חוה בלעה את הזרע איזה זרע? זרע הנחש, שהשפיך על פרי עץ הדעת. וזהו רק אחד היסודות המיניים המפתיעים בשלושת הסיפורים הקדומים מן הספרים החיצוניים שהופיעו עכשיו מחדש בהוצאת בבל מנחם בן 24/01/02 אלונה קמחי וחזי לסקלי הם רק שניים מן הסופרים הישראלים שנזקקו ביצירתם לסיפור "שושנה" ("הו, סוזנה", זוכרים?), הנמנה עם הספרים החיצוניים לתנ"ך, שלא נכנסו לספר האלוהי והושארו בחוץ. הקורא העברי לא הכיר בדרך כלל את הסיפור החיצוני הזה, כפי שאיננו מכיר את סיפור "יהודית" או את "ספר אדם וחוה", למרות שמקורם עברי עתיק. כי מה שבחוץ, בחוץ. והעובדה שניתן למצוא את הספרים החיצוניים הללו בכל מיני כתבים ואנתולוגיות מדעיות בעברית לא הפכה אותם ממש נגישים לקורא הישראלי, שכדי להבין מה זה "הו, סוזנה" ברומן של אלונה קמחי נזקק למקורות אנציקלופדיים.בתרבות הנוצרית, לעומת זאת, לפחות באגף הקתולי ובאגף היווני­אורתודוקסי שלה, מכירים היטב את הסיפורים האלה, הנמנים, בתרגומיהם, עם ספרי הקודש. עכשיו באה הוצאת בבל לעשות מעשה, והתחילה להוציא לאור ולהכניס למחזור הדם השוטף של הספרות הישראלית את הספרים החיצוניים האלה. בינתיים הופיע הספר הראשון בסדרה הקרוי "נשים חיצוניות" והוא כולל את שלושת סיפורי הנשים הנ"ל: ספר אדם וחוה, סיפור שושנה וספר יהודית.חלום­דם נחותואתם יודעים מה? למקרא הסיפורים האל ה, עם כל חשיבותם התרבותית ההיסטורית וחינם המסוים, ברור לגמרי עד כמה צדקו חכמי כנסת הגדולה, עורכי התנ"ך, כשהחליטו להשאיר אותם בחוץ. מדובר בסיפורים נטולי עומק אלוהי, בעלי מטען מיני מפוקפק וכמעט ממוסחר, ככל שייראה הדבר מפתיע ביחס לטקסטים שנכתבו לפני כאלפיים שנה, ורוויים ביסודות זרים למיניהם. כך, למשל, נפתח ספר אדם וחוה בחלום נוטף דם ודוחה, שבו רואה חוה את דמו של הבל נשפך אל פיו של קין: "ראיתי הלילה בחלום דם בני הנלבב הנקרא הבל נשפך אל פי קין אחיו והוא שתה אותו באכזריות. ויקרא אליו כי יותיר לו ממנו מעט, והוא לא שמע לו כי אם שתה אותו עד תומו". ואז הלכו אדם וחוה לחפש את בניהם, "וימצאו את הבל הרוג בידי קין אחיו". אני מעדיף בהרבה את חלומות יוסף האלוהיים באמת.בהמשך "ספר אדם וחוה" מופיעה איזושהי הרחבה מופרעת לכמה מפרטי סיפור גן עדן. בין השאר, מגלה לנו חוה, כי לפני שהנחש נתן לה לאכול את פרי עץ הדעת, הוא טיפס על העץ, ואם אינני טועה בפרשנות, השפיך, אם תסלחו לי, על התפוח: "ויגש ויעל עליו ויטל בפרי אשר נתן לי לאכול את זוהמתו את התאווה כי התאווה ראשית כל חטאת ויט את הענף ארצה ואקח מפ ריו ואוכל". אתם מבינים? קודם הנחש גמר על הפרי, ואז חוה אכלה את הפרי, כולל הזרע. פורנוגרפיה קדמונית ממש לא רעה. אבל ברור לגמרי למה זה לא נכנס לתנ"ך ומדוע נחשב הסיפור הזה, כמו גם ספרים חיצוניים אחרים, למוקצה מחמת מיאוס בעיני יהודים מסורתיים.