פטרישיה התולשת נגד ג'ק המרטש מי באמת היה ג'ק המרטש? בעז גאון בעקבות המהומה המתלהטת בפרשה בעז גאון, לונדון 18/01/02 את הלילה האחרון של שנת 2001 בחרו 150 איש ואשה לציין בטיול בעקבותיו הרצחניים של ג'ק המרטש. במקום לא שררה אווירת סילבסטר. אף אחד לא היה שיכור, שמח, מהורהר, או עסוק בהפקת מסקנות ולקחים מהשנה הטראגית שחלפה.בתוך כמה דקות, כמו פינגווינים קפואים (הטמפרטורה הייתה מינוס מעלה אחת צלזיוס), התאספו הנוכחים סביב שוטר לשעבר באמצע שנות החמישים לחייו שנעמד על דלי פלסטיק כחול והפוך. השוטר, דונלד ראמבלו, ששירת 30 שנה במשטרת לונדון ומתפרנס היום מכתיבת ספרים ומהדרכת טיולים בלונדון, כחכך בגרונו."גבירותי ורבותי", הוא אמר בחגיגיות, "הקיר שמולו אנחנו עומדים", הצביע בידו הגרובה בכפפה עבה לעבר קיר לבנים עתיק, "הפריד, לפני 113 שנה, את העיר העתיקה של לונדון, זו המכונה 'הסיטי', משאר חלקיה. על חלק אחד של העיר היתה אחראית המשטרה של הסיטי של לונדון. על הצד השני של העיר היתה אחראית המשטרה העירונית. משני צדי הקיר הזה, תוך שהוא משטה בשתי המשטרות לסירוגין, פעל הרוצח הסדרתי שהעיתונות הבריטית כינתה בשם 'ג'ק המרטש'". הנוכחים הנהנו ­ או כיוון שהבינו, או על מנת להתחמם.כשהוא פולט התפרצויות קצרות של שובל לבן ודק שיצא מפיו, ראמבלו מנה את קורבנותיו של ג'ק המרטש, הרוצח הסדרתי המודרני הראשון, מי שהעיד על עצמו (באמצעות מכתב החתום בכינויו, שיש הטוענים היום שלא היה אלא זיוף מתוחכם) ש"יום יבוא ואנשים יגידו שאני המצאתי את המאה ה­20". ראמבלו המשיך. הוא סיפר היכן נמצאו הקורבנות. הוא סיפר כיצד הקורבנות הדרדרו לזנות ברובע העני ביותר של העיר שהיתה בסוף המאה ה­19 העשירה ביותר בעולם. הוא המשיך ותיאר את האופן שבה נרצחו, כשאיבריהם הפנימיים מושלכים לכל עבר, כשכליית אחת הנרצחות נשלחת לאחד, מר ג'ורג' לוסק, בליווי מכתב כתוב בדיו אדום. ג'ק המרטש הכניס את לונדון הוויקטוריאנית, זו שהיתה עסוקה בלחלום על עידן תעשייתי מושלם ­ להיסטריה. ראמבלו תיאר עיר (לונדון), ואחרי זה מדינה (אנגליה), ואחרי זה יבשת (אירופה), שבמקום לשאת עיניים לעבר מאה חדשה של נצחון מוח האדם על טבעו, נשטפו בתוך מערבולת של דם, אלימות וחוסר היגיון. כאשר סיים את ההקדמה הקטלנית, ביקש המדריך מהנוכחים להיצמד אליו והפציר בהם לא ללכת על הכביש. "מי שרוצה", הוסיף, "יוכל לקנות בסוף המסלול את ספרי המכיל את תמונות הקורבנות". הוא ירד מדלי הפלסטיק והוביל את הנוכחים לאתר הרצח הראשון. לאחר כמה דקות הליכה שקטות עצרנו ברחבה פנימית של בנייני משרדים חדישים מזכוכית, לא רחוק מסניף של סטארבאקס. כאן הכל התחיל. השיסופים שעשו היסטוריה הקורבן הראשון, מרי אן ניקולס (החברות שלה, כמו גם חלק מהלקוחות שלה, קראו לה "פולי"), התפרנסה מזנות והתגוררה בבית לינה משותפת בספיטפילדס שבמזרח לונדון. למרות שהיתה רק בת 42, שיערה החום כבר החל להאפיר וחמש משיניה הקדמיות היו חסרות. ליל ה­30 באוגוסט 1888 היה לילה חלש ­ פולי לא הצליחה למכור את גופה למספיק לקוחות כדי לממן לעצמה מיטה בבית הלינה. את הכסף שכן היה לה היא כבר הוציאה על בירה, ככל הנראה בפאב הפרוצות 'עשרת הפעמונים'. היא חזרה לרחוב. "אל תדאגי, אני אצליח להביא