המדינה צוהבת אומרים שהיה פה שמח. פיסות רכילות היסטוריות מיכל כהן, פרופ' מיכאל הרסגור 07/02/02 * צעקות רמות שמעו השכנים מכיוון ביתם של הזמר­מלחין מתי כספי ואשתו רחל. "היית צריך לקנות את השמפו לשיער פגום, לא את השמפו הרגיל", נשמע מכיוון הבית. כעבור שעה יצאו השניים, למרות הצעקות, חפופים ("עירוניקו", "העיר", 86').* ערב צאתו לארצות הברית ככתב הטלוויזיה בוושינגטון, ערך חיים יבין מסיבת פרידה בבית חברים בעין כרם. כל זוג שנענה התבקש לשלם 15 לירות כדמי כניסה ("מלחשים ש...", "לאשה", 71').* הזמר חיים צינוביץ' באיחולים לשנה החדשה: "מי שמגיע לו להצליח ­ שיצליח ויהיה מאושר, ומי שלא מגיע לו להצליח ­ שיתחתן עם איגי וקסמן" ("ציפורה", "העיר", 94').* בחזרות למחזמר גבירתי הנאווה הודיעה ריטה שהיא מסרבת לקבל צביטה בישבן מאריק לביא, המופיע כאביה. בקשתה כובדה ("מלחשים ש...", "לאשה", 86').* השעה: שתיים בלילה. היום: יום שישי שעבר. המקום: שירותים ציבוריים באחד המועדונים הדרומיים בתל אביב. מאחורי אחת הדלתות הסגורות בוקעת שירת בלהות בקול גברי. השיר "כאן" של אורנה ומשה דץ, נסיכי הרוקנ'רול. הגרסה קצבית מדיי. מי זה יכול להיות בשעה כזאת? זה לא אורנה ובטח לא מש ה. אז מחכים בחוץ. אחרי פעם שישית של "סוף סוף לנדודיי" יוצא בחוץ יגאל רביד האירוויזיוניסט. א­לוהים! ("שליחות קטלנית", "7 ימים", 99').* כשתת­אלוף רפאל (רפול) איתן קופץ לביתו במושב תל עדשים, כדי לבקר את האישה מרים וילדיו, הוא נכנס למיטתו לבוש במדיו, כדי לחסוך זמן ("מלחשים ש...", "לאשה", 68').* השחקנית גילה אלמגור נראתה השבוע כשהיא לובשת חולצת טריקו שחורה ועליה באנגלית הכתובת הפמיניסטית: "הגוף שלי שייך לי". מתחת למילים נאמר באותיות קטנות יותר "אבל אני מוכנה להתחלק" ("אנשים", "העולם הזה", 64').* פולה בן­גוריון נעדרה מתחרות מלכת המטבח, למרות שפרסה חסות על התוכנית. "כשבן­גוריון שוכב מצונן, אני לא יוצאת מהבית", הסבירה ("מלחשים ש...", "לאשה", 63').* אריאל זילבר מצוי בעיצומו של סכסוך שכנים עמוק. הסיבה למריבה הוא תרנגול קולני שמנעים לשכנים בשינקין את שנתם בשעות לא הגיוניות בלילה ("עירוניקו", "העיר", 85').* בעל חנות ספרים בתל אביב לא ידע שהספר "דרכים לוהטות" מכיל פרקים סנסציונים על חיי האהבה של אישיות ציבורית (משה דיין). כשנכנסה רות דיין לחנות, שאל אותה בתמימות: אולי את מעוניינת לקנות את הספר החדש על בעלך? ("מלחשים ש...", "לאשה", 63').* כששר החוץ אבא אבן מחליט לנהוג בשעת לילה מאוחרת, שומריו מזעיקים את נהגו הנוסע אחריו במרחק בטוח. הם לא סומכים על כושר הנהיגה של הבוס ("מלחשים ש...", "לאשה", 69').