חמש עם סטיב אוסטין מיטב סדרות הטלוויזיה של שנות השבעים והשמונים חוזרות למסכים ניסן שור 25/01/02 אנחנו חיים ברטרו. כל הצריכה התרבותית שלנו מתבססת על העיקרון הפשוט: מה שקרה פעם ­ זה טוב, מה שקורה עכשיו ­ זה פחות טוב ועדיף שיסתמך על מה שקרה פעם כי מה שקרה פעם זה טוב. העיקרון הזה מפרנס את כל האופנות העכשוויות במוזיקה, אמנות, טלוויזיה, קולנוע או פוליטיקה והוא התופעה התרבותית היחידה שלא ניתן להימלט ממנה היום. ולמה כל כך דחוף לנו להתכתב באופן כל כך אובססיבי עם העבר? אולי פשוט כי כל אחד יכול. רטרו הוא כמו קרמבו ­ אתה יכול להביא אותו בסיבוב, להביא בו מלמטה, לתת בו מלמעלה, לכרסם בצדדים. והכי גרוע ­ אתה יכול לדבר עליו שעות. כי כמו שאלת המיליון דולר ­ "איך אתה אוכל את הקרמבו שלך?" ­ גם רטרו הוא מטבע עובר לסוחר בשוק הדיסקוסים. זוכר את ההוא מ"מנהרת הזמן"? ו"שכונת חיים"? איך קוראים לשיר ההוא שהיינו רוקדים בערב כיתה? איזה מדליקים בוני אם; תגיד, לירוי מ"תהילה" מת מאיידס? (לירוי חי. חוץ מזה, רשת איי.בי.סי מתכוונת לצלם רימייק לסרט "תהילה", שבעקבותיו עשויה לבוא גם גרסה מחודשת לסדרת הטלוויזיה). בעניינים מוזיקליים כל העסק בולט עוד יותר. תנועה שלמה של גרמנים עם סגנון החזירה את האלקטרו של שנות השמונים אל מקום שהוא מעולם לא חשב שישוב אליו והחייתה את אתוס הנהנתנות הדקדנטית בדיוק בזמן הנכון. תוסיפו לכך את הרנסנס הבלתי מתכלה של הדיסקו ואת הבומבה העכשווית של הרוקנרול (הסטרוקס) הגראז'יסטי והנה לכם תרבות הנגד המשמעותית ביותר של תחילת האלף.ומה קורה בטלוויזיה? מסיבת כיתה. שימו לב לרשימה הבאה: "צוות לעניין", "מקגייוור", "על טעם ועל ריח", "סטיב אוסטין", "מנהרת הזמן", "משימה בלתי אפשרית", "משפחת וולטון", "מסע בין כוכבים", "ימים מאושרים", "איירונסייד", "הוואי חמש אפס", "הגומלים", וזאת לפני שעלתה לאוויר רצועת הנוסטלגיה של ערוץ 10 העתידי (ובלי להזכיר את כל לוח השידורים של הערוץ הראשון, שהוא שנות השבעים בלי רטרו). השנה 2002, האווירה 1982, פחות או יותר. הבעיה עם העניין היא שהחזרה אחורה אינה סלקטיבית באופיה. כל דבר שחלף זמן סביר מהרגע שבו עבר מהעולם הוא מועמד פוטנציאלי לחזור בגאון בדלת הקדמית. אפילו אריק שרון. שם הקוד "קאלט" ­ המבטיח שכל סדרה נידחת מעברנו תחזור כאייקון פולחני ­ אפילו אם מדובר ב"איירונסייד", בחורצ'יק שאפילו בהפגנת הנכים לא היו שמים עליו זין. מצד שני, למי אכפת מהצדדים הפשיסטיים באישיותו של חניבעל מ"צוות לעניין"? העיקר התספורת של מיסטר טי. אנחנו כאן בשביל הנוסטלגיה. והחתיכות. "מקגייוור" (ערוץ AXN, א'­ה' 19:30)ריצ'רד דין אנדרסון, האיש עם תספורת האלי אוחנה של כל הזמנים, גילם את דמותו של מקגייוור בין השנים 85'­91' והימם את העולם ביכולות אלתור יוצאות מן הכלל. היי, הוא היה יכול לעשות פרופלור מפסטרמה ומסטיק. אבל הגיע הזמן להודות בעובדה: האיש חננה עצבנית. סוג של סוכן מטעם עצמו (החברים קוראים לו "מק"), שאינו נושא נשק (כתוצאה מטראומת ילדות נוראית), מתנגד לאלימות, מסתמך על אינטואיציה חתולית, עושה כל