עלים יש עוד אופציות. רועי רוזן מדגים אחת מהן יורם מלצר 25/01/02 רועי רוזן, זיעה מתוקה, ז'וסטין פראנק, בבל, 288 עמ'; החלום ושברו ­ התנועה השבתאית ושלוחותיה: משיחיות, שבתאות ופראנקיזם, שני כרכים (כרך א': 351 עמ' בעברית, כרך ב': 594 עמ' בעברית, 122 עמ' באנגלית); מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ט"ז, י"ז, בעריכת פרופ' רחל אליאור, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושליםלעיתים רואה אור ספר יוצא דופן עד כדי כך, שהוא דורש צורת התייחסות אחרת מעצם מהותו. כזה הוא ספרו של רועי רוזן, 'זיעה מתוקה'. זהו ספר מורכב, רחב יריעה, מתמיה, מרתק ומעורר מחשבה וגם חיוך. 'זיעה מתוקה' מוצג כספר של רועי רוזן (שאותו אנו מכירים) ושל ז'וסטין פראנק (שאותה איננו מכירים). רוזן פורש בפנינו את דמותה וחייה של ז'וסטין פראנק, מחלץ מן הנשיה רומן שכתבה בצרפתית, מרחיב במחקר משלו על הרומן ועל ההקשרים האמנותיים, ההגותיים, ההיסטוריים והתרבותיים שלו, וחותם בביבליוגרפיה ובמפתח שמות. אלא מאי? ז'וסטין פראנק היא יציר דמיונו של רוזן, או ליתר דיוק, יציר הגותו, התגשמות רצונו להציג בפנינו אפשרות, גיבוש של אופציה, תרגיל בחשיבה יצירתית.וראשית, השם. "ז'וסטין פראנק" הוא חרב פיפיות של רמזים . המרקיז דה סאד מזה ויעקב פראנק מזה. פראנק, כידוע, היה הדמות המסעירה, החידתית, המאיימת והנוראה של יהדות מזרח אירופה במאה הי"ח, שלב מאוחר וטראומטי בגלגוליה של התנועה השבתאית, הקצנה מוחלטת של אופיה הפרוע, פורץ הגבולות ומכונן המציאות החלופית של תנועה, ששורשיה נבעו מדמותו של שבתי צבי. לא רבים הם היוצרים העבריים בני זמננו, שעשו צעדים אל אולמות גידולי הפרא המוזרים של היהדות, אל גלגולי המשיחיות, משבתי צבי ועד ימינו, אל התופעות של אזורי הדמדומים של היהדות, שלא פעם היו רחוקות מלהיות תופעות שוליים.נקודת המוצא של רוזן היא בתחום עיסוקו כאמן וכחוקר המעוניין בסוריאליזם הצרפתי, ביוצרים ובהוגים הצרפתיים של שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. אל העולם האמיתי הזה הוא מביא את ז'וסטין פראנק הבדיונית שלו, ונותן לה את הכבוד לתרום לעולם ציורים אחדים המכוננים את נוכחותה בין ברטון, בטאיי, ארטו ועוד. לאחר מכן, "בחסותו" של בטאיי, הוא מאפשר לה להביא לעולם גם רומן פורנוגרפי קיצוני בשם 'זיעה מתוקה'. מדובר ברומן פורץ דרך ופורץ גדר, שלידו נראים כתבי הנרי מילר כהזיות מבוישות של נער סמוק לחיים. ואכן מתו ארים בו מעשים נוראים, או בלשון המגיבים לשבתאות ולבנותיה, "מעשים זרים".רוזן מסתער בעוצמה על קו­תפר דמיוני, היפותטי ואפשרי מאד. קו התפר האמור הוא התכה בין הסוריאליזם הצרפתי, היסוד הנשי במופעו העצמאי מבחינה מטאפיסית, ורעיונות קיצוניים מתולדות המשיחיות היהודית, רעיונות שהיהדות לא התאוששה מהם וגם לא הרפתה מהם עד עצם היום הזה. לאמיתו של דבר, מעשהו האמנותי של רוזן מזכיר את מה שבורחס כינה בשם "חקירה", כלומר, כתיבה שמבקשת לשאול שאלות, ואולי גם להציע כינונה של מציאות אפשרית, אחרת.אמנם, רוזן מוליך את קוראיו למסקנה (אפשרית, ובהחלט לא הכרחית, כפי שהוא מבין היטב) שיצירת­דמיונו ז'וסטין פראנק אינה קשורה כלל לפראנקיזם, אך היות שממילא עולמם של השבתאים, ובוודאי עולמותיהן של התנועות הפוסט­שבתאיות דיברו על היפוך המציאות והיחס בין מותר ואסור, זכרי ונקבי, אלוהי וארצי וכד', אין לנו סיבה שלא לראות בפראנק של רוזן נצר רעיוני, אם לא מטאפיסי, של יעקב פראנק ההיסטורי.