תעלומת בוזגלו "דן גורן", מחבר "מבחן בוזגלו", הוא שמואל פרץ שרון גליק 17/01/02 האגדה האורבנית אודות מעשה ההונאה המבריק של חיים צינוביץ', "השרוף", מראה עד כמה אפשר לשטות בעיתונות רעבה ולא זהירה. מאז "השרוף" נעשינו, איך לומר, רגישים יותר ללהטוטים מרהיבים של יחסי ציבור. השבוע נתקלנו במה שנראה כמו תרגיל שיווקי מרענן. בגיליון "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" התפרסמה בסוף השבוע מודעה גדולה שצדה במיומנות את העין. מדובר בספר חדש בהוצאת "ידיעות אחרונות", "מבחן בוזגלו" שמו.כבר מזמן שספר אינו יכול לראות אור אצלנו מבלי שיצטרפו אליו מקדמי מכירות מפתים ומסעות יחסי ציבור יצירתיים ואפילו יצריים. השם "מבחן בוזגלו", ששואב את השראתו מאותה פסיקה של שופט בית המשפט העליון שניסה להדגים באמצעותו את הפערים החברתיים, טעון כשלעצמו ומעורר סקרנות גם מבלי שילווה לו מסע יחצנות צבעוני אגרסיבי. "שלושה דורות. שתי משפחות שגורלן נקשר זה בזה באהבה, שנאה והונאה. תככים ומזימות בישראל של ימינו...". מי שנחשף למודעה הגדולה הזו ודאי מצייר במוחו איזה פיליפ מארלו בין ימינו, פילם נואר שעבר גיור קל, המפרי בוגארט ישראלי שנשכר לחקור איזה פשע מחריד, עשן מתאבך כמעט מסתיר את צלליתו הכהה הצועד ת לבדה בערפילי הבוקר הצוננים.מטרת חצי השיווק: להשתעשע בדמיון של הקוראים ולספק להם מתאבנים שיוליכו אותם לחנות הספרים הקרובה. טקטיקת השיווק של "ידיעות אחרונות" נראית מתוחכמת יותר מאשר, למשל, זו של יהונתן גפן וספרו החדש והמדובר עד כדי זרא.ב"ידיעות אחרונות" בחרו לשווק את הכותב, הנושא את השם הבדוי דן גורן, כ"אישיות ביטחונית בכירה המסרבת להיחשף". "מיהו המחבר דן גורן ומדוע הוא פוחד להתפרסם בשמו האמיתי?", זעקה הכותרת. הקומוניקטים לעיתונים משוועים לקטוף את תשומת הלב שלנו: "את הספר המרתק הזה שכולו ישראליות כתב דן גורן (שם בדוי), אישיות ביטחונית בכירה, המסרב לחשוף את שמו מסיבות לא ידועות". על הכריכה האחורית של הספר אפשר לזהות ירידה מסוימת בהתלהמות סביב "אישיות ביטחונית בכירה". דן גורן מוצג שם במלוא הכבוד כ"יישות בכירה בשירות המדינה". רונית ורדי תוהה הזיות מתוקות על יישות ביטחונית היושבת בחוצלארץ ושולחת את ידה אל העט ומפרסמת ספר מעורר מחלוקת כמו זה, קצת הצטמקו. לא מוסד ולא שב"כ. חברה ממשלתית. זה כבר נשמע אחרת.