המוצצת הכי טובה בעולם ספרה של קתרין מילה, בו חשפה את תולדות חיי המין שלה, הוא הספר השערורייתי ביותר שראתה פריז מאז "המין השני" של סימון דה- בובואר מנחם בן 07/02/02 תמיד טענתי שיש שני סוגי נשים: אלה שיודעות למצוץ ואלה שלא יודעות למצוץ (אבל יכולות עדיין להיות כמובן זיונים נפלאים). קתרין מילה, שהאוטוביוגרפיה המינית שלה "חיי המין של קתרין מ." הופיעה בעברית בשבוע שעבר (לאחר פריוויו מוקדם ומפואר שערכה לה אריאנה מלמד עוד לפני הופעת הספר), שייכת לסוג הראשון. אבל אין מדובר כמובן רק במציצות אלא במגוון נרחב ביותר של התנסויות מיניות, שהתרחשו בעיקרן בשנות ה­60 וה­70.קתרין מילה היא אשה בת ,54 מנהלת כתב­עת לענייני אמנות בפריז, שהוציאה כמה ספרים בתחום זה ואף אצרה פעמיים את האגף הצרפתי בביאנלה. כלומר, דמות בעלת נוכחות מרכזית בחיי האמנות בצרפת. והנה, ברגע מסוים החליטה, בעידודו של בעלה שגם צילם אותה בעירום, להוציא ספר מסוג אחר, ובו הסיפורים המיניים האינסופיים שעברה בחייה הנימפומניים, ובהם בין השאר אורגיות רבות משתתפים, זיונים בכל התנוחות האפשריות ובכל החורים האפשריים, כולל זיונים משולשים ומרובעים כשכמה גברים מזיינים אותה בו זמנית בכוס, בתחת ובפה, והיא עוד מאוננת לבעלי זיינים אחרים באצבעותיה הפנויות.הנה, למשל, קטע מתוך סצנה שהתרחשה בסאונ ה כלשהי בכיכר קלישי: "כשאני מבלה כמעט את כל הערב על קצה כורסה גדולה, כשבמרכז החדר ניצבת מיטה עצומת ממדים. ראשי היה בגובה האיברים החשופים, כך שיכולתי למצוץ ולפמפם בזמן שידי המונחות על המשענות שפשפו שני איברי מין נוספים בעת ובעונה אחת. רגלי היו מוגבהות מאוד, ואלה שהיו מרוגשים דיים יכלו לגמור בתוך הכוס שלי בזה אחר זה".ויש גם קצת קטעים לסביים והרבה מאוד תובנות מיניות, שיכולות בהחלט להחכים אותנו כמו גם לחרמן אותנו. כן, לעומת קתרין מילה נשמעים חיי המין הפרועים כביכול שמתאר יהונתן גפן בספרו האחרון כמסיבת גן לילדים בעלי מעצורים.להלן עוד כמה קטעים מתוך ספרה, ואני חייב להדגיש שאין מדובר בקטעים יוצאי דופן ששלפתי מתוך רצף אפור יותר. אין שום שטח אפור בספר הזה. כולו קטעים. כל עמוד בו וכל פיסקה. ובכל זאת, כמה ציטטות שייתנו לנו מושג על רוחב ההתנסות שקתרין מתארת.הנה, למשל, בעניין המציצות. לא רק שקתרין מוצצת נפלא, היא גם מתפארת בכך, ומסבירה את הטכניקה הנפשית והמעשית הכרוכה בכישרון זה: "אני אוהבת מאוד למצוץ את איבר המין הגברי. רכשתי את המיומנות הזאת כמעט באותה עת שבה למדתי לכוון את הבליטה התפוחה לעבר הכניסה השנייה, המנהרה... קשה להסביר כישרון זה כי מעבר לשרידים כלשהם של השלב האוראלי... יש בכך גם מין הזדהות מטושטשת עם האיבר הנדון. מסע הגילוי שמתבצע בעת ובעונה אחת על ידי קצות האצבעות והלשון מעניק לעוסקים בדבר ידע על אודות פרטי­הפרטים של פני השטח, כמו גם על תגובותיו הזעירות שבזעירות של האיבר, ידע שעולה כנראה על זה שמצוי ברשותו של בעל האיבר עצמו. התוצאה היא תחושת שליטה שאי­אפשר להביעה במילים: רטט קטנטן