הזמן טריקים במקום ללכת מכות, אין לו שם פרטי, הוא חושב שהוא יכול להציל כל אחד בכל מקום ותמיד מאותת כשהוא בעיצומו של מרדף מכוניות סוער. מה שהכי מעצבן זה שמדובר בנייס­גיא אולטימטיבי שכל האקשן בסדרה סובב סביב צורך האמא תרזה שלו לעזור לאנשים שנכנסו לצרות שהם לא היו צריכים להיכנס אליהן מלכתחילה (תגיד לי, מקגייוור אשם שבא לך להלשין על המאפיה פתאום?). ומה אני אגיד לכם, המקגייוור הזה לא היה כזאת מציאה גדולה גם באייטיז. והיום הוא נראה אפילו עוד יותר חשוד בעיניי ­ הרוגע הזה, הנונשלנטיות, טוב הלב, הכושר הגופני. מריח כמו הדחקה. הומואיות לטנטית, הוא הניחוש שלי. "צוות לעניין" (ערוץ AXN, א'­ה', 17:05)חבורה נונקונפורמיסטית של בוגרי מלחמת וייטנאם שבורחת מידו הארוכה של הממשל האמריקאי ובדרך גם עושה כמה וכמה מעשים טובים. קולונל ג'ון "חניבעל" סמית (ג'ורג' פפרד) הנהיג את הצוות הכי חורני בטלוויזיה של שנות השמונים (83'­87'). איתו בהרכב: בי.איי בראקוס (מיסטר טי), בהמה אפרו אמריקאית עם פחד טיסה וחיבה לגורמטים; החתיך ההורס פייס, ומרדוק, הטייס העלק מחורפן שהוא למעשה אלגוריה למצבם של חיילי צבא ארצות הברית בתקופה הפוסט וייטנאמית. אחריהם רודף קולונל לינץ', ששמו מעיד על רצון להתפייס עם העבר האפל של ארצות הברית. כמו מקגייוור, הקטע של החבר'ה של "צוות לעניין" היה לעזור לאנשים. בניגוד אליו, הם עשו את זה עם הרבה מאוד נשק ומילאו את המשימות שלהם בהרבה פיצוצים מבוקרים וסיכולים ממוקדים. ודבר ידוע הוא שלמרות שב"צוות לעניין" היה את מספר הנפגעים הגדול ביותר לדקה, כל אחד שספג אש ישירה או התהפך עם הג'יפ שלו, תמיד קם בסופו של דבר על הרגליים. במבט עכשווי זו עדיין סדרה מעולה. האינטראקציה הבין גזעית בין מרדוק לבי.איי, הסיגר המאצ'ואיסטי של חניבעל, החלקלקות הדודו ט ופזית של פייס והמסר: בכל מקום שתזדקק לעזרה, אתה יכול להיות בטוח שחבורה של מילואימניקים תבוא לעזרתך. "צוות לעניין" מזכירה את הימים שבהם אקשן היה דבר חינוכי שלא באמת יכול להזיק למישהו, היא סדרה שיש בה את כל האלמנטים של האומה האמריקאית: החופש לשאת נשק, החופש שירדפו אחריך, החופש לרדוף אחרים והצורך במוסר כליות. ואתם חייבים לתפוס בשידור חוזר את הפרק שבו מתארח בוי ג'ורג'. "מנהרת הזמן" (יס+, יום שלישי, 18:50)ד"ר דאג פיליפס וד"ר טוני ניומן ­ זה מדענים, זה? השניים משתתפים בפרויקט סודי של צבא ארצות הברית שחוקר את אפשרות המסע בזמן ומתפקשש לגמרי. דאג וטוני נשלחים לזמנים ולמקומות לא ידועים דרך מנהרה שנראית כמו קישוט שינקינאי ואינם יכולים לשוב הביתה, שזה אחד מהמאפיינים המובהקים ביותר של פרויקטים שממומנים על ידי הממשלה. ובמקום לעשות משהו בנדון, הם עסוקים בלצעוק אחד לשני "דאג!" ו"טוני!" ולהתערבב בעסקים היסטוריים לא להם (זכור במיוחד פרק הפיילוט שבו השניים מנסים להציל את הטיטאניק מטביעה). כל אקט הנסיעה בזמן נראה מעט סהרורי ­ דאג וטוני נשאבים במנהרה דרך מערבולת צבעים שמזכירה בצורתה וגינה פסיכדלית, נופלים על קרקע לא מוכרת ובאותו הזמן, במעבדה בבית, שעוקבת אחרי ההתפתחויות, כל