כסף", אמרה לחברתה לפני שעזבה אותה, "יש לי כובע חדש". בבוקר יום שישי, ה­31 באוגוסט, בין השעות 2:45 ל­3:45 פגש אותה לקוח. הוא היה, ככל הנראה, בן 28­35, גבוה, רחב כתפיים, משכיל, לבוש בקפידה בגלימה ארוכה שכיסתה את כל גופו. שום דבר בחזותו לא גרם לניקולס, כמו לכל הקורבנות שיבואו אחריה, אפילו כשההיסטריה כבר היתה בשיאה, לחשוב שהוא עומד לרצוח אותה (האם הוא היה שוטר? האם היה אשה? האם היה אציל? האם היה נכה? אלו חלק מהשאלות הנשאלות עד היום).מתוך דו"ח המשטרה שנכתב באותו הלילה, כפי שצוטט בספרו המצוין של סטיוא רט פ. אוונס, The Ultimate Jack The Ripper Sourcebook"": "הקורבן נמצאה שכובה על גבה בחצר פנימית בשדרת באקס, ווייטצ'אפל. גרונה שוסף מאוזן שמאל לאוזן ימין. החלק הפנימי של הבטן נוקב עד תחתית הצלעות מצד ימין, והרופא ציין גם שתי דקירות בחלקים האינטימיים. הדקירות בוצעו בסכין מחודדת וחזקה מאוד ­ השכנים לא שמעו דבר, גם לא צעקות. נערך חיפוש מקיף בכל מזרח לונדון והסכין שאמצעותה בוצעה התקיפה לא נמצאה".ביום שבת, שבוע לאחר מכן, כ­600 מטר מהמקום שבו נמצאה גופתה של ניקולס, בחצר האחורית של בית ברחוב האנברי נמצאה הגופה השנייה. היא היתה עדיין חמה. מתוך דו"ח המשטרה: "הקורבן, אנני צ'פמן, נמצאה שכובה על גבה כשחלקיה הפנימיים מונחים לימינה מעל כתפה הימנית ועדיין מחוברים לגוף. גרונה שוסף משמאל לימין ובחזרה בסכין מחודדת".כמו שני הקורבנות הראשונים, גרונה של אליזבת סטרייד, פרוצה גם היא, שוסף. שלא כמו במקרים הקודמים, גופתה של סטרייד נמצאה בחתיכה אחת. אלא שבאותו הלילה נמצאה גם הגופה הרביעית, זו של קתרין אדווס. מה שהרוצח לא הספיק לעשות לשלישית, הוא השלים עם הרביעית (השתיים נרצחו בהפרש של שעתיים) . דו"ח המשטרה מציין כי אדווס כמעט נחתכה לשניים, מ"פי הטבעת ועד עצם החזה". איבריה הפנימיים היו, כמו אצל צ'פמן, מונחים מעל כתפה הימנית, עדיין מחוברים לגוף. חלק מכלייתה השמאלית היה חסר.הרצח החמישי, של מארי אן קלי, היה האכזרי מכולם. שלא כמו האחרים, היא נרצחה בתוך חדר ולא ברחוב. קלי, שמצד אחד כבר ידעה, כמו כל לונדון, שרוצח סדרתי משסף זונות מסתובב בסמטאות של האיסט אנד ומצד שני היתה חייבת את הכסף כדי לשלם שכר דירה, הובילה את הרוצח לחדרה. הרוצח עבד על גופתה בערך שעתיים. התצלום המראה מה שנשאר מגופה מצוי בנספח התמונות בספרו של ראמבלו. נגיד כך: הכינוי שמתאים יותר לרוצח של קלי הוא "ג'ק התולש". כיוון שזה גם התרגום המילולי הנכון לשמו, נקרא לו כך בכתבה זו. הקשר היהודי "ג'ק התולש" לא נהג להשאיר אחריו סימנים, אלא אם הוא בחר בכך. כשרצה, היה משחק משחקים עם המשטרה, שבתחילת הפרשה הייתה מלאה ביטחון עצמי ("אני בטוח", כתב סר צ'רלס וורן, מפקד משטרת העיר לונדון, מיד לאחר הרצח השני, "שניתן לפתור את התיק הזה אם הוא יטופל בצורה שיטתית, ואף ארהיב ואומר שאני בעצמי אהיה מסוגל לפתור אותו בתוך כמה ימים, אם היה לי זמן לכך") ובסופה ­ בין השאר, כתוצאה מהתגובה ההיסטרית של הטבלואידים הבריטים שנולדו באותה תקופה ­ היתה אבודה כמו ילד קטן.