כואב אבל יותר מה קורה בבית החולים ליולדות "ליס". חלק שני משה זונדר 25/01/02 לידה, במידה שאינה מסתבכת באופן מיוחד, גם אם היא כואבת, היא החוויה הרגשית העוצמתית ביותר שאותה מאפשר הטבע לאשה. יולדת אינה חולה. יולדת היא אשה בריאה, הנחשפת לטיפול בידי צוות רפואי הזר לה ברובו, במצב של רגישות נפשית גבוהה, כשהיא עירומה, חסרת אונים ולעתים סובלת מכאבים. האם יהיה מוגזם לצפות מאנשי הצוות הרפואי המטפלים בה ליחס רגיש ותומך? קל וחומר במצבים של סיבוכים כאלה ואחרים, שמסתיימים לעתים באסון.אבל, כפי שחשף חלקו הראשון של תחקיר "סופשבוע" שפורסם כאן בשבוע שעבר, לא תמיד זה המצב. בבית החולים ליולדות "ליס" במרכז הרפואי תל­אביב (איכילוב), הנחשב לאחד הטובים בישראל, התגלה חוסר כבוד בסיסי ויחס קשה ואטום ליולדות מצד חברי הצוות הרפואי; מיילדות, מרדימים, רופאים גינקולוגים ואחראית המשמרת בחדר הניתוח.בחלקו השני של התחקיר, המתפרסם כעת, מובאות שלוש עדויות נוספות של נשים שילדו בליס בין נובמבר 98' לנובמבר 2001, החושפות את פניו הנעימים פחות של בית היולדות. שמות היולדות והילדים בדויים, כל הפרטים האחרים אמיתיים. 1. מדוע לתינוק יש חתכים בראש? סיפור הלידה של שרון מדגים חוסר רגישות משווע כלפי יולדת בהקשר של מתן מידע לגבי תינוקה המאושפז, יחס תוקפני וחסר רגישות כלפי יולדת במצב מצוקה קיצוני, חוסר תקשורת ונתק בין המחלקות השונות באגף המיילדות ואטימות לכאב ומגבלות של יולדת לאחר ניתוח קיסרי מצד צוות האחיות.שרון הגיעה בראשית ספטמבר 99', בגיל 33, למיון יולדות בליס, כשהיא בשבוע 42 להריונה הראשון. היה זה היום השלישי ברציפות שבו הגיעה כשהיא חשה צירים, אבל גופה עדיין לא מוכן ללידה. הרופא שבדק אותה, בשעה שבע בערב לערך, אמר שהצירים חזקים מכדי שתשוחרר לביתה.במהלך הריונה היתה שרון לקוחה פרטית של פרופ' יוסי לסינג, מנהל אגף מיילדות וגינקולוגיה בליס. "פרופ' לסינג ליווה אותי במהלך כל ההריון שלי. הייתי אצלו בביקור פרטי מדי חודש. יש לי רגישות לחומרי אלחוש וידעתי שלא אוכל לקבל זריקת אפידורל. פרופ' לסינג הפנה אותי באופן פרטי לד"ר מיכאל לוטן (מנהל היחידה להרדמה באגף המיילדות ­ מ.ז), וד"ר לוטן נתן לי דף הנחיות ובו הסבר מדויק לדרך שבה צריך להרדים אותי הרדמה מלאה".­ מה קרה במהלך הלידה?"הייתי 17 שעות בחדר לידה. אחרי כארבע שעות כבר לא ידעתי מה קורה סביבי מרוב כאב. לא הייתי מחוסרת הכרה, אבל הכאבים היו כל כך חזקים והייתי תשושה לגמרי אחרי ימים ללא שינה. הרופא היה ד"ר מיקי שנהב. אני יודעת מבעלי שלאחר 14 שעות נכנסה אחות מיילדת בשם סימה (גולדשטיין) וניערה את הרופאים. היא אמרה להם שאני בחיים לא אצליח ללדת בדרך הרגילה. רק אז פקעו את מי השפיר שלי. אחרי שלוש שעות נוספות הכניסו אותי לניתוח קיסרי. גם אז זה קרה רק לאחר שבעלי הפעיל לחץ. כל עוד היינו בשקט, אף אחד לא התייחס".­ נאמר לך מדוע נותחת רק לאחר כל כך הרבה שעות?"לא. אני חושבת שזה קרה בגלל לחץ שנוצר עקב הניתוחים שעברה יולדת אחרת באותו לילה. אני זוכרת היטב שהתעוררתי לשמע מריבה קולנית בין הרופאים, כאשר הבחורה לפני הניתוח השלישי שלה".­ על מה הרופאים רבו?"שמעתי מריבה קולנית שבה אחד מאשים את השני, והם מתווכחים מי תפר איזה כלי דם. אני נזהרת. אני מספרת לך רק מה שאני זוכרת בוודאות. מבין כל הרופאים היחיד שזיהיתי היה פרופ' לסינג, בגלל שהייתי פציינטית פרטית שלו. הם היו מאוד בלחץ. הם אמרו לה כלאחר יד, וזה זעזע אותי: 'הוצאנו לך את הרחם ואת ח ייבת לחתום שאת עומדת לעבור ניתוח נוסף'. היא לא רצתה והם צעקו עליה: 'תחתמי עכשיו, את הולכת למות'. היא בכתה אבל בסוף הובלה לניתוח. ואז פרופ' לסינג זיהה שאני ערה ואמר: 'את בטח לא צריכה לשמוע את מה שקורה כאן', והורה לאחות להוציא את המיטה שלי לחדר אחר".­ איך היה היחס אלייך במהלך ימי ההתאוששות מהניתוח הקיסרי?"העבירו אותי לחדר פרטי. פרופ' לסינג סידר לי אותו. בזה הסתיים המעקב שלו אחרי. הייתי עם זונדה וביקשתי שיוציאו לי אותה. אף אחד לא הסכים להוציא לי אותה עד שפרופ' לסינג יבוא לחתום. אבל הוא לא בא במשך שעות. בסוף, מישהי מחברי הצוות הרפואי ריחמה עלי, אמרה לי שאני סתם סובלת, אין כבר צורך בזונדה, ולמרות שהיא מסתכנת ועושה דבר שאסור לה, היא תוציא לי אותה וכך היא עשתה".­ איזה יחס קיבלת למחרת הניתוח?"