* השחקנית הוותיקה אילנה רובינא והשחקן הצעיר שלמה ניצן סועדים באותה מסעדה. רובינא, שלא אוהבת את השערות הארוכות והמתולתלות שלו, השאירה לו אצל המלצרית מעטפה ובה מסרק ("מלחשים ש...", "לאשה", 71').* נערת הזוהר פנינה רוזנבלום משתתפת בהצגה בשם "מי מפחד מפנינה רוזנבלום". לפני שבחרו בשם זה הציע הבדרן גדי יגיל לקרוא למופע "אני יוצאת עם שדיי לדרך" ("אנשים", "העולם הזה", 80').* ללילי שרון דירה שכורה בתל אביב. כאשר בעלה אריק מטלפן משם, הוא מודיע: "אני מדבר עכשיו מהטלפון של לילי" ("מלחשים ש...", "לאשה", 91').* בנו של הרב הראשי עובדיה יוסף התחתן בשבוע שעבר. בעת החופה התלהב החתן דוד, וכאשר שבר את הכוס בעוצמה חדרו כמה שברי זכוכית לסוליית נעלו החדשה. הרב בצלאל ז'ולטי, שערך את החופה, מיהר לסיים את הטקס והחתן נלקח לחדר צדדי, שם נחבש ("אנשים", "העולם הזה", 82').* שולמית אלוני הגיעה בחמישי לפני שבוע לחדר הכושר שלה בכפר שמריהו ושמעה שברקע יש קצת מוזיקה, אז היא שאגה "בבקשההה להחליףףף את המוזיקההה הרועשתתת". החלישו לה. בעוד הגב' אלוני היקרה שורפת קלוריות על ההליכון, היא מחליטה שפתאום היא כן רוצה מוזיקה אבל לא את זאת. "שימו את קול המוזיקה, שימו לי מוזיקה קלאסית, הפופ הזה כואב בראש". אז הסבירו לה שלמרות שהיא הכי חשובה זה חדר כושר וכולם פה רוצים פופ, זאת אומרת גלגל"צ. הלו?! ("שליחות קטלנית", "7 ימים", 99').* ישב יצחק קלפטר בזיגל והרהר אל מול כוסו. נכנסה עם החברים שלה נועה תשבי, שלאחרונה נראית כמו מי שיש לה מצב רוח טוב במיוחד, ושילחה מכיוונה צחוקים רועמים לכיוונו של הזמר. קלפטר הבין מיד מי נגד מי. כשתשבי סיימה לבלות, הוא יצא איתה החוצה והעביר איתה איזו שיחה. שעה אחר כך נכנס שוטר לפאב והודיע לקלפטר שהוא צריך לסור לתחנת המשטרה הקרובה כי תשבי התלוננה שקלפטר התקיף אותה. קלפטר ניגש לתחנת המשטרה הסמוכה עם עדים וגילה שאיכשהו השוטר טעה ותשבי לא באמת התלוננה אבל תיזוז היה. קלפטר: "הבחורה אולי כוכבת אבל היא טופלת עליי אשמת שווא. בכלל לא דיברתי איתה. השוטר אמר לי לגשת לתחנת המשטרה כי היא טוענת שהצקתי לה. כשבאתי, אמרו לי שאם יצטרכו אותי הם יקראו לי. היא פשוט הטרידה אותי ומנסה לעשות תרגיל של יחסי ציבור על הגב שלי כי אני אדם מוכר. מי זאת בכלל, איפה היא משחקת?" ("ציפורה", "העיר", 97').* לאורה נמיר, אשת ראש העיר, לא נתנו להיכנס לבריכה של הילטון בטענה שהישראלים אינם רצויים, אלא אם כן הם נוקבים בשם ממליץ מאורחי המלון ("מלחשים ש...", "לאשה", 66').