מחולתה תצא תורה עמרי שדה מחולתה, חסיד ברסלב, רואה את עצמו ממשיך את הציונות בדרך הנכונה אורית פראג 30/01/02 בתקופה האחרונה קורה משהו בחולתה. כשבעה או שמונה צעירים וצעירות בני 40­20 נכנסים לתהליך של חזרה לדת ושל מה שהחוזרים בתשובה קוראים לו תהליך של התחזקות. הם מצטרפים לשלושה שכבר חזרו, עמרי ולילך שדה ורמי הירש. בשדה אליעזר, המושב הסמוך לקיבוץ, חיה מושבה קטנה של חוזרים בתשובה מהאיזור. אחד מהם הוא בן חולתה, בוגר "הר וגיא", בן 23. רק לפני פחות משנה חזר מהודו. היום הוא עובד במפעל בקיבוץ, עם חליפה שחורה, ציציות, כיפה שחורה וזקן. לא הסכים להתראיין לכתבה הזאת כי הרגיש שאינו בשל עוד לחלוטין בהשקפותיו.חולתה, שהוקם ליד אגם החולה, הוא קיבוץ קטן וצנוע, נחבא אל הכלים. "ביום שנכנסנו לפה הרגשנו שזה המקום שלנו", אומר עמרי שדה, שבא לחולתה לפני שמונה שנים. "הרגשנו איזה נעם, איזו אווירה נעימה. היופי, העצים, השקט". הוא ולילך הגיעו מעמק הירדן לחולתה כזוג צעיר לקליטה. לבוש בחולצת תכלת פשוטה ומכנסיים רגילים קיבל שדה את פני במרכז לרפואה משלימה שהקימו הוא ולילך בחולתה. לילך רפלקסולוגית ועמרי עובד היום כמרפא ברפואה סינית. מתחת לחולצה משתרבבות ציציות, וכיפה גדולה סרוגה של חסידי ברסלב ע ל ראשו. שדה אינו נכנס לשום קטגוריה מוכרת של חוזרים בתשובה. הוא סובר שהוא חלק מהמקום. שלושת ילדיהם של הזוג לומדים במוסדות החינוך של הקיבוץ.לילך לבושה במכנסיים ואינה שמה כיסוי ראש. עמרי אומר עליה שהאמונה הגדולה היא אצלה, אך לקח לה הרבה זמן עד שתרגמה את חייה לאורח חיים דתי.לבני הזוג אין שום כוונה לצאת מחולתה. להפך, הם חשים חלק מהמקום והם גם אהובים מאוד. שדה רואה את מקומו לא רק בחולתה אלא כחלק מהתנועה הקיבוצית, כרעיון וכהמשכיות. "אף פעם לא הפסקתי להיות מה שאני", הוא אומר. "לא הפסקתי להיות מי שהייתי ולכן אני לא מתנגד לעבר שלי. עד גיל 10 חייתי בקיבוץ והמנטליות של קיבוץ היא לא משהו שרציתי להתנתק ממנו. לא פיסית ולא מהותית. אנשים שחוזרים בתשובה, להווי החיים של העיירה, מבצעים הליכה אחורה. ואילו הליכה קדימה תביא אותם לקדם, לגן­עדן. אני אמרתי לסבא שלי, אל תדאג, אני לא חוזר ללטביה. אני מגדל פה עצים, בארץ, אבל אני מבין שיש לחיים שלי פה משמעות. והמשמעות הזאת לא מפחידה אותי. אני יכול לקרוא מדרש חסידי ולהישאר צבר. אני לא צריך לנסוע לאוקראינה כדי לאהוב את הבעל­שם­טוב. אני מאוהב ב ו ממילא ולא צריך ללמוד אידיש בשביל זה או לומר 'שבס' במקום 'שבת'". חיוך טוב וחכם מי שמגיע למרכז תאנה לרפואה משלימה ופוגש בו, נשבה בקסמו. צעירים בחולתה אוהבים לבוא ולדבר איתו. שופע ממנו נעם הליכות וחיוך טוב וחכם. הוא נולד בעין­גב ועבר עם