שכבתי בחדר כשבעלי נסע הביתה להתרחץ. גם עליו עבר לילה קשה. נכנסה אלי אחות לחדר וביקשה שאלך לחדר רופאים. שאלתי למה והיא ענתה: 'תקומי ותבואי'. אמרה את שלה ויצאה. כאב לי. קמתי לבד, התגלגלתי עד התינוקייה, זה מרחק גדול באופן יחסי, יש זמזם שצריך ללחוץ עליו כדי להיכנס, אבל לא היה לי כו ח. חיכיתי שמישהו יבוא ויפתח את הדלת. נכנסתי לתינוקייה אבל אף אחד לא ידע למה הזמינו אותי. הסתכלתי ופתאום ראיתי שהתינוק שלי לא שם. שאלתי את האחות מה קרה והיא אמרה שהתינוק שלי הועבר לפגייה והרופא כבר יסביר לי במה מדובר."הלכתי עד הפגייה. נכנסתי. ראיתי את התינוק שלי מחובר לאינפוזיה ומונשם. היו שם אח ואחות. שאלתי אותם מה קרה. האח אמר לי: 'התינוק שלך לא בסדר'. שאלתי מה יש לו והאחות ענתה: 'אנחנו לא יודעים. יכולות להיות הרבה אפשרויות: דלקת קרום המוח; חירשות; פיגור או הכל יחד'. שאלתי איזה טיפול הוא מקבל וקיבלתי תשובה שהוא מקבל אנטיביוטיקה. הרגשתי שעולמי חרב עלי. שאני עומדת להתמוטט פיזית. הם לא הציעו לי לשבת. הם לא התייחסו אלי בכלל מעבר לדברים האלה שהם אמרו לי".­ מה עשית?"הצלחתי לחזור לבד לחדר. התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שיבוא, שהתינוק לא בסדר. במקביל, מסביבי יולדות חוגגות עם התינוקות שלהן, ואצלי בדלת כל הזמן דופקת אחות ושואלת מתי אני הולכת להניק את הילד שלי. היה שם חוסר תקשורת טוטאלי בין התינוקייה לפגייה ובכלל. כשהוציאו את הרחם לאותה בחורה, יצאו ואמרו לבעלי שחיכה בחוץ שהוצי או לי את הרחם. בסוף, כשקיבלנו את הבן היו לו שלושה חתכים בראש. אחד עמוק מעל לגבה שהשאיר צלקת עד היום, ושניים שטחיים על הגולגולת. אף אחד לא הסביר לי איך זה קרה. אין עדות לחתכים האלה בתיק הרפואי שלו".­ במהלך האשפוז היית בקשר עם פרופ' לסינג?"כעבור שלושה ימים שוחררתי. התינוק נשאר מאושפז. רק אז פנינו לפרופ' לסינג והשארנו לו ביפר. הוא אמר לנו ללכת ולדבר עם מנהל הפגייה. לא בדק בעצמו, לא הרגיע בשום צורה. הרגשתי שזה לא מעניין אותו".­ מתי התינוק השתחרר מבית החולים?"אחרי חמישה ימים. ד"ר בוריס שפירא נתן לי מכתב שחרור אבל לא הסביר שום דבר לגבי מה שקרה. הוא אמר שהילד שלי קיבל טיפול אנטיביוטי ויש לו 'תגובות לא נורמליות'. לא הסביר איזה תגובות, רק אמר שאהיה במעקב אצל רופא ילדים. הוא תינוק שנולד במשקל 3.750, עם אפגר 10. עד היום אני לא יודעת מה קרה לו לאחר הלידה ולמה לקחו אותו לפגייה לטיפול. במשך כל השנה הראשונה לחיים שלו הייתי במצב של אי ודאות לגביו וחשש שהוא לא בסדר עד שהשתכנעתי שזה לא המצב".­ איך הרגשת כשחזרת הביתה?"התחלתי להרגיש מאוד לא טוב. היו לי כאבים חזקים ביותר בבטן, באזור הניתוח, והרגשתי חולשה גדולה. ארבעה ימים לאחר ששוחררתי באתי למיון. הפנו אותי למחלקה. ד"ר אלברט סמנדרוב בדק אותי. מצא רגישות באזור הצלקת, נתן לי אנטיביוטיקה למשך עשרה ימים, לקח תרביות ושלח הביתה."כעבור יומיים חזרתי לליס. התחילו לצאת לי הפרשות מוגלתיות מהצלקת. קיבלה אותי ד"ר טטיאנה בלכובסקי. היא סוף­סוף התנהגה אלי כמו שצריך. בדקה אותי, פתחה מחדש את אזור הניתוח, הכניסה צינורית וניקזה את המקום מהמוגלה. קיבלתי אנטיביוטיקה."ד"ר בלכובסקי אשפזה אותי במחלקה לאשפוז גינקולוגי, מחלקה עם אותם הרופאים הגינקולוגים. גם שם הרגישות שואפת לאפס ואין כבוד לחולה. רופא שכבר ניסה להיות נחמד, נתן לי צ'אפחה ידידותית על הבטן, באזור הכואב. אני חושבת שכל רופא שמסיים בית ספר לרפואה צריך לעבור ניתוח, כדי לדעת במה מדובר".­ את מתכננת להיכנס להריון בקרוב?"בעלי מתנגד באופן מוחלט לילדים נוספים בגלל מה שעברנו בליס". תגובת בית החולים ליס: "היולדת הגיעה לחדר לידה בפתיחה של שלושה סנטימטרים ותוכננה ללידה רגילה. בשל רגישותה לחומרי הרדמה ובשל המלצתו של ד"ר מיקי לוטן, קיבלה פתידין (להקלת כאבי הצירים). לצערנו, הלידה לא התקדמה כמצופה ונאלצנו לאחר כ­17 שעות להעבירה לחדר ניתוח לביצוע ניתוח קיסרי, שם נותחה בהרדמה כללית. לא ניתן היה לצפות מראש את משך הלידה ומהלכה."לא ידוע לנו על כל עיכוב בכניסה לניתוח. היולדת הוכנסה לניתוח בזמן שנקבע לה על ידי הרופא המיילד."תינוקה של היולדת הועבר מהתינוקייה לפגייה בשל חשד לבעיה בטונוס השרירי, דבר שעלול היה להצביע על חשד של דלקת קרום המוח. התינוק עבר סדרה של בדיקות ואושפז למעקב בפגייה. ההסבר שאותו קיבלה היולדת התייחס לסיבוכיה של דלקת קרום המוח במידה שהיתה נמצאת, שעלולים אכן לגרום לחירשות, פיגור ולפגיעות נוירולוגיות אחרות."פרופ' לסינג הוא גינקולוג ולא רופא ילדים. כל הטיפול בילודים ניתן על ידי רופאי ילדים בלבד. ד"ר בוריס שפירא, רופא ילודים, שחרר את התינוק בליווי מכתב שבו נכתב בפירוש שלתינוק היה חשד לבעיה בטונוס השרירי (בעטיו אושפז בפגיה), שנשללה."