מתחת לעץ המסטיקגם הסיפור "שושנה", למרות המוניטין שיצאו לו, הוא סיפור לא ממש משכנע. מעשה בשני שופטים יהודים זקנים וחרמנים, שראו בפרדס אחד בימי גלות בבל אשה נשואה ויפהפיה בשם שושנה, שנהגה לבוא לפרדס בעלה כדי להתרחץ במעיין שבו, והתחרמנו עליה קשות.ברגע מסוים הם מתגלים לעיניה בפרדס ומאיימים עליה שאם לא תאפשר להם לעשות בה מעשה, הם יוציאו עליה דיבה ויספרו כי ראו אותה שוכבת עם איזשהו נער. דמיון יש לזקנים האלה, מה? שושנה היפהפיה והטהורה מסרבת, כמובן, והזקנים אכן מוציאים את דיבתה, והיא כמעט מוצאת להורג בעוון ניאוף, כשנער בשם דניאל ­ ואולי הוא דניאל הנביא מספר דניאל ­ מחליט לתחקר את שני הזקנים, וחושף את השקר שלהם, כשאחד אומר שמעשה הניאוף התרחש תחת עץ אלון והשני מעיד שהזיון קרה תחת עץ מסטיכי (עץ המסטיק?).וכך ניצלת שושנה היפה, ושני הזקנים הרשעים והחרמנים והמגעילים מוצאים להורג. ושוב, עם כל חינו של הסיפור, ההברקה של שלמה המלך במשפט הזונות נראית לי אלוהית לאין ערוך מהברקת הנער דניאל, שמתנהג כמו חוקר מצוי במשטרת ישראל, אבל זה כמובן עדיין לא מצדיק היכללות בתנ"ך.ניקיטה, זינה ויעלולבסוף, "ספר יהודית", סיפור יפה, שבו מתפקדת יהודית האלמנה יפת התואר כמין ניקיטה או זינה, וכורתת את ראשו של שר צבא נבוכדנאצר, ששם מצור על בני ישראל, לאחר שפיתתה אותו ביופיה. לא מדליק? מדליק, אבל לא מספיק טוב בשביל התנ"ך.הסיפור רווי בהשפעות תנ"כיות מוכרות: יהודית, הכורתת את ראשו של שר צבא נבוכדנאצר, מתפקדת כיעל שרוצצה במקבת את ראשו של סיסרא וגם כאהוד בן גרא שתקע סכין בבטנו השמנה של עגלון מלך מואב וגם כדניאל שלא רצה להתגאל בפת­בג המלך וגם כאסתר בהרמון אחשוורוש, וכששר צבא נבוכדנאצר מתאווה לשכב איתה מאוד, ומבקש להשקותה ביין, היא נענית לכאורה להצעה ומבטיחה לו כי "הנני שותה, כי גדלה חייתי בי היום מכל ימי חיי" (יעני, חיית המין שבנפשה?), אבל אז, כשהלום­יין נופל השר האשורי על משכבו, היא שולפת את חרבו מנדנה, כורתת את ראשו, י וצאת עם הראש הכרות (!), מניחה אותו בתוך האמתחת, ואחר כך דואגת שייתלה על ראש מגדל החומה, לעיני כל צבא אשור, ודי בכך למעשה כדי לפורר את הצבא האשורי שנסוג בבהלה למראה ראש מצביאו תלוי על החומה.כן, סיפור קלאסי שצויר בידי הרבה ציירים גדולים, אבל האפיגוניות של הסיפור הזה בולטת לעיני הקורא העברי המכיר את התנ"ך.בסך הכל, ידיעת שלושת הסיפורים העתיקים האלה, שחלחלו לאמנות המערב ולספרותה, היא לכאורה סוג של חובה תרבותית. אבל באמת שלא מוכרחים. אפשר לסמוך במקרה זה על חז"לינו. הם ידעו בדיוק למה אמרו לספרים האלה לצאת בחוץ.