כמה מטרים מהמקום שבו נרצחה קתרין אדווס, למשל, בכניסה לבית מגורים שהיה מאוכלס רובו ככולו במהגרים יהודיים (כמו האיסט אנד כולו), השאיר הרוצח כתובת בזו The Juwes are not/ The men that/ Will not be Blamed/ For nothing":ןושלה" או, בעברית: "היהודים (בשגיאת כתיב בנוסח האנגלי) הם/ לא האנשים/ שלא יימצאו אשמים/ בשום דבר"מיליון ואחת פרשנויות נכתבו בעקבות הכתובת הזו, החל מאלה שכתבו שהרוצח היה יהודי, דרך אלה שכתבו שהרוצח היה אנטישמי, דרך אלה שכתבו (והיו הרבה כאלה) שהוא היה "בונה חופשי", חלק מחברה סודית ונסתרת שנהגה לרצוח את קורבנותיהם כחלק מטקס עתיק. בשורה התחתונה, הכתובת הזו, 113 שנה לאחר שנכתבה, עדיין סתומה.שבועיים לאחר מציאת הכתובת הזו (שנמחקה מהקיר ונעלמה לעד, שכן מפקד המשטרה רצה למנוע פוגרומים באוכלוסייה היהודית של האיסט אנד), קיבל מר ג'ורג' לוסק, איש שכמה ימים קודם לכן הבטיח להעניק פרס בסך 500 פאונד למי שיביא ללכידתו של הרוצח הסדרתי, מכתב רצוף שגיאות כתיב שלו צורף חלק מכלייתה השמאלית של אדווס. הרוצח כתב כך: "מר לוסק, אדוני,/ אני שולח לך את חצי הכליה/ שלקחתי מאשה אחת/ ששמרתי אותה בשבילך. את החלק השני/ טיגנתי ואכלתי והיא היתה נחמדה מאוד. אולי/ אשלח לך גם את הסכין המגואלת בדם שהשתמשתי בה/ אם רק תחכה עוד קצת./ על החתום, תפוס אותי אם אתה יכול, מר לוסק".בראש המכתב, במקום שנהוג היה לפי מסורת ההתכתבות הוויקטוריאנית לכתוב את מען השולח, היה כתוב "מהגהינום".אך המכתב המפורסם ביותר, זה שנתן לרוצח את שמו, הנחשב בעיני רבים כזיוף מתוחכם של כתב אחד הטבלואידים שכיסה את הפרשה, נשלח למשטרה (עם עותק לסוכנות הידיעות) ב­25 בספטמבר 1888: "בוס יקר, אני שומע שהמשטרה כבר תפסה אותי, אבל זה לא נכון. צח קתי כששמעתי אותם מנסים להיראות חכמים ולהגיד שהם על המסלול הנכון ­ אני דלוק על זונות ולא אפסיק עד שאהיה באזיקים ­ בקרוב תשמעו עלי שוב ועל המשחקים המצחיקים שלי. שמרתי קצת דם כדי לכתוב איתו אך הוא היה סמיך מדי. טוב, נו, דיו אדום מספיק טוב, הא­הא. הסכין שלי חדה וטובה ואני רוצה לחזור לעבודה כמה שיותר מהר. בהצלחה, שלך, ג'ק התולש.בסך הכל, אחרי מכתב זה, קיבלה משטרת העיר לונדון כ­500 מכתבים חתומים על ידי "ג'ק התולש". אף אחד מהם (המכתבים נכתבו בבירור על ידי אנשים שונים) לא הוביל לתפיסתו של הרוצח. ג'ק הפך לאגדה, מסתורין, הכלאה בין שרלוק הולמס (שבא לעולם רק שנה לפני כן כגיבור סיפור קצר מאת ארתור קונן דויל) לדרקולה (שכן רופאי המשטרה לא הצליחו להסביר לאן נעלם רוב הדם של הקורבנות, שבותרו לחתיכות). הוא הפך מרוצח פסיכופט למיתוס, וממיתוס (כמו כל מיתוס) לתעשייה.בעקבותיו נוצרו ספרים, סרטים (הסרט From Hell"", בכיכובו של ג'וני דפ, יצא לאקרנים השבוע בבריטניה; לפני ההקרנה לעיתונאים הוגשו לנו שיפודי עוף, לביבות ויין לבן), סיורים מודרכים בלונדון (לפחות חמישה בלילה) ועוד. סימני ההיכר שלו: ה גלימה הארוכה והסכין הארוך. בציורים הוא גבוה, שקט, יפה תואר, קול. "קול" היא המילה הנכונה. במאה השנים פלוס שבמהלכן הפכו קורבנותיו לאפר בקברים נידחים, הפך ג'ק התולש, הפסיכופט המרטש, לסמל סקס הורס.זה ­ אם להאמין לראיון הענק שנתנה לרשת איי.בי.