ד"ר סמנדרוב, אשר בד ק את היולדת ב­9 בספטמבר, בהגיעה למיון, מצא אודם סביב צלקת הניתוח והמליץ על אשפוז וטיפול אנטיביוטי במחלקה. האשה העדיפה לא להתאשפז אלא לקבל טיפול אנטיביוטי מחוץ לבית החולים. סוכם עימה כי במידה שתהיה החמרה תשוב לבית החולים. לאחר יומיים, משחלה החמרה, שבה האשה לבית החולים כמסוכם, אושפזה ובוצע בה ניקוז הפצע". התינוקייה זה לול תרנגולות סיפור הלידה של מיקה מייצג את היחס העוין של המערכת הרפואית בליס כלפי הורים שנאלצים לשהות לצד תינוקם שאושפז לאחר הלידה; את הקושי בהזרמת מידע חיוני להורים בזמן אמיתי; את מצבם העגום של התינוקות בתינוקייה; יחס מלחיץ של אחיות כלפי אמהות הרוצות להניק וגישה שלילית ומתנכרת של רופאת ילדים כלפי לידות בית.מיקה, 37, ילדה את בנה הראשון בראשית נובמבר 2001 בלידה טבעית בדירתה שבתל­אביב בליווי מיילדת מוסמכת, כשהיא נמצאת בשבוע 41 להריונה. כשעתיים לאחר הלידה נקלע התינוק, שנולד במשקל 3.400 קילו, למצוקה. מים שנותרו בריאותיו גרמו לו לחרחורים. בעלה של מיקה נסע עם התינוק והמיילדת למיון יולדות בליס, שם לאחר זמן קצר חובר התינוק למכונת הנשמה.מיקה ובעלה מספרים כי קבלת התינוק במיון בבית החולים היתה מקצועית ומסבירת פנים. אלא שיש להם טענות הנוגעות ליחס שלו זכו במהלך שהותו של תינוקם במחלקת ילודים, לאחר שנותק ממכונת ההנשמה בפגייה. הם מציינים את היחס המתנשא והארוגנטי שאותו ספגו מד"ר שרון דמול אשר טיפלה בתינוק.מיקה: "לילד שלי היתה ספירת צהבת במינון גבוה. התינוק שלי רק יצא ממחלקת טיפול נמרץ, אחרי שלושה ימים, אני עם דמעות בעיניים וד"ר דמול נותנת לי הרצאה פולשנית בנושא דעתה השלילית על לידות בית. לי היה חשוב באותם רגעים לקבל מידע לגבי מצב התינוק שלי. המידע שד"ר דמול נתנה לי היה מידע מלחיץ, שעל פיו ניתן היה להבין שהתינוק שלנו עומד להיות מאושפז כשמונה ימים. בסופו של דבר הוא אושפז ליום אחד. היא לא מסרה לנו מידע בצורה עניינית ורגועה. כדי לדבר איתה היה צריך לרדוף אחריה".­ עד כמה יכולתם בשלבים ההם להיות עם התינוק, לגעת בו, לטפל בו?"לאחר שלושה ימים במיטת הפגים הוכנס הילד למיטת פוטו על מנת לטפל בצהבת שלו. בארבעת הימים הללו לא יכולנו להחזיק או לחבק אותו. רציתי להניק אותו. ד"ר דמול אמרה לי שאני יכולה להוציא אותו להנקה 'מקסימום ל­20 דקות', אבל ידעתי שלא אצליח להניק אותו בהנקה ראשונה בתוך 20 דקות. היא לא תמכה בי באופן מינימלי מבחינה רגשית אלא להפך, אמרה שאין סיכוי שהוא יצליח לינוק בגלל שהוא חלש מדי. לבסוף היא נתנה לי להיכנס, אבל אמרה שאם הוא יהיה מחוץ למיטת הנורות יותר מ­20 דקות, בלילה עלולה להחמיר הצהבת שלו ו'יהיה לנו פה מצב חירום'".­ הצלחת להניק אותו? "התחלתי להניק אותו, הוא התחיל לתפוס את הפטמה, אבל זה לקח בערך 20 דקות, נלחצתי בגלל דבריה של ד"ר דמול והחזרתי אותו למיטת הפוטו. לא התנגדנו לשום הוראה שקיבלנו. אחר כך ביררתי ונודע לי שלא היה קורה כלום גם אם התינוק היה נשאר שעה מחוץ למנורות, יושב קצת על אמא ואבא שלו ויונק. יותר מאוחר פשוט לקחתי אותו ליותר זמן והוא באמת ינק".­ לאילו תנאים זוכים הורים שמלווים את התינוק שלהם שחולה בצהבת?"זאת נקודה כואבת במיוחד. צהבת מתפתחת אצל הרבה מאוד תינוקות יום, יומיים או יותר לאחר שהם נולדים. זמן האשפוז של האם הוא שני לילות ואחר כך היא משוחררת. החל מהרגע הזה, לאשה שצריכה לשכב, יומיים­שלושה אחרי לידה, אין מקום לשים את עצמה והיא גוררת את הגוף שלה במסדרונות בית החולים בלי מקום להיות בו. היו כאלה שפשוט נטשו את התינוקות שלהם. היו אחרות שהסתובבו מותשות לחלוטין ובוכות. בחדר ההנקה אי אפשר לישון בגלל הצרחות של התינוקות מהתינוקייה שלא פוסקות. לא קיבלנו ­ גם לא אמהות אחרות שהיו במצבנו ­ שום מידע על חדרים אחרים שבהם ניתן לישון".­ איך היחס של הצוות אל הורים שמלווים את התינוק שלהם לפגייה או ל מחלקת ילודים?"כל הזמן נפנפו אותנו. היינו מטרד בשבילם. התחושה שמעבירים להורים בליס היא שהם מפריעים לתינוק להבריא ולצוות לטפל בו. אין התייחסות לשהייה של הורים לצד תינוקם כבעלת ערך טיפולי לתינוק. היה לי מקרה עם פרופ' פרנסיס מימוני (מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילודים ומחלקת ילודים ­ מ.ז), שמדגים את חוסר הכבוד של הצוות הרפואי להורים. הוא עבר יום אחד, אמר לי שלום ושאל מה נשמע. בתגובה שאלתי אותו שאלה, אבל הוא הסתכל דרכי כאילו הייתי שקופה. האחות שעמדה לצדו ענתה לי".