("נשים חיצוניות", שלושה ספרים חיצוניים: "ספר אדם וחוה", "שושנה", "ספר יהודית", הוצאת בבל, ספריית הכיס, 52 עמ') אלוהים הוא צפוני שיר מפוטפט ומתרגש של נתן זך על איזשהו מפגש הזוי עם אלתרמן פותח את חוברת "חדרים" החדשה. השיר עשוי מזכרי לשון אלתרמניים בנוסח: "הנה הוא חוזר והולך בשדות,/עיוור כעטלף, מכיר את הסובב/רק לפי הדי קולו. צעיר,/אפילו לגילי לא הגיע./האם הוא עוד מקנא לחן רעייתו האבודה?". שיר סנטימנטלי, אבל לא ממש מבריק, שבו אלתרמן המת וזך החי נפגשים אי­שם בחולות ומקוננים ביחד על הידרדרותה של ישראל. לא בטוח שאלתרמן היה חותם על זה.כדאי להזכיר כאן, למי שעדיין לא יודע, שזך הפסיק בעצם להיות משורר אמיתי ברגע מוגדר מאוד: כשעזב את הארץ אחרי מלחמת ששת הימים, נשאר 11 שנה באנגליה, ועבד על איזשהו דוקטורט (השוואה בין פאונד האמריקאי לברכט הגרמני, אם אינני טועה). הגלות הלשונית הזאת גמרה אותו למעשה כמשורר. כל מה שבא אחר כך היה דברנות שירית לא מעניינת, וזה כולל את השיר הארוך האחרון.החוברת נחתמת בראיון ארוך ומייגע למדי עם יצחק לאור, שערכה הלית ישורון, ובו מצהיר המרקסיסט האחרון (בין כל מיני השקפות פוליטיות דוחות ומשומשות כדרכו) שהוא בעצם אדם דתי (!), כאילו לא חשדנו. אבל לאור דווקא יודע להגיד כמה דברי ט עם על יופיים הקיומי של מדרשי המשנה למיניהם. דע מאין באת ולאן אתה הולך. לאור יודע.ספר ישעיהו והקפיטלאבל לאור בהחלט איננו היחיד כאן שמשמיע הצהרות דתיות. למעשה, זהו האפיון המפתיע והמובהק ביותר של כתב­העת הצפוני התל­אביבי הקריר והחילוני הזה: כמעט כולם ­ בתזמורה של הלית ישורון ­ מצהירים על דתיות מסוג חדש ועל יחס עמוק למקורות העבריים, כולל המשוררים המתורגמים מאלזה לסקר שילר ("טרופי צבעים, אל האלוהים") עד פאול צלאן, עם המטאפיזיקה היפהפיה שלו ("דבר אינו חדל"). אסף ענברי מדבר על רליגיוזיות והתגלות באמנות. זביגנייב הרברט "קורא חלופות בספר ישעיהו וב'קפיטל'". מחמוד דרוויש מגדיר את עצמו כ"אני ההעדרות. אני איש השמים/הנוצד" (שימו לב: האות היא דל"ת, לא רי"ש), ומקרקע את עצמו במילים קשות: "ככל שהכנפיים יישרפו/קרבתי לאמת". גם דוד מור, שם חדש, מבקש "להתיר/מתוך גוף הבשר/כנפיים". ואידה צורית, במאמר בשם "כדבר עם האל בשפתו", עוסקת בפנייה הישירה של המשוררת הדתית חביבה פדיה לאלוהים.