אפילו אות הפתיחה של החדשות עשה לי דפיקות לב מספרת אשה בת 54 שהאינתיפאדה הוציאה אותה לפנסיה מוקדמת אסתר טל 21/01/02 "הכל התחיל עם פרוץ האינתיפאדה. כשהחלו הפיגועים תקף אותי פחד מוות וכותרות הענק האדומות בעיתונים הזכירו לי מלחמה. הפסקתי לקרוא עיתונים, וכשהיה פיגוע אסרתי על בני המשפחה לשמוע רדיו ולפתוח טלוויזיה. כבר אות הפתיחה של החדשות עשה לי דפיקות לב נוראיות. חשתי מחנק בגרון, לא ישנתי ולא אכלתי ותוך חודשים ספורים הגעתי למשקל 50 ק"ג. הייתי מתוחה כמו קפיץ, כאילו שסוף העולם מתקרב", מספרת לילי (54), נשואה ואם לשלושה מרעננה, שבעקבות האירועים יצאה לפנסיה מוקדמת."לילי סובלת מהפרעת חרדה מפושטת, חרדה כללית מתמשכת שאין לה סיבה גופנית או סביבתית מוצדקת, שפוגעת בתפקודה", מסביר ד"ר פנחס דנון, פסיכיאטר בכיר במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. ספרו, "התמודדות עם מצבי חרדה" (בהוצאת פרולוג), שאותו כתב עם ד"ר יוליאן יאנקו, מסייע לסובלים מחרדה לזהות את מוקדי הפחד ומציע דרכי טיפול.לדבריו, מאז פרוץ האינתיפדאה חלה עליה ברמת החרדה אצל חלק ניכר בהאוכלוסיה וזרם הפניות למטפלים בתחום גובר. "יותר מ­%25 סובלים מחרדה פתולוגית בעוצמות שונות בפוגעות באורח החיים. רבים סובלים מהפרעות חרדה שמתבטאות בדפיקות לב, ק וצר נשימה, יובש בפה, חולשה כללית, גלי חום וקור, סחרחורת ודאגנות מוגזמת, אך הם ממשיכים לתפקד. אצל כ­%5­%3, בהם לילי, התופעות טורדות את מחשבתם ביומיום, עד כדי כך שהם נמנעים מלבצע עבודות מסוימות או להגיע לעבודה, וכל חייהם סובבים סביב הפחד. בגלל מכלול הסימפטומים סביב הפרעת החרדה, המפושטת מאוד, קשה למקד אותה, כי חלק מהסימפטומים פוקדים גם אנשים עם בעיות פסיכו­סוציאליות שקשורות לדאגה לפיטורים, גירושים, מוות או מחלה של אדם קרוב. %5 מהפונים לטיפול סובלים מהתקפי פאניקה ו­%3 סובלים מאגורפוביה, פחד מהיחשפות למקומות צפופים והומים. אחרים סובלים מהפרעות של חרדה חברתית, שמונעות מהם לצאת מהבית או לתקשר עם אנשים. עם אלה נמנים אנשי היי­טק שקידומם נעצר משום שאינם מסוגלים להופיע בציבור ולהציג את הפרויקטים שלהם", מספר ד"ר דנון.לדבריו, אם כי לכאורה נראה שהבעיה של לילי ודומיה פרצה לפתע, כשמעמיקים לחקור מסתבר שכבר בעבר פקדו אותם פחדים ברמות שונות, אך הם הפנימו אותם ו"האירוע המפחיד", לפי תפישתם, היה רק הטריגר שגרם להתפרצות הקשה של החרדה. דממת אלחוט "במבט לאחור, גם במלחמת המפרץ היו לי תגובות קיצוניות, מין תחושה של מחסום בגרון. לא הבנתי איך המשפחה שלי אוכלת בכלל ולא יכולתי לעמוד ולבשל. זה היה סיוט, אבל הכנתי משהו, שיהיה למשפחה מה לאכול". לעבודה היא הלכה אז, "אבל ברגע שהייתי צריכה לחזור הביתה נתקפתי בדיכאון. פחדתי להתקלח ולבשל כי אולי תהיה אזעקה באמצע. כל החיים נסבו סביב החדר האטום והייתי מרותקת לכל מכשיר אלקטרוני שהיה בבית בציפייה שזה יסתיים", נזכרת לילי. הבעל והילדים ניסו להרגיע אותה, אך לשווא.