בקצה הלשון ומיד נפרץ סכר של תגובות שאינן ניתנות למדידה. לכך יש להוסיף את העובדה שכאשר עושים את זה בפה נהנים מתחושה טובה יותר של התמלאות יחסית לתחושה שחווים מפעילות דומה בנרתיק. התחושה בנרתיק מפוזרת, מקרינה, ולזה שממלא אותו יש תחושה של התמוססות בתוכו, ואילו במגעים הרכים של הפין מחוץ לשפתיים ובתוכן, על הלשון והחיך עד לגרון, אפשר להבחין היטב, וזאת בלי להזכיר את העובדה שבשלב הסופי אפשר גם לטעום את הזרע". טעימת הזרע היא כנראה הפרס הסופי של המוצצת על פי קתרין מילה, שמציינת כי מציצה פירושה "הסבת עונג לאחר והתענגות עצמית באותה מידה".ההתענגות העצמית הזאת ה יא כנראה הסוד הנפשי של המוצצות הטובות. הן נהנות מזה לא פחות מהגבר. ובהמשך אכן מספרת קתרין מילה איך מתרחשים רטטים וכיווצי עונג בתוך הכוס שלה תוך כדי פעולת המציצה. והיא תוהה על סודו של הקשר בין הפה שלה לכוס שלה בהקשר זה: "ההעתקה מהפתח העליון אל הפתח התחתון מסתורית בעיני. כיצד ייתכן שאפשר לחוש את אפקט המציצה בצידו האחר של הגוף? שהידוק השפתיים מסביב לפין גורם גם היווצרות של מעין צימוד נוקשה בצורה יוצאת דופן בכניסה לנרתיק? כאשר המציצה מתבצעת היטב, כשאינני לחוצה בזמן ומתמקמת בנוחות, שולטת בקצב, אז אני חשה שממקום כלשהו מחוצה לי מגיעה תחושה שופעת של דחיפות שמרכזת אנרגיה שרירית עצומה שם, באותו מקום שאינני יודעת כיצד הוא נראה בדיוק, על סף התהום שנפערת בי ללא גבולות... אפשר להבין למה ואיך זה קורה כאשר מחשלים את הטבעת באמצעות נגיעה בדגדגן הסמוך. אבל כאשר זה מגיע מהכלי האוראלי!". כל העניין נשמע בשלב זה כמעט מיסטי.אבל אז פונה קתרין מילה לפרטים המעשיים ממש: "תחילה אני רואה את השלבים שעל פיהם אני מסדירה את נשימתי: הנרתיק הגמיש שיוצרות ידי, שפתי המשורבבות מעל לשיניים כדי שלא לפצוע, לש וני השלוחה כדי ללקק את האיבר בהתקרבו...", והתיאור המדויק נמשך עוד ועוד, בקפדנות תיאורית שאין למעלה ממנה. אין פלא שקתרין מילה שמעה מהרבה גברים שהיא "המוצצת הטובה בעולם" (אף על פי שאני אישית הכרתי מישהי לא פחות טובה, לדעתי. ואולי יותר מאחת).או קטעים אחרים, בסוגיות זין נימול, ערל ובכלל, שאותם מלווה קתרין מילה בהגיגים על טבעה המיני: "הבנתי מיד, אם כי בצורה מבולבלת מעט, שאינני משתייכת לזן הנשים המפתות, ולפיכך מקומי בעולם איננו בין אותן נשים שמקומן מול הגברים, אלא בין אלה שלצידם. במילים פשוטות, דבר לא מנע ממני להתנסות מחדש בשאיבת רוק שטעמו תמיד שונה, בנטילה בין כפות הידיים בלי לראות איבר שהוא תמיד בלתי צפוי. לקלוד היה זין קטן, ישר עם פרופורציות טובות, והמשגלים הראשונים איתו הותירו אותי בתחושה של טמטום וקהות חושים, שכאילו הקשתה ואטמה אותי. כאשר החל אנדרה לפתוח את רוכסן מכנסיו כשהוא ניצב מעל לראשי הופתעתי לגלות איבר קטן יותר וגמיש יותר, וגם כי בניגוד לקלוד, הוא לא נימול. זין קטום שמיישיר אליך מבט מרגש בשל מראהו המזכיר עמוד אבן חלק, ואילו עורלה שמשפשפים קדימה ואחורה ואשר חושפ ת את האיבר כמו