* צביקה פיק ביקש לעשות את מה שהוא הכי טוב בו מכולם: קאמבק. פיק התקשר באמצעות חבר למאמן הפועל ירושלים בכדורגל, יוסי מזרחי, ומסר שהוא ממש מעוניין לקחת חלק באימוני הקבוצה, אז הסבירו לו בנימוס שלא ("שליחות קטלנית", "7 ימים", 98').* המיליונר היהודי­בריטי הקשיש סר צ'רלס קלור נראה משועמם במסיבה של הבנק לייצוא. הוא עמד בפינה ושאל "למה אין כאן בחורות?" ("מלחשים ש...", "לאשה", 65').* שדרן הרדיו יורם ארבל מסתובב עם אקדח לאחר שמטלפן אלמוני הודיע לו שהוא עומד לחסל אותו ("מלחשים ש...", "לאשה", 70') .* לשרגא מילשטיין, ראש מועצת כפר שמריהו (פרבר תל אביבי צנוע), נוהג: הוא שולח עציץ ברכה לכל תושב חדש. האחרון שזכה לכבוד הזה הוא פרופסור יאן דובליגנו, השגריר הפולני החדש בארץ. השגריר הפגין נימוסים פולניים, הרים את הטלפון ואמר למילשטיין "ז'אן קויה" נרגש. מילשטיין, פולני מבטן ומלידה, השיב נמרצות "דובצ'ה דובצ'ה" ("אנשים", "העולם הזה", 90').* באחד הערבים הגיעו אביב גפן ואשתו אילנה למיון של בית החולים "מאיר" בכפר סבא. הסיבה: אביב נחתך בידו מזכוכית. הבעיה: האחות כלל לא זיהתה את האליל, וכדי להוסיף לעלבון היא פנתה לאילנה ושאלה: "מה קרה לילד?" ("מלחשים ש...", "לאשה", 98').* שרת החוץ לשעבר, גולדה מאיר, נראית מקושטת במחרוזת קוראלים. את המחרוזת שלחה לה מעריצה אפריקאית שאף קראה לבתה גולדה מאיר ("מלחשים ש...", "לאשה", 66').* ואם הייתה דרושה עוד הוכחה שכל מה שסנדי בר קשורה בו מגלגל שערוריות: בקשת התקבלה השבוע תלונה מאת אקי אבני באמצעות עורך דינו רון מיור. אבני השתומם איך קרה שאף אחד לא ביקש ממנו אישור להשתמש בפזמון לסנדי שביצע ב"גריז", שמלווה עכשיו את הפרומו של "כסף קטלני". קשת, בתגובה, טענו שאולי יש דמיון מסוים, אבל בכל זאת ­ ג'ון טרבולטה הוא ששר. אבני לא השתכנע, וביקש לראות את הסליל שממנו נגזר הביצוע של טרבולטה, כי הדמיון מן הסתם מבלבל אבל הוא משוכנע שהוא שומע את עצמו ("ציפורה", "העיר", 96').* האלוף רחבעם (גנדי) זאבי הגיע לישיבה וגילה כי רכב בלתי מזוהה חונה במקום המיועד לו. גנדי הכועס לא חשב פעמיים, והוציא את האוויר מאחד הגלגלים. מאוחר יותר התברר שהייתה זו מכוניתו של מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרון ("מלחשים ש...", "לאשה", 71').* לאחר הבכורה של המחזמר קזבלן הלכו השחקנים לחגוג במועדון של יואל דן. בשתיים לפנות בוקר הביא הסופר יגאל מוסינזון את הביקורת של חיים גמזו. כוכב המחזמר יהורם גאון הגיב בניפוץ כוס משקה על רחבת הריקודים ("מלחשים ש...", "לאשה", 67').* יגאל בשן ומיקה מרידור מבלים ירח דבש בלונדון חודש לפני נישואיהם! ("מלחשים ש...", "לאשה", 72').