גם חביבה פדיה עצמה משתתפת כאן בשיר דק­נפש, הנטוע בלשון ההגות היהודית: "ושלמותו היא שלמות/החסר בכל מאוד ו" (על הירח). גם זלי גורביץ' מזכיר לנו בשיריו פסוקים תנ"כיים ("ונער קטון נוהג בם"). והדסה טל אחר כך מצטטת את הקדיש: "יתגדל ויתקדש/שמה רבה בעלמא ­ ולעלמי עלמיא/אלוהי, אני שואלת בלשון יחיד". ומיד אחר כך מכתב של פרוסט, ובו הוא מדבר, בין השאר, על "התחיות אלוהית של הצער". שלא לדבר על אדמיאל קוסמן המציע לנו "שבעה פרקי תהילים חדשים", הכוללים "פתיחות שונות למכתב לאלוהים", ונשמעים לא פחות מאמינים ונלהבי אלוהים מפרקי התהילים בקוראן, למשל (יש שמה כמה שירים יפים מאוד לאלוהים, באמת). הנה קוסמן: "אדון נכבד, אדון יקר, אדון הכל/אדון הישועות, אדון הנחמות, אדון הנפלאות,/בורא כל הנשמות/מאפריקה עד סין".ומיד אחריו אמיר אור, המתחיל איתנו בסגנון פאולוס וספר בראשית: "בראשית היתה המילה". ועזה צבי בשתי מסות (האחת על המילה "אשרי" והאחרת על הפסל צבי לחמן) נעה בין עקדת יצחק ל"אשרי האיש" ו"אשרי עניי הרוח" מהברית החדשה ועוד כמה ציטוטים מרגשים (מחנה סנש, למשל). עזה צבי תמיד משכילה אותנו בדרך מקסימה. ועידן לנדו מפרסם פרקי התבוננות בנוסח קפקאי. גם הם בעלי מטען מטאפיזי מסוים.ידך הלבנה אשמהכ מעט כולם כאן כל כך דתיים כמעט ומאמינים הרבה ומטאפיזיים ועמוסים בארון הספרים היהודי ­ וגם אני הרי מאמין מוחלט באלוהים ומאוהב מוחלט בתנ"ך, עם חיבה מסויגת למשנה ­ עד שכמעט התגעגעתי, פשוט למען הרענון, לשירי המציאות המרים והמבדחים של מאיר ויזלטיר או של חנוך לוין (ששירים שלהם, כדי לא לטעות, אינם מופיעים בחוברת זו). קצת פורנוגרפיה, למען השם, אמרתי לעצמי, בתוך אווירת בית הכנסת המתקדם השורה על רוב החוברת הזאת. אפילו נזכרתי בהקשר זה בבית הנפלא ההוא מתוך "אל הפילים" של אלתרמן, שבו יוצא המשורר מחדר שבו כולם חכמים וכולם מדברים דברי תורה ­ אפילו הבנות הכי יפות ­ והוא יוצא קצת החוצה, עם מעיל הקיץ הפשוט שלו, לנשום קצת אוויר ולטייל בין פילי השמים (עננים, איי פרזיום):אין קץ לחוכמה ואין כסיל לקישוטואפילו ידך הלבנה אשמה היאאצא לי על כן במעיל קיץ פשוטלטייל בין פילי השמיםנתקענו בסדק הצראבל יש כאן בכל זאת עוד כמה אפיונים לחוברת זו ועוד כל מיני שירים ומאמרים, הנעים בין נאה למשעמם, בין סביר למתיש ובין חצי­צפוי למוכר לעייפה. שום דבר מלהיב ממש, למען האמת, ובכל זאת, כמה דברי ם יפים. מכתב­עת שהופיע בפעם האחרונה לפני שלוש שנים היינו מצפים לקצת יותר זוהר.המרצה לספרות עודד וולקשטיין, למשל, מפרסם מאמר מדעני מתיש למדי על אדגר אלן פו, הכולל משפטים כמו "הצירוף המודגש הוא בן שישה טרוכאים ­ כפול ממספרם של האנפסטים". מה אתה אומר. אבל וולקשטיין איננו מוותר על הנשמה. הוא אפילו פטריוט שלה: הנה הוא מצטט, למשל, את אדגר אלן פו עצמו שאמר, כי "במוזיקה הנשמה מתקרבת ביותר לייעוד הגדול שהיא חותרת אליו". ומהי מוזיקה אם לא אנפסטים וטרוכאים? וולקשטיין נולד בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת ת"א. רואים.