שימו לב לשם, דן גורן. זה מתחרז היטב עם רם אורן, ובחינה צורנית של הספר תגלה גם חיקוי מוצלח של כריכות הקיטש של שרשרת רבי­המכר של אורן: האותיות מובלטות בזהב על רקע סגול כהה. הכריכה רכה ונראית פונקציונאלית מאוד בכל מה שכרוך בניסיון ליצור רב­מכר עוד טרם מכר ולו עותק אחד. ככה בונים רב­מכר עוד לפני ששווק, כך מציגים שובר קופות לסרט שעוד לא יצא לאקרנים, כך בונים סקרנות, כך מייצרים עניין סביב מוצר צריכה. והרי מהו ספר בימינו אלה, אם לא מוצר צריכה שנרכש במרכולים וברשתות גדולות בהאנגרים גדולים של בטון עצוב, משהו שאיבד מזמן את ההקשר האינטימי שלו. כל מה שפעם ליווה רכישת ספר, מישוש הדפים, ריחה של הכריכה הטרייה, הכל היה ואיננו. כבר לא רואים יותר תולעי ספרים נרגשות שכאלה. המוני בית ישראל צועדים עיוורים למחצה בהאנגר של "צומת ספרים", קונים טקסטים על המשקל, ומונעים רק על ידי ה"חובה הכלכלית" ­ לקנות משהו זול ומשתלם. ככה זה, אפשר לכמת את הכל: "תן לי שלושה צ'כוב ואחד פושקין בחצי מחיר".ונחזור לסופר הצללים דן גורן. וכמו לעבות את התעלומה ולהפוך את הערפל סביבו סמיך עוד יותר, הוסיפו לחבילת השיווק גם תשדירי פרסומת ברדיו, עניין תמוה כשלעצמו. עד כמה אנו רגילים לשמוע ג'ינגלים המפרסמים ספרים? נוסף לכך בחר "ידיעות אחרונות" לפרסם את הפרק הפותח של הספר באתר של הוצאת הספרים, פרק יפהפה, מרגש וארוך מאוד. בחנויות סטימצקי ברחובות כבר הספקנו לראות את הספר מוצג בחלון הראווה, וגם בחנויות בקניון רננים. ואתם יודעים כמה עקובה מדם המלחמה על מקום במדפים הנחשקים האלה.התגובה העיתונאית המקצועית הראשונה לספר הייתה זו של רונית ורדי, ביום ראשון, בעיתון "גלובס". הספר מרבה לדון בסצנת ההיי­טק, מיזמי סטארט­אפ וקודים שמוכרים לאנשים מהזירה הבוערת הזו. ורדי כתבה ביקורת מפרגנת וחתמה את הכתבה שלה בניסיון לתהות מיהו "דן גורן". וכך היא מתלבטת ומהססת מול קוראיה: "מחבר הספר משתמש בפסבדונים, דן גורן, מה שהופך את כל העניין למסקרן אף יותר. אם אפשר לנחש משהו מהעלילה, נראה שהמחבר עבר את גיל ה­,50 אבל יש בו עדיין שריד של תום לב. הוא מחזיק בעמדות חברתיות מתונות... דן גורן, באשר הוא, אינו סופר ענק ולא יזכה בנובל, אבל הוא מספר סיפורים נהדר שכיף לקרוא אותו. האיש מכיר את עולם העסקים המקומי, אבל אינו מעורב בו באמת... הוצאת הספרים טוענת כי הוא נמצא בשליחות ממלכתית בחו"ל וברור כי הספר אינו אמור להיות מבחינתו ראשיתה של קריירה חדשה, אלא יותר שעשוע, ואולי סוג של מאמר פובליציסטי. "המחבר יכול להיות, למשל, ראש השב"כ לשעבר והשגריר הנוכחי בדנמרק, כרמי גילון. גילון כבר הוציא ספר אחד בהוצאת "ידיעות אחרונות" ("שב"כ בין הקרעים", שפורסם תחת שמו המלא, ש.