לגעת באמבולנס הסדרה "101" הייתה מסתדרת טוב מאוד גם בלי התוספים הטלנובליים שיש בה זוהר ישראל 17/01/02 בפרק השלישי של "101" ­ ועכשיו יגיע ספוילר ממש לא קריטי ­ מעורב שר התחבורה בתאונת דרכים שאירעה באשמתו, לאחר שלא ציית לתמרור. זו סיטואציה שבימים כתיקונם נשמעת כאילו הוכנסה בכוח לסדרה, ומן הסתם בשעתו אכן זה היה המקרה. אלא שלפני כשבוע וחצי נתפס רכבו של סגן שר התחבורה, אבי יחזקאל, כשהוא דוהר במהירות של 151 קמ"ש, ויחזקאל "לא שמעתי, לא ידעתי, בכלל קראתי עיתון" יושב בתוכו. הפראיות הזו לא הסתיימה בטרגדיה, ומצד שני היא מיהרה להפוך לפארסה, כאשר סגן השר (שבהגדרת תפקידו ממונה על הרשות למניעת תאונות בדרכים) מיתמם ומסרב להיפרד מהג'וב, וגם הבוסים שלו בממשלה לא מייחסים לעניין משקל. מה שיותר מטריד כאן הוא השקטת המקרה על ידי התקשורת, שפרט לאיזכור הידיעה בעמודים האחרונים, לא פתחה בקמפיין להעפתו של יחזקאל מכל המדרגות מכהונתו זו. שערורייה שגובלת במחדל.עד כאן הוצאת קיטור. "101", מיני סדרה (6 פרקים) נוספת באצטלה של טלעד, תעלה ביום חמישי הקרוב, והיא עוסקת בהתרחשויות הסובבות את תחנת מד"א בירושלים. זה אמנם נשמע כמו סוג של חיקוי (קצת "אי.אר", קצת "משמרת שלישית"), אבל היום קשה לעשות סד רת נושא בטלוויזיה שלא תיראה כמו חיקוי. השאלה, כרגיל במקרים האלה, היא מה אופן החיקוי, וכיצד הוא מותאם להוויה המקומית.במובן הזה, "101" היא סדרה ראויה, במיוחד על רקע שפע תאונות הדרכים במדינה. אם כי חבל שלא השכילו שם לתת משקל גם לאסונות האחרים בישראל, בהם נקראים צוותי מד"א לזירה (דוגמת פיגועי טרור או אלימות במשפחה), והחליטו להתמודד עם נושא מאוד ספציפי. פלוס נוסף בסדרה הוא הפלורליזם שבה, פועל יוצא מההחלטה הנבונה למקם את העלילה בירושלים הרב­אתנית. כתוצאה מזאת, מופיעים בתפקידים לא שוליים בכלל דמות של חובש כיפה שחורה (גור אלפי בהופעה מאופקת שמראה שהוא בשל גם לליהוקים דרמטיים) ודמות של פראמדיק ערבי (ג'וני ערביד המצוין). רחמנא לצלן ­ בחלק מהפרקים יש אפילו דיאלוגים שלמים בערבית!אולם הטעות של "101", שגורמת לפספוס קל בניסיון ­ אם אכן יש כזה ­ להעביר איזשהו מסר, היא ההתמקדות הגדולה מדיי בחייהם הפרטיים של אנשי התחנה. אלו נמצאים כל כך במרכז, עד שהאקשן הרפואי בשטח נדחק הצדה ומאבד מחשיבותו. מעבר לכך, מתברר שכמעט לכל חבר בצוות יש בעיה, רפואית או אחרת, משל עצמו, מה שיוצר מראית עין של השפעה טלנובלית על הסדרה (מנהלת התחנה נכנסת להיריון ומחליטה להיות אם חד הורית; אחותה של אחת המתנדבות מאושפזת במצב של תרדמת והמתנדבת עצמה בורחת מהבית; נהגת אמבולנס מנהלת רומן עם הפראמדיק הערבי; הבן הקטן של רופא טובע בבריכה בה משמשת כמצילה מי שהרופא מזיין מהצד; המתנדב הדוס מתאהב בחילונית פוחזת ומחליט להתגייס לצבא, ועוד).