* פגישה בהחלט חיובית התקיימה השבוע בין ביבי נתניהו למדגם אנשי תרבות בולטים. האווירה הטובה לא נהרסה גם כשאורנה בן דור הרגישה צורך לברר אצל ביבי מהו הסרט היש ראלי האחרון שהוא ראה. ביבי שלח מבט מופתע כאומר "הו, הותקלתי", התאמץ וענה "אסקימו לימון, כשהייתי בחו"ל". מישהו חייב לגלות לו שיודל'ה הוא כבר מזמן גיבור תרבות בעיקר במחוזות אר.טי.אל ("ציפורה", "העיר", 97').* אלכס אנסקי קבע סטנדרטים חדשים בביקורת תאטרון. בצאתו מהצגת המחזמר קברט בה מופיעות רקדניות בבגדי מינימום הודיע: "זו הפעם הראשונה שעומד לי בתאטרון!" ("מלחשים ש...", "לאשה", 89').* הבמאי יואל זילברג יצא יחד עם צוות של שחקנים ישראלים לגרמניה, כדי למצוא אתרים לצילומי סרטו הבא. החקיין מוטי גלעדי, שישתתף גם הוא בסרט, בא לנמל התעופה ולא שמע את הודעת הרמקול הקוראת לנוסעים לעלות על המטוס. לפתע הבחין כי איש מנוסעי טיסתו אינו נמצא בסביבה. הוא רץ למסלול ההמראה. הפסנתרן ננסי ברנדס שהיה במטוס הבחין לפתע במוטי הרץ לעברם וקרא לטייס: עצור, עצור! המטוס לא עצר. מוטי חזר לביתו והמריא לגרמניה למחרת ("אנשים", "העולם הזה", 64').* רפי רשף צילם את הפיילוט שלו וזימן ספיישל גסט, נורית גלרון, לראיון משותף ראשון. הפיילוט כנראה יתויג כאקספרימנט וייגנז, אבל שתי הדקות הראשונות והא חרונות שלו שוות לפחות תיעוד עיתונאי. בפתיחה רשף פונה לגלרון ואומר לה "נורית גלרון, את ואני כבר ידענו רגעים אינטימיים יותר". גלרון, בתגובה, נשנקת ומסרבת לענות על השאלה הבאה בפרינציפ. לקראת הסוף רשף מחליט להפגין אובייקטיביות והעיר לגלרון שבתחילת דרכה, כשהופיעה במועדונים, היא לא הצליחה במיוחד. אז גלרון עונה שהקהל אשם. רשף הסכים ("ציפורה", "העיר", 96').* יש הטוענים כי החתול השחור שעבר בין לוי אשכול לפנחס ספיר מקורו במרים אשכול. כשאשכול היה אלמן, ספיר היה קופץ אליו ביום ובלילה. מרים הטילה וטו על הביקורים וכשספיר היה מצלצל אמרה לו: "אשכול מתגלח, נא לצלצל בעוד שעה" ("מלחשים ש...", "לאשה", 65').* העילה החוקית לביטול נישואיה של עליזה גור, מלכת היופי, לבעלה סאבי סגל, כפי שנוסח בהסכם הגירושין: הנישואים לא הגיעו לכלל מימוש ("מלחשים ש...", "לאשה", 64').* ברביעי האחרון קם קפיטן בישראל דורון ג'מצ'י והחליט שאמנם הוא כבר משך איזושהי תשומת לב ציבורית והוא לפעמים מתארח בתוכניות רדיו וטלוויזיה, אבל הוא ידבר עם התקשורת רק כשבא לו. אז הוא הגיש תלונה במשטרת תל אביב נגד כת ב הרכילות של המקומון באזור מגוריו וכתב בדף התלונה שהכתב מתקשר לביתו כדי לבקש תגובות על אייטמים במדורי רכילות ומטריד אותו ואת בני משפחתו. במשטרה שמחו מאוד לעזור וכבר למחרת זימנו את הכתב גיל ריבה מ"צומת השרון" לחקירה. כשהגיע, אמרו לו לחתום על