הצוות נמצא בהיסטריה ולוחץ על כל מיני כפתורי אולד סקול שאף אחד לא יודע מה התפקיד שלהם באמת. וזה ממש כבר נשמע כמו איזה סיפור צה"לי: פרויקט מיוחד וסודי, מתרחשת פאשלה ואחר כך כולם מנסים לכסות את התחת שלהם בגלל שכל הדבר עלה יותר מדי כסף (ומאשימים את רמי דותן). לא פלא, אם כן, שבארצות הברית הסדרה שודרה רק במשך עונה אחת, בשנת 66'. בישראל, לעומת זאת, חיכו שנים שהיא תחזור. ובינתיים אפילו הכינו גרסה מקומית ­ מנהרת הכותל. "סטיב אוסטין ­ האיש השווה מיליונים" YTV(, שני, 22:30)לי מייג'ורס, בתפקיד סטיב אוסטין, הוא אחד מהליהוקים הכי לא אמינים שנראו אי פעם על גבי מסך הטלוויזיה. זה איש ביוני, זה? הבן אדם נראה ונשמע כמו חבר קונגרס מטעם מדינת קנטאקי ומתנהג כמו ג'ורג' וו. בוש ואחר כך אנחנו אמורים להאמין שמדובר באסטרונאוט לשעבר? אני הייתי בוחר בסטיב אוסטין כאיש עם הכי הרבה סיכויים להיחנק מבייגלה ולהתעלף. אבל כוחו של האיש השווה מיליונים (ובאנגלית שלא מתחשבת בטראומות של העם היהודי: The Six Million Dollar Man""), הוא בפריצת הדרך שלו ­ האיש הוא גיבור העל היאנקי המצולם הראשון. ב­73', כשהסדרה עלתה לראשונה לאוויר (היא שודרה במשך חמש עונות), האמריקאים היו צריכים איזה מודל יאנקי גדול מהחיים עם איברים ממתכת. במקום זה הם קיבלו את גרסת הקאובוי­שרירים של ריצ'רד ניקסון. וזה שקוראים לבוס שלו אוסקר גולדמן מעיד על בחירה תסריטאית לא מודעת שמסמלת את השליטה של בעלי ההון היהודים בקפיטל של ארצות הברית. אבל למה לזרות מלח על הפצעים ­ סטיב אוסטין תמיד היה ותמיד יהיה דמות שהטרנד יפה לה. למרות שהסדרה מתנהלת בבי.פי.אם נמוך יחסית לאקשן שהיינו מצפים משח קן עם רפרטואר כל כך מרשים כמו לי מייג'ורס (האיש עם המבע היחיד שאומר: נשק אותי, ערס), היא רלוונטית לימינו ומשאירה מקום לאופטימיות: האיש הביוני מתחתן עם האשה הביונית ונולדים להם ילדים ביונים שירדפו אחרי הצאצאים הביונים של אוסמה בן לאדן כל עוד יש רשע בעולם. "מסע בין כוכבים" (ביפ, א'­ד', 20:45)בעיני, סדרת המדע בדיוני הגדולה מכולן. והיא בוודאי מגמדת את גרסת "הדור הבא" שלה. קפטן קירק, ספוק, סולו, אוהורה, צ'כוב, סקוטי, כולם מרכיבים צוות מולטי גזעי שיוצא לחקור גלקסיות בתוך ספינת חלל שהיא סוג של טרנטה. החזון של ג'ין רודנברי, יוצר הסדרה (ששודרה בשנים 66'­69'), היה ללכת למקומות שבהם איש מעולם לא פסע קודם לכן. ויעידו המפלצות הטרנס גלקטיות המצחיקות שעשויות מגומי של סיקסטיז. "מסע בין כוכבים" פרצה דרך לכל החלליות שיבואו אחריה. המשחק המאופק של וויליאם שאטנר כקפטן קירק, ההיגיון הקר של ספוק, הסנג'ריות של סקוטי, האווירה התאטרלית שמגובה בעתידנות שהיא לא באמת עתידית והמכשור היעיל ("שגר אותי, סקוטי"), כל אלה הופכים את הסדרה הזאת ליצירת אמנות שחורגת מגבולות הנוסטלגיה. זאת באמת סדרה טובה. והיא כל כך טובה בעיקר בגלל שהיא פורצת את הגבולות הצרים שרוב סרטי המדע הבדיוני בשנים האחרונות תחומים בתוכם. היא פילוסופית, אנושית, דרמטית מאוד, כמעט שייקספירית, החלל האינסופי בה הוא מטאפורה לחוסר האונים