כל אלה מוצגים על המסך באופן צדקני ומעט מתחסד, כהתפתחויות של שכר ועונש. אם מוסיפים לזה את השטיקים המיותרים של העריכה (תמונות מתערפלות, הילוך אטי) והסאונד (מלודרמטי להחליא), שמעניקים עוד נדבך לנופך הטלנובלי, מתקבל כאן פן ש"101" הייתה מסתדרת טוב מאוד גם בלעדיו. סדרה שבסך הכל מתוסרטת, מבוימת, מצולמת ומשוחקת היטב, לא זקוקה לקשקושים האלה, שעדיין מהווים חלק מעצבן וכמעט בלתי נפרד מהיצירה הישראלית.ונקודה נוספת, קטנונית משהו. נראה שגילויי העריות של העושים במלאכה צורמים הפעם יותר מהרגיל: המלהקת רביטל צימרינג ליהקה את עצמה לתפקיד קטן אך קבוע (ודאי לא מצאה מישהי טובה ממנה, שהרי במקצוענות עסקינן); התסריטאים בן בכר ודנה צימרמן מבליחים לרגע בפרקים אותם כתב ו; ואפילו המפיק דניאל פארן הצליח איכשהו (איכשהו) להשתחל לאיזו תמונה. זה מיותר, זה מגוחך, זה פשוט לא במקום. אבל זה לא אבסורד גדול יותר מ"סגן שר התחבורה אבי יחזקאל"."101", ערוץ ,2 חמישי, 21:05 יפה, פחות אמיצה עינב גלילי תשמח לשמוע שקודם כל היא עדיין נראית טוב. אפילו יותר מזה. אפילו בלי "עדיין". אבל זה לא מסביר למה היא לקחה על עצמה לעמוד במרכז תוכנית שיותר מהכל היא בעיקר נראית טוב.כי ב"שולחן לשניים" ­ תוכנית הראיונות אחד­על­אחד שהעלתה רשת, כפתרון לחצי השעה שהתפנתה בעקבות מעברה של אושרת קוטלר לשש ­ אין הרבה מעבר למראה החיצוני. כלומר, זו תוכנית אולפן רגועה, עם ראיון אינטימי בענייני דיומא, שנערך באווירה נינוחה, והכל נורא חמוד ויופי ותרבותי ומתוק וכל כך רבקה מיכאלי וכל כך לא מתאים לעינב גלילי.גלילי היא בחורה אינטליגנטית ברמה גבוהה, דעתנית, חריפת שכל וצינית. אבל למי שמתוודע אליה רק דרך "שולחן לשניים", אין שום אפשרות לדעת את כל אלה. במקום שהמנחה תותיר חותם על התוכנית ועל שעת שידורה, משאירות אלו את רישומיהן על גלילי, שבאבחה קלה הפכה למעין דודה נחמדה.מסתמן שלכאורה לקראת עליית התוכנית, הרבתה גלילי לצפות בראיונות של יאיר לפיד מצד אחד, ושל יעל שטרנהל מהצד השני. הבעיה היא שהיא לקחה מכל אחד מהם דווקא את התכונות הפחות טובות ורלוונטיות. מלפיד היא לקחה את פוזת הנחמדות והנועם, אבל פחות את השאלות המעמיקות שהוא שואל בכל זאת. משטרנהל היא לקחה כמה מניירות גופניות (כיווץ שפתיים, הטיית הראש הצדה תוך שהשיער מתבדר לו מעט), אבל פחות את החדות והנוקבות. בשביל זה לא צריך את גלילי, בשביל זה יש את עינת ארליך.על המסלול שהתחיל בנערת הרצף של "העולם הערב" (שגלילי שונאת שמזכירים לה אותה), המשיך עם "היפות והאמיצות" ברדיו לצד מיכל ניב אללה ירחמה, ועד תוכנית הבוקר של רשת לצד בן כספית ועכשיו אלי גולדשמידט, גלילי הצטיינה יותר מהכל כשהיה לידה עזר כנגד. מישהו שירים לה להנחתות, או לחילופין ירוץ לנגוח. ככה, לבד, כשהיא תלויה בתגובות האורח שמולה, זה לעתים נראה כאילו היא מתמסרת עם הקיר, משחק שאחרי כמה בעיטות מאבד מקסמו ומתחיל לשעמם.