סבתא, נהייתי דוס. תוציאי את השיניים מהכוס את הטקסט הזה לא מבצעת להקת רוק שינקינאית, הוא שייך לעדי רן, זמר חרדי שרי מקובר 30/01/02 בינואר השנה הינחה מנחם טוקר, כוכב רדיו חרדי, מופע מוזיקלי לזכרו של שלמה קרליבך. על הבמה הגדולה בפארק הירקון, מול עשרות אלפי חרדים­לייט, דתיים וחוזרים בתשובה, הופיעו אהרון רז­אל, בן ציון סלומון, להקת "רבע לשבע" ועוד כוכבים שהפליאו בדאנס חסידי. טוקר רגיל להפציץ את הציבור שלו במוזיקה מדליקה, אבל גם הוא מודה שמה שהתרחש באותו מופע הזוי במוצ"ש, מול כיפת השמים וכיפות שחורות וסרוגות, חרג מכל המסגרות המקובלות. "היה שם רב אחד שעלה על הבמה והקריא כמה פרקי תהלים לזכרו של קרליבך", משחזר טוקר. "ואחר כך הוא תפס את המיקרופון ושאג לקהל: 'לאטס גואו רוקנרול'. והקהל השתולל. צרח. התפרע. אנשים קפצו, הניפו ידיים. בשלב מסוים חששתי שהתאורה תיפול עלינו. זה היה כל כך מוזר".­ למה מוזר?"כי הציבור החרדי הורגל עד היום למוזיקה חסידית קלאסית, ופתאום, במופע הזה, הבנתי שהמוזיקה שלנו עברה שינוי מהותי. משהו שכבר אי אפשר להשליך מאחורי הגב ולומר: 'נו, טוב, סתם תופעה חולפת'. כשראיתי כל כך הרבה בני נוער וגם מבוגרים, חרדים, דתיים וחוזרים בתשובה, משתוללים כאילו היו בהופעה בדיסקוטק חילוני, ואת הזמ רים עצמם מביאים גל מוזיקלי חרדי חדש, עם הגיטרות, עם המקצוענות והרוקנרול, הבנתי שהטרנד הזה, של מוזיקה חרדית אלרטנטיבית, כבר הפך אצלנו לחלק קבוע מהנוף".­ וזה שימח אותך?"אין לי שום בעיה עם זה. הקהל שלנו אוהב את הזמרים החדשים, את הכוכבים שכותבים לעצמם מוזיקה עם מילים ולא ממשיכים במסורת החסידית של ניגונים לפסוקים מהתורה. בני הנוער מתחברים למילים של אמונה וחזרה בתשובה. הדיסקים של הזמרים נמכרים כמו לחמניות טריות והרבנים בינתיים לא אוסרים. אז מה רע? כמנחה תוכניות מוזיקה ותיק, אני מבין באיכויות של שירים ולחנים ואני חושב שהמוזיקה האלטרנטיבית החרדית מקצועית הרבה יותר מהמוזיקה החרדית השמרנית. הזמרים החדשים מגיעים, ברובם, מהעולם החילוני, והם יודעים מתי לנגן, איפה לדפוק את השואו, מהו הקטע המוזיקלי המועדף. הקהל, שהרוחניות שלו היא המוזיקה, מתחבר לקטעים האלה. זהו קהל שאוהב רוק חסידי, שנכנס בהופעות לאקסטזה, שממש נטרף כשעומד מולו זמר חסידי, עם כיפות ופאה, ושר עם הגיטרה: 'סבתא, נהייתי דוס. תוציאי את השיניים מהכוס'".המופע בפארק הירקון, לצד מופעים נוספים בבנייני האומה, ביד אליהו, בפא ב "הצוללת הצהובה" ובעוד מקומות בעלי אוריינטציה חילונית, מסמל את המהפכה השקטה שעברה לאחרונה על התרבות המוזיקלית החרדית. יותר ויותר זמרים חדשים, רובם חוזרים בתשובה, הביאו איתם מהעולם החילוני סגנונות מוזיקליים כרוק וכפאנק, כרגאיי וכדאנס, והציבור, חרדי­לייט במיעוטו, דתי וחוזר בתשובה ברובו, קיבל אותם בזרועות פתוחות.