בועה גדולה, שבוקעת מעל פני מי סבון, מעוררת חושניות מעודנת יותר וגמישותה מתפרצת בגלים עד לפתח גופה של בת הזוג. הזין של רינגו היה מאותה משפחה כמו זה של קלוד, וזה של הנער הביישן דמה לזה של אנדרה; זה של הסטודנט השתייך לקטגוריה שהכרתי רק מאוחר יותר, אלה שאמנם אינם עבים במיוחד, אבל אולי בשל מעטפת עור עבה יותר מעניקים תחושת מוצקות ביד. למדתי שכל איבר מין מזמין ממני תנועות אחרות והתנהגות שונה".ב"גארדיין" נטען כי מאז השתמשה סימון דה בובואר בשם המפורש "דגדגן" בספרה "המין השני", שהופיע ב­1949, לא רעשה פריז כפי שרעשה למקרא ספרה של אוצרת האמנות, שהופיע לראשונה ב­2001. וכשקוראים את הספר המשעשע והמחרמן הזה, פורנוגרפיה טהורה, מפורטת ונטולת רגשי אשמה ספרותיים, מבינים למה.נצטט אולי עוד כמה אמירות חפוזות, כדי להדביק את הקורא בשעשוע: "אני זוכרת בעונג גוף אחד עצבני ביותר שהזרג הדק שלו ננעץ בתחת המוגבה שלי כמו ממרחק, בלי שנוצר מגע עם שום חלק אחר של גופי למעט ירכי שאותן אחז בידיו". או: "יד אחת שפשפה בתנועה סיבובית את החלק הגלוי של ערוותי, אחרת רפרפה על אזור החזה או גירתה את הפטמות... הליטופים עינגו אותי יותר מאשר החדירות, ובייחוד אלה של הזרגים שטיילו על פני או הביצים שהתחככו בשדי. אהבתי מאוד לצוד את אחת הביצים בפי בעת שחלפה על פני, להעביר את שפתי מעליה קדימה ואחורה בעת שאחרת מגיעה מן העבר השני, נוגעת בצווארי המתוח ולסובב את הראש כדי לתפוס את זו החדשה...".וכן, אם מישהו עוד מתעניין בפרטים רוחניים שוליים בהחלט לפורנוגרפיה הזאת, אז קתרין מילה לא מאמינה באלוהים: "אינני יכולה עוד להעמיד פנים שאני מאמינה באלוהים באמת ובתמים. ייתכן מאוד שהאמונה נטשה אותי לאחר שהתחלתי לקיים יחסי מין". כלומר, אין מדובר כאן בקדשה, אם במקרה טעיתם לחשוב בכיוון הזה, אלא בסתם מישהי שאוהבת זיונים וזיינים מכל הסוגים האפשריים, ולא רואה סיבה להגביל את עצמה.מה עוד שלפעמים עוד מוכנים לשלם לה בעבור מה שהיא הכי אוהבת בעולם. כך, למשל, היא מספרת כמה בריאות שיניה היום, לאחר טיפול מסור ביותר של רופא השיניים, שלא גבה ממנה מעולם תשלום, אבל הקפיד לזיין אותה בחדר המתנה צדדי: "הוא חשף את החזה והתחת שלי, ליטף אותי, נעלם, ושב לאחר כעשר דקות בלוויית אשה צעירה. הזדיינו שלושתנו. רק מא וחר יותר הבנתי שהיתה לו מרפאה כפולה, עם שני חדרי המתנה שהובילו לשני חדרי טיפולים סמוכים. ז'וליין עבר מחדר אחד לאחר כשהוא מטפל במטופל אחד בזמן שהסתימה של המטופל השני מתייבשת. כשאני הייתי המטופלת, או אחת מידידותיו, או שתיים ששהו בעת ובעונה אחת באחד מחדרי הטיפולים, הוא יכול היה במיומנות של להטוטן לרגש את הזין שלו על ערוותה של אחת, לכסות אותה, לחמוק מבעד למחיצה, וחוזר חלילה. בדרך כלל הוא היה מתפרק מיד כשחדר לנרתיק". לא נראה שההתפרקות המיידית הפריעה לקתרין מילה. אורגזמה הרי אפשר להשיג ממקור אחר, והוא היה כנראה באמת רופא שיניים טוב מאוד, ששיקם את הפה של המוצצת המעולה הזאת.