הבעל: "מבחינתי הדבר הקשה ביותר היה התחושה שהצוות הרפואי נתן לי במחלקת ילודים, שאני לא רצוי. ברגע שכבר לא היינו מאושפזים, לא היו לי את התנאים הבסיסיים ביותר לשהייה. לא ידעתי שיש רופא שאחראי לתינוק שלי ושאני יכול לשאול אותו שאלות בכל יום ב­11 בבוקר".­ איך התייחסו האחיות לרצונך להניק?מיקה: "היתה אחות בפגייה שהפחידה אותי. היא טענה שלא הצלחתי לשאוב מעצמי מספיק חלב לילד. היא איימה עלי שייתנו לילד סימילאק (תחליף חלב), כי לי אין מספיק חלב בשבילו. לכן פשוט קרעתי לעצמי את הציצים, במהלך שאיבת חלב מאוד מכאיבה. אבל כעבור כש לוש שעות הגיע רופא, ד"ר אורן תבור, הראיתי לו את מה שהצלחתי לשאוב, והוא אמר שזאת כמות שתספיק לתינוק לשלושה ימים".­ איך התרשמתם מהיחס של האחיות ומהטיפול שלהן בתינוקות בתינוקייה?הבעל: "התינוקייה זה לול תרנגולות. חלק מהאחיות שעובדות בה הן מדהימות, אבל מרביתן אחיות שעובדות שם המון שנים ושחוקות לגמרי. הצווחות של התינוקות בלילות מרעידות את הקירות. אף אחד לא בא ומרגיע אותם. יש מחסור באחיות ואלה שיש, כבר אדישות".מיקה: "האמהות לא מודעות לכך שתינוקות שהן השאירו בתינוקייה צורחים ברצף שהעצבים שלי לא עמדו בלשמוע אותו. הלב יוצא אל התינוקות האלה".הבעל: "בפגייה התינוק שלנו היה מחובר לזונדה. אתה מסתכל עליו ורוצה לבכות. הוא לא יכול להוציא קול אבל אתה רואה את הפרצוף שלו מתעוות ומבין שהוא צורח בשקט. יש אפשרות להכניס יד דרך שרוול לאינקובטור. הכנסתי יד והנחתי לו יד על הגב. שרתי לו ואני רואה שלאט­לאט הוא נרגע. ואז באה איזה אחות ואומרת לי: 'אתה נוגע בו, אתה מעיר אותו, וזה בכלל לא כיף לילדים שמונשמים'."כשעה אחרי שהרגעתי אותו, האחות מגיעה כדי להחליף אותו מצד אחד לצד שני יחד עם כל הצינורות. היא העירה אותו והוא שוב התחיל לסבול. ולמה היא העירה אותו? בגלל שהשעה היתה שבע וחצי. זאת דוגמה מייצגת לחוסר הקשב שהיה שם כל הזמן. היתה שם גם אחות אחת מדהימה, אבל היא היתה מאוד יוצאת דופן". תגובת בית החולים ליס: "ד"ר שרון דמול היא רופאה מעולה שקיבלה את התינוק, שהובהל על ידי המיילדת הפרטית לבית החולים על מנת להציל את חייו, וביצעה את כל הפעולות בהתאם למקובל ובהצלחה. היא לא הלחיצה את האם כלל ועיקר."שהייה של מעבר ל­20 דקות מחוץ למיטת הפוטו היתה בהחלט עלולה לסכן את בריאות הילוד, על פי שיקול דעתה של הרופאה, מה גם שהילוד סבל ממצוקה נשימתית. גם בדיעבד אנו סבורים ששיקול דעת זה של הרופאה היה נכון וראוי."לפרופ' מימוני לא זכורה השאלה שנשאלה ולא זכתה למענה מצדו. עם זאת, פרופ' מימוני ימשיך לדרוש בשלום היולדות שהוא פוגש באורח קבע גם בעתיד."אין ולא היה בליס יחס מזלזל כלפי לידות בית. בבית החולים קיים פרוטוקול ברור לטיפול בילוד וביולדת בלידת בית במידה שיש פנייה. יתר על כן, הכינוס הארצי ללידות בית שאורגן על ידי עמותת 'נשים קוראות ללדת', התארח בליס על ידי פרופ' יוסי לסינג, ראש האגף למיילדות וגינקולוגיה. יש לציין כי חלק מהמיילדות שלנו עוסקות גם בלידות בית."בית החולים ליס חרת על דגלו את עידוד ההנקה. במסגרת מחויבותו זו היה הראשון להגשת שירותי יועצת הנקה מוסמכת, שכיום הינה בין המוב ילות בארץ בתחום זה. כל אחיות האגף עוברות הכשרה בהדרכת יולדות להנקה. צר לנו אם היו מקרים בעבר שבהם לא ניתנה ההדרכה המתאימה ליולדת. הנהלת הסיעוד פועלת במישורים ניהוליים והדרכתיים על מנת לשפר באופן מתמיד תהליך חשוב זה."קיים בליס חדר הנקה מסודר, וליס היה הראשון בארץ שהנהיג חדר כזה. תנאי המלונאות המשובחים של האגף מאפשרים ליולדת הנקה במרב הפרטיות בחדרה. יש לציין שבמחלקת ילודים קיימות בנוסף לחדר ההנקה, פינות הנקה יחידניות המאפשרות אף הן הנקה בפרטיות מלאה."בטיפול נמרץ בילוד (פגייה) מתבצעות פעולות להצלת חיים שדורשות טיפול אינטנסיבי ביותר בילוד בכל שעות היממה וללא תלות במצב ערותו. טיפול זה כולל ביצוע פעולות בהתאם למצבו הרפואי של הילוד פעמים רבות ביום, פעולות רוטינה החיוניות ביותר אשר ההקפדה עליהן היא זאת שמאפשרת את הצלחתו של הטיפול בפג, אם כי לעתים (למתבונן מן הצד) זה נראה כהסבת סבל או אי נוחות לילוד."תינוקות בוכים (בתינוקייה) בדרך כלל לקראת שעת ההנקה. אחיות המחלקה ניגשות לתינוקות להאכילם או להביאם לאמהותיהם ו/או להרגיעם באמצעות מוצץ (אם האם מאשרת זאת). בית החולים מעודד ביות גמיש ­ שהיית התינוק ליד אמו מאפשרת לאם להרגיעו בשעת הצורך. אין מחסור בכוח אדם סיעודי במחלקת ילודים וגם לא שחיקה של האחיות."