סי לפני חודש ­ היה מה שעצבן את סופרת רבי המכר האמריקאית פטרישיה קורנוול. פטרישיה מרטשת הציורים קורנוול, כתבת פלילים לשעבר מצפון קרוליינה, שספרה הראשון יצא ב­90' והפך אותה, עם אלה שבאו אחריו (בכולם מככבת אותה גיבורה, קיי סקרפטה, חוקרת מעבדה רפואית חסרת מעצורים) למיליונרית ­ יצאה לנקום את נקמת חמשת הקורבנות שנשכחו בפולחן הג'ק."הרוצח הסדרתי הפך לדמות מיתולוגית", היא אמרה לדיאן סוייר שראיינה אותה וניסתה בכל כוחה להיראות כמתעניינת. "לאחר שסדרת הרציחות כביכול נפסקה, אחרי הקורבן החמישי", המשיכה קורנוול, "הרוצח מהאיסט אנד הפך למיתוס. הוא נהיה מין דמות אגדית שכמעט לא היתה קיימת. החוקרים שעסקו בפרשה במשך כל השנים האלו הפסיקו לחשוב על הקורבנות. אני לא. אני ביקרתי בקברים שלהם. הנשים האלו נרצחו באכזריות ומגיע להן שנדע מי היה הרוצח".קורנוול, חמושה בתקציב של ארבעה מיליון דולר (הונה נאמד ב­150 מיליון דולר) החליטה למצוא את זהותו של ג'ק. היא הטיסה מארצות הברית צוות של עשרה אנשים שחיפשו דגימות די.אנ.איי של הרוצח במכתבים, ציורים ודו"חות מאותה תקופה. היא התייחסה לרצח, הסבירה בהתרגשות, "כמו לכל רצח אחר, תוך יישום כל הטכנולוגיה המעבדתית המצויה בידינו היום". האם, בסי ומה של החקירה, פגשה פטרישיה את ג'ק? ובכן, תלוי את מי שואלים. אם תשאלו אותה, התשובה היא כן. ג'ק התולש, הרוצח הסדרתי מווייטצ'אפל, היא תגיד לכם, היה הצייר האימפרסיוניסטי הבריטי וולטר סיקרט. סיקרט (1942­1860) היה אחד מאבות הציור הבריטי המודרני, איש שציור טוב שלו שווה היום חצי מיליון דולר. וקורנוול צריכה לדעת: היא קנתה 30 כאלה. ולא רק זה: ככל הנראה, היא השחיתה כמה מהן כדי למצוא עליהן דגימות די.אנ.איי של סיקרט, בדיוק כמו שהיא קנתה, משארו החי היחיד, הצייר ג'והן לסור, את שולחן הציור של סיקרט ("אני מעריצה גדולה שלו", היא אמרה לו ושיקרה) ופירקה אותו לחתיכות על מנת למצוא חלקי עור, שערות, דם. קורנוול, שריטשה ותלשה את הציורים ואת השולחן, לא מצאה די.אנ.איי באף אחד מהם."התיק הזה סגור", היא אמרה לסוייר, במבטא אמריקאי משומן בראיון שגרם לשערות חוקרים רבים לסמור מהצד השני של האוקיינוס. "אני מוכנה להמר על המוניטין שלי. סיקרט היה הרוצח". אולי סיקרט גם רצח את ארלוזורוב?... אנחנו ישובים בסלון ביתו של סטיואט פ. אוונס, מחברם של חמישה ספרים על פרשת ג'ק התולש ואחד המומחים הבכירים לנושא. כשאוונס היה בן שש לקחה אותו אימו למוזיאון השעווה של מדאם טוסו בלונדון והראתה לו את האגף המוקדש לג'ק. "השם הזה נחקק לי במוח". לפני דקה ירדתי מספרייתו בת שתי הקומות של אוונס, שהיא הגדולה בעולם לענייני הרוצח הוויקטוריאני, שם הראה לנו אוונס את התמונות שלו עם ג'וני דפ. אוונס, כמו דונלד ראמבלו (שלפני מספר חודשים לקח גם את דפ לסיור בעקבות התולש) נשכר על ידי האחים יואיט, במאי From Hell"" כיועץ היסטורי מיוחד לפוקס (הסרט, שיצא בארצות הברית כבר לפני כמה חודשים, רוטש על ידי המבקרים בערך כמו הקורבנות של הרוצח ההיסטורי).ישבנו בקומה התחתונה והבטנו בקלטת הראיון של קורנוול באיי.בי סי. אוונס צחקק וקילל לסירוגין, ישב על קצה הכיסא והביט בבלונד של קורנוול (היא אשה נאה, בת 45, בערך בגיל הקורבנות של ג'ק) באגרופים קמוצים. Stupid woman"", הוא אמר שוב ושוב. "אשה מטומטמת". על המסך מנתה קורנוול את ההוכחות שלה: הדמיון בין ציוריו של סיקרט לתנוחות שבהן נמצאו הקורבנות (אוונס: "הוא צייר אימפרסיוניסטי, למען השם!"); העובדה שהוא החזיק שלושה סטודיואים באיסט אנד (אוונס: "לא היה לו שום סטודיו באיסט אנד!"), העובדה שסיקרט סיפר לחבריו שהוא "צייר את דיוקנו של ג'ק התולש" (אוונס: "למי הוא אמר? מתי? איפה ההוכחה לכך? איזה שטויות ­ אני לא מאמין שאני שומע את זה!") וכולי.