אדמה אדמתי אהוד יונאי שייך לנוף הארצישראלי לפחות כמו מטעי הזיתים שלו נורית ברצקי 23/01/02 אנחנו יושבים בחצר של הבית הישן, מתחרדנים בשמש חורפית וטובלים פיתה בשלושה סוגי השמנים של "כרמי זית", תוצרת משק יונאי. הטעם הבוסרי הקל של שמן שטרם הצטלל, מגרה לטעום עוד ועוד: שמן ברנע שטעמו עדין וניחוחו עשבי ונעים, סורי ­ תקיף, מלא ועשיר, ומליסי ­ מעוגל וקטיפתי, כמעט מתוק. שושי יונאי מוציאה מהמטבח מטעמים וטעימות, סלטים ותבשילים משובחים, עשויים בשמן זית ושמונה סוגי זיתים שכובש בעלה, אהוד, בשיטות מסורתיות. בתווית של "כרמי זית" מונצח יהודי מזוקן, חבוש קסקט, החורש את אדמת ואדי אספור. האיש הוא אבנר גולוב. בנו, מרדכי יונאי, שומר וחקלאי, נטע זיתים בוואדי. בית משפחת יונאי, בכפר חסידים שבין חיפה לטבעון, נבנה בפתח הוואדי שלימים סומן במפות כ"ואדי יונאי". הנכד, אהוד, חזר הביתה, הרחיב את הכרם והוא מוסק ועוצר שמן מעולה. "זית זה הגידול הרומנטי האחרון", הוא אומר ומתאר את התחושה החגיגית בבית הבד, כשהזיתים שגידל ומסק מגירים נוזל סמיך, זהוב. "זו הרגשה נפלאה, בראשיתית. כמו לצוד, כמו לרדות דבש מכוורת בר". למעלה משלושים שנה חי אהוד בקליפורניה, היה כתב בכיר בעיתונים יוקרתיים (הסרט "אהבה בשחקים" עם תום קרוז מבוסס על כתבה שלו), פרסם ספר על חיל האוויר הישראלי (תורגם לעברית בשם "עליונות אווירית", הוצאת כתר) ושיווק שמן זית וזיתים מהמשק בכפר חסידים לחנויות גורמה בחוף המערבי. באחת מגיחותיו הרבות לארץ התחיל לערוך תחקיר לספר שהוא כותב על ההיסטוריה של המטבח הישראלי. יום אחד, אחרי המסיק, קפץ לשכנים, חנה ומשה עמר, לראיין אותם על אוכל מרוקאי. "הם עלו ממרוקו ב­63 וגרו בשיכון שעל הגבעה. לפני 20 שנה עברו לבית שמעבר לברושים התוחמים את החצר. הכרתי את ההורים וחלק מתשעת ילדיהם, ידעתי שיש עוד אחות אבל לא יצא לי לפגוש אותה. באמצע הריאיון היא צלצלה, רצתה לדעת למה אני מתחקר את הוריה. לקחתי את הטלפון והסברתי לה". שושי, מורה לחינוך מיוחד, גרושה, אם לשתי בנות (בנות 17 ו­12), סיפרה לאהוד שבתה בדיוק סיימה לכתוב עבודת "שורשים" והציעה שיקרא. "כשפגשתי את שושי החלטתי שזהו זה, אני אותה לא מפסיד". כעבור שנה התחתנו. את הבנות קיבל כצ'ופר מיוחד. שנתיים אחרי שנפגשו נולד בנם הבכור, יובל. "הלידה היתה מתנה נפלאה ליום הולדתי הארבעים וליום הולדתו השישים", אומרת שושי. "והכי מרתק זה היחס ים בין הבנות והילד, הוא כאילו הידק וביסס את הקשרים במשפחה החדשה". ואהוד אומר שגיל 60 זה הזמן הכי טוב לעשות ילדים. "כשיובל נולד, היתה לי הרגשה ששברתי את הקופה. בגיל 20 הייתי לחוץ ומעורב מדי בתוך עצמי. עכשיו יש לי יותר סבלנות, יותר יכולת ליהנות מדברים: מילד, משמן זית, מנוף, מאנשים". כך, בשמש חורפית, ליד אותו שולחן, ישבתי פעם עם אמו, אראלה יונאי, שנפטרה לא מכבר, בגיל 86. מישהו סיפר שאצל יונאי, בכפר חסידים, יש שמן זית מזן חדש, ברנע. באתי לרגע ונשארתי שעות, מרותקת. שוחחנו על ספרים, תיאטרון, עולים חדשים, שימור ההיסטוריה, אהבת הארץ, זיתים. אראלה היתה אחייניתו של הרבי הצעיר מיבלונה שהעלה את חסידיו (ואת אחיותיו ומשפחותיהן) והיה ממייסדי כפר חסידים. והנה צילום של אראלה הילדה, יושבת עם ילדי ההיאחזות החסידית מתחת לעץ האלון (כיום במרכז טבעון), לרגלי המורה והמשורר ש.שלום, שתירגם את שמה מריילה לאראלה."