הרופאים במחלקת ילודים ובפגייה עומדים לרשות ההורים 24 שעות ביממה בכל שאלה/פנייה. בנוסף לכך, שני רופאים בכירים משוחחים כל יום עם ההורים במחלקת ילודים ובפגיה החל משעה 11 בבוקר. יש לציין כי מחלקות ילודים ופגים פתוחות 24 שעות ביממה לביקור הורים. יתר על כן, בפגייה ניתנת אפשרות לכניסת סבא וסבתא בתיאום עם צוות המחלקה וכן אחים ואחיות של הפג, לאחר בדיקה רפואית."קיימת תוכנית לבניית חדר מנוחה לאמהות שילדיהן שוהים בבית החולים. כמו כן, ניתן פתרון מקומי בכל מקרה של פנייה/בקשה להישאר במסגרת בית החולים".* תגובת פרופ' פרנסיס מימוני, מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילודים ומחלקת ילודים (הממונה על ד"ר שרון דמול):"ד"ר שרון דמול היא רופאה מתמחה שכרגע מסיימת את שנת הההתמחות שלה בתחום של טיפול נמרץ לפגים. היא אחת מהרופאות המבריקות והטובות שהיו לנו בשנים האחרונות והבן אדם הכי שרמנטי שעבד אצלנו בשנים האחרונות. מקסימה. ידידותית. נותנת את מספר הטלפון שלה בבית לפציינטי ם. ראיתי אצל ד"ר דמול הרבה מכתבי תודה והוקרה של הורים, תכשיטים שהיא קיבלה מהורים עבור היחס הסופר­חם, פרחים ושוקולד".­ אתה חושב שבני הזוג המציאו את הטענות נגדה?"יש שתי אפשרויות. או שהם צודקים לחלוטין, ואז אני חייב להגיד שהיה לה משבר באותו היום, דבר שהוא לא אופייני לה. אפשרות אחרת היא שד"ר דמול קרעה את עצמה בריצה לכל הכיוונים בלילה מאוד­מאוד קשה, ועשתה רושם ראשוני לא טוב עליהם. אני מאוד מצטער. בסך הכל ד"ר דמול הצילה את חייו של הילד וזה השוונג שהיא מקבלת בחזרה ­ זה עצוב לי. כשהקראתי לה את השאלות שלכם (בבקשת התגובה ­ מ.ז) היא מאוד נפגעה והיתה מאוד מדוכאת מהתגובה הזאת."היא בהחלט זוכרת זוג הורים שבמידה מסוימת התנהגו באופן בעייתי בגלל שמנעו מאיתנו לטפל בתינוק לפי הדרישות הרפואיות המינימליות. לא מדובר ב­20 דקות שבהן הם לקחו את התינוק מחוץ לפוטותרפיה לצורך הנקה. למיטב זכרונה של ד"ר דמול זה היה ליותר משעתיים. אני חושב שמדובר באנשים שראו את כשלון הגישה שלהם של לידת בית, ובעצם הפנו את רגשות האשמה שלהם כלפי האנשים שהצילו את התינוק שלהם".­ ההנחה שלך לא מבוססת."אבל רא ינו אצלם כעס מסוים שלא היה קשור למציאות".­ המציאות לטענתם היתה התנהגותה המתנשאת והמנוכרת של ד"ר דמול."יש לנו פה מערכת של טיפול בפגים, פלוס מחלקת תינוקות, פלוס חדר לידה, ובאמצע תורנות, ורופא לפעמים רץ מילד מונשם לילד מונשם ולפעמים הורה שצריך אינפורמציה צריך לרוץ אחר הרופא שהולך ממיטה למיטה".­ ומה בדבר גישתה ללידת בית? הם טוענים שהיתה מזלזלת ומאשימה."היא אומרת שהיא לא הביעה שום דבר מזלזל או מתנשא כלפי לידת בית, ואני מאמין לכל מילה שהיא אומרת".­ מה לגבי עדויות המציגות את התינוקייה, בעיקר בלילות, כ"לול תרנגולות"?"תינוקות בוכים כשלא נוח להם, כשהם רטובים, כשהם עשו קקי וזה קצת שורף, כשהם רוצים לאכול, כשהם רוצים להיות על הידיים ולכן ברירת המחדל במוסד שלנו היא רומינג אין (ביות) ­ כשהתינוק נמצא עם האמא בחדר שלה והיא מביאה אותו במידת הצורך לתינוקייה. אם התינוק בוכה בתינוקייה ויש אחות פנויה אז היא תיגש אליו. יש לנו ארבע אחיות במשמרת ואם היו ארבעה תינוקות שבוכים, תאמין לי שהם היו כולם בידיים או ישנים. אבל אם יש 17 תינוקות שבוכים, ובהם תינוק שהאמא שלו ביקשה למשל, שלא יפריעו לה בגלל שהיא רוצה לישון, אז יכול להתקבל האפקט של לול התרנגולות. אני לא מאושר כשאני רואה דבר כזה. בחרתי את המקצוע של רופא ילדים בגלל שאני אוהב ילדים ואני לא אוהב לראות ילד בוכה".­ אתה משוכנע שהאחיות ניגשות מיד לכל תינוק שבוכה?"אם כשאני רואה ילד שבוכה, אני רואה אחות שיושבת מאחורי הדלפק, זה מעצבן אותי ואני אעיר לה. דברים כאלה ראיתי לפני ארבע שנים, אבל עכשיו למזלי אני כמעט לא רואה אחיות שנוהגות כך. אם הכל היה פועל באופן מושלם, לא היית פה". 3. הפתולוגית מודה שדו"ח הנתיחה שגוי סיפור הלידה של רונית ממחיש את היחס המתנשא והמנוכר של רופאים גינקולוגים כלפי נשים יולדות במיון ובחדר לידה בליס, ומעורר שאלות נוקבות לגבי יכולת התמודדות המערכת הרפואית עם מקרה מוות של תינוק בלידה; למשל ברצון ההורים לקבל דו"ח נתיחה על מנת ללמוד את פרטי האירוע ולא דו"ח שיש בו סתירות פנימיות קשות.