בנקודה אחת לפחות אוונס צודק: יש פער בלתי מוסבר בין בטחונה העצמי של קורנוול, הטוענת ש"התיק סגור", לבין דלילות הראיות שהציגה בפני צופי איי.בי.סי ושהיא עומדת לחשוף בפני העולם בתוכנית דוקומנטרית של הבי.בי.סי, שתשודר, ביחד עם צאת ספרה, ככל הנראה, באפריל.יכולות להיות לכך שתי סיבות, או שקורנוול, כמו אמריקאים רבים, נוטה להיסחף ("צדק", היא אמרה בפתוס גדול לסוחר אמנות שמכר לה כמה ציורים של סיקרט, ושאיתו דיברתי למחרת, "הוא דבר חשוב יותר מאמנות!"). האפשרות השנייה היא שלקורנוול יש ראיה שאותה היא שומרת בסוד עד היום שבו ייצא ספרה. לפי התאוריה הזו, שאותה מסר לי מישהו שדיבר עם המוציא לאור של קורנוול, ייתכן ויש לה "אקדח מעשן" (למשל, סכין של סיקרט הנושאת די.אנ.איי של אחד מקורבנותיו) שיהיה פצצת האטום שהי א תפיל על הקוראים הפוטנציאלים שאיתם תרכוש את ביתה הרביעי. כן, יש לה כבר שלושה.בינתיים, הראיה המשמעותית ביותר שהציגה קורנוול לצופי איי.בי.סי הוא מכתב שנכתב על ידי סיקרט ושנשא את לוגו חברת הנייר פרי ובניו. קורנוול מצאה "בארכיון הסקוטלנד יארד"מכתב החתום על ידי 'ג'ק התולש', שנשא את אותו לוגו בדיוק. המסקנה המתבקשת: סיקרט הוא ג'ק.אוונס עצר את הווידאו ורכן לעבר אלבום תמונות שהיה פרוש על השטיח. "הנה", הוא הצביע לעבר מכתב החתום 'ג'ק התולש', "זה המכתב שעליו היא מדברת! אני מצאתי אותו שנה וחצי קודם לכן, צילמתי ותייקתי אותו לפני שהוא נמסר לארכיון הציבורי הבריטי. כך שאין בכך שום דבר חדש! ראשית, אנשים רבים השתמשו בנייר המכתבים הזה בלונדון באותה התקופה. שנית, יש תמימות דעים בין כל החוקרים שהמכתב הזה מזויף ולא נכתב על ידי הרוצח אלא כמו מכתבים רבים על ידי מישהו שרצה לעשות צחוק מהמשטרה". התאוריה האמריקאית אוונס דוחה לא רק את סיקרט כחשוד אפשרי אלא גם את החשודים שבהם התמקדה המשטרה הוויקטוריאנית, כפי שעולה מסדרת מסמכים פנימיים שנכתבו באותה תקופה. לאמור: ד"ר אם.ג'יי דרואיט (רופא שהשתגע והתאבד במימי התמזה ימים ספורים לאחר הרצח האחרון), היהודי הפולני קזמינסקי (תושב האיסט אנד ששנא פרוצות ונשים ונעלם אחרי הרצח האחרון), והרופא הרוסי מייקל אוסטרוג. לאוונס (מישהו מופתע?) יש חשוד משלו. "החשוד שלי הוא ד"ר טמבלטי, שהיה אמריקאי ממוצא אירי, שברח לניו יורק אחרי הרצח של מארי אן קלי. בניו יורק, בתקופה ההיא, חיה קהילה אירית­אמריקאית משגשגת. ראש מחלקת החקירות במשטרת ניו יורק, תומס ברנס, היה ממוצא אירי בעצמו ואין סיבה לחשוב שהוא רצה לעזור במיוחד למשטרה הבריטית. טמבלטי חי את שארית חייו בארצות הברית ונפטר ב­1903".