הרבי היה ציוני, סובלני ופתוח ואיפשר לחלוצים חילוניים, כמו אבי, להצטרף למושב ואפילו להקים פה סניף של הנוער העובד", מספר אהוד. "סיסמתו ­ באהבת חינם תיבנה הארץ ­ ופתיחותו לכל ענפי תנועת ההתיישבות יצרו את ההוויה המיוחדת, הייחודית של הכפר, המבוססת על דו­קיום סובלני שנמשך עד היום. בבית הזה חיינו יחד, שלושה דורות: סבתא וסבא, דתיים מאוד, הוריי, שהיו חילוניים ואנחנו הילדים. והסתדרנו. הבית הזה שלח אותי לעולם עם כלים טובים מאוד". אהוד למד בבית הספר החקלאי כדורי, שבאותן שנים לא הגיש את תלמידיו לבגרות. ב­1959, כשהשתחרר מהצבא והחליט ללמוד, נאלץ ללמוד לבחינות בגרות. אמו, אראלה, הצטרפה. יחד נרשמו ללימודים אקסטרניים, נסעו מדי יום באוטובוס לחיפה וישבו באותה כיתה. אחרי שקיבלו תעודות בגרות הוא נרשם לאוניברסיטת קליפורניה U.C.L.A(), והיא לאוניברסיטת חיפה. היא עשתה תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, עבדה במחלקת הרווחה האזורית והקימה את ארכיון הכפר. הוא עשה תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בעיתונות, היה כתב "הארץ" וכתב חוקר של עיתונים יוקרתיים בקליפורניה; וכל השנים לא דהתה הישראליות שלו, לא התרופף הקשר לאדמה. "משק זה דרך חיים. נולדתי וגדלתי פה. אני חי כל סנטימטר מהאדמה הזאת. כשגרתי בקליפורניה, נהנתי מאוד, היה מרתק, דבר אחד הוביל לשני אבל אף פעם לא הרגשתי שזה בית. למעשה, מאז הצבא רציתי לחזור למשק; אבל אבי היה מגזע המושבניקים הקשוחים, שלא מוכנים לתת את מושכות המשק בקלות". כשנסע אהוד לארצות הברית, אחיו הצעיר, יוסי, נכנס להיות "בן ממשיך" במשק. יוסי נהרג בגולן ביום האחרון של מלחמת יום כיפור. "אבי המשיך לתחזק את המשק, אבל עכשיו היה זה משק מתפורר של שני קשישים שאיבדו בן". ב­1986 נפטר האב. ערב אחד, בשבעה, ישב אהוד עם אמו במטבח. "אמא הישירה בי מבט ושאלה מה יהיה עכשיו עם המשק. אמרתי לה: 'מה שאת רוצה. אם את רוצה להחזיק בו, אעזור לך; ואם את רוצה למכור, אעזור לך'. היא חשבה לרגע ואמרה שהיא רוצה להישאר. בחנתי את המשק המוזנח והמטעים הזקנים. במחסן מצאתי עשרה פחי שמן שאבי עשה וזיתים שכבש. טעמתי ואמרתי 'וואללה, זה בהחלט ברמה'. בארצות הברית בדיוק התחיל להתפתח שוק הגורמה. שמן זית נכנס חזק לאופנה. החלטתי לנסות. בניתי ארגז עץ סביב פחי השמן, העמסתי על אנייה וחזרתי לקליפורניה. כשהשמן הגיע, בקבקתי והלכתי לחנויות גורמה בלוס אנג'לס. רות ריישל, מבקרת מזון ידועה, טעמה, כתבה, והשמן נגמר מהר מאוד". יונאי התחיל לחיות בין ישראל לקליפורניה. שם למד את השוק ועקב אחרי המהפכה הקולינרית הגדולה, ופה עקר מטע שזיפים, נטע זיתים חדשים, טיפח את הוותיקים, מסק והיה מהראשונים בארץ שהפיק שמן באמת בתולי, "אקסטרה וירג'ין". "אמא ידעה מעט מאוד על המשק. אבא תמיד שיחק עם קלפיו קרוב לחזה ולא שיתף אותה. מהר מאוד למדה להפעיל ולנהל את המשק ועזרה לי להעביר אותו לענף הזיתים. מכיוון שעדיין התגוררתי בארצות הברית, החלטנו לשווק שם. תוך כדי הרחבת המטעים הקמתי חברה לשיווק מזון ישראלי איכותי בארה"ב Greater Galilee Olive Oil Co() ואמא שלי נעשתה יצואנית מוסמכת. פיתחתי רטבים ותערובות תבלינים והתחלתי למכור ולהציג בתערוכות מזון". ­ בעצם עשית את זה בשביל אמא? "זה לא היה נגד הסנטימנטים והרצונות שלי. רציתי להחזיק במשק, אצלי האדמה זה ערך עליון, והתחיל איזה תהליך של חזרה הביתה. ואז פגשתי את שושי". מסיבת החתונה של שושי ואהוד נערכה בחצר המשק וזכתה לכיסוי נרחב במגזין האוכל האמריקאי