עכשיו, עשר שנים אחרי, הפחדים נעורו מחדש. "כששמעתי שיש יריות בגילה רעדתי. בעלי הרגיע אותי: 'את לא גרה שם', אבל זה לא עזר. חשבתי שבבוקר אני קמה ומלחמת עולם מתחילה. אין לי בנים בצבא, ואני לא מבינה מה הטירוף הזה, אבל הפיגועים הפחידו אותי. כשבתי בת ה­21 ובני בן ה­25, שגרים אתי, אמרו שהם נוסעים לקניון באוטובוס, נתקפתי בחרדה ופחדתי שייצאו מהבית. השתדלתי לא לעלות על אוטובוסים ובעלי היה מסיע אותי. רדיו לא הדלקנו בכלל. בעלי הסכים לדממה אלחוטית. כשהגעתי לעבודה ושמעתי שהיה פיגוע עם הרוגים, נחנקתי. אם היה לי כבר קצת חשק לאכול, בא ותה שנייה זה נגמר לי."פעם הזמנתי רופא באמצע הלילה. הרגשתי מתח ודפיקות לב. זה העיר אותי מהשינה. חשבתי שאולי יש לי התקף לב. הגיעה רופאה שעשתה לי בדיקת א.ק.ג., אמרה שאני פשוט בלחץ ונתנה לי כדור הרגעה. אני חושבת שבראש זה עזר".איך הגעת לטיפול?"חשבתי שהסימפטומים יחלפו, אבל נסחבתי כך חודשיים, ראיתי שאני לא משתחררת מזה ופניתי לרופאת המשפחה, שהפנתה אותי לטיפול חרדה בבית­חולים. נאלצתי להמתין חודשיים לתור והרגשתי שבינתיים אני אמות שמונה פעמים. היתה לי כנראה הצפה של פחד במוח. לפני שנה הגעתי לד"ר דנון. הוא נתן לי כדור הרגעה, קבע שיש לי מחסור של סרוטונין במוח ורשם לי כדור שישלים את החסר. אני שונאת לבלוע כדורים, אבל כל כך סבלתי. הכדור עשה לי רע. הרגשתי עילפון, צמרמורות. בכיתי. הרופא החליף לי את הכדור ובהדרגה הוריד לי את המינון ועכשיו אני מסתדרת איתו. נרגעתי. המצב הבטחוני עדיין משפיע עלי, וכל אירוע טרגי מעציב אותי, אבל כבר לא גורם לי לחוסר שינה, לדפיקות לב ולפחדים".אצל יוסי ס., טכנאי מטוסים בן 51 מקראון, נשוי ואב לשניים, זה התחיל לפני ארבע שנים. "פתאום יום אחד, בלי סיבה, ה תחלתי לבכות בבית ליד המשפחה. הבכי נמשך לסירוגין שלושה ימים. בני המשפחה נבהלו, אבל הרגעתי אותם שאני בשליטה ושלא אפגע בהם. רציתי להבין את הסיבה לבכי והגעתי למיון בתל השומר. גם שם בכיתי, בכי מתון. הפסיכיאטר רשם לי כדור הרגעה והפנה אותי לד"ר דנון."