אבל אהבתי את השיר של גבי דניאל (הוא פרופ' בנימין הרושובסקי, משורר טוב). כעין שיר קינה על החיים ועל ההחמצה ועל היער הקדוש שנהפך לצלולואיד ועל המצב הרוחני של העולם הזה והארץ הזאת וכו': "איחרנו המועד. הגלובוס צר. נתקענו/בסדק צר בין הריבוי/ליהירות. שפות כובשות/אינן נוטשות את הגבולות הישנים/ולנו אין על מי לצבוע את שפתנו/מלבד החרסים שבתילים./קלקותא רחוקה. אבל החול הרב/כהמוני אדם ­ מגיע עד ביתי בירושלים ­ ­ ­". הרושובסקי מבין באמת במוזיקה של השירה. כמשורר. לא כפרופסור לספרו ת שעסק בפרוזודיה.שמעון אדף מפרסם כדרכו שירים יפים. הוא תמיד מפרסם כדרכו שירים יפים: "היסטוריה כותבים הפחדנים./כל כך הרבה מעשי גבורה. כל כך/מעט פיק ברכיים./האהבה שלי לא תשאיר סימן". אסף ענברי מפרסם מאמר עמוס במראי מקום, הכולל מסקנות רוחניות נחרצות ומעט ילדותיות מסוג: "מכל האמנויות, הספרות היא האמנות ההתגלותית ביותר". באמת? ומה על הציור? על המוזיקה? ההשראות שמה פחות שמיימיות? אני לא בטוח. מוצרט הוא פחות השראתי מברכט הנפלא? פיקאסו הוא פחות התגלותי מאליוט? ממש לא בטוח.יש כמה משוררים חדשים. קולות חדשים. מכולם נראתה לי מרים גולן הכי חשופת נפש ("חתכתי בשער ראשי עד סופו במסווה של תספורת/שתקתי עד שכל מילה באה בבכי/הייתי מבט הייתי רגש הייתי מחשבה/לא היה לי שם לא היה משפט לא היה לי חסד לא היו רחמים/ימים שלמים חייתי מאהבה").כתמיד, חוברת "חדרים" מעוצבת יפה מאוד, בפשטות נקייה, מרווחת. השירים נושמים אוויר. אין צפיפות מעיקה. אולי עוד אחזור כאן לכמה שירים.("חדרים", חוברת ,14 חורף ,2002 בעריכת הלית ישורון, הוצאת גלריה גורדון, 197 עמ'. צילומי לאור, וולקשטיין וזך: אמון יריב) השתראלות במקום גיור מה שמוזר באנשים דתיים, אינטליגנטיים ועצמאיים לכאורה כמו העיתונאי אורי אורבך הוא העובדה שהם בעצם מאוד לא עצמאיים, ומה שקובע עבורם באמת הן דמויות רבניות מיושנות לגמרי, דוגמת הרבנים הראשיים שלנו. לכן פונה אורבך בבהילות, ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר, אל הרבנות הראשית, כאילו יש עם מי לדבר, ומבקש מהם להקל בהליכי הגיור עבור העולים החדשים שאינם נחשבים כיהודים (למשל, משום שאביהם יהודי, אבל לא אמם). אורבך שואף לחסום באמצעות גיור כשר לחלוטין כביכול את "תופעות התבוללות", כפי שהוא מגדיר, למשל, מתוך צרות­מוח מובהקת, את נישואי שהם היפים, שערכה עורכת הדין אירית רוזנבלום בין שני ישראלים כמוני וכמוכם.אבל ההמתנה ל"גיור" ולמוצא פי הרבנות הוא הבל מוחלט. כל ישראלי שהוא, ובוודאי ישראלי בעל אזרחות ישראלית, איננו זקוק לשום הכשר רבני מאוס כדי להיחשב לישראלי. גם לא כדי להיחשב כיהודי בעיני החברה היהודית בארץ. כל מה שהוא צריך (ובעיקר אנחנו) הוא שתתבטל האפלייה האזרחית המתמצית בשני חוקים: סעיף הלאום בתעודת הזהות (שאותו יש לבטל לחלוטין ולהסתפק בציון האזרחות הישראלית) וחוק הנישואים המאפשר להתחתן בארץ רק בנישואים רבניים.