רונית, 34, הגיעה לליס בנובמבר 98' כשהיא בהריון ספונטני עם תאומים, בסוף שבוע 40. הבדיקות שעשתה במהלך ההריון, כולל מי שפיר, היו תקינות, למעט בדיקת אקו לב שנעשתה בשבוע 25 להריון. לגבי אחד התאומים ברחמה נמצאו שני ממצאים. עקב טעות ברישום, טוענת רונית, יוחסו הממצאים הפתולוגיים של תאום אחד לשני.החל משבוע 37 היתה רונית במעקב מוניטור, כמקובל בשלב זה בהריון עם תאומים. התקבלה החלטה שבמידה שלא תתפתח לידה באופן טבעי עד סוף השבוע ה­40, רונית תאושפז לצורך זירוז לידה.היא הגיעה למיון ביום הלידה המשוער שלה, בסביבות השעה שמונה בבוקר; ועברה במיון בדיקות שכללו מוניטור, שתן ואולטרסאונד, שנמצאו תקינות. הרופא הגינקולוג שבדק אותה, ד"ר גדעון ידווב, רופא ותיק מאוד, החליט בזמן הבדיקה הווגי נלית לבצע פעולה של הפרדת קרומים מצוואר הרחם.רונית: "זה כל כך כאב שהעיניים שלי התמלאו בדמעות. נעלבתי. רק אז הוא אמר שעשה לי גם סטריפינג. עניתי לו שאם היה אומר לי את זה קודם, היה לי יותר קל להתמודד. הוא התנצל ביובש. משם העלו אותי לחדר לידה".­ איך היה היחס אלייך בחדר הלידה?"ד"ר מיקי שנהב (מנהל חדר הלידה ­ מ.ז) היה שם והיה אדיב ומשתף. שאר הרופאים התנהגו כפי שמרבית הגינקולוגים נוהגים: נכנסים, קוראים את התיק הרפואי מבלי להציג את עצמם, מבצעים בדיקה וגינלית, מחדירים עירוי, והכל בלי עדכון או התייחסות לכך שמולם יש אדם שמרגיש וחושב ואפילו יכול להבין. אני חייבת להגיד שלא הופתעתי מההתנהגות שלהם. אני מכירה אותה מהצד השני".רונית סיימה לימודי רפואה ותקופת סטאז', קיבלה רישיון כרופאה כללית, אבל מעולם לא עבדה כרופאה. "במהלך לימודי הרפואה ראיתי את ההתנהגות האטומה והמנוכרת הזאת כמשקפת תופעה נפוצה מאוד בקרב רופאים בכלל. אבל בעלי, שחווה מפגש ראשון עם התופעה, היה מזועזע".­ איזה טיפול קיבלת?"הותחל טיפול באוקסיטוצין לווריד בכדי ליצור צירים. אבל די מהר הופיעו ירידות חוזרות בדופ ק של אחד התאומים והוחלט על הפסקת הזירוז. בסביבות שלוש בצהריים הגיעו הרופאים התורנים: ד"ר ירון מושקט ­ רופא מומחה, שהיה הבכיר, וד"ר ג', רופא מתמחה, שהיה מגעיל אמיתי."בסביבות חמש הם החליטו לחדש לי את הזירוז. שאלתי אותם מדוע, כי הרי הוחלט להפסיק את הזירוז בגלל ירידות בדופק. הם נורא לא אהבו את השאלה ואמרו שהירידות שהיו בדופק לא היו מדאיגות".­ מתי החלה ההידרדרות?"כעבור כשעתיים ראיתי ושמעתי ירידה מדאיגה של הדופק, בלי התאוששות. הזעקנו את ד"ר מושקט. בהתחלה הוא הסביר שהמוניטור מנטר את הדופק שלי ולא את של התאומים. זה לא נשמע לי הגיוני שבאותו זמן, עם כל המתח שבו הייתי, ערך הדופק שלי יהיה 80. החששות שלי אומתו בבדיקת האולטרסאונד שהדגים פעימות לב איטיות מאוד אצל אחד התאומים. ואז התחיל לחץ נוראי. העבירו אותי במהירות לחדר ניתוח כדי לבצע ניתוח קיסרי מיידי. המרדים הסביר לי מה הוא עומד לעשות, הרדימו אותי ומהר מאוד הוציאו את אחד התאומים (עומר). ואז הוציאו את התאום השני ללא דופק ונשימה. ניסו לבצע בו החייאה אבל לא הצליחו. הוא היה מאוד בצקתי, מצב שהעיד על מצוקה עוברית ממושכת, קרוב לו ודאי כזאת שהתחילה לפני הזמן שבו הוכנסתי לחדר הלידה. רופאת הילדים יצאה ושאלה את בעלי האם היתה במהלך מעקב ההריון איזו בעיה עם התאום הזה".­ מה קרה בשלב ההתאוששות מהניתוח?"אמא שלי סיפרה לי מה קרה ובכיתי נורא. ד"ר שנהב הגיע מהבית מהר מאוד. הוא היה אמפתי ושאל במה הוא יכול לעזור לי. ביקשתי לראות את עומר, לאחר שביקשתי זאת עוד קודם אבל אמרו לי שזה בלתי אפשרי. ביקשתי גם משהו נגד כאבים. שנהב הסתכל על הגיליון הרפואי שלי וראה שקיבלתי חומר נגד כאבים במינון נמוך. הוא אמר: 'זאת אשה ללא אפידורל והיא מכוסה במינון הומאופתי'. ד"ר שנהב דאג שיביאו לי את עומר וגם משהו נגד כאבים. הועברתי למחלקה ושם היחס שקיבלתי היה רגיש ותומך".­ מה היתה סיבת המוות של התאום השני?"למחרת הגיעה תשובה ראשונית מהמכון הפתולוגי, שעל פיה היה לו מום קשה בלב, שהסביר את המצוקה שאליה נכנס עוד בשלב העוברי. זאת היתה הקלה גדולה בשבילנו והתרשמנו שגם לכל חברי הצוות הרפואי שהיו מעורבים בלידה, שכן המשמעות של הממצא הפתולוגי היתה שסיכוייו לחיות בכלל או לחיות ללא נכות קשה היו אפסיים. זה דבר שבעצם נקבע מראש, ולא על פי ה התנהלות האחרונה בליס. זה נורא עזר לנו. אבל ביקשתי בכל זאת שישלחו לי את דו"ח הנתיחה הסופי."באותו יום הרופאים בליס ביקשו מאיתנו את כל המסמכים של הבדיקות ממהלך ההריון. כשמסרנו להם את המסמכים ציינו בפניהם שנפלה טעות במקור, ותוצאת בדיקת אקו לב של עומר יוחסה לתאום השני. הם אמרו שעומר אמור לעבור בדיקת אקו לב ואם תימצא אצלו ההסתיידות, זה יעיד שאכן האקו לב של התאום השני היה תקין. וכך באמת היה".