ספק אם מישהו ­ כולל גלילי עצמה ­ ראה את "שולחן לשניים" כציון דרך בקריירה שלה. אין ספק שגלילי יכולה להסתגל ולהתאים את עצמה לנישה הזו, אבל איך לומר זאת בעדינות ­ היא לא לגמרי נראית מסופקת מה"שלום לכם" וה"תודה לכם" בתחילת ובסוף כל תוכנית. גלילי של "היפות והאמיצות" הייתה עושה מטעמים מז'אנר הקציצות מההופעה שלה ב"שולחן לשניים".וכמה בולטות המ גרעות של "שולחן לשניים", כשהתוכנית שמשודרת מיד אחריה היא "חוצה ישראל" עם דב אלבוים. הנה לכם תוכנית ראיונות אישית ­ לרוב עם פיגורה שאינה מוכרת לציבור הרחב ­ שנעשית מתוך סקרנות אינטלקטואלית גרידא, לא מתיימרת ליצור אמירות, ודווקא משום כך היא מעניינת ומרתקת לצפייה כמעט בכל פעם. לעומתה, "שולחן לשניים", בה משוחחת גלילי עם מי שקשור קשר ישיר לסוגיות האקטואליות שעל הפרק, היא משמימה למדיי.זו אמנם לא השיחה המשמימה על כוס יין שהייתה מנהלת מרב מיכאלי עם אורחיה בתוכניתה בערוץ ,3 אבל למרבה הצער זה אט אט הולך באותו הכיוון, רק בלי היין. מי היה מאמין שיהיה אפשר להצמיד לאיזשהו דבר שעושה עינב גלילי את המילה "סתמי". אולי היא התברגנה. בקצב הזה, מי יודע, היא עוד תמצא חתן."שולחן לשניים", ערוץ ,2 ראשון ורביעי, 17:05 יאללה ביי רנה, יש לך שנייה? יופי. תרשמי מספר: 5461133­03. עכשיו תקשיבי, זה הקו האדום של ויצ"ו לנשים מוכות. רצוי שתתקשרי לשם, וכמה שיותר מהר, אוקיי? את מתקשרת ואומרת לבחורה הנחמדה שם ככה: "שמעתי שיש איזה בחורצ'יק מטורף בישראל שרוצה להגיע לכאן, לניו יורק, ולחטוף אותי". הוא רוצה לקחת אותך לארץ הקודש ולכלוא אותך בדירת שני חדרים בקרית מוצקין! שמעת? קרית מוצקין!עכשיו ברצינות. סביר להניח שאריאל הורוביץ כבר לא עד כדי כך מתלהב מלהכניס את רנה למיטה שלו במוצקין. לא אחרי שטחנו אותה כל כך הרבה פעמים בגלגל"צ. זה אולי לא ממש נראה ככה, אבל גם לברנש אובססיבי שכמותו יש כבוד עצמי מינימלי.ועכשיו באמת ברצינות. "רנה" ­ אם להסיר ממנו 7,011 שכבות של השמעת יתר ­ הוא דווקא שיר חביב למדיי. ראשית כל, יש בו שילוב מעניין של רומנטיקה סוחפת ושל ריאליזם קלאסי, שנית ­ הוא מולחן ומעובד היטב, ושלישית ­ הוא מעורר נוסטלגיה קסומה לפופ הישראלי המתקתק של תחילת שנות השמונים, שהלך לאיבוד איפשהו באזור של דיזנגוף .99 גם שאר השירים באלבום השני של הורוביץ, "רנה", עונים פחות או יותר על הקריטריונים האלה. אבל חס רה בו עד מאוד יכולת מעוף כלשהי ­ מה שלא ממש מאפשר לו, להורוביץ, להמריא לשום מקום, עם או בלי כתובת ותמונה. הורוביץ מעבה את הקו החמוץ­מתוק שאותו פיתח באלבומו הקודם, "יאללה ביי", וממשיך להתעסק במינימליזם קליל ומקומי, שמשלב קריצת עין משועשעת בביקורת חברתית חרישית במיוחד. הוא כותב ומלחין בגובה