירותי המשובררות שלו. גם אלתרמן דחה את ההצעה הלירית, אבל הציע לסגול השיער לכתוב דווקא במדור הרכילות. "בדיוק עזבה הכתבת הקודמת שלנו, תנסה". כך, בעצם, התחילה הקריירה העיתונאית של גיל ריבה האחד והיחיד שנמשכה למוסף "7 ימים" והסתיימה במסיבת ענק בפורום. אני רשמתי לעצמי פספוס ענק.שלא יעבדו עליכם בעיניים, כמו שאומר נחמיה שטרסלר, כולם אוהבים רכילות. מה זה אוהבים ­ מתים. הבעיה היא לא אצל הקוראים, הבעיה היא אצל הכותבים. עובדה: עד היום לא הצליח אף אחד להיכנס לכפכפיו הגדולים של גיל ריבה. למדורי הרכילות יש את כל הנתונים לרייטינג שיא. קטעים קצרים, לא צריך להקדיש להם יותר מדיי זמן. יש תמונות של חתיכות חשופות (לאחרונה נוספו פה ושם גם חתיכים) ו הזדמנות נדירה למיני טלנובלה מחיי המפורסמים.עובדה שהמודעות הכי נמכרות והכי יקרות נמצאות לצד מדורי הרכילות. הנה, מה שנותר מעיתון חדשות ז"ל, שלפרקים היה עיתון פשוט מצוין, הוא מדור הרכילות שלו, "ציפורה", שנדד ל"העיר". רק מה, קשה לחדש כאן כי כל החידושים כבר מוצו. ריבה, שהוסיף לרכילות רשעות ואומץ אין סופי, קבע שיא חדש. עכשיו קשה עד בלתי אפשרי לשבור אותו. יכול להיות שסיום העידן שלו הוא סיום עידן הרכילות הארצית. במקומונים, בעיקר אצלנו בארץ, כשכולם מכירים את כולם, הרכילות, לפחות לדעתי, תמשיך לפרוח. אני מקווה שזו תהיה רכילות ידידותית. יכול להיות שלזו עם הרשעות יש יותר ביקוש, אבל אין שום הצדקה לפגוע במישהו רק בגלל שהוא הלך בלבוש מרושל למכולת, או שהוא אמר משהו למישהו וחשב שאף אחד לא שומע אותו. בעבר היו פה ושם מחשבות לוותר לחלוטין על הרכילות. המחשבות האלו עולות במחזוריות קבועה. בקיצור, כולם נהנים לומר שהם שונאים רכילות, אבל הרבה יותר הם אוהבים לקרוא אותה.יואב צור הוא העורך הראשי של מקומוני "זמן תקשורת"