ערבות עצמית בסך אלפיים שקל, להצהיר שהוא לא יתקשר לג'מצ'י אף פעם לעולם ולחתום על זה. ריבה אמר שהוא לא יכול לחתום על דבר כזה כי אם מחר הוא ירצה לפרסם משהו על ג'מצ'י הוא יצטרך לקבל תגובה. אז נתנו לו להבין שזה מוזר, התקשרו לראש אגף חקירות והאריכו את החקירה. אז ציפורה בדקה מה כל­כך הרגיז את ג'מצ'י: ב­16.8 כתבו על ג'מצ'י במקומון שהוא הגיע למסעדה וביקש הנחה של 50 אחוז בטענה שהוא איש מכבי תל אביב, אחר כך כתבו עליו שהוא הגיע לערב התרמה להקמת כפר גמילה לסמים ולא תרם כלום, ואחר כך הכתב התקשר לשאול למה ג'מצ'י לא מאחל לו שנה טובה. אז ג'מצ'י התייעץ עם אחותו עורכת הדין והחליט להתלונן ("ציפורה", "העיר", 96'). "ציפורה", למען ההיסטוריה /פרופ' מיכאל הרסגור נגר קשור לעץ. הוא מושך ממנו את מחייתו. זהו הדין בנוגע לקשר בין פסל לשיש. ההיסטוריון לא חי כולו מן הרכילות, אבל זהו חומר גלם חשוב עבורו.יכול להיות שהשורש ר.כ.ל מקורב למושג "רוכל". רוכל שהיה עובר ממקום למקום לא רק מכר את מרכולתו, הוא גם סיפר במקום אחד מה שראה במקום שני. בחברות שמרניות וסגורות, זאת הייתה שערורייה. אצל הנביא יחזקאל אנו מוצאים "אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם" (כ"ב, ט'). מן המושג זרות עברנו כאן למושג הרוע.גם אצל יהודי ימי הביניים לרכילות קונוטציה שלילית. רבי שלמה יצחקי, רש"י (1105­1040), בפירושיו על מסכת עבודה זרה, כותב: "רכיל ובליעל מכיר בחברו וירא מפניו", כי ריכל על חשבונו.המשורר עמנואל הרומי (1328­1260) כותב ב"מחברות" שלו: "ומי שיאמין אל הרכילאים מסביב, לא יישאר לו אוהב חביב". לעמנואל המסכן היה צורך להתחבב על פטרונים עשירים, ומתחריו היו רבים... אגב, אצל המשוררים העבריים, עד ביאליק, הולכי הרכיל הם גברים והרכילות היא חטא גברי. רק בסוף המאה ה­20 הכתיר עיתון עברי אחד ממדוריו הקבועים בשם "רחל המרחלת".בתרבות הצרפתית, לעומת זאת, עם הנטייה הידועה שלה אל המין היפה, הרכילות היא ממלכת הנשים. כמה מושגים מכסים בשפה הנהדרת זאת את ההתנהגות בה אנו עוסקים. במאה ה­19 הופיעה בהקשר זה מילה אשר גם לקורא הישראלי לא תסתיר כמעט שום דבר ­ NACNAC ­ הריקוד החושפני הידוע.בצרפתית קלאסית רכילות נקראת ECOMMERAGE, כמו המילה COMMERE ­ סנדקית העוסקת בהטבלת התינוקות. הסנדקיות הלכו מטבילה לטבילה וסקרו בקולי קולות את המתרחש ­ מין עיתון קולני של שערוריות המחוז. ספרות שוליים שלמה התפתחה בצלן של הסנדקיות. במאה ה­,20 בקרב הצעירים הצרפתיים (והעולם התחתון) התעשרו המושגים המציינים את הרכילות. הופיעו ביטויים כגון טחנת קמח בעלת לשון, אמרו על המרכלת שקיבלה זריקה עם מחט מורעלת, שהיא מחט חלודה של פטיפון, או ברז של חומצה גופריתית, לשון נפוחה המתבוססת בבוץ ­ ביטויים רבי עוצמה וציוריים.באנגלית המילה GOSSIP ­ רכילות ­ באה מ"קרוב משפחה טוב" GOOD SIBLING. כנראה שבאנגליה הקרה קרובי משפחה ידעו לרכל בחמימות.מבחינה היסטורית, הרכילות המסוכנת היא זאת של בר מינן או של אדם המעמיד פנים שאויביו כבר התפגרו. מפורסם בהקשר זה הוא גדול המשוררים האיטלקים, דאנט ה אליגיירי, שחלקה הראשון של יצירתו העיקרית נקרא "התופת" או "הגיהינום". לאחר שהמשורר הוגלה מעירו פיזה, וטען שאינו יודע מי חי או מת בה, הוא הכניס בספרו את כל אויביו לגיהינום. כאשר נערכו הקראות פומביות של היצירה, גילו אזרחים נזעמים שהמשורר הגולה הניח שהם מתים, נפשם כבר בגיהינום, והשטן ושדיו מענים אותם בברזל מלובן ובאש. אנשים אלה כונו "שוכני התופת", ורכילות זאת מורגשת עד היום, 681 שנים אחרי מותו של המרכל הגאוני.הדוכס הצרפתי מבית סאן סימון (1755­1675) שנא כמעט כל מי שבא עמו במגע, כתוצאה מתסביך נחיתות ­ במקום לזכות בתואר דוכס באיזה קרב מפואר, הוא זכה בו מפני שאביו לימד את המלך לקפוץ מישבנו של סוס אחד אל גבו של סוס אחר. "זיכרונותיו" של איש זה הם האוסף המושלם ביותר של רכילות ארסית, הנקראת בעונג רב.אדם שהיה שר חוץ לא חיבב את אלה שסילקו אותו ממשרה נעימה זאת, והילך אימים עליהם בהבטיחו שיחשוף את פרצופם בספר שנקרא "זיכרונות מעבר לקבר". הכוונה לתת­הרוזן של בית שאטובריאן (1848­1786). בזיכרונותיו, שהתפרסמו לאחר מותו, הוא מחסל חשבונות עם כל יריביו, בצורה שהשאירה אותם נכים מול החוק רים עד עצם היום הזה.למרות שירותיו של הנסיך פון ביסמארק לגרמניה, הקיסר הצעיר החדש וילהלם השני פיטר אותו ב­.1890 המדינאי הזקן נטש את משרדו בצורה מכובדת, אבל הוא גם כתב זיכרונות. מי שיודע לקרוא בספר שלו, מגלה שהמחבר חושב שהקיסר הצעיר הוא אידיוט, מעט בלתי שפוי, ושהוא יביא אסון למדינה. נאמני הקיסר זעקו שזאת השמצה ושהמדינאי הזקן הוא הולך רכיל סנילי, אבל "הולך הרכיל הסנילי" צדק, והקיסר הצעיר הביא להתמוטטות האימפריה. רכילות יכולה להיות גם אמת.כאשר הייתי בליסבון וכתבתי את ספרי על פורטוגל במאה ה­,20 נעזרתי מאוד בראש הקהילה היהודית במקום, פרופ' משה אזאלאק. הוא אמר לי: "ההיסטוריה היא רכילות דו­צדדית. בחר נא את שביל הפלדה ביניהן". הייתי מאוד אסיר תודה ושאלתיו למה הוא לא כותב את זיכרונותיו. "מה איתך?!", קרא בהפתעה, "במקרה שאפרסם אותם מחצית ליסבון תרצח את המחצית השנייה".הרכילות היא אמנות גדולה, אבל גם סכנותיה גדולות.פרופ' הרסגור הוא היסטוריון ובעל המדור "החילוני האחרון" ב"זמן השרון"hasharon@maariv.co.il