­ מה נכתב בדו"ח הפתולוגי?"כשקראתי את הדו"ח חשכו עיני. הכותרת דיברה על מום בלב מסוג שאינו פטאלי, כלומר שלא מתים ממנו. הוא גם איננו מום שגורם למצוקה עוברית, אלא למצוקה המתבטאת רק לאחר יציאת התינוק מהרחם. ואז בהמשך הדו"ח הופיע תיאור של הלב עצמו, שבכלל לא תאם את המום שהיה בכותרת וגם לא את ההערה שנרשמה בדו"ח כאילו זהו מום קשה ביותר המוביל למקרי תמותה רבים. הרגשתי שהדו"ח מבזה את מי שכתב אותו. התייעצתי עם ד"ר שמואל דיאמנט, קרדיולוג ילדים מ'דנה' איכילוב. כשהראיתי לו את הדו"ח, הוא הסכים איתי שיש בו נקודות בעייתיות מאוד. באותו רגע הרגשתי אובדן אמון במערכת".­ מה עשית?"חבר של אמא שלי הוא רופא באיכילוב. הוא המליץ על ד"ר אילן גל, גינקולוג בכיר בליס, שלא היה מעורב בשום צורה בלידה שלי. אילן גל יצר איתי קשר והציע שנפגש בבית קפה ברחוב בזל. הבחירה בבית קפה היתה לי מוזרה, אבל לא הגבתי עליה ונפגשנו."כשהצגתי בפניו את התהיות שלי, הוא הגיב באופן מתגונן מאוד במקום להקשיב ולהשיב. הוא היה פטרוני, עסוק בלנסות לפייס אותי ולהוריד אותי מהסיפור. הוא נתן לי להבין שההתעסקות שלי בדו"ח היא למעשה הדרך שלי לעבד את האובדן. תמיד כשאני מדברת על זה אני בוכה, וגם אז התמלאו לי העיניים, אבל אמרתי לו: 'תתעלם מהדמעות, תקשיב למה שאני אומרת ותענה לי על השאלות הקונקרטיות'. הוא אמר שלא הוא כתב את הדו"ח, לכן אינו יכול לענות על השאלות והציע שיקבע בעבורי פגישה עם הפתולוגית שביצעה את הנתיחה".­ הפגישה נערכה?"אחרי הרבה תיאומים נפגשתי עם הרופאה הפתולוגית שביצעה את הנתיחה. קודם כל, היא הקשיבה לי, הבינה על מה אני מדברת והודתה בטעות שהיא עשתה. היא סיפרה שקיבלה את הגופה של התאום עם הפניה ממחלקת יולדות בליס, שד"ר מושקט חתום עליה: 'העובר עם מומי לב. מבקשים נתיחת הגופה של העובר', והיתה משוכנע ת שהעובר אובחן ככזה עוד בתקופה ההריונית. היא ניתחה אותו וחיפשה את המום בלב שיסביר את מותו ואז, כפי שהיא סיפרה לי: 'פתחתי את הלב והיתה בעיה באחד המסתמים, אבל זה לא התאים לי לאף מום שאני מכירה, אז פתחתי ספר וחיפשתי מום שיתאים'."בקיצור, הדו"ח לא היה שווה את הנייר שעליו נכתב. ישבנו אצלה במשרד, היא עברה ותיקנה את הדו"ח בהתבסס על בדיקה חוזרת שהיא ערכה בלב עם ד"ר דיאמנט ועל סמך הערותי".­ הדו"ח תוקן?"לא באמת. לקח לו המון זמן עד שהוא הגיע אלי שוב אבל לא היה שום דמיון בינו ובין הדוח שהרופאה הפתולוגית תיקנה לנגד עיני. בשלב ההוא הותשתי והעניין גווע".­ איך את מסכמת את העניין?"קרה לנו אסון גדול, השמחה הגדולה ביותר בחיינו התערבבה בעצב גדול. התממש לנו עד הסוף האיחול של הנחש לחווה. אני עדיין חושבת שלידת ילד היא הדבר הנפלא ביותר שקיים ויחד עם זאת, אני גם מכירה את הסטטיסטיקות ויודעת שלא כל הלידות מסתיימות באם ותינוק בריאים, כיום אני יודעת את זה גם באופן אישי. אני גם מכירה את הצד השוחק והמורט של המקצוע, את הצורך להתנתק בשביל לשרוד, וגם מודעת למגבלותיה של הרפואה בלנטר, לאבחן , למנוע ולטפל, ללא תלות בעוסקים בה."מראש לא ניסיתי לשפוט את ההחלטות המקצועיות שנעשו במהלך ניהול הלידה שלי וזה גם לא מתפקידי, אבל ציפיתי שיהיה ניסיון אמיתי וכן לבדוק מה היתה סיבת המוות של התאום, האם בדיעבד היה ניתן לצפות זאת ואולי אף למנוע זאת, גם אם ייתכן מאוד שלא."אני שופטת את הרופאים המעורבים על כך שלא הרימו גבה כשקראו את דו"ח הנתיחה הראשוני ועל כך שכאשר העלינו בפניהם את ספקותינו לגביו, הם התבצרו בעמדה מתגוננת והשקיעו את מרב האנרגיה שלהם בלנסות להוריד אותנו מהסיפור. אני מאשימה אותם שבהתייחסותם המבטלת לתהיותינו, הם גרמו לנו לאבד את אמוננו בהם. ואני מאשימה אותם שהם לא מתייחסים למטופלים שלהם כאנשים חושבים ומרגישים". תגובת בית החולים ליס: "היולדת הגיעה בהריון תאומים כאשר ידוע על מום בלבו של אחד העוברים כבר משבוע 25 להריון."הזירוז הופסק בשל ירידה חולפת בדופק העובר העליון. משחזר הדופק למצבו התקין הוחלט על ידי ד"ר מושקט וד"ר ג' על המשך הזירוז כמקובל. לאחר כשלוש שעות מתחילת הזירוז השני (כשבכל הזמן הזה הניטור של שני העוברים תקין), נצפתה האטה בדופק העובר העליון. דופק העובר התחתון היה תקין לחלוטין ולכן בוצע פסק זמן ברישום המוניטור של דופק העובר התחתון (התקין) על מנת לבצע רישום (ללא הפרעות טכניות) לעובר העליון. בשלב זה רישום המוניטור של העובר העליון היה תקין, ורק בהמשך, לאחר כמחצית השעה, נצפתה האטה בדופק שאומתה, בגינה הועברה האשה בדחיפות לחדר ניתוח."