העיניים הממוצעות, משתמש בנאיביות ברורה ובישירות מובנית לצורך העברת מסריו הממוחזרים­משהו, וקופץ מדי פעם למטאפורות לא סבוכות במיוחד. "במקביל", למשל, הוא דוגמה לאחד הטקסטים היותר טובים שלו. הוא מתעסק שם בהשוואה שבין פספוס חומרי להחמצה רגשית, ומצליח לגעת במקומות הנכונים. גם "זז לאט", השיר שפותח את האלבום, הוא שיר טוב עם לחן סביר פלוס, טקסט חצוף קמעה ואפקט פתיחה לא רע. אחר כך, הוא לוקח את "מגדל השירים" של לאונרד כהן וממסגר אותו במתקתקות הבסיסית והמעצבנת מעט שלו ­ עד שבסופו של דבר התוצאה נשמעת כמו הכלאה בין דני סנדרסון ואריאל זילבר. ב"איה", שהולחן על ידי עובד אפרת (המפיק המוזיקלי של האלבום), הוא משלב הומור בריא ברומנטיקה, וכותב: "עדר כבשים שחצה את הכביש הזכיר לי פתאום את הראש המתולתל שהיה לה".גם "בעיר הגדולה" טומן בחובו טקסט די שנון ("דבר בסיסי בעיר גדולה זה ששמים תחנת משטרה. אם אתה לא יודע מה איתך, תשאל"). ב"כסף" יש טקסט ישיר שמשתלב בלחן קצבי, מטריד מעט, אבל עדיין אפוף אסתטיקה חריפה, והביקורת שבו נעשית, לפיכך, קלושה מדיי. האלבום מסתיים ב"צד מוצל" ­ שיר על זה שלא כל מה שרוצים בחיים אפשר גם להשיג. התחושה הכללית מהדיסק החדש של הורוביץ היא גם כן בערך כזו. כלומר, מי שמעוניין לדבר בטונים שקטים כל כך, שמגיעים בידידותיות ובמתיקות יתרה שכזאת לכל אוזן, ובו בזמן להישמע כמו מישהו שיש לו דבר מה בעל ערך לומר ­ סביר להניח שלבסוף יישאר קירח מכאן ומכאן."רנה", אריאל הורוביץ, הוצאת הליקון על ערש דווי חנוך לוין (ז"ל) הפך את תחושותיו בשנותיו האחרונות לכדי הקומדיה "רומנטיקאים", מחזה נוסף שמועלה לאחר מותו.פוגורלקה (זהרירה חריפאי) מדוכאת. בריאותה לקויה, ימיה ספורים, היא חשה חסרת אונים ומיוסרת. קשה לה לקום, לפתוח את הדלת, להתהלך בביתה כמו פעם. כנפש שנתקעה עם גוף כושל, שלא מתפקד כיאות. כל פרץ שמחת חיים ממהר להסתיים אצלה בכמעט בכי, כשהיא מתלוננת על איבריה הרפים, יכולותיה הפיזיות הדלות והמוגבלות, וחוסר היכולת להאשים מישהו במצבה.ביום בהיר אחד מתדפק על דלתה חייצ'יק (יוסף כרמון), שהיה במשך שנים ארוכות בן זוגה. חייצ'יק הוא איש עלוב נפש ולא יציב (אופייני ליצירה של לוין). ניכר עליו שהשנים לא היטיבו עמו. "חזרתי", הוא אומר כשהוא עובר את מפתן הדלת כשבידו מזוודה.אושר לא היה מנת חלקם של פוגורלקה ושל חייצ'יק, אותו עזבה לטובת בונבונל (גבי עמרני), ערס נהנתן, וולגרי מעט, מיני מאצ'ו צעקן בעל קסם אישי (בקבוקון אלכוהול). גם הוא מופיע כך לפתע, מחפש להתרפק על פיסת נוסטלגיה, ובתת מודע גם להיפרד. מפגש האקסים עם אהובתם מחזיר את השלושה אחורה בזמן, לתקופות המשותפות השונות, לריבים היש נים, למשברים שפרצו אז.