הוריו לקבוצת כנרת. התחנך בבית ירח ושירת ביחידה קרבית. הגיע לקצונה והמשיך תקופה מסוימת בשירות קבע. היום הוא רב­סרן במילואים. מספרים על ציון לשבח שקיבל. "אחרי הצבא נסעתי למזרח", הוא אומר, "ושם התגלה לי הסוד. זה היה בשנת 1989. נסעתי לחו"ל, עם קסטה של מאיר אריאל ואהוד בנאי, בלי כוונות מיוחדות, ולא כדי לחפש את עצמי. באיזשהו שלב, בלי הכנה מוקדמת, פתאום התברר לי שיש ריבון עולם ויש עניין מאוד מיוחד לעם ישראל בתוך כל המציאות הזאת. ישנתי על החוף, היה ליל ירח, והבנתי שהשם הוא מלך העולם. אבל זה לא שקמתי למחרת בבוקר, שמתי ציצית ותפילין. עברו כמה שנים טובות עד שהשלמתי את התהליך. "חזרתי לארץ רק לאחר כמה חודשים וידעתי באופן ברור שכשאגיע לארץ הדברים יראו אחרת. הכניסה לארץ תמיד כרוכה בסוג כלשהו של הסתרה. הגילוי הגדול הוא בחו"ל. כל החלק של חו"ל היה חוויה רוחנית מתמשכת בלי מעשה פיסי בפועל. בכלל, עם ישראל באופן שיטתי חווה את החו ויות הגדולות הדתיות מחוץ לארץ ישראל, חוויה שהגדולה שבהן הייתה מתן תורה. מבחינתי לא היה פה משהו פילוסופי אלא חוויה שאני חוויתי ואחר כך אומתה על­ידי הספרים". לילך, שהייתה אתו בחלק ממסעו למזרח, צפתה מהצד בכל התהליך. "ככל שהיא ראתה סימנים חיצוניים של דתיות, זה עורר בה התנגדות", אומר שדה. "אבל כשהיא ראתה שזאת לא דתיות במובן האנטיפתי של המילה, במובן המתנתק, המסתגר, היא קיבלה את זה יותר ויותר". תקופה קצרה לאחר חזרתו מהמזרח הם התחתנו והסתובבו מעט בארץ, בחיפוש מקום להשתקע בו. בינתיים החל עמרי ללמוד רפואה סינית וקיבל תעודת הסמכה. לאחר שנים מספר החליטו שהם מעוניינים בחיי קיבוץ ומחלקת הקליטה של התק"ם הפנתה אותם לחולתה ­ וזו היתה אהבה ממבט ראשון. התמימות היא פיסגת העניין החזרה בתשובה של עמרי היתה, כאמור, תהליך הדרגתי. בשנים הראשונות הוא קרא הרבה בעיקר כתבים חסידיים. את הרב קוק, את הרבי מברסלב ועוד. עמרי: "עבדתי בתור מאבטח ברשות השידור והיו לי הרבה ערבים פנויים לקריאה. לאט לאט התחלתי להניח תפילין, לשמור על השבת יותר, על כשרות. עדיין ללא כיפה וציצית. השם יתברך עזר לי לעשות את זה לאט על מנת שלא אהפוך למסתגר ולמנותק."למה צריך ללבוש כיפה וציצית ולהניח תפילין ולשמור כשרות? כי זה חלק ממערך, זה חלק מבניית הכלי הזה, חלק מהחיים הדתיים של האדם. אני יכול להסביר את זה דרך רעיונות עמוקים מאוד, אך הם לא תמיד נכונים. היום, אם יש לי ביקורת על התקופה שאנו מדברים עליה, היא לא על הנעשה ונשמע. הסבר פשוט, צריך לעשות את הדברים כי ככה כתוב. כי ככה כתוב בשולחן ערוך. הרעיון הזה הוא פיסגת העניין. העשייה התמימה. אני לא מגדיר את עצמי כאדם תמים, אלא מדבר על העשייה. כי נקודת המוצא הראשונית שלך