וכך התחלפו להם הכינורות בגיטרות, פסוקי התורה בטקסטים אישיים; הישיבה על כיסא באולפן בתיזוזים מוטרפים על במות, ומנהלים יראי השמיים במפיקים ואנשי עסקים. גם טאבו הכוכבים הבודדים בשמי הזמר החסידי התחלפו לטלאנטים חדשים, וביניהם סיני תור ­ זמר רוחני שאוהב להתבודד, עדי רן ­ חוזר בתשובה ואהוב הקהל הרשמי, אהרון רז­אל ­ עוד טלאנט היסטרי, להקת "רבע לשבע" ולהקת "המדרגות". מה שהתחיל כזרזוף קל בפריצתה החדשנית של להקת "אוף שימחעס" אל שמי המוזיקה השקטה, הפך בשנה האחרונה למבוע מוזיקלי גדול שסחף איתו טובים ורבים בציבור החרדי. "הזמרים החדשים הביאו את המוזיקה שלהם לעולם החרדי ועשו לה רק טוב", מבאר אריאל וולף, שדרן רדיו בכיר בערוץ שבע ומומחה למוזיקה חרדית. "במקום לשיר על אהבה לשי נקין, הם שרים על אהבה לקדוש ברוך הוא, ורצוי עם גיטרה. אז נכון שהציבור החרדי אוהב יותר את המיינסטרים של פריד, ורדיגר ולהקת פרחי מיאמי; אבל את הציבור החרדי­לייט, הדתי לאומי והחוזרים בתשובה, כמו גם את חסידי קרליבך וברסלב, המוזיקה הזו ממש כובשת".הראשון שהעז וקפץ למים הקרים של התרבות החרדית השמרנית, היה יוסף קרדונר, זמר חסידי ששירו המפורסם "שיר המעלות" נחשב לאבן פינה במוסד המוזיקה החרדית החדשה. מאוחר יותר אימצה להקת "רבע לשבע" (שוס אדיר בציבור החרדי ותופעה מוזיקלית משובחת בפני עצמה) את השיר הזה, והפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהשיגרה המוזקילית החרדית. "התופעה הזו גרמה לכך שמוזיקאים כמו אסרף אנגל, מיקי רוזנבלום, נתן אביעד ועוד יוצרים, יכלו גם הם ליצור דברים בסגנון החדש", מבאר וולף. "בלי התקדימים האלה, המוזיקאים החרדים היו ממשיכים לעשות רק מוזיקה חסידית, למרות שבכלל לא בטוח שהיו מתחברים אליה טוב כל כך, כמו שהם מחוברים לסגנון המוזיקלי החדש"."גם הם, למרות השוני, נחשבים למוזיקה חסידית", אומר טוקר. "מה זה בכלל מוזיקה חסידית? ניגון חסידי? להקת אוף שימחעס? אם מוזיקה היא דאנס או רוק, אז היא פחות מוזיקה חסידית? הרי יש היום הרבה זמרים חילוניים ששרים פסוקי תהילים ונחשבים למוזיקה חסידית, וגם מוזיקאים חרדים ששרים מילים שכתבו לעצמם, ועדיין הם נחשבים לזמרים חסידיים. לדעתי, אדם שמילותיו מדברות על כמיהה לאלוקים, נכנס מיד להגדרת המוזיקה החסידית".למוזיקה החרדית החדשה יש סגנונות שונים, קשה להגדירה כגוש אחד. עשרות היוצרים החדשים, שצצו בעולם החרדי כפטריות אחר הגשם, מביאים איש את לחניו ואיש את טעמו. "אהרון רז­אל כותב שירים מורכבים כמו מתי כספי", אומר וולף שגם מגיש בתוכניתו השבועית, "מוצ"ש חסידי" בערוץ 7, את השירים הללו למאזינים הנלהבים. "להקת 'רבע לשבע' מושפעת משלמה קרליבך, וגיל עקיביוב מושפע מאוד מהביטלס וגם מהמוזיקה הישראלית, החילונית".­ הציבור שמבקש ממך להשמיע אותם בתכיפות נחשב לחרדי ממש?"חרדים זו הגדרה מאוד רחבה. מדובר בציבור ענק, שמקפיד על שמירת מצוות קלות כחמורות, אבל לא כולם ממש חרדים. יש להם כיפות מצמר או כיפות סרוגות, או שהם חוזרים בתשובה שהתחזקו לכיוון חסידי ברסלב וחסידי הרב קוק. הציבור החרדי ממש הוא די מרובע. כשאני מכניס לחרדים, בדלת האחורית, ' טעימות' מהמוזיקה האלטרנטיבית, הם שומעים ואומרים: 'רגע, מה זה הג'יפה הזה?'; אבל בפעם השנייה שהם שומעים את השיר, הם אומרים, 'אה.. זה מעניין. זה חדשני'. בפעם השלישית הם כבר מתחברים. אפשר לומר שרוב המעריצים הם חרדים­דתיים שמחפשים מוזיקה אחרת. כזו שתדבר אל הנפש שלהם. כזו שתבטא את הקשר המיוחד בינם לבין הקדוש ברוך הוא. הם מאמינים שאפשר לעשות את זה לא רק דרך כינור, אלא גם דרך גיטרה. הם אומרים: בואו נקדם את המוזיקה של שנות השבעים למוזיקה של שנות האלפיים".