לצערי לא ניתן לקבל את תגובתו של ד"ר ג', הנמצא בהשתלמות בת שנתיים בחו"ל."ההפניה 'ילוד עם מום', נתמכה על ידי דו"ח 'אקו לב עובר', מ­5 באוגוסט 98', שנערך בשבוע 25 להריון ונמסר על ידי היולדת לרופאים בחדר לידה. כותרת הדו"ח לא מדברת על סיבת המוות אלא מציינת בשלוש שורות את מרב המידע על הלידה וההריון שקדם לה."ד"ר גל נפגש עם היולדת לבקשתה ולבקשת משפחתה; ב פגישה הוא ניסה לתמוך ביולדת, תוך שהוא מסביר לה את ממצאי הדו"ח, שהצביעו על מום לב קשה בילוד. ד"ר גל מצר על כך שהיענותו האנושית לבקשתה עומדת היום כנגדו. ד"ר גל מצא שהכתוב בדו"ח הפתולוגי קוהרנטי ומקצועי."לעניין יחסם של הרופאים המטפלים ­ בית החולים ליס, כמו כל המרכז הרפואי תל­אביב, שם בעדיפות עליונה את נושא הקשר רופא­מטופל ובני משפחתו. לטובת העניין נערכו ונערכות סדנאות רבות בנוסח 'הצג את עצמך', איך לתת מידע, התמודדות במצבי לחץ, דרכי תקשורת וקשב וכולי. תהליך הפנמת עקרונות אלה הינו דינמי, נמשך לאורך זמן, וללא ספק הפך את הצוות הרפואי לקשוב יותר ואמפתי יותר. עם זאת, יש לעתים נקודות כשל שעליהן אנו בהחלט מצטערים".zond@netvision.net.il פרופ' גבי ברבש, מנהל המרכז הרפואי תל­אביב: "אני מודה שבעקבות הביקור שלך נחשפו בפני כמה דברים""אני מקבל יום­יום, פעמיים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע פידבקים מאנשים, משפחות או נשים שמדברים בשבח המקום", אומר פרופ' גבי ברבש, מנהל המרכז הרפואי תל­אביב (איכילוב). "האירועים שאתה מעלה משקפים קרוב לוודאי אירועים שקרו למספר נשים, בצורה מבודדת, ולא משקפים את מהלך העניינים באגף ככלל. זו דעתי".­ דעה או ידיעה?"דעתי על פי הפידבקים שאני מקבל מאנשים שנחשפו לאגף. אומרים לי: 'תשמע, נחשפנו, היה יופי'. אתמול במקרה היה לי טלפון כזה בערב. זה לא אומר שלא קורות תקלות, זה לא אומר שאנשים לא מתנהגים לא בסדר, אבל זאת לא התמונה הכללית".­ מספיק שזאת תמונה חלקית. אין שום סיבה להתנהג ליולדות בבוטות."אתה יוצר תמונה שחורה. זה הכוח של התקשורת. אני מנהל בית חולים עם 4,000 עובדים. אנחנו משתדלים לחנך ולהביא אותם לתת שירות עשר. אי אפשר לשלוט בכל בן אדם, בכל רגע, בכל מצב רוח, ותמיד יהיו תקלות. יש ויהיו תקלות. החוכמה שלנו היא לנסות לתחקר אותם נכון, לתקן אותם ולחנך, לחנך ולחנך".למחרת הפגישה, התקשר אלי פרופ' גבי ברבש ואמר: "בפגישה שלנו שאלת אותי אם אני בטוח שאני יודע מה קורה באגף (היולדות)? נתתי לך תשובה, ועכשיו אני רוצה לומר לך שאני מודה שבעקבות הביקור שלך נחשפו בפני כמה דברים שקשורים למהות השירות שאנחנו עושים, מה שחשבנו שאנחנו עושים, וכנראה שלא נתנו את זה ברמה שחשבנו שאנחנו עושים."אני לא מתבייש להגיד שאני טועה. במקביל, כבר היום התחילו התהליכים לעשות סדר במערכות היחסים שם שהם אולי הבסיס למה שקורה. יש לנו היסטוריה ארוכה עם תקשורת... תמיד טענתי שהכתבות האלו עוזרות לנו להשתפר והמקרה שאנחנו מדברים עליו עכשיו הוא דוגמה אופיינית לכך, וזה גם מה שאני עומד להגיד לצוות שלנו בשבוע הבא. הייתי מעדיף לגלות את זה לבד, אבל יותר טוב שאנחנו נשתפר מאשר שלא נגלה".* תגובת ד"ר ירון מושקט. הד"ר שוחח לדבריו, ארוכות עם רונית ועם בני משפחתה בכדי להסביר את הסיבה המשוערת למות העובר, שהיתה לדבריו מום בלב, מורכב וקשה ביותר, שהוכח לטענתו בנתיחה שלאחר המוות. ד"ר מושקט מבין את כאבה של רונית, אך לדבריו התייחסותו אליה היתה אמפתית וקשובה למצבה הרגיש והטעון, בוודאי לא באופן המנוכר והלא ראוי כמתואר. תגובה * אביבה שמר, דוברת המרכז הרפואי תל­אביב: "ממצאי התחקיר, המתייחסים בעיקר ליחס ולשירות הניתנים ליולדות, כפי שהובאו בפני הנהלת המרכז הרפואי, הציפו בעיה שלצערנו לא היינו די ערים לה.הנהלת המרכז הרפואי והנהלת האגף למיילדות מתייחסים לממצאים אלו בכובד ראש ובמלוא הרצינות הראויה והחלו כבר בהכנת תוכנית עבודה משותפת לסגל הרפואי והסיעודי באגף, שתביא לשיפור השירות.במקביל, הוחלט על התחלת ביצוע סקר שביעות רצון שיהיה ממוקד לבית החולים ליס, יתבצע ברציפות ויאפשר להנהלה לעקוב אחר שיפור איכות השירות באגף ואחר נקודות תורפה שאותרו.אנחנו בטוחים שהצוות המסור והמיומן של בית החולים, אשר הביא ומביא לעולם אלפי תינוקות בשנה, וזוכה לשבחים מצד רבים, ימשיך לבצע נאמנה את יעודו במתן רפואה מתקדמת ואיכותית, תוך שמירה וקידום שמו הטוב של בית החולים".