הסתבר שהבכי היה סימפטום של התקף חרדה, שתקף אותי לא אחת בעבר. כשצלצלתי לארגנטינה ושוחחתי עם אמי הייתי מסוגל לבכות שלוש שעות אחרי השיחה איתה, אבל לא שמתי לב לזה. חשבתי שזה טבעי. התקפי החרדה, שלוו בזרמים בגוף, בעיקר בראש, כאילו השערות סומרות, בלחץ בחזה ובתחושת חוסר אונים, הופיעו גם בזמן ויכוח עם אשתי או עם הבוס, בעיקר על רקע מקצועי וברוב המקרים שלא לצורך. לקחתי ללב יותר מדי והתרגשתי מפני שלא תמיד יכולתי להגיב, בגלל קשיי השפה, או מפני שלא רציתי לריב ליד אנשים. הייתי מגיע הביתה עם לחץ בחזה ותחושות פיזיות ונפשיות קשות", מספר יוסי, שעלה מארגנטינה עם משפחתו בגיל 28. "לא נולדתי עם כפית של זהב בפה. לפעמים היה חסר אוכל בבית ונאלצתי לעזור בפרנסת המשפחה", הוא אומר.לדבריו, הפחד ממקומות סגורים התפתח אצלו בילדות ותמיד סבל מקלאוסטרופוביה קלה ומפחד גבהים. "תמיד הרגשתי לחוץ. למשל, אם נתקעתי במעלית, אבל לא לחצים שהפריעו לי בתפקוד".ההתעלמות שלו מהבעיה היתה בעוכריו. "אני מגדיר את התקף הבכי שפרץ לפני ארבע שנים כפיצוץ, כאילו השתחרר השסתום. תמיד יחד עם הבכי, לפעמים ללא הפסקה במשך יום­יומיים, הרגשתי סחרחורת וחוסר שיווי משקל. היו רגעים שנרגעתי, ואז פתאום הבכי פרץ ללא שליטה. הילדים ניסו להרגיע אותי ובתי עשתה לי דיקור, אבל בשיא ההתקף זה לא הועיל. ד"ר דנון רשם לי תרופות, 'קלונקס' להרגעה ו'סרוקסד' לאיזון התפקוד ההורמונלי. שבוע לא הלכתי לעבודה וניסיתי לנוח יותר, להיות עם עצמי. פחדתי מהכדורים. הלכתי לרופא פעם בשלושה שבועות, כדי למצוא את המינון הנכון. בהתחלה תדר ההתקפים היה מדי שבועיים, אבל בהדרגה חזרתי לתפקוד. פה ושם, אחת לכמה חודשים, מתגלות 'שאריות' של ההתקפים ויש לי קצת חשק לבכות, אבל כללית אני מרגיש הרבה יותר נוח". חסר בלידה "החרדה ליוותה אותי כל החיים. זה שכב לי בתוך הגוף. נשמתי בלי לחיות", מספרת פנינה א., בת 54, נשואה ואם לשניים מהרצליה, שבמשך 25 שנה סבלה מאגורפוביה. בגיל 26, לאחר לידת בנה השני, היא חלתה בדלקת ריאות ואושפזה בבית חולים לשלושה שבועות. "כשחזרתי הביתה נכנסתי לטראומה של חרדה. הרגשתי כאילו אני שוקעת והולכת למות. לא תפקדתי ובלילות פחדתי להירדם, מחשש שאמות."פניתי לפסיכיאטרית. היא הסבירה לי שזו תופעה נורמלית אחרי לידה ואחרי הסבל שגרמה המחלה, ורשמה לי כדורים. ישנתי שלושה ימים, שלאחריהם התחלתי לתפקד בבית, אבל החרדות לא עזבו אותי. הן נשארו בתוך גופי. פתאום פחדתי לצאת, לנסוע באוטובוסים. תמיד מצאתי סיבה שבעלי יקח אותי. החרדה שיתקה אותי. כשהייתי צריכה לצאת מהבית קיבלתי דפיקות לב, אבל משכתי ואף אחד, חוץ מבעלי ואחיותי, לא ידע מה קורה לי. ההתמודדות עם החרדה היא אישית".בגיל 31 הצטרפה פנינה לקבוצה טיפולית מטעם קופת­חולים, "וזה עזר. כעבור שנה הפסיכולוגיות אמרו שהגעתי להישגים ושאין צורך שאמשיך, אבל החרדות החריפו. התקפי חרדה היו באים ללא אזהרה. זה מלווה אותך כל הזמן. מרגישים שיתוק בכל הגוף, דפיקות לב, סחרחורות, אבל ידעתי לתמרן את החיים כך שהסביבה לא תדע", היא אומרת.