שאלתי את אוונס למה חשוב למצוא את מי היה ג'ק התולש, 113 שנה אחרי. אוונס: "אתה לא מבין? זה משחק הימורים. הפרס הראשון הוא למצוא את זהותו של ג'ק התולש. כולם רוצים להיכנס לדפי ההיסטוריה בתור אלה שסגרו את התיק". אסכולת הריטוש המופשט ההוכחה הטובה ביותר לשחצנות הקאובואית של קורנוול היא העובדה שהיא לא דיברה עם אף אחד מהמומחים העוסקים בחקירת התיק כבר 30 שנה ויותר (דיברתי עם שלושה: אוונס, ראמבלו ופול פג, עורך העיתון "ריפרולוג'י", וכולם אמרו שקורנוול לא הרימה טלפון). ההוכחה השנייה היא האופן שבו התייחסה לציוריו ולרכושו של הצייר הנחשב, סיקרט. "היה ציור אחד", אמרה קורנוול לדיאן סוייר, שבשלב הזה כבר התחנפה אליה כאילו אין מחר, "שממילא הגיע במצב לא טוב, אז לא היה אכפת לנו להרוס אותו. גם קנינו את שולחן העבודה מהאחיין שלו, שהוא אגב איש חביב מאוד"."האם אמרת לו מה את עומדת לעשות עם השולחן?", שאלה סוייר."לא", השיבה קורנוול. "אני יודעת שעשינו משהו בעייתי. אבל אני אשלח לו מכתב".ריצ'רד שון הוא אחד מעורכי מגזין האמנות הנחשב "הברלינגטון". הוא גם אחד המומחים העולמיים לוולטר סיקרט, שב­93', ביחד עם וונדי ברון, אצר את התערוכה הגדולה שלו באקדמיה המלכותית. כשנפגשנו במשרדי המגזין בלב לונדון, לא רחוק מהמקום שבו סיקרט החזיק את הסטודיו שלו בשכונת מורנינגטון קרסנט, הוא סיפר שקורנוול היתה אפילו יותר מלוכלכת ממה שחשבנו. שכן היא לא רק הסתירה מג'ון לסור, שארו של סיקרט (שאינו מתראיין בנושא), שהיא חושבת שסיקרט הוא רוצח פסיכופט, אלא אמרה לו, גילה לנו שון, "שהיא מעריצה גדולה שלו ושל סיקרט ושהיא מתעניינת בציורים בגלל הערך האמנותי שלהם. היא קנתה לא רק תמונות של סיקרט אלא גם של לסור, כדי לטשטש את המשימה שלה".קורנוול קנתה 31 ציורים, תרשימים ותחריטים. את רובן היא קנתה מגלריית "פיין ארטס סוסייטי", שפועלת מ­1876 ברחוב ניו בונד הסנובי. עם מנהל הגלריה, סטיוארט פטריק, דיברתי בבוקר פגישתי עם שון."אני לא מאמין שהיא הרסה ציורים ולא האמנתי בכך מההתחלה", אמר. "כפי שאני מבין, וכך היא הסבירה לי, אין צורך להרוס את הציורים כדי לערוך להם בדיקות מעבדתיות. תראה, אני באמת לא רוצה להיות מעורב בכל הסיפור הזה. מבחינתי, מובן שכל מה שהיא אמרה עד היום בכל הקשור לעובדה שסיקרט היה ג'ק התולש הוא שטויות".שון חוקר האמנות, בניגוד לפטריק סוחר האמנות (שהרוויח לפחות כמה מאות אלפי פאונדים מהעסקה עם קורנוול), כועס מאוד. הוא כינה אותה (בדיוק כמו סטיוארט אוונס, בלי שדבר תואם ביניהם) "אשה מטומטמת". כדי להפיג את החשד שמדובר בקונספירציה שובניסטית נגד אשה נאה, דיברתי על העניין עם מומחית נוספת לענייני סיקרט, וונדי ברון. גם היא פוסלת בתקיפות את תאוריית הרצח של קורנוול. אשמת המיץ ריצ'רד שון, מעל כוס תה, מתחיל עם חשיבותו של סיקרט לאמנות הבריטית. "סיקרט הציל את האמנות הבריטית המודרנית. הוא הגיע בדיוק בזמן כשהאמנות הבריטית היתה מאוד רומנטית ומאוד קלאסית. הוא הביא איתו רקע קוסמופוליטי, את הרוח האימפרסיוניסטית שנשבה באירופה. הוא הציג נושאים חדשים שהאמנות הבריטית החלה להתעסק בהם, כמו המעמדות הנמוכים, סצנות של חדרי שינה, העולמות התחתונים של התאטרון, החיים בקמדן טאון. הוא היה מהפכן אמנותי ולפרקים מאוד שנוי במחלוקת". מכאן התפנה להפריך את הטענות של קורנוול.הוא סיפר שבדיוק כמו שקורנוול לא התייעצה עם המומחים לענייני ג'ק התולש, קורנוול לא התייעצה גם עם המומחים לענייני סיקרט. אם היתה עושה כן, היא היתה שומעת משון שייתכן שסיקרט כלל לא היה בבריטניה בתאריך שבו בוצע הרצח הראשון, 31 באוגוסט 1888."