היא שהשם רוצה. עשייה כי השם רוצה. כי הוא מבקש. זה לא שייך לעניין של שכר ועונש. אם השם רוצה, תהיה לנו פרנסה, גם אם לא אשים כיפה וציצית. "לנו, לעם ישראל, יש עוד דבר אחד קטן שאנחנו צריכים לעשות. לקיים את תרי"ג מצוות. הן בונות בצורות מורכבות ונכונות את הכלי הנכון של העולם. את המנחת שעליה נוחתת השכינה. ולמה זה עם ישראל? כי עם ישראל בחר לעשות את זה. "הדברים החיצוניים האלה של העשייה, אינם המכשול להגיע לדברים האמיתיים. משתמשים בהם כתירוץ. אין פילטרים ביני ובין הקדוש ברוך הוא. יש יועצים. יש כאלה שיכולים לעזור או להפריע, אבל בסופו של דבר מה שאני עשיתי הוא ביני לביני. "אני לא מדבר כאן על החברה הדתית. לא צריך לבזבז זמן על תחלואי החברה הדתית. היהדות הישנה חולה, לא פחות מהתנועה הקיבוצית. אני מדבר עם אנשים מבית­אל ועם נוער שחי שם ואני מכיר את העסק. החברה הדתית הקונבנציונלית חולה, אבל זאת לא בעיה שלנו".אז מה הבעיה שלנו? "שאנחנו לא שומרים מצוות. לא חיים לפי דרך התורה. חלק משמעותי של איש הקיבוץ הממוצע לא הולך לפי דרך התורה. אני חושב שבתנועה הקיבוצית עשוי להתרחש המהפך הרוחני האמיתי בארץ ישראל, מהפך שכל כך נחוץ לנו. הרב אמיר משדה אליעזר אומר שרואים לאחרונה תופעה מעניינת, שגם אנשים דתיים רוצים לעבוד את השם. לתנועה הקיבוצית יש חלק חשוב בי ותר בללמד קודם כל את עצמם, איך עובדים את השם. בתנועה הקיבוצית יש בסיס של מוסר וערכים, יש תפיסה בסיסית מוסרית וערכית, אבל יש היום שבר רוחני, ואקום רוחני מוחלט, ואלו שני התנאים להתחדשות אמיתית. "אני בטוח שהתנועה הקיבוצית היא נושאת הדגל של המהפך הדתי והרוחני, היא התרופה לתחלואי הרוח שלנו. לא כמו שהיא נראית עכשיו. ואני לא מתרגש מהמצב המתפורר שלה כעת. כי שכששמים זרע באדמה, התהליך הראשון שהוא עובר זה ריקבון. אנחנו עכשיו בשיא תהליך הריקבון ואו­טו­טו הוא יעבור להתחדשות. הרב קוק אומר: 'הישן יתחדש'". אתה חושב שתפקידך להשפיע על הסביבה? ללמד אותה? שדה: "אני לא עושה שום דבר. אני פה כי אני צריך להיות פה ואני מאמין שיש לי תפקיד מסויים כמו לכל אחד. אם באים לשוחח אתי אני משוחח אבל אני חש עקרונית שיש תחושה מסביב של ויברציה חזקה בכיוון הזה של חזרה בתשובה. "כל התהליך של חזרה בשאלה מתוך החברה הדתית הוא תהליך חזרה בתשובה אחד גדול. אנשים מחפשים את האמת, מתחת לצביעות, מתחת לזקן. כי אלה תחפושות. באותה מידה יכולה להיות תחפושת של חולצה כחולה וטוריה. יש אנשים שלא רואים עליהם בחוץ, אבל בעצם ההכרה שלהם הם חשים את האמת בפנים."