בין לבין צצה ועולה ההתעסקות השגרתית עם המחלות, קופות החולים, האובדן והכאב. המפגש מחייה אך לרגע את נפשם, אך לא את מערכות היחסים שהיו בעבר. אף לא אחד משני הטיפוסים המנוגדים באופיים היה באמת אהבת חייה של פוגורלקה. היא מתוודה בפניהם כי אהבתה הגדולה היא אהבתה הראשונה. וזה היה מזמן. מושא אהבתה היה בחור בן 21 (במותו), רזה מאוד, עם עיניים בולטות והבעת פליאה על פניו.פוגורלקה, חייצ'יק ובונבונל מחפשים מזור לבדידותם, למכאוביהם ולתחלואיהם, ומוצאים במפגש זה תמיכה הדדית, שותפות שמובילה להכנעה, שהופכת למעין פיוס, השלמה עם הגיל ועם הגוף, ולבסוף גם עם המוות הבלתי נמנע.כדרך קבע ביצירותיו של לוין, הופכים הדיאלוגים השנונים את עליבותם של הגיבורים הפאתטים לבוראי סיטואציות משעשעות ומלאות חן. "רומנטיקאים", מחזהו הלפני אחרון, הופך אצלו לסופני יותר, מוקצן יותר, מגוחך יותר. היינו, אותה הגברת, רק מאוד מבוגרת. מאוד. אין הולם יותר מלהקביל את שירו של המשורר דוד אבידן (ז"ל גם הוא): "אדם זקן, מה יש לו בחייו" למחזהו של לוין. האחרון, אשר לפי השקפת עולמו "אדם, מה יש לו בחייו", מתעסק כאן עם אדם זקן (הוא עצמו), ועם הנותר בחייו.אם במרבית מחזותיו לוין מעביר דרך גיבוריו את המסר שנולדנו בעל כורחנו, נמות בעל כורחנו, ושאת החלל שבאמצע החיים צריך איכשהו למלא ולקיים ­ הרי שב"רומנטיקאים" העיסוק הוא במדרגה האחרונה לפני העולם הבא. מדרגה קשה, עתירת כאבים ופחדים. כאב פיזי, כאב לב, פחד מפני המוות, פחד מפני אובדן היכולת, חוסר האונים, מלחמת הישרדות בלתי אפשרית. כמו מאבק פסימי נגד החיים ונגד הגוף. לעומתה, מתגלה המדרגה הבאה כלא כל כך נוראה, תלוי איך מסתכלים על זה, ועם מי. אחרי הכל, המוות אינו מחוסר עבודה."רומנטיקאים" היא מהמוצלחות יותר בהצגותיו של חנוך לוין. הבימוי מוצלח, והתוצאה ­ הנאה צרופה לצופים וחגיגה לשוחריו. משחקם המרגש של שלושת השחקנים הנפלאים הוא המחווה הגדולה ביותר למחזאי המנוח. "רומנטיקאים", מאת: חנוך לוין; בימוי: מיכה לוינסון; תאטרון הקאמרי אחוזי צפייה * "סיימנו את תוכניתנו 'שעתיים עד שתיים'. השעה עכשיו אחת וחצי" (קריין "קול המוזיקה", יום חמישי שעבר)* "השר שלמה בניזרי, אתה יוצא עכשיו מישיבת הממשלה, מובצא על ידינו מישיבת הממשלה" (רזי ברקאי, "מה בוער" בגל"צ, יום ראשון, בפרץ מגלומניה)* "אפיק ים סוף, כשמו כן הוא ­ אפיק המגיע אלינו מים סוף" (חזאית ערוץ ,1 שרון וקסלר, מבארת את מזג האוויר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים)* ניצן הורביץ שימש כמראיין אורח ב"שבע וחצי" בערוץ 1 בחמישי שעבר, לא הפסיק לדבר תוך ניפנוף הידיים ומספר פעמים חבט במיקרופון שמולו. יש לקוות שבתוכניתו העתידית בערוץ החדש הוא ישתמש במיקרופון אלחוטי, כי גם להם יש רגשות* "עוד מעט נעסוק בנושא המרכזי של הערב, והוא הנושא המרכזי של הערב" (גבי גזית, שלישי בלילה, מתקשה להתעורר)לתגובות: zohar@hotmail.com