SAVEUR תחת הכותרת "שלום נפרד". חלק נכבד מהאורחים היו ערבים ישראלים, מרביתם בדואים, חברים של הוריו ושלו. "גדלתי עם בדואים בחצר", אומר יונאי. "שתיתי קפה בדואי לפני ששתיתי קפה יהודי. מהערבים למדתי לאהוב שמן זית. אנחנו, ילדי השומרים, חיינו איתם והם חיו איתנו, לטוב ולרע. והיו מרוצי סוסים וציד ציפורים בגבעות ועבודה קשה וארוחות משותפות. אני אוהב אותם אהבת נפש. אם יגרשו אותם מפה, אלך איתם. הם שייכים לכאן, כמוני". הוא מתעב את הצגת המושבניקים כסוחרי נדל"ן רודפי בצע. "זו פרופגנדה זולה ואכזרית. החקלאות במשבר וכשמישהו מנסה למכור קופצים עליו כאילו הוא רוצה לגנוב מהמדינה. האמת היא שרוב החקלאים בארץ ובעולם רוצים להמשיך להיות חקלאים, וזה לא פשוט בתנאים של היום. צריך לאפשר לחקלאים לעבד את אדמתם ולהרוויח, שלא לדבר על ההיבט החיוני בחקלאות, הצורך של כל מדינה בסקטור חקלאי, כפרי, בריא ומשגשג. ללא חקלאות העמק הירוק יחזור להיות בוץ ושממה או, סביר יותר, יצמיח בטונאדה. היום, בחקלאות, אין לנו מה ללמוד מאחרים. מבחינה חקלאית אנחנו מעצמה בינלאומית. זה אחד מהניסים הגדולים של המדינה", הוא אומר. בשנות ה­50 היה למשפחה כרם זיתים אחד, בוואדי. היום יש להם כרמים נוספים, זיתים לשמן ולמאכל מזנים שונים, בשלושה עמקים בקו התפר שבין עמק זבולון ומרגלות הגליל התחתון. "כשהחלטתי להתמקד בזיתים, בדי וק דחפו את הזן החדש, ברנע. הסיפור שלו מתחיל במלחמת ששת הימים, כשחבר'ה שלנו מצאו חומר רבייה בשרידי תחנת ניסיונות בריטית בקדש ברנע. החומר הובא לבית דגן, שם בודדו וטיפחו שני זנים: קדש וברנע". קדש היה זית עם אפס אחוז שומן והחוקרים חשבו שעלו על המצאת המילניום, זית דיאטתי... קדש נכשל באופן מכפיר, כי יש לו טעם של דשא קצוץ. את הברנע שיווקו כזן שדומה בטעמו לזית הסורי, מתאים כמוהו לגידול בעל (ללא השקייה) ואידיאלי לכבישה בסגנון מזרחי. התברר שהברנע פורה מאוד ושימנו טעים מאוד, ניחוחו עדין, לא שתלטן, אידיאלי להכנת רטבים עדינים ולתיבול פסטות; נפלא כמקשר בין הבזיליקום לשום ולצנוברים בפסטו אבל לא דומה לסורי, שזה הטעם שישראלים התרגלו אליו. בחומוס הוא הולך לאיבוד, והבעיה העיקרית היא שהברנע זקוק להשקיה. ­ חזרת לחקלאות בתקופת משבר. אתה לא חושש? "אדמה לא עוזבים. משק זה דרך חיים. חזרתי הביתה ואני רוצה לחיות חיים של משק. נכון, החקלאות על הפנים, אבל יש חקלאים שמצליחים. צריך ליזום, למצוא נישה ולעבוד כמו שצריך ואז יש סיכוי להצליח. אין ביטוח, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להצליח. אין לי כוונה להפוך ל'תשלובת מזון'. אני רוצה להמשיך לייצר מבלי להתפשר על האיכות. למסוק בשיא ההבשלה, להוביל מיד לבית הבד שעומד בדרישות שלי ­ ולקח זמן עד שמצאתי כזה ­ לעצור בסחיטה ראשונה וכבישה קרה ביום המסיק, 'מן אל שג'ר ללח'ג'ר' (מהעץ לאבן) כמו שאומרים הערבים, להשקיע באיכות, לאו דווקא בכמות; להמשיך ולכבוש זיתים כמו שצריך, ללא סודה קאוסטיק, ללא צבעי מאכל, בשיטה מסורתית, איטית, הדורשת תשומת לב וסבלנות. אני אוהב את זה ואין לי אמביציה לעשות מליונים, אלא לטפח משק שמחזיק את עצמו ומאפשר לחיות עם המשפחה, על האדמה, אולי להמשיך לכתוב. אלה החיים שלי, זה מה שאני: הזיתים, המשפחה, הכפר. כמו חקלאים רבים אחרים, אני גאה בתוצרת שלי, ולכן גם החלטתי לפתוח את המשק לציבור בימי שישי. אפשר לבוא ולראות משק זיתים פעיל. האוכל תמיד יותר טעים כשיודעים מאיפה הוא בא".