כמו בכל שנה", אומר שון, "סיקרט היה בצפון צרפת בין ה­10 באוגוסט לסוף אותו חודש. בספרו 'חברי דגה', של דניאל הלוי, רשומה הערה שמתייחסת ל­28 באוקטובר 1888, ובה כותב הלוי: "במהלך הקיץ האחרון אמר סיקרט ל'ממה'...". 'ממה' היתה אשה קשישה וידידה טובה של סיקרט, שהתגוררה בדייפ בצפון צרפת. היא בודאי לא יכלה לבקר את סיקרט בלונדון, מה שאומר שסיקרט היה בצרפת באותה תקופה שבה התרחשו הרציחות בלונדון. מובן שהוא היה יכול, תאורטית, לחצות את היבשת לבריטניה, לחתוך איזה זונה לחתיכות ולחזור לצרפת בוקר למחרת, אבל זה פשוט לא הגיוני".שאלתי את שון את אותה שאלה ששאלתי, יום לפני כן, את סטיוארט אוונס (תשובתו היתה "כסף") ­ "מה מניע את קורנוול?"."אני חושב שהיא הגיעה לשלב הזה בחיים, אם תרצה תקרא לזה גיל העמידה, שבו היא מחפשת משהו להסעיר את המיצים שלה".מה שמותיר שאלה אחת פתוחה: אם אין שום דבר שקושר את סיקרט לסדרת הרציחות, כיצד השתרבב שמו בכל זאת לפרשה? הרי לא ייתכן שקורנוול קטפה את שמו מהאוויר. גילויים בספרייה כדי לענות על השאלה הזו, יום למחרת השיחה עם שון הלכתי לארכיוני סיקרט בספרייה הציבורית באיסלינגטון. כאן, לדברי קורנוול, נקשרו הקשרים הראשונים בין הצייר סיקרט לרוצח הסדרתי, ג'ק. מרטין בנהם, בחור צעיר ומכריס, איש ארכיון הספרייה, הוביל אותי לשולחן שעליו ישבה קורנוול, "עם עוד עשרה חוקרים", לפני כמה חודשים. בטפיחה קלה הניח בפני את החומר הארכיוני על סיקרט ­ מכתבים, גלויות, תרשימים, טלגרמות. מכתבים של אביו, אשתו, חברתו ועוד.באחד הקלסרים תויקה סדרת מכתבים, שנכתבו ככל הנראה סביב 1905 בין סיקרט לאמנית בשם פלורנס נאש. המכתבים נערכו והודפסו על ידי אשה בשם ויולט אוברטון פולר. זה צלצל מוכר. הלוא אוונס, המומחה לענייני ג'ק, סיפר לי כמה ימים קודם לכן על סופרת בשם זה שטענה כי סיקרט היה קשור לסדרת הרציחות. ביקשתי מהספרנית ספר מאת ג'ין אוברטון פולר, ו...בינגו!פולר כתבה ב­90' ספר ששמו "סיקרט ופשעי התולש". בספרייה שבו ישבה קורנוול ממוקם הספר לא רחוק מהמקום שבו עיינה במכתביו של סיקרט. ג'ין אוברטון פולר, שכתבה את הספר (שהוגדר על ידי כל מי שדיברתי איתו בתור "שטות מוחלטת") היא אינה אלא בתה של ויולט אוברטון פולר, שערכה את חילופי המכתבים המתקתקים הנ"ל בין וולטר סיקרט לאמנית פלורנס נאש.בהקדמה לספרה כתבה פולר הבת שאמה סיפרה לה שפלורנס נאש סיפרה לה שסיקרט סיפר לה, שהוא "יודע מי היה ג'ק". יתרה מכך, אמה אמרה לה ש"נודע לה שהוא ראה את גופות הקורבנות" ואף צייר אותם. אם לא די בכך, לטענת האם המרכלת, הצייר גילה לנאש שיש לו בן לא חוקי בשם ג'וזף סיקרט שהוא­הוא המפתח לפתרון החידה. בנו הלא חוקי של סיקרט הצייר, אמרה נאש, יודע את האמת כולה: שכל העניין היה טיוח בדרגים הגבוהים ביותר של הממשלה והמלוכה הבריטית.חדור תחושת שליחות וודוורד­ברנסטיינית יצאתי לחפש את ג'וזף סיקרט, כביכול בנו של וולטר סיקרט. מצאתי אותו. הקונספירציה המלכותית ג'וזף סיקרט, שטוען עד היום שהוא בנו של וולטר סיקרט למרות שאף אחד לא מאמין לו, מתגורר בדירה קטנה, צפופה בציורים, בשכונה מרופטת בקנטיש טאון, לא רחוק מקמדן, במקום שסיקרט האב צייר את אחד מסדרות הציור המפורסמות שלו.