האנשים חווים את החוויות שלהם בלי קשר אלי. אם יש להם שאלה קונקרטית על נושא המזוזות וכדומה, אז הם באים אלי. "אני חי בסובלנות שלמה אם הסביבה שלי. סובלנות היא תולדה של ביטחון. יש לי ביטחון בתהליך הזה. אני יודע שהוא יקרה ואני רואה אותו קורה והקב"ה קובע את המהירות שלו. לכן אני לא מודאג. כל רשת בתי המדרש היא הכנת הקרקע לעניין הזה. אתה נמצא בתוך תהליך שהוא תהליך מקסים. יש לנו את הזכות המדהימה. אנחנו בתוך תקופה דרמטית מבחינת ההתפתחות האנושית. השקיעה שמתרחשת עכשיו היא רק לטובה, אנחנו מתדרדרים לטובה."התהליך קורה והוא ימשיך. התנועה הקיבוצית אינה סתם גחמה חולפת אלא חלק מתהליך דרמטי בהתפתחות של עם ישראל ובהתפתחות של כל העולם". לא כופה על אחרים רמי הירש הוא חבר חולתה נוסף שחזר בתשובה. התהליך של רמי היה שונה לחלוטין מזה של שדה. הוא הגיע לקיבוץ לאחר שנישא לעינת, נצר למשפחת זינתי מפקיעין.הירש מרמת גן נטמע בחיי הקיבוץ, היה מעורב בחינוך, נעשה רפתן וריכז את הרפת. "לא היו לי חיים", הוא אומר. "הייתי עובד כל הזמן. 14­12 שעות, בקושי הייתי מקדיש לילדים, לבית. לא הייתי יוצא לחופשים. כל הזמן עובד. יום אחד תפסתי את עצמי והתחלתי לשאול שאלות של מהות".גם הירש לבוש בבגדים רגילים. ציציות מבצבצות תחת חולצתו ועל כיפתו הרחבה הברסלבית סרוגה אמרת הקסמים: נ­נח­נחמן. בני משפחתו, אשתו וארבעת ילדיו, אינם דתיים כלל. שומרים כשרות רק בבית. עומר (19) בנו אומר עליו ש"הוא נשאר אותו בנאדם בתכל'ס. כאילו, אפשר להגיד, שאם יש מקום לשיפור אצלו אז הוא נעשה איש יותר טוב מאז שחזר בתשובה". הירש: "אני חי היום כל הזמן בגשר הזה. אני נגד כפיה, נגד מיסיון. חוזרים בתשובה מרגישים שגילו את אמריקה ומתחילים להחמיר איפה שלא צריך. חשוב לי להעביר את המסר, שכדי לחזור בתשובה צריך אהבה. צריך את אהבת השם וקודם כל את אהבת אדם לעצמו". הכל התחיל באיילת השחר גם בקיבוץ איילת השחר התפתחה בחמש השנים האחרונות מושבה של חוזרים בתשובה. מדובר בשבעה איש בגילאים 37­23. רובם עזבו את איילת השחר והתפזרו בקהילות דתיות בארץ, במיוחד בצפת ובירושלים. במהרה הפך בית הכנסת הוותיק באיילת השחר, שמשרת את החברים בימי שישי, שמחות וחגים, למרכז בשבילם. הם היו מקיימים חגים באורח דתי­חסידי בבית הכנסת וכן לומדים בו במשך היום. בשלב מסוים הודיע להם המזכיר, זהר ברנץ, כי הוא מתנגד שיקיימו את לימודיהם בבית הכנסת."כשהפכו לי את בית הכנסת למרכז של חזרה בתשובה אמרתי להם, לכו תעשו את זה בבית הפרטי שלכם", אומר ברנץ. "באיילת השחר אין חוזרים בתשובה. בחמש השנים האחרונות בני איילת השחר חזרו בתשובה פה ושם, טיפין טיפין, אבל אף אחד, זולת אחד, לא חזר בתשובה כשחי בקיבוץ". האמירה הפסקנית של ברנץ שאין חוזרים בתשובה באיילת אינה אינה מדויקת. נכון שכולם התפזרו עתה למקומות אחרים, שם החלה התופעה שהתפשטה לחולתה ולקיבוצים אחרים.