ג), ויש לו המזג לכתיבת עלילה כזו. משהו בחום, בתום ובקצב מתאים לגילון. והוא הרי ירושלמי, והירושלמים הרי מכירים את בתו של איש העסקים העשיר (עוד חידה מהטקסט) שפתחה הוצאת ספרים קטנה ומעניינת". ואמנם, ורדי הולכת על חבל שעוביו כשל שערה, חדה לנו חידות לא רק על זהותו של המחבר, אלא גם על דמותה של מי שמופיעה בספר כ"יעל כספי", בתו של איש העסקים ערן כספי ונכדתו של אבי כספי, האיש שאחראי לפשעים נוראיים שמוזכרים בספר. למישהו צלצלו הפעמונים? האם הדמויות בספר הן בדיון נטו, או שמא הן מבוססות על מקרים אמיתיים של בני אדם שהיו או ישנם? למי התכוונה ורדי? חומר מרתק לבריזה "מבחן בוזגלו" יכול להיקרא בנשימה אחת. הספר קריא מאוד, כתוב בליטוש (לעתים לוקה בסרבול רעיוני או בטרחנות קלה), רב התרחשויות ועשוי מחומרי נפץ: יריבות של שלושה דורות בין שתי משפחות, האחת מרוקאית ממעברה ליד נתניה והשנייה ותיקה בארץ, זרועותיה תמנוניות והיא חולשת על ההסתדרות ועל חברות ממשלתיות שונות. הונה של זו מקורו אינו ודאי במסדרונות האפורים של ההסתדרות, בין שלל פונקציונרים לובשי חולצות אתא כחולות היוצאים להפסקות תה כל חצי שעה.הספר מציג את הונה של משפחת כספי כדבר שהושג בגניבה, בזדון, בניצול ואף בהורדת נערה זכה בת 17 לזנות. אין בספר אמירות בוטות על אפליה גזעית, אבל מה שמשתמע מן הדברים וכתוב בין השורות בולט לא פחות ממה שהסופר בחר לכתוב: העוול הנורא שנעשה לעולי עדות המזרח בשנות ה­50 לא רק שלא נשכח, אלא גם עובר בירושה וטבוע בדמם של בני הדור השני והשלישי. למרות שאין כאן האשמות בוטות והטון של הספר מינורי, בכל זאת ניכר שהסופר נושא בבטנו מטען מוצק כבזלת בכל מה שקשור לתחושת קיפוח ולסכנת "שתי כלכלות שונות לישראל, כלכלת האליטות, בעלי ההון, וכלכלת העוני". כאן טמון ערכו המו סף של הספר, מעבר להיותו ספר קריאה ליד הבריכה או חומר קריאה קליל לטיסה. הספר יכול לשחרר שוב את השד הגזעני ממקום רבצו, ועשוי מחומרים ששאול ביבי וערוץ בריזה היו מוצאים בו עניין רב. אפשר להאשים את הדמויות בסטראוטיפיות, ואמנם דמויותיהם של נציגי דור האבות הן בהחלט מעין גרסה מדכדכת של סצנת מכירת הקולות ב"סאלח שבתי" של קישון. ובכל זאת, בני הדור השני והשלישי מורכבים יותר וניכר שהסופר ביקש שנמצא בהן רבדים ונזהה אצלן תהליך של הכרה והתפכחות. "לא הייתה לו ברירה" ובכן, הצלחנו לזהות את מר דן גורן. הפתעה. לא, לא כרמי גילון ולא דני יתום. בעל העט המושחזת והכישרון הספרותי המובהק הוא שמואל פרץ, יליד מרוקו, שעלה לארץ בראשית שנות ה­50 וגר במעברה סמוך לראשון לציון. היום הוא בן 62 ומשמש סמנכ"ל הכספים של התעשייה האווירית (מה ל"אישיות ביטחונית חשובה" ולזה, עם כל הכבוד לתפקידו הנישא של אדון פרץ?).זהו ספרו השלישי של שמואל פרץ. הראשון התפרסם ללא פסבדונים, עוד בעודו חייל, ומכיל מהווי הפנימייה הצבאית שבה למד. הספר ראה אור בהוצאת משרד הביטחון. ספרו השני יצא לאור לפני שנה בערך, הפעם בהוצאת "ידיעות אחרונות", ונקרא "נדיה ונדב". הספר נחל כישלון חרוץ בתחום המסחרי. זהו, אם כן, ספרו השלישי של פרץ, ואנשים המצויים בנושא אומרים כי "יש איזו אמת בדמויות, כלומר, הכל בדוי לגמרי, אבל יש איזה בסיס עובדתי".