ברגע שיתבטל סעיף הלאום (או לחלופין, ברגע שיוצעו בסעיף הלאום שתי אפשרויות לאומיות בלבד: "ישראלי" או "פלסטיני", כדי לא לחייב אדם להיות חלק מעם שאיננו מעוניין בו), וברגע שיתאפשרו נישואים אזרחיים בארץ, ייהפכו מיד כל הישראלים הספק­יהודים ליהודים כמונו, שהרי שום מגבלה אזרחית לא תוטל עליהם. הרבנות תוכל במקביל לכתוב ספרי יוחסין משלה ולחתן את בניה ובנותיה עם יהודים רבניים כמוה. אנחנו ממש לא צריכים להתעניין בזה. מי שירצה להתחתן בנו, יתחתן, ומי שלא, לא. כאילו שזה לא בדיוק ממש ככה גם עכשיו.הרעיון לחייב ישראלי, הרואה את עצמו כחלק מעם ישראל, לעבור הליך גיור מטומטם מסוג כלשהו, הוא מאוס בדיוק כאילו היו מחייבים את רות המואבייה "לעבור קודם ברבנות" לפני שהיא מצטרפת לעם ישראל. ככה היינו מפסידים את דוד המלך, שרות היתה אם סבתו, והיא ממש ממש לא התגיירה.בכלל, איזה מין רעיון נואל הוא לחייב אדם למצוות רבניות (כי זו ההתחייבות הכרוכה בהליך ה"גיור" הרבני), בשעה שאותו אדם רואה את עצמו לא כחלק מן המיעוט היהודי חובש הכיפה במדינת ישראל, אלא דווקא כחלק מן הרוב היה ודי החופשי במדינת ישראל. אז איך מצטרפים לרוב היהודי החופשי? דרך טקסים שהמיעוט הדתי האורתודוקסי קובע?! הרי זה אבסורד משומם, שקרי ומעוות, שהגיע הזמן להיפטר ממנו סופית.הגיור האמיתי הוא ההיהפכות לישראלי (ואין מושג יהודי יותר מן המושג "ישראלי"). השתראלות ­ מלשון היהפכות לישראלי ­ היא התשובה לכל מסורבי הרבנות הישראלים במדינת ישראל. זה ולא גיור מתועב כלשהו. והשתראלות כזו תתאפשר כאמור במלואה כשיבוטל סעיף הלאום "היהודי" המפלה וכשיתאפשרו נישואים אזרחיים.ממש לא צריך יותר מזה. המושג "אזרחות ישראלית" כבר מכיל הכל. את כל ההיסטוריה היהודית והרבה יותר ממנה, כי היהודים הם, כזכור, רק שבט אחד מקרב עם ישראל.אורבך, אתה שומע אותי? אם כן, אז תפתח את ספר זכריה, שם אומר הנביא האלוהי: "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור: נלכה עימכם כי שמענו אלוהים עימכם". כלומר, עשרה מתייהדים (או משתראלים, על פי הצעתי) על כל יהודי אחד. זה גם הסיכוי היחיד שלנו לטווח ארוך. כי כמדינה יהודית בתוך ים ערבי ואיסלאמי אין לנו סיכוי, אבל כמעצמה עברית, הקולטת אליה את כל מי שרוצה להיות חלק מן הציונות העברית והתנ"כית (וזהו "הגיור" האמיתי), אנחנו עוד נעברת את כל העולם. "הילוך יהיה, הילוך גדול/הרחק מעבר לגבולות/שהותוו לנו" (פאול צלאן, תרגום שמעון זנדבנק, הספרייה החדשה לשירה).