ג'וזף הוא היום איש קשיש בשנות השבעים לחייו. בכניסה לדירתו תלויה תמונתו של וולטר סיקרט. בסלון ביתו, על כן ציור, היה מונח ציור נוסף, מאוד לא ברור ומטושטש. הוא קיבל את פנינו (הצלם ג'ון ריפקין ואנוכי) בחיוך. אשתו הגישה לנו תה. הוא התיישב והצביע לעבר כן הציור שבסלונו. את הציור הזה, אמר, מחפשים בכל העולם. מדובר בציור מהמאה ה­15 שהוא, למעשה, מפה. "במפה הזו מצוינים היכן קבורים שרידיו של ישו, כמו גם היכן נמצא היכל הקודש של היהודים". ריפקין ואני החלפנו מבטים.הוא המשיך וגולל את אותו סיפור שסיפר, מתברר, לבי.בי.סי ב­72' כחלק מתוכנית תיעודית בנושא (שהפכה לספר מאת סטיבן נייט ושמו "ג'ק התולש ­ הפתרון הסופי"). הוא הצביע לעבר צילום של הדוכס מקלרנס, בנה של ויקטוריה, מלכת אנגליה בזמן הרציחות ההן. "זה סבא שלי", הוא אמר.ג'וזף סיקרט טוען שהוא בנו (הלא חוקי) של וולטר סיקר ט ובתם (הלא חוקית גם היא) של הדוכס מקלרנס ואשה בשם אליס אנני אליזבת קרוק. לא, אין לו הוכחות. "סטיבן נייט לקח לי הכל".הוא המשיך: "כל הסיפור של ג'ק התולש הוא בסך הכל סכסוך משפחתי. אבל הסיפור הגיע לעיתונים והם הפכו את זה לדרמה מותחת עם דמות מסתורית במרכזה. לא היה ג'ק התולש. הוא הומצא על ידי העיתונים. פטרישיה קורנוול בלעה את הפיתיון. היא החליטה שאבא שלי, וולטר סיקרט, היה ג'ק. שטויות. הוא בסך הכל היה מתווך שטיפל בסבתא שלי, שהתחתנה עם הנסיך אדי, בנה של המלכה ויקטוריה. הם, המשפחה המלכותית, רצו להשתיק את זה."צ'רלס וורן, מפקד המשטרה בזמן הרציחות, היה קרוב משפחה שלי. ראש ממשלת בריטניה, לורד סלסבורי, היה קרוב משפחה שלי. כל מי שהיה מעורב ברציחות האלו היה קרוב משפחה שלי. כולם השתגעו". הצלם ריפקין ואני החלפנו מבטים פעם נוספת. ג'וזף סיקרט (שמו האמיתי, לפי כמה ספרים, הוא ג'וזף גורמן) סיפר שהוא עובד על ספר, "השקר המלכותי", שמו, שיפתור את כל השאלות, וכמה אחרות.היות שהוא נכדו של בנה של מלכת אנגליה, אמר סיקרט, הוא היורש הטבעי של המלוכה. כן, ראוי שנכנה אותו בתואר "הוד מעלתך", אך הוא מוותר על התענוג. בכל אופן, יום יבוא והוא יציג לעולם את ההוכחות לסיפורו, המצויות בקופסת כסף שמוחבאת אצלו במקום סודי. שאלתי אותו איפה הקופסה מוחבאת, והוא צחק."היית רוצה לדעת, נכון? זו שאלת מליארד הדולר. אני יכול להגיד לך שהצעתי למלכה להחזיר לה את התכשיטים והיא סירבה. אבל יום אחד האמת תתגלה. היא חייבת להתגלות, שכן בכל מה שקשור לפרשה הזו כבר סופרו יותר מדי שקרים". סוף המסע כדי לדעת מה בדיוק יש בספר של קורנוול והאם היא מצאה משהו שאנחנו לא יודעים עליו, נצטרך לחכות לאפריל. הספר, אם לשפוט מהרעש שהוא מעורר כבר עכשיו, יהיה רב מכר בטוח. אוונס, ראמבלו, שון, וגם ג'וזף סיקרט­גורמן יהיו הראשונים לקנות אותו, חם מהמדף.בעשר בלילה, ליל הסילבסטר ,2001 בסוף הטיול המודרך שלנו, ניגשתי לטייסון בשפורד. בשפורד, 18, תלמיד תיכון במגמת אמנות מעיירה קטנה בוויומינג, ארצות הברית, נהנה מהטיול המודרך. שאלתי אותו מה גרם לו, אמריקאי מוויומינג, להתעניין ברוצח ויקטוריאני פסיכופט שחתך את הקורבנות שלו לחתיכות. "שני הדברים", הוא השיב. "הדרך שבה הוא רצח את הנשים האלו, והעובדה שהוא מעולם לא נתפס".