כשתהינו על תהליך ההלבנה וה"שיכנוז" שעבר הכותב מפרץ (שם מרוקאי מובהק) לדן גורן (שם כלל ישראלי, דמות שכל אקי אבני יוכל לגלם בכישרון), אמרו אותם גורמים המודעים להסכם החשאיות בין פרץ ל"ידיעות אחרונות": "זה לא היה הרעיון שלו. הוא לא יזם את השינוי הזה. זה היה התנאי של הוצאת הספרים, להחליף את שמו. שמואל פרץ חטף שוק, כי הודיעו לו שלא יפרסמו את הספר בשמו. בסוף לא הייתה לו הרבה ברירה, הוא רצה לראות את הספר מפורסם, והסכים להפוך לדן גורן".לא ידוע אם מדובר באסטרטגיית שיווק חדשה של אשכנזיזציה של גיבורים, כלי להגברת המתח והתעתוע סביב זהות הכותב, או דרך לשחרר את פרץ מכל קשר רגשי ואישי לנעשה בספרו. מוצאו המרוקאי עלול, אולי, להפוך אותו לשופר של המקופחים ולאיש שנושא איתו את חרפת הטיפול בעולים בשנות ה­.50 ברגע שהופכים אותו לדן גורן ומאיינים את קיומו כמרוקאי, תודגש האמירה הספרותית של "מבחן בוזגלו" והוא ינותק מהקשריו העכשוויים, הבוערים, המציגים מלחמה של ממש בין שחורים ללבנים. אולי זוהי הדרך "לרכך" את "מבחן בוזגלו" ולהשאיר אותו באמת ברמה של ספר קריאה נעים לטיסה בת ארבע שעות.פנינו לשמואל פרץ ושאלנו אותו אם הוא דן גורן. תגובתו הייתה חד­משמעית: "דן גורן כתב את הספר הזה. מה פתאום אני?".אתה אישיות ביטחונית בכירה שמסרבת להיחשף?"למה את חושבת שזה אני, את יודעת כמה אנשים יש באירופה?".הגעת ארצה אמש מפאריס. אני מניחה שזה בענייני הספ ר."לא, מה פתאום, פשוט עושים לי שיפוץ בבית".יש לנו מקורות שחשפו את זהותך."יש לי הסכם עם דב איכנוולד (העורך האחראי בהוצאת "ידיעות אחרונות", ש.ג) ואיני יכול להפר אותו בלי לשאול אותו. אני מסרב להתראיין. אני לא יודע על מה את מדברת, הלוואי שהייתי כותב משהו. אני לא כתבתי כלום. אני מכחיש בכל תוקף שאני כתבתי את הספר".שירלי יצחקי, מיחסי ציבור של ההוצאה: "לא יודעת מי זה דן גורן. לא היו מוכנים לספר לי... אני קיבלתי רק את המידע שהוא אישיות ממלכתית ששירת במקום בחו"ל, ולספר יש נגיעה למשפחות פה בארץ, והוא לא רצה להתלכלך או משהו כזה".אז הוא ביקש את הפסבדונים?"אני מניחה שזאת הייתה החלטה משותפת".אסטרטגיית שיווק מתוחכמת?"אני ממליצה לך לדבר עם העורך האחראי, דב איכנוולד".עם דב איכנוולד לא התאפשר לנו לדבר. לשאלת "זמן השרון" אודות ייחוס תפקיד של "אישיות ביטחונית בכירה" לסמנכ"ל כספים בתעשייה האווירית, נתקבלה התגובה הבאה מהוצאת הספרים: "מדובר בטעות תמימה לחלוטין ובלתי מכוונת. יועבר תיקון לאמצעי התקשורת בנושא".ההוצאה סירבה לענות על שאלות נוספות, ביניהן: מדוע נבחר השם דן גורן, על הדמיון לספריו של רם אורן ועל הקמפיין. hasharon@maariv.co.il