לפני שש שנים הצטרפה למחקר חצי שנתי שנערך על תרופה חדשה בתל השומר. "נפגשתי עם ד"ר דנון, והוא אבחן שבזמן הלידה הורמון הסרוטונין לא הגיע לי למוח. קיבלתי טיפול ב'סרוקסט', נגד חרדות ודיכאון, וכעבור שבועיים הייתי בן אדם אחר".במה מתבטא השינוי?"אני מתפקדת. אני נוהגת, נוסעת לחו"ל ומרגישה כמו בת 30. שוכחת בכלל שאי­פעם עברתי תקופה כה קשה בחיים. אני ממשיכה לקחת את הכדור, למען הביטחון, כדי שהחרדות לא יחזרו".ד"ר דנון מבחין בין סוגי החרדות. "לעומת הפרעת חרדה כללית, שכולם יכולים לחוות ושמתאפיינת בהרגשת חרדה במשך היום, התקף חרדה הוא הרבה יותר חד, מהיר, מבהיל ומסוכן מבחינת ההרגשה. זהו המצב שבו חולים רצים למיון".מהן הסיבות לחרדה פתולוגית?"הסיבות לחרדה פתולוגית, חרדה בעוצמות חזקות שמפריעה לתפקוד, הן גנטיות­משפחתיות ויכולות לתקוף אנשים שחוו חרדות ודכאונות במשפחתם הקרובה; אנשים שעברו חוויות טראומטיות כמו השואה, שמשפיעה גם על בני הדור השני; התעללות מילולית ומינית בעבר ובהווה; דאגות מתמשכו ת בעבודה וכלפי הילדים; חשיפה לאירועים שאינם בשליטתנו, או פחד מאסון אקולוגי."היתה בטיפולי בחורה שהפסיקה לעבוד לאחר שנחשפה לכתבת טלוויזיה על הרעש בטורקיה. היא הסתגרה בבית וכשקמה בבוקר נכנסה לאינטרנט ובדקה איפה היו רעידות אדמה בעולם. היא התקשרה כל הזמן לבית הספר, לשאול לשלום ילדיה. זה תלוי גם במסרים שעליהם אדם מתחנך. אם בבית שולטת חרדה, ומסבירים לילד שהעולם הוא מקום מסוכן וצריך תמיד להיזהר, הוא עלול לפתח חרדות בעתיד."בחרדה עלולים ללקות אנשים מכל השכבות, בלי קשר לרמת ההשכלה או למעמד. היה בטיפולי אקדמאי בן 31 שפחד פחד מוות מחתולים. הוא לא היה מסוגל אפילו לראות תמונות של חתולים בעיתון או בטלוויזיה. כשראה חתול במדרכה עבר לצד השני, וכשהגיע הביתה וראה חתול בחצר הזמין לוכד בעלי חיים ורק לאחר שחלפה ה'סכנה' עלה לביתו."הסתבר שבגיל חמש אחיו השליך עליו ממרומי העץ חתול ששרט אותו והותיר צלקת בפניו. הוא קיבל טיפול התנהגותי ואחרי מספר שיחות שלחתי אותו לראות את הסרט 'חתול לבן חתול שחור'. הוא הלך לסרט עם אשתו ואחר­כך לבד, ובהדרגה נגמל מהפחד".איך מטפלים בחרדות?"השלב הראשון ה וא להבין שיש בעיה, שאפשר לטפל בה ושאין סיבה להתבייש. ובהמשך שיחה אישית והערכת מצב; בדיקות גופניות, כדי לשלול מחלות כמו סוכרת, חוסר איזון בבלוטת התריס, בעיה מטבולית, חוסר בוויטמינים מקבוצה B וחומצה פולית וחוסר איזון של שדרים במוח, כמו סרוטונין, אדרנלין ונוראדרנלין; טיפול התנהגותי (היחשפות למקורות הפחד); טיפול דינמי (טיפול תמיכתי שאינו מנסה לשנות את צורת החשיבה, רק לחזק); טיפול קוגנטיבי (שמנסה לשנות את צורת החשיבה של האדם כלפי המצב), וטיפול תרופתי". *