אהרון רז­אל, כוכב בולט בשמי המוזיקה החסידית, מסכים שמדובר במוזיקת נשמה יהודית. "הסגנון שלי מושפע קצת ממוזיקת רגאיי, קצת ממוזיקת סול וקצת מהמקצבים של הפאנק", הוא מעיד על עצמו. "אני חוזר בתשובה וכל המשפחה שלי ניגנה ושרה, אפילו היתה לנו להקה משפחתית פעם; אבל אחרי הצבא, כשהייתי בחיפוש עצמי, כולם נסעו להודו ואני נסעתי לצפת. שם קיבלתי השראה מההרים, מהוואדיות ומהגליל. למדתי תורה, שילבתי את תיקון הלב עם המוזיקה; ועם כל הסגנונות המוזיקליים שנחשפתי אליהם בילדותי, ביחד עם מוזיקת הנשמה שנחשפתי אליה בצפת, חיברתי משהו חדש".­ אתה מחבר את המילים והלחנים?"חלק מהשירים הם פסוקי תהילים וחלק הם מילים ולחנים שאני מחבר בעצמי. יש עכשיו תופעה חדשה, שאני חלק ממנה וגם קצת תוצר שלה, מוזיקת רוק שמבטאה את הציבור הדתי ואת החוזרים בתשובה. רוק היא תנועה חברתית, לא רק תנועה אמנותית, והנוער החרדי­לייט והדתי מזדהה איתה. לכן התחלתי להופיע בפאבים, כי הרעיון של המוזיקה שלי הוא שהיא יכולה לקרב וכל מי ששומע אותה מתחבר אליה. כאילו, המוזיקה החרדית פתאם כבר לא כל כך מפחידה; להיפך, היא מורידה מחסומים".­ יש לך מעריצים ומעריצות מקרב הציבור הזה?"קצת. כשאנשים שומעים את המוזיקה, הם מפתחים אליה קשר רגשי. בקהל החרדי והדתי תופעות ההערצה הם משהו מתון ונחמד. אין הטרדות. אין שטויות. יש אמנם בני נוער ואנשים שבאים אליי אחרי ההופעה ואומרים לי: 'מתים עליך, תביא חתימה', אבל זה די מתון".­ אתה חרדי ונשוי. בנות לא מעריצות אותך?"בנות? חס וחלילה. במגזר החרדי אין קטעים של הערצה עם בנות. אצלנו, האנשים יותר מאופקים. אין כזה דבר שבת תיגש אליי ותשאל אם אפשר לחבק אותי, אבל שולחים לי מכתבי מעריצים. גילויי ההערצה הם לא על דברים אישיים ובטח שלא ע ל בסיס מיני. מקסימום כותבים לי שהמוזיקה שלי גורמת להם לעבודת השם ברגעים קשים". לצד הרוק, מביאה הלהקה החרדית "רבע לשבע" מוזיקה שהושפעה משלמה קרליבך, והיא בבסיסה מוזיקת קאנטרי סולידית יחסית. הסולן שלה, יהודה כץ, מספר שהם מופיעים בארץ כבר שבע שנים ושהקהל שלהם מבוסס על מעריצים חרדים ודתיים רבים, בני נוער מגיל 14, ומבוגרים בני 40. "הציבור החרדי והדתי קונה את הדיסקים שלנו, בא להופעות, רוקד, משתולל, צועק ומסתובב כמו סביבון", מתאר כץ. "מה שבא להם ומה שמסייע להם לפתוח את ליבם כדי לקבל את הרגש במוזיקה שלנו. אנחנו ממש מרגישים שהציבור הזה רוצה להתחבר איתנו ומבקש להתבשם מהניחוח של רבי שלמה קרליבך, שזכינו להיות קרובים אליו שנים רבות".­ יש איזה קשר לאנשי מקצוע חילוניים? "חמוטל בן זאב כתבה איתי חמישה שירים לדיסק החדש שלנו שנקרא 'אהבת חינם'. לפני שכתבתי איתה את השירים, דיברתי עם כמה רבנים והם אמרו לי שהדור הזה מתגעגע לחיבור מוזיקלי שיטלטל את הנשמה. המוזיקה שלנו מתאימה בדיוק לטלטול הנכסף הזה, לכן חשבנו שחיבור בין דתיים לחילונים בהקשר המוזיקלי יעשה טוב לכולם. בדיסק החדש התרכזנו ב נושא של אהבת חינם ­ בין החרדים לחילונים, בין היהודים בארץ לבין יהודי העולם. מהמקום הזה, כך אני חושב, אפשר לנסות להתחיל להביא את השלום".עדי רן, לעומת יהודה כץ, מגדיר את המוזיקה שלו כ"קשר לאלוקים". ככה, קב ונקי. "למה אני שר? לאלוקים. מה אני חווה? את עבודת האלוקים. למה אני שואף בשיר? להכרה בהשם, וכך, כשאני שר על מה שאני חווה, יוצא משהו אלוקי בשיר", מסביר הזמר שהפך לקונצנזוס והדליק מגזרים שלמים בציבור החרדי והדתי מאז שחזר בתשובה.­ איך נוצרים השירים שלך?"אני יושב וכותב את השירים עם גיטרה. אני מנגן לי ניגון, קורא את התורה של רבי נחמן מברסלב, וכך נוצר שיר שהוא חיבור בין רוקנרול לבין יהדות".­ רוקנרול זה לא ממש מושג יהודי."רוקנרול מתאים להרבה חילונים ולבעלי תשובה ואני מופיע בפניהם. בעלי תשובה הביאו את עצמם לקדוש ברוך הוא, וזה כולל גם את הניגונים שלהם. הרוקנרול הוא מרכיב בעבודת השם. לפי הכתובים העמוקים, ורבי נחמן מברסלב מדבר על זה הרבה, הניגון משתלשל בעולמות ותפקידו לעורר את הלב לקדוש ברוך הוא ולכוון את היצריות למקום הנכון: לרוחניות. לכן, לדעתי, המוזיקה היא הדבר ה גשמי הכי רוחני שיש".­ איך הציבור החרדי מקבל את ההסבר הזה?"יש התנגדות ממסדית מסוימת לשירים שלי, אבל היא לא רצינית כי תלמידי הישיבות מאוד אוהבים את השירים וגם הרבנים מפרגנים לי, בייחוד אלו שעוסקים בדעת שאני עסוק בה ומסוגלים לראות את שורשי המוזיקה שלי ככאלה שיש בהם כוח לבטא את הקדושה".הקהל שמגיע ברבבותיו להופעות של עדי רן, מתיישב בהפרדה גמורה בין נשים וגברים; אבל בשני עברי המתרס המעריצים חוגגים. רוקדים, צועקים, שוברים את הכלים. נכנסים לאקסטזה. עדי רן, מצידו, מפרגן. "יש בהופעות אנרגיות מסוימות, בדיוק כמו בהופעות אצל החילוני. בגלל ההפרדה, זה לא משנה מה הם עושים. אין עם זה בעיות הלכתיות, אין בריקודים אצלנו יצר הרע. זה אומנם נראה כמו מסיבת טראנס, אבל אצלנו, כשהקהל רוקד וצועק, אין בעיות של ניאוף. אף אחד לא נגרר לשבור את הכלים. כשהייתי חילוני, אני זוכר שבהופעות מוזיקליות היה איזה טרוף מסוים. אצלנו אין דברים כאלה".­ ומעריצות יש?"אצל הדתיים אין חשבון. מתקשרים אליך הביתה חופשי, באים אחריך לכל מקום, מדברים אליך כל הזמן. כאילו, אין שום דיסטאנס; אבל מובן שיש כללי צניעו ת ברורים מאוד. הכל בשליטה".­ בין כל ההופעות, העיבודים וההקלטות לשירים, יש בכלל זמן ללימוד תורה?"החלום הכי גדול שלי זה להופיע בשעה שתיים בלילה. אפשר ללכת לישון בחמש, אחרי השקיעה, אחרי תפילת ערבית, ולקום בחצות לתיקון חצות; ואז להופיע בשעה שתיים בלילה, לסיים בחמש, ולהתפלל עם הנץ החמה; ואז, כל הבוקר עד חמש לעסוק בלימוד תורה. ככה אני גם אהיה צדיק וגם אעשה את העבודה שלי. זו המדרגה הכי עליונה, זה החיים האמיתיים. בינתיים האנשים לא מוכנים לבוא להופעות בשתיים בלילה, וכשאני עצוב בגלל זה, החברים שלי אומרים לי: 'עדי, אל תצטער. הניגונים שלך פותחים את הלב ולכן אתה חייב להופיע מולם בזמן שנוח להם, לא לך". אז אני חושב לעצמי שלפחות אני נותן את חלקי לעבודת השם בדרך הזאת. שהמוזיקה שלי, גם אם היא מול הגיטרה ולא מול ספר הגמרא, עושה משהו בשמיים".