בתוך כל זאת טמון דיון באופציות חלופיות. מיניות אחרת, נורמה אחרת, דרך ביטוי אחרת, אמנות אחרת וגם קיום אחר של מושבת היהודים בארץ­יש ראל. רוזן אינו מטיף. הוא מציג אפשרות, נהנה לקשור קשרים, לחקור את החומר האמיתי ולא פחות מכך את החומר הבדוי, ובדרך לחקור את עצמו ואותנו, את העידן שבו אנו חיים ואת הקבעונות המאפיינים את בניו. הוא עושה זאת תוך שימוש במבנה מורכב, רב מעוף ומרתק, הנמסר לנו בכלים נגישים, גם אם לעיתים בשפה מעט יובשנית מדי. רק בנקודה אחת חבל שהוא לא הלך עד הסוף: בסוף הספר, בעמוד הזכויות, נכתב "צילומי וציורי פראנק שמורים לרועי רוזן".'זיעה מתוקה' פותח דיון חשוב, אפשרי מאד, תוסס ללא ספק. למעשה, אלו דיונים אחדים. למשל, על מעשה האמנות. על דעתי עלה כל העת אנטונן ארטו, שפענח את העולם כמושגי­עצמו, וביקש לברוא עולם על במה, מגופו ממש. זוהי אמנות טוטאלית, שרוזן מביט בה דרך ז'וסטין פראנק שלו. ואולי גם ביעקב פראנק ההיסטורי "שלנו" אפשר לראות אמן סוריאליסטי קיצוני, מין ארטו יהודי, שהקדים את זמנו? למעוניינים, אני ממליץ בחום על מאמרה המקיף, מאיר העיניים והכתוב כרגיל בשפה קולחת, מושכת ונאה של רחל אליאור בענין יעקב פראנק, שראה אור בכרך השני מבין שניים של 'החלום ושברו', אסופה מרשימה של מאמרים על השבתאות ושלוחותיה. אליאור מתארת את היסודות הדתיים, התרבותיים, ההיסטוריים והאנתרופולוגיים של יעקב פראנק, תוך הסתמכות צמודה על ספר 'דברי האדון' שנרשם מפיו. הטקסט עצמו תורגם במלואו לעברית מתערובת של לשונות על­ידי פניה שלום ונערך במסגרת סמינר של פרופ' אליאור.עד כמה שאפשר לשפוט מן המאמר, המעורר רצון עז לגשת לחומר המקורי, דמותו של פראנק היא אכן דמות אקסטטית­קרנבלית פורצת גבולות. דמות, שבמושגים שלנו מתנודדת בין יצירתיות, פריעת סדרים ואזורים אפלים שמעבר לכל נורמה ואולי גם מעבר לשפיות כהגדרתה המקובלת. פראנק ביקש לכונן עולם חלופי ולעשות זאת לא רק דרך טקסט ודיבור, אלא באמצעות מעשים, כשהוא עצמו וסביבתו הם המדיום למעשים הללו, ול"הפקת" העולם המשיחי החלופי. דומני, שרועי רוזן היה זוכה לרעיונות נוספים לספרו, אילו הזדמנו החומרים הללו לידיו, מעבר למחקריו של גרשם שלום. הדמיון מתקשה להכיל את הדברים, שאמנים והוגים יכולים להפיק אם יגשו לפרשיות כמו אלה של שבתי צבי, כת ה"דונמה" ויעקב פראנק, ויתייחסו אליהן כאל חומרי אמנות ואופציות בריאת­עולם לא רק במובן הדתי אלא גם במובן שכל אמן שואף לו.מי שיעיין בשני הכרכים ש ל 'החלום ושברו' ימצא שפע של טקסטים מרתקים. בולט במיוחד מאמר ארוך, כמעט ספר בפני עצמו, של עדה רפפורט­אלברט על מעמד הנשים בשבתאות. קריאה במאמר זה מעלה בלב הקורא מרחיק הלכת גם לא מעט תהיות ביחס לשורשי הבעייתיות ביחס לנשים בחברה הדתית המשיחית הפעילה מעבר לקו הירוק, חברה שיש בה לא מעט סממנים כמו­שבתאיים.מחקר היסטורי, חקר הדתות והתעמקות אקדמית בתופעות רוחניות ורעיוניות יכולים וצריכים להיות קרובים לסופרים המבקשים לבחון רעיונות חדשים ולתת ביטוי לאופציות, שטרם נחקרו. זאת, בדרך לחילוץ משמעויות העומק בעולם שהסופרים חיים בו. לא רבים הם היוצרים העבריים בני­זמננו שעושים זאת, אך זו אופציה פוריה ומרתקת במיוחד. הספר המיוחד של רועי רוזן הוא רק דוגמה אחת לאפשרויות הטמונות בה.ioram@ioram.net