האנושי והאוזניים של ספוק הן דימוי למצב אוטופי של קבלת האחר. בזכ ות זה ש"מסע בין כוכבים" לא הספיקה להרוויח מהטכנולוגיה הקולנועית של השנים האחרונות, היא מיצבה את עצמה באופן מושלם: גם נראית כמו פריט רטרו משובח (שימו לב לעיצוב מרכז השליטה של האנטרפרייז. פופ ארט מושלם) וגם מקיימת נרטיב מורכב ורב רבדים. נראה לי שגם אחרי ששיטוטים בגלקסיות רחוקות לא יראו כזה ביג דיל, עלילות האנטרפרייז יישארו כמודל לחיקוי לכל מי שמאמין בדברים שאף אחד אחר לא מאמין בהם. "על טעם ועל ריח" (ערוץ 6, א'­ה', 19:45)מי שתמיד חשב שארנולד הוא ילד חמוד עם לחיים מתוקות, בוודאי כבר יודע שמדובר בתופעת לוואי של מחלת כליות. וכשצופים בסדרה הזאת היום קשה שלא לחשוב על הנאחס הגדול שהיא הביא לכמה ממשתתפיה: גארי קולמן (ארנולד) הכריז על עצמו כפושט רגל ונעצר ב­98' בעוון תקיפה של אשה שביקשה ממנו חתימה; טוד ברידג'ס (שמגלם את ויליס, אחיו של ארנולד) נעצר ב­97' בחשד לניסיון לרצח, ודנה פלטו (שגילמה את קימברלי דרמונד, בתו החוקית של מר דרמונד) עשתה הסבת מקצוע לשחקנית פורנו והתאבדה ב­99'. אז מי יכול לצפות היום בסדרה הזאת ולהיזכר בסיפורם של שני אחים מהארלם שאומצו על איש עסקים עשיר בלי להתחשב בכל הצדדים הקינקיים האלה? מה עוד שזה הרבה יותר מהנה. "משימה בלתי אפשרית" יס+, שני, 18:50ארגון ממשלתי חשאי, בראשותו של ג'ים פלפס (פיטר גרייבס), המורכב מבריון אחד, כושי ערמומי, בחורונת סקסית בשם קינמון ואמן תחפושות, שיוצא למשימות סודיות ביותר ברחבי העולם ונלחם ברעים הקלאסים של סוף הסיקסטיז: רוסים, גרמנים ואנשים עם זקן. את ההוראות הם מקבלים מטרנזיסטור ומרטין לנדאו הענק מגלם את האיש שאוהב להתחפש. הסדרה שודרה בארצות הברית בשנים 66'­73' והיא עדיפה בהמון על סדרת ההמשך שלה ועל הגרסאות הקולנועיות של טום קרוז. יש בה את קסמי האימפרוביזציה של "מקגייוור", אבל בסטייל של חבורה סודית מאוד והיא אפלולית בקנה מידה מוסדניקי. "איירונסייד" (יס+, ימי רביעי, 18:50)אני בטוח שיש עדיין אנשים שמעריצים את ריימונד באר ­ האיש שגילם במשך שמונה שנים את החוקר על כיסא הגלגלים איירונסייד, ובצדק: האיש חד כתער, יש לו אחלה פואנטות ואף פושע ואפילו ארכי פושע לא יכול לחמוק מיכולות הפענוח שלו. הסדרה היתה להיט בישראל בקרב אנשים שלא יכולים לעמוד בדרמות פשע אנגליות טרחניות, אבל מוכנים להסתדר עם השארם הקשוח של איירונסייד. תזכורת לימים שבהם גיבורים על גלגלים לא היו מדענים חנונים כמו סטיבן הוקינג (ראו כתבה נפרדת בגיליון זה), אלא נכים עם ביצים. "הוואי חמש אפס" (יס+, חמישי, 18:50)הסדרה עם הניחוח הסבנטיזי המוחלט. מה יכול להיות יותר שנות השבעים משוטרים שעובדים במשטרת הונולולו? ועוד עם פדאלפונים? ירחם השם. "הוואי חמש אפס" כל כך מזוהה עם השנים ההן ומשפטי הפאנץ' ליין שלה נחקקו כל כך עמוק בזיכרון הקולקטיבי ("בוק הים, דנו"), שלא לדבר על נעימת הפתיחה, שעצם הקאלטיות שלה בקרב ילדי דיסקו של שנות האלפיים היא כבר עניין דלוח במיוחד. ג'ק לורד מתהפך בקברו ובוגי בן עושה על זה כסף.nissan_x@hotmail.com