שתי הערות בעניין המהדורה העברית: ראשית, חבל שהספר עצמו נקי לגמרי מצילומים (התמונות המלוות את הרשימה אינן מתוך הספר), ושנית, התרגום העברי הוא בהחלט שוטף וקריא, אבל טעון לפחות עריכת ליטוש, שלא נעשתה בו.(קתרין מילה, "חיי המין של קתרין מ.", מצרפתית: ניבה לב, ייעוץ: ד"ר ערגה הלר, הוצאת מטר, 199 עמ') איך משמרים אהבה את אחד משירי האהבה היפים ביותר שאני מכיר, שירו של ארצ'יבאלד מקליש האמריקאי, "היסטוריה בלתי גמורה", תרגם לעברית, ולא במקרה, המשורר המצוין אורי ברנשטיין. לא במקרה, משום ששירו של מקליש עוסק בנושא שירי לא כך כך נפוץ, שגם ברנשטיין בשירתו מרבה לעסוק בו: אהבה המתמשכת לאורך שנים רבות ואיננה פגה, גם לא במובן המיני. אם מקליש בתרגומו של ברנשטיין מספר איך הוא קצר­רוח מרוב תשוקה לחכות ללילה שיביא לו את אשתו­אהובתו הוותיקה: "הנה אוהבים אנו זו השנה העשרים/מיטתנו הוצעה בדמדומים ובבתים רבים...//הצענו מיטתנו בחליפות ירחים רבים/ואור היום עוד ממושך מדי בחלוננו/עד שיביא לי הלילה את המנורה ואותך", כותב אורי ברנשטיין בספרו החדש: "לפני שלושים או ארבעים שנה/שכבתי איתך על שפת הים שכאן/ובאור הירח המקומי לא ידענו/עדיין מה יבוא עלינו.//ולפני שלוש או ארבע שנים/שכבתי איתך באיזה אי, לקול/תופים מכפר קרוב...". לפחות בתחרות השירית הזו על משך ימי האהבה ניצח כאן אורי ברנשטיין: הוא מספר על אהבה ותשוקה שגילן כפול מגיל אהבתו של מקליש: 40 שנה לעומת 20.ויש כאן איזשהו סוד אנושי ונפשי שרבים אולי היו רוצי ם לפענח: איך מצליחה אהבת נישואים להתקיים שנים ארוכות כל כך בלי להתפוגג, בלי לדעוך. ובאמת, לקוראי ספר שיריו החדש של אורי ברנשטיין נדמה שהם קוראים את אחד הפרקים המאוחרים בסיפור אהבה ותיק. סיפור לא פחות מאשר שירים. כי ברנשטיין מספר כאן וחושף כאן מה מצבם המדויק של יחסיו עם אשתו הדרה (היא הסופרת הדרה לזר), שאותם תיאר ועליהם שר גם בהרבה שירים קודמים ומוקדמים, החל מספרו "באותו החדר, באותו האור", שהופיע ב­,1962 בדיוק לפני 40 שנה. "הדרה נסעה לספרד, נסעה/כספינה שהים חמד באהבה משמדת", כתב אז אורי ברנשטיין כשתיאר איזושהי פרידה­עזיבה שעזבה אותו הדרה. הוא נסע אחריה: "וכשבאתי אחריה לעירי/היה מאוחר/ערב בצבע עיניה/נח על הנהר". אלה היו שירי אהבה נפלאים.היום, 40 שנה אחרי, הם ישנים אמנם בחדרים נפרדים, וחווים איזושהי חוויה של חולי או מחשבת מוות ("מחדרך הנעול נשמע רעש ציפורים גדולות/שנעות בעצבנות, או אולי/זה קול של תכריכים"), ואהובתו נרתעת משום­מה, לפחות במהלך השיר הזה, כשנוגעים בה ("אני מצמיד את אוזני לדלת/כדי לשמוע את אהבתך צורחת/כשרק נוגעים בה,/כמו אזעקה של/מכונית שדודה") ­ אבל עדיין, בין כל מחשבות החיים והתוגה, מתחוללת איזושהי התחדשות אהבה נפלאה, והתפאורה היא דווקא מחוץ לבית, בתוך איזשהו בר, מחוץ לזיכרון ולזכרונות ולעומס החיים: "יש בר אחד בו אנו נוהגים להתראות:/את נכנסת מצד אחד ואני מן השני,/ובכל פעם אנחנו נפגשים מחדש/ועדיין מוצא חן בעינינו./...ואנחנו רוצים להקים כאן/משפחה מבראשית, כמו/שעשינו פעם, שנגדל/אותה ליד דלפק העץ/הזה והמלצרים המתחלפים/יהמהמו שירי ערש/לילדיו החדשים".בסך הכל מדובר בספר שירים איכותי ומרגש, צלול בהתאכזרות העצמית שלו ומתמיד להפליא, וגם מגוון ומאלתר­מוצא­רגשי­בכל המצבים, בכשרון האהבה לאשתו.ובכל זאת, לא הייתי אומר כניסים קלדרון שזהו ספר שיריו היפה ביותר של אורי ברנשטיין. עדיין שירי האהבה השווים ביותר שלו נכתבו לפני 40 שנה, ובחרוזים. אף פעם לא הפסקתי להתאבל על כשרון החריזה הנדיר של אורי ברנשטיין, שיחד עם המוזיקליות, התחכום, עוצמת האהבה ויפהפיות העברית, הצמיחו כמה משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית. בעיקרם הם כלולים בשני ספריו המוקדמים, "באותו החדר, באותו האור" ו"בעונה קצרה".ואני פשוט לא יכול לוותר על ההזדמנות להביא כמה בתים קסומים במיוחד מתוך שירי האהבה הראשונים האלה.הנה בית אחד, מתוך השיר "מכתב", שבו הוזה ברנשטיין את אהובתו ממתינה להתרגשות מינית עם מישהו אחר: "את מושלגת בעיר ההיא, שם קר,/את מצפה לעוויתו של גבר זר/שאיני מכיר את שערו/בין זרועותייך". לא מדליק להגדיר את האביונה של מישהו אחר כ"עוויתו של גבר זר"?ושוב בשיר "זרות", הצורך להתחלק באהובתו עם אהבות אחרות שהיו לה, שיש לה (וזה חלק מאש האהבה המתמדת כנראה) והרצון הנפלא, שלא פסק 40 שנה, מתברר, לחדש תמיד את האהבה הזאת. את השיר הזה אביא במלואו.אורי ברנשטיין/זרות ושוב מטר שמשנה כל החלטהבאור לבן כיסה את המיטה.אימרי לי מחשבה אחתשלא החלפת עם אחרים.הלא יש פינה בעינייךשם רק פני מסתתרים.אימרי שגם הגשם הוא מיקרי,כמו הזרות המאכלה כסיד,בואי נתחפש כבתחילה, נגידשאת זרה,ותצטנעי ותתנכריותתמסרי לי מחדש, כגליל של בדשמתפרש, שלא נגעה בו יד.אימרי שבטעות את מצטדפה.שזה משחק של אור, העדפהשל חששות על האמת.אימרי נא לי שעור המתשבו את מתכסה הוא רק תכסיסלעוררני ב קרה או להתסיס אותי כגשם המשיב כל החלטהלמקומה ושעתה.(מתוך "באותו החדר, באותו האור", הוצאת "יוכני" , 1962)מעטות הנשים בשירה העברית ששרו להן שירי אהבה יפים כל כך לאורך שנים ארוכות כל כך. ואחרי 40 שנה עוד בוחר אורי ברנשטיין לקרוא לספרו בשם כל כך לא דו­משמעי: "על אהבה אחת ויחידה".(אורי ברנשטיין, "על אהבה אחת ויחידה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 44 עמ') מה רציתי מגרבוז? אני ממש לא מבין עכשיו למה התנפלתי כל כך לפני כמה חודשים על יאיר גרבוז, כשעלתה הפינה הקבועה שלו ב"תיק תקשורת". בשבת הקודמת ראיתי פינה נחמדה שלו ­ עד כמה האינטלקטואלים שלא רואים טלוויזיית­זבל כן רואים טלוויזיית­זבל ­ וגם פינות אחרות שראיתי בשבועות האחרונים (אני צופה קבוע ב"תיק תקשורת") היו לא רעות.נכון שיש לי איזושהי אלרגיה לכמות המרוצות שלו מעצמו, ונכון שאני חושב שהוא פחות חכם ממה שנדמה לו, ונכון שלא ממש נעים לראות אדם קורא את הבדיחות של עצמו מתוך הטלפרינטר ומתחזה למשוחח, אבל בסך הכל גרבוז הוא